ערכין יט ע"א

לשון "שבזכר ושבנקבה" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי זו לשון התורה בענין ערכין, ואילו פרק "יוצא דופן" משתמש בלשון "בן" ו"בת".

אגב שהוזכרה ההבחנה בין זכר לנקבה בדיני ערכין, שואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דין הנקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא [שכאשר היא מזדקנת עומדת על שליש מערכה הקודם], שעד גיל ששים ערכה שלושים שקלים ומעל גיל ששים ערכה עשרה שקלים, ומאי שנא [ומה שונה] זכר דלא קאי אתילתא [שאינו עומד על שליש מערכו הקודם], אלא על פחות מכך, שעד גיל ששים ערכו חמישים שקלים ומעל גיל ששים ערכו חמישה עשר שקלים? אמר חזקיה, אמרי אינשי [אומרים האנשים], פתגם ידוע הוא: סבא בביתא פאחא בביתא [זקן בבית שבר בבית], שאינו אלא למשא, סבתא בביתא סימא בביתא [סבתא בבית אוצר בבית], מפני שעוזרת במלאכות הבית.

א משנה האומר: "משקלי עלי" — נותן משקלו להקדש, אם כסף כסף, ואם זהב זהב. מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, נתנה האם את משקלה בזהב.

האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל ידו? ר' יהודה אומר: ממלא חבית מים, ומכניסה את ידו לחבית עד מרפיקו, ו* כנגד נפח המים שיצאו שוקל חתיכות מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה של החבית עד שתתמלא, וכמשקל אותן חתיכות יתן להקדש. אמר ר' יוסי: וכי היאך אפשר לכוין שתהא כמות בשר החמור כנגד כמות הבשר שבידו, ועצמות החמור כנגד העצמות שבידו? אלא שמין (אומדים) את היד כמה היא ראויה לשקול.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: ונותן משקלו, אם כסף כסף אם זהב זהב? אמר רב יהודה: אם פירש שהוא נודר משקלו בכסף — נותן כסף, אם פירש זהב — נותן זהב. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ואומרים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שפירש ממה יתן, צריך לתת כסף או זהב, הא [אבל] אם לא פירש — פטר נפשיה בכל דהו [פוטר את עצמו בכל שהוא], בכל דבר שדרך אנשים לשקול,

כדברי רחבה, שאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא [במקום ששוקלים המוכרים זפת], פטר נפשיה אפילו בכופרא [פוטר עצמו הנודר אפילו בזפת במשקלו]. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דאיכא דתקל ואיכא דכייל [שיש מוכר ששוקל אותו ויש שמודד בנפח], מהו דתימא [שתאמר]: כיון דכולהו לא תקלי [שלא כולם שוקלים], לא יפטור עצמו בנתינת זפת כמשקלו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכיון שיש שם מוכרים ששוקלים זפת — יוצא בכך ידי נדרו.

אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי [במקום ששוקלים בצלים], פטר נפשיה אפילו בשמכי [פוטר עצמו הנודר אפילו בבצלים] במשקלו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דבתר דשקלי שדו תרי תלתא [שלאחר ששוקלים זורקים לכלי הקונה שנים שלושה בצלים נוספים], מהו דתימא [שתאמר] בטיל [בטלה] תורת מכירה במשקל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שעדיין נחשב הדבר למכירה במשקל.

ג שנינו במשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, ונתנה משקלה זהב. ומתחילה אמרה המשנה (כפי שנתבאר לעיל) כי דווקא מי שפירש בנדרו זהב צריך לתת זהב, אבל מי שנדר בסתם — יוצא ידי חובתו בכל שהוא. ועל כך תמהים: וכי מביאה המשנה מעשה לסתור את דבריה הקודמים?!

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פריש [אף על פי שלא פירש] ממה יתן — לפי כבודו אמרינן [אנו אומרים] שצריך לתת, ומעשה באמה של ירמטיא שהיתה עשירה ביותר, שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.

ד אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי" — נותן שרביט (מוט) עבה שאינו נכפף, בגובה קומתו, אם אמר: "מלא קומתי עלי" — נותן שרביט דק הנכפף, ודיו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, כי בין שאמר: "קומתי עלי" ובין שאמר: "מלא קומתי עלי" — נותן תמיד שרביט שאינו נכפף!

ומשיבים: הוא (רב יהודה) שאמר כשיטת ר' עקיבא דדייק לישנא יתירא [שמדייק בלשון יתירה], דתנן [ששנינו במשנה]: אדם שמוכר בית, אינו כולל במכירה לא את הבור שבתוכו ולא את הדות (כעין בור שדפנותיו בנויות מאבנים), אף על פי שכתב בשטר מכירת הבית שמוכר גם עומקה ורומה (עומק ורום). ואולם צריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך מן הקונה כדי להגיע אליהם, דברי ר' עקיבא.

וחכמים אומרים: אינו צריך, שלדעתם, כשם ששייר את הבור והדות לעצמו — כך שייר גם דרך אליהם. ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו במפורש שהוא מוכר לו את הבית חוץ מאלו, מהבור והדות — שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא [מכאן] שר' עקיבא סבור כי כיון שלא צריך לומר דבר, ובכל זאת קאמר [הוא אומר] — לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], שכוונתו להותיר לעצמו גם את הדרך. הכא נמי [כאן גם כן], לענין הנדר, כיון שדי שיאמר: "קומתי" ולא צריך לומר "מלוא קומתי", וקאמר [והוא אומר] זאת — לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], וכוונתו שיתן שרביט נכפף, ולא שרביט רגיל כקומתו.

בעקבות הלכה זו בענין "קומתי", איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם אמר "עומדי עלי", מהו, מה התכוון לתת?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

"שבזכר ושבנקבה" כלשון הפסוק לגבי ערכין מיבעי ליה, ובעל כרחך מדובר בשנים של פרק יוצא דופן שכולן בלשון "בן ובת" נשנו: "בן" י"ב ו"בת" י"ב, וכיוצא בזה.

ועתה מפרשים את עיקר הדין שאמרה תורה בקיצבת ערך זכר ונקבה, שבזכר, נותן חמשים שקל כשהוא פחות מבן ששים, וכשהוא יותר מבן ששים פוחת ערכו עד לחמשה עשר שקל. ובנקבה, נותן שלשים שקלים כשהיא פחותה מבת ששים, וכשהיא יתירה מבת ששים פוחת ערכה לעשרה שקלים.

ושיילינן: ומאי שנא ערך נקבה, דכי מיזקנא ופחתא [כשהיא מזדקנת ליתירה מבת ששים, ופוחת שיעור ערכה] קיימא [עומד שיעור ערכה שהוא עשרה שקלים] אתילתא [על שליש] מערכה כשהיא ילדה פחותה מבת ששים, שהוא שלשים שקל. ומאי שנא זכר, דלא קיימא [שאין עומד ערכו כשהוא יותר מבן ששים], אתילתא [על שליש] מערכו כשהוא ילד פחות מבן ששים?! [שהרי ערכו כילד חמשים שקל, וכזקן רק חמשה עשר שקל].

ומשנינן: אמר חזקיה היינו טעמא, דאמרי אינשי: "סבא בביתא [זקן כשהוא דר בבית אחרים] פאחא בביתא [הרי הוא שבר לבית] " שאין הזקן אלא למשא על בני הבית. אבל "סבתא בביתא [זקינה כשהיא דרה בבית אחרים] סימא בביתא [הרי היא מטמון לבית] ", כיון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה, ועל כן ערך הזקנה ביחס לילדותה, גדול יותר משל זקן ביחס לילדותו.

הדרן עלך פרק הישג יד

פרק חמישי - האומר משקלי עלי

מתניתין:

האומר "משקלי עלי" [שנדר ליתן להקדש כפי משקלו], נותן כפי משקלו ^[1] לפי מה שפירש. אם אמר אתן כסף שמשקלו כמשקלי נותן כסף כפי משקלו. ואם אמר בזהב נותן זהב כפי משקלו.

מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: משקל בתי עלי! ולא פירשה במה, ועלתה לירושלים, ושקלה את בתה, ונתנה כפי משקלה בזהב. האומר "משקל ידי עלי" - כיצד הוא שוקלה?

רבי יהודה אומר: ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו ^[2] [שעד שם קרוי יד], שעל ידי זה נחסרים מים בחבית כשיעור נפח היד, ושוקל בשר חמור [שמשקלו הסגולי הוא כמו של אדם] שיהיו בו גם עצמות וגידים כשיעור שנמצאים ביד אדם. ונותן את בשר החמור לתוכה עד שתתמלא מים עד גדותיה נמצא שנפח בשר החמור שהכניס שוה לנפח היד, ומשקל הבשר הזה שוה למשקל ידו.

אמר רבי יוסי: וכי היאך אפשר לכוון שעור מדויק של בשר החמור כנגד בשר שיש ביד, ועצמות נגד עצמות? ואם לא יהיה מכוון לא יהיו שוים במשקלם, כיון שאין משקל העצמות שוה למשקל הבשר! ולא כך משערים, אלא, שמין את היד באומדן דעת כמה היא ראויה לשקול.

גמרא:

והוינן בה: מאי "אם כסף כסף, אם זהב זהב" שכתוב במשנה?

ומפרשינן: אמר רב יהודה: אם פירש לתת כסף נותן כסף ואם פירש זהב נותן זהב.

ומקשינן: פשיטא, שהכל לפי מה שנדר!?

ומשנינן: הא קא משמע לן המשנה: טעמא דפירש, ולכן נותן כך. הא לא פירש במה אלא סתם ואמר "משקלי עלי" - פטר נפשיה בכל דהו ^[3]. שנותן כמשקלו מהפחות שבמינים.

כרחבה. דאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא [שנמכרת הזפת, שמחירה זול, על פי משקל], אם אמר "משקלי עלי", פטר נפשיה אפילו במשקלו כופרא.

ופריך: פשיטא, שכל דבר שדרכו לימכר במשקל בכלל דבריו הוא, שהרי סתם את דבריו.

ומשנינן: לא צריכא אלא במקום דאיכא מי דתקל, שמוכר במשקל ואיכא מי דכייל, שמוכר במדה ולא במשקל. מהו דתימא, כיון דכולהו לא תקלי נאמר לא יצא ידי נדרו בזה, שהרי תלה בדבר שבמשקל, קא משמע לן רחבה שנחשב דבר שבמשקל ונפטר בזה ^[4].

אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי [בצלים] - פטר נפשיה אף בשמכי! ומקשינן: פשיטא, שהרי זהו דבר שבמשקל!?

ומשנינן: לא צריכא, אלא באופן שדרכם דבתר דשקלי - שדי, שמוסיף על המשקל תרי או תלתא בצלים, כדרך המוכרים. מהו דתימא שמשום תוספת זו בטל מזה תורת משקל, שכבר אין המכירה לפי משקל, קא משמע לן רב פפא שלא בטל המשקל בתוספת הקטנה הזו.

שנינו במתניתין: מעשה באמה של ירמטיא וכו'.

ומקשינן: וכי מעשה מביאה המשנה לסתור את הדין? שהרי נתבאר מהמשנה שאם סתם ולא פירש פוטר את עצמו בכל שהו. ואילו מעשה זה בסתם היה ובכל זאת כתוב "ושקלה משקלה זהב"!?

ומשנינן: חסורי מחסרי בדברי המשנה, והכי קתני: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פירש - לפי כבודו ^[5] אמדינן ליה! שודאי נתכוון למעולה שבמינים שהוא זהב. ועל זה אומרת המשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי" ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה ^[6] זהב. שכיון שאשה חשובה היתה אמדוה לפי כבודה.

אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי ליתן להקדש", שמשמעו דבר גבוה כמו גובהו של הנודר - נותן שרביט עבה שאינו נכפף, כגובהו של נודר. ואם פירש בזהב נותן שרביט של זהב, ואם של כסף כסף.

וצריך ליתן שרביט עבה שיכול לעמוד בצורה זקופה, ולא נכפף, שכך הוא "גובהו" של אדם.

אבל אם אמר "מלוא קומתי עלי" נותן אף שרביט דק הנכפף. כי "מלוא קומה" היינו מדת גובהו בלבד.

מיתיבי: והא תניא "בין אם אמר קומתי עלי ובין מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף!" ולא כרב יהודה שמחלק ביניהם.

ומשנינן: רב יהודה, הוא דאמר כרבי עקיבא, דדייק לישנא יתירא, ומזה שהוסיף בלשונו ואמר "מלוא", מתפרשים דבריו באופן אחר מאילו אמר "קומתי" בלבד. והברייתא שהקשינו ממנה היא שלא כרבי עקיבא.

ומצינו לשיטת רבי עקיבא בזה דתנן: המוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות שבו. ואף על פי שכתב שמוכר עומקה ורומה של הבית לא כללם במכירה. וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח בתוך הבית לילך בה לאותו בור ודות, דברי רבי עקיבא. שאת כל הבית מכר לו ולא שייר לעצמו דרך. שסובר רבי עקיבא, המוכר, בעין יפה הוא מוכר.

וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח דרך, כי שיירה המוכר לעצמו בבית, כי לדעתם המוכר בעין רעה הוא מוכר.

ומודה רבי עקיבא לחכמים, בזמן שאמר לו הריני מוכר חוץ מאלו, בור ודות, שאין צריך ליקח לו דרך. שאז תולים ששיירה במכירה לעצמו.

אלמא, לרבי עקיבא, כיון דלא צריך לומר "חוץ מאלו [שבלי זה לא מכרם], וקאמר חוץ - לטפויי מילתא קאתי, ולהודיעו שמשייר דרך. הכא נמי, לרב יהודה, כיון דלא צריך למלת "מלוא", וקאמר לה, לטפויי מילתא קאתי, ודעתו לצאת במדת אורכו גרידא ולא בגובהו ממש.

איבעיא להו: האומר עומדי עלי, מהו? האם זה משמע כקומתו, או לא? [ולא אמר כלום, שאין כלשון הזה בנדרים. רבינו גרשום].

הערות

^[1] השיטה מקובצת מביא שהרא"ש מסתפק באומר משקלי עלי, אם נותן כפי משקלו בשעת הנדר או כפי שעת הנתינה, והרי ידוע שאחרי האוכל האדם יותר כבד ואם היה שינוי בין שעת הנדר לשעת הנתינה כפי איזה שעה הוא חייב, והכריע הרא"ש שחייב כפי שעת הנדר. והליקוטי הלכות העיר מדברי הגמרא לעיל [יח א], שמבואר בה שחיוב דמים הוא כשעת נתינה, ושם נחלקו רש"י ותוספות בטעם הדין. דעת רש"י שהטעם הוא שאי אפשר לדעת כמה היה שווה בשעת הנדר ולכן נותן כשעת הנתינה, ודעת התוספות שזה מגזירת הכתוב. וכתב הליקוטי הלכות, שבשלמא לרש"י יש לומר, שלענין משקל אפשר לדעת כמה היה משקלו בשעת הנדר, ואם אז היה אחרי האוכל ישומו אותו גם כן אחרי האוכל, ולכן באומר משקלי עלי הולכים לפי שעת הנדר. אך לדעת התוספות שזה גזירת הכתוב שהולכים אחרי שעת הנתינה תמה הליקוטי הלכות מדוע לגבי משקלי עלי לא ילכו אחרי שעת הנתינה, ויש להוסיף בקושיא יותר, שבשיטה מקובצת לעיל הביא שהרא"ש סובר כתוספות שהדין שדמים כשעת נתינה זה מגזירת הכתוב ואם כן, דברי הרא"ש סותרים זה את זה. ויש לדון, שבאומר דמי אדם עלי מצאנו דינים מיוחדים שהוקש לערכין לענין נידון בכבודו שאם אמר דמי ראשי עלי חייב דמי כולו כמו באומר ערך ראשי עלי. אך לגבי משקלי עלי לא נזכר שנידון בכבודו, והביאור הוא שאין לזה דין דמי אדם אלא זוהי התחייבות ממון פשוטה להקדש. ואם כן, מובן שבזה לא נאמר הגזירת הכתוב שיהיה כשעת נתינה, וכמו שמבואר ברא"ש שם שבאומר דמי בהמה עלי לא נאמר הדין שכשעת נתינה הוא הדין למשקל אדם לא נאמר הדין הזה, ורק בדין דמי אדם בזה התחדש שיהיה כשעת נתינה.

^[2] דעת רש"י שמרפק הכוונה בית השחי, והתוספות חולקים ומבארים שזה מה שאנחנו קוראים מרפק.

^[3] ביאר בליקוטי הלכות שדין זה שנפטר בכל שהוא זה לא רק באופן שאומר שהתכוון לזה, אלא גם כשנדר סתם נפטר בכל שהוא. ואין זה שייך לדין סתם נדרים להחמיר, שכל זה רק כשיש שתי משמעויות לדבריו תופסים את היותר חמור מדין סתם נדרים להחמיר. אך כאן שאין שום משמעות אלא אמר סתם בזה פוטר עצמו בכל שהוא. וכל זה כשנדר סתם, אבל אם אומר שהתכוון למשהוא מסויים ואינו זוכר מה, אז אינו יכול להפטר בכל שהוא אלא צריך שיתן מדבר יותר יקר עד שיאמר שודאי לא התכוון ליותר יקר מזה.

^[4] הקשה הלחם משנה [פ"ב מערכין ה"ז] הרי הדין הוא סתם נדרים להחמיר ואם כן, כאן שיש כאלה שלא שוקלים זפת נלך להחמיר ולא יוכל לפטור את עצמו בזפת. ותירץ בעולת שלמה, שכל הדין של סתם נדרים להחמיר זה רק בנדרים שהם דין איסור והיתר. אך כאן בהקדש שזה ממונות הרי בממון הולכים לקולא ופטור. אך הקשה על עצמו שהרי בכל הספקות בגמרא בסמוך פסק הרמב"ם שמספק הוא חייב אך אם מת היורשים פטורים, וביאר הלחם משנה שאצל הנודר שזה דיני איסור של נדר שייך הכלל סתם נדרים להחמיר. אך אצל הבנים שלא נדרו זה רק דין ממון וספק ממון לקולא, ואם כן, מוכח שבנודר עצמו הולכים לחומרא גם בנדר להקדש וחוזרת הקושיא שגם כאן כיון שיש מי שאינו שוקל איך יכול להפטר בזפת. וביאר העולת שלמה, שכל זה שייך רק כשיש ספק בדין מה משמעות דבריו בזה הולכים להחמיר, מה שאין כן בכופרא אין זה בגדר ספק מה כוונתו אלא הביאור הוא שבאמת אין שום משמעות בדבריו למה כוונתו, ובאופן כזה שאין משמעות בדבריו לא חלה ההתחייבות רק על מה שמוכח ודאי מדבריו אך על מה שלא מוכח לא חל, כי ההתחייבות חלה מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומה שמוכח מדבריו יש על זה אמירה שמחייבת אך מה שלא מוכח אין על זה כלל מעשה המחייב ופטור בתורת ודאי.

^[5] כתב הרמב"ם [פ"ב מערכין ה"ז] שאומדים "לפי ממונו ודעתו". ומה שכתב דעתו ביאר בליקוטי הלכות שהכוונה היא אדם נדיב או קמצן. ומה שכתב "ממונו" לכאורה הכוונה שאם הוא עני אומדים אותו לפחות שבמינים, ואם הוא אדם בינוני נותן מדבר בינוני. אך הביא הליקוטי הלכות שבפסקי תוספות מבואר שכל מי שאינו עשיר פוטר את עצמו בכופרא שהוא פחות שבמינים.

^[6] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אם הוא עשיר גדול ומפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלים ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות רצה לומר, הזהב עכ"ל. ודייק מזה הגרי"ז, שאין הביאור שעשיר מתכוון לזהב, אלא החילוק הוא שאדם סתם מתכוון לכל שהוא. אך עשיר מתכוון למתנה מרובה ושוב מדין סתם נדרים להחמיר צריך לתת ממין טוב עד שיאמר שלא התכוון ליותר, ולכן נותן זהב שאין מין יותר טוב ממנו ובזה ודאי נפטר.

בעקבות הלכה זו בענין "קומתי", איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם אמר "עומדי עלי", מהו, מה התכוון לתת?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, the baraita should have stated: With regard to the male and with regard to the female, which are the terms the Torah uses with regard to valuations. The terms son and daughter are used in Yotze Dofen.

With regard to valuations, the Gemara asks: And what is different with regard to a female, that when she ages past sixty years she stands at a valuation of ten shekels, one-third of her previous valuation of thirty shekels, and what is different with regard to a male, that when he ages past sixty, at which point he has a valuation of fifteen shekels, he does not stand at even one-third of his previous valuation of fifty shekels? Ḥizkiya said that people say a popular saying: If there is an elderly man in the home, there is a burden [paḥa] in the home, as he does not help with anything; if there is an elderly woman in the home, there is a treasure in the home,as she assists with various domestic labors.

MISHNA: One who says: It is incumbent upon me to donate my weight, gives his weight to the Temple treasury; if he specified silver he donates silver, and if he specified gold he donates gold. There was an incident involving the mother of Yirmatya, who said: It is incumbent upon me to donate the weight of my daughter, and she ascended to Jerusalem and paid her daughter’s weight in gold to the Temple treasury.

In the case of one who says: It is incumbent upon me to donate the weight of my forearm, how does he ascertain the weight of his forearm? Rabbi Yehuda says: He fills a barrel with water and inserts his arm up to his elbow into the water. And in order to measure the displacement, he weighs donkey flesh, and bones, and sinews and places it into the barrel until it fills, and the water level reaches the top of the barrel. He then donates the weight of the meat and the bones to the Temple treasury. Rabbi Yosei said: Displacement is according to volume not according to weight, and how then is it possible to match the amount of the donkey flesh with the flesh of a person and the volume of the donkey’s bones with his bones? Rather, the court appraises how much the forearm is likely to weigh.

GEMARA: What is the meaning of the mishna’s statement: If silver, silver, and if gold, gold? Rav Yehuda said: If one specified that he vows to donate his weight in silver he donates silver, and if he specified gold he donates gold. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: This is what the mishna is teaching us: The reason he donates silver or gold is that he specified silver or gold, from which it may be inferred that if he did not specify the means of payment, he may exempt himself with any material.

The Gemara adds: And this is in accordance with a statement of Raḥava, as Raḥava says: In a place where merchants weigh pitch when selling it, one who vows his weight may exempt himself by donating his weight even in pitch. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, the statement of Raḥava is necessary in a place where there are merchants who weigh pitch and there are others who measure its volume. Lest you say: Since not all merchants weigh pitch one may not fulfill his vow by donating his weight in pitch, Raḥava teaches us that as there are merchants there who sell pitch by weight, one can fulfill his vow in that manner.

Rav Pappa says: In a place where merchants weigh onions when selling them, one who vowed his weight may exempt himself by donating his weight even in onions. The Gemara again asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, the statement of Rav Pappa is necessary in a place where after they weigh the onions the merchants throw in two or three extra onions to the buyer. Lest you say that its status as a place where onions are sold by weight is void due to the additional onions, Rav Pappa teaches us that it is still considered a place where onions are sold by weight.

§ The mishna teaches: There was an incident involving the mother of Yirmatya, who said: It is incumbent upon me to donate the weight of my daughter, without specifying silver or gold, and she ascended to Jerusalem and paid her daughter’s weight in gold to the Temple treasury. The Gemara asks: Was an incident cited to contradict the previous ruling of the mishna? The mishna had stated: If silver, silver, and if gold, gold, which indicates that if one did not specify the means of payment he may exempt himself with any material that merchants sell by weight, whereas it can be inferred from the incident that one must pay the weight in gold.

The Gemara answers: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: And if the one who vowed is a distinguished person, even though he did not specify silver or gold we say he must fulfill his vow in keeping with his socioeconomic status. And likewise, there was an incident involving the mother of Yirmatya, a very wealthy woman, who said: It is incumbent upon me to donate the weight of my daughter, and she ascended to Jerusalem and gave her daughter’s weight in gold to the Temple treasury.

§ Rav Yehuda says that one who says: It is incumbent upon me to donate my height, gives a thick rod that cannot be bent equivalent to his height. One who says: It is incumbent upon me to donate my full height, may give even a thin rod that can be bent, provided it is equivalent to his height. The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 3:1): With regard to one who says: It is incumbent upon me to donate my height, or: It is incumbent upon me to donate my full height, he gives a thick rod that cannot be bent and that is equivalent to his height.

The Gemara answers: Rav Yehuda says his statement in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that one can draw an inference from superfluous language. As we learned in a mishna (Bava Batra 64a): If one sold his house without specification, he has sold neither the pit nor the cistern [dut] with it, even if he wrote in the document of sale: With its depth and its height. This is because anything that is ancillary to the house, e.g., pits and cisterns, must be mentioned explicitly in the contract. And the seller must purchase for himself a path through to the pit or cistern that he kept back, as he sold his rights to the area surrounding the house along with the house, and therefore he may no longer walk through that area. This is the statement of Rabbi Akiva.

And the Rabbis say: He need not purchase a path, as the seller clearly did not intend to keep the pit or cistern without maintaining access to it. And Rabbi Akiva concedes that when the seller states to the buyer in the document of sale: Excluding these, the pit and the cistern, that he need not purchase for himself a path through to the pit or cistern. Evidently, Rabbi Akiva’s reasoning is that since the seller need not specify that the pit and cistern are excluded from the sale, and yet he says that they were excluded, he is coming with this statement to add an element to the agreement, i.e., the right of access. Here too, when one says: It is incumbent upon me to donate my full height, since it is a case where he need not add the word full, and yet he says it, he is coming to add an element to his vow, i.e., the ability to exempt himself with a thin rod.

A dilemma was raised before the Sages. If one says: It is incumbent upon me to donate my stature, what is the halakha?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבזכר ושבנקבה [מיבעי ליה]. כדכתיב באורייתא והיה [ערכך] הזכר ואם נקבה היא אלא ש"מ לפירקא דיוצא דופן קא מיירי:

[קיימא תילתא. דכתיב מבן עשרים שנה עד בן ששים שנה ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל וכתיב בבת ס' שנה ומעלה לנקבה עשרת שקלים דהיינו תילתא:

זכר לא קאי אתילתא. דכתיב מבן עשרים שנה עד בן ששים חמשים שקל ואילו בבן ששים שנה ומעלה כתיב חמשה עשר שקל דהיינו בציר מתילתא]:

פאחא בביתא. מוקש:

סימא בביתא. מטמון שמשמרת כל מה שיש בבית:

הדרן עלך השג יד

האומר משקלי עלי. לתת להקדש:

אם כסף. נדר נותן כסף משקלו:

עד מרפיקו. עד בית שחיו שהוא הכתף וכמה שמכניס ידו לחבית יוצאין המים:

ושוקל. ונוטל בשר חמור וגידים ועצמות כנגד היד ונותן לחבית עד שתתמלא שיגביהו המים עד למעלה ואח"כ יוציא [בשר חמור לחוץ היינו משקל ידו] ולפי אותו המשקל יתן:

וכי היאך אפשר לכווין [בשר כנגד בשר]. ליתן בשר חמור כנגד בשר ועצמות כנגד עצם שבזרוע. שמא זרוע העצם יותר מזה העצם ושוקל יותר:

אלא שמין את היד. אומדין את היד כמה היא ראויה לשקול בלא משקל:

אפי' בכל דהו. כלומר באיזה דבר שירצה שרגילין בני אדם לשוקלו:

[כופרא. זפת]:

דכייל. מודד:

[שמכי. בצלים]:

שדו תרי תלתא. לויתור לגירומין:

קמ"ל. דלא בטיל ופטר נפשיה בהו:

[מעשה לסתור. רישא אמרת הא משקלי עלי סתם פטר נפשיה בכל דהוא והשתא אמרת דנתנה משקלה זהב:

כי אמרה סתם לפי כבודו (אמרינן) [אמדינן] ליה. אם הוא עשיר (אמרינן) [אמדינן] ליה לחמור שבמשקלות:

קומתי עלי. כלומר לתת שיעור קומתי של כסף או של זהב להקדש:

נותן שרביט. של כסף עב שאינו נכפף מעצמו הואיל ואמר קומתו כלומר דבר שיכול לקיים מעצמו שאינו נכפף:

מלא קומתי [עלי נותן שרביט הניכפף]. כלומר כיון דאמר מלא קומתי בלבד שיהא ארוך כמותי קאמר אפי' דקה:

[הוא דאמר כר' עקיבא. רב יהודה:

לא את הבור ולא את הדות. לענין מכירה תנן בבבא בתרא. לא מכר לא את הבור ולא את הדות] אע"פ שכתב לו עומקה ורומה. של חצר ויש לומר שהללו בעומקה הן:

[וצריך ליקח לו דרך. מוכר מלוקח שילך בה לבורו דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך:

וחכ"א אינו צריך. ליקח לו דרך דמוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו דרך]:

ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו [מוכר ללוקח] כל הבית אני מוכר לך [חוץ מבור ודות. זה שאינו צריך ליקח לו דרך] מה טעם הואיל ולא היה צריך לומר חוץ מזה ואמר לכך אמר לשייר לו דרך:

אף כאן. כלומר הואיל ואינו צ"ל אלא קומתו עלי ואמר מלא קומתי לפחות קאמר:

לטפויי מילתא קאמר. כלומר לכך הוסיף בדבורו. ואיכא דאמרי איפכא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף דכל לישנא (בתרא) [יתירא] לטפויי מלתא אתא:

עומדי מהו. אמר עומדי עלי [מהו] יש בלשון הזה לשון נדרים או לא:

רש"י ד"ה שבזכר. כלישנא כו' אם זכר אם נקבה. נראה דר"ל או דכתיב זכר או דכתיב נקבה:

תד"ה דבתר. ויש לומר דה"פ דהכא בתר דשקלי שדו תרי תלתא יותר כו'. כצ"ל:

גמ' זהב משקל ידי עלי כצ"ל:

שם לא צריכא דבתר דשקלי שדו. נ"ב להכרע:

רש"י ד"ה הוא רב יהודה דאמר כר"ע כצ"ל:

אמר ר"פ באתרא דשקלי שמכי וכו'. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף ר"א ע"ב וע"ש על התוספות ד"ה הוא דאמר כרבי עקיבא:

שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה. כלישנא דקרא דכתיב בערכין (ויקרא כז) אם זכר אם נקבה ולא כתיב בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן: ומאי שנא. בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ששים קיימא אתילתא דערך ילדה שלשים שקל וערך זקנה עשרת שקלים: ומאי שנא זכר. דכי עבר על ששים לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד חמשים שקלים וזקן ט''ו שקלים: פאחא. שבר שאינו אלא למשא ל''א פחחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערום פחיח בתרגום של נביאים (יחזקאל טז): סימא. מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה: מתני' האומר משקלי עלי: ירמטיא. שם האשה: משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל אם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל: ממלא חבית מים ומכניסה. לתוכו: עד מרפיקו. אציל שקורין איישיל''א וכשמכניסה יוצאין המים וכשמוציאה נמצאת חסירה: ושוקל בשר חמור. שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהיו באותו בשר גידין ועצמות לפי מה שיש ביד לפי שאין משקל עצמות וגידים שוה למשקל בשר ונותן לתוכה עד שתתמלא דהשתא איכא נפח כשיעור ידו וכפי אותו משקל יתן: גמ' נפשיה בכל דהו. כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול: בכופרא. זפת: שמכי. בצלים: באתרא דתקלי כופרא. שמוכרים זפת במשקל: שדי תרי תלתא. כדרך המוכרין: בטיל ליה משקל. ונמצא שאין נמכרין במשקל: מעשה לסתור. קתני רישא אם כסף כסף כו' ואוקימנא דקאתא לאשמועינן דאי לא פריש פטר נפשיה בכל דהו והדר תני באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי סתם עלי ושקלתה בזהב: קומתי. משמע כקומתו ונותן שרביט עב שלא יוכל לכופפו אם פירש כסף כסף ואם זהב זהב: מלא קומתי. לא נתכוין אלא למדת גובה קומתו ולא לעובי: רב יהודה דאמר כר' עקיבא: ולא את הבור. המוכר את הבית לא מכר את הבור שבה או את הדות. בור בחפירה בלא בנין כתלים ודות בבנין: וצריך. מוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך בה לאותו בור ודות שהרי כל הקרקע מכר לו ולא שייר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר: אינו צריך. דמוכר בעין רעה מוכר ודרך שייר לו: בזמן שאמר לו. מוכר ללוקח בית אני מוכר לך חוץ מאלו בור ודות שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך לפרושי דהא מסתמא נמי אין בור ודות בכלל הבית ופירש ודאי לטפויי מילתא קאמר ולהודיעו שמשייר לעצמו הכא נמי כיון דקומתי משמע נמי גובה קומתי וקאמר מלא אלמא לטפויי מילתא אתא ולהודיע שאין. דעתו אלא למדת הגובה: עומדי עלי. מי הוי משמע שרביט קומתו או לא:

לערכין. ואם תאמר בערכין מנלן דבעינן מעת לעת ופירש ר''י דילפינן ליה מבן חדש דכי היכי דאינו נערך בן חדש אלא אם כן יש לו חדש שלם דלא שייך למימר דאזלינן בתר חדש העולם הכי נמי לכל שאר בן חמש ובן עשרים: מתני' האומר משקלי עלי: מרפיקו. פי' רש''י אציל שקורין אשייל''א בלע''ז ולא נראה שהרי בברייתא בגמרא תני עד האציל ואי אפשר שהוא אשייל''א דאיתא בפרק ב' דזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע שלא היו חוגרים במקום זיעה לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם (ולא תחת אצילי) [אלא כנגד אצילי] ידיהם ואי אמרת דהוא אשייל''א אדרבה שם הוא מקום זיעה לכך פירש ר''י דהוא שקורין קוד''א ובמנחות (דף לז. ושם) ובזבחים (דף יט.) הארכתי: דבתר דשקלי שדו תרי תלתא. וא''ת בכל מקום נמי היו מעריכין יותר מן המשקל כדמוכח בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה דף פח:) והיכי ס''ד דבטלה תורת משקל וי''ל דהכי פירוש דהכא באתרא דשקלי שדו תרי תילתי יותר מן הכרע הלכך סלקא דעתך דבטלה כיון שנותן יותר מכדין: הוא דאמר כר' עקיבא כו'. תימה ברייתא מאן תניה לא רבי עקיבא ולא רבנן דעד כאן לא פליגי אלא דמ''ס מוכר בעין יפה מוכר ומר סבר מוכר בעין רעה מוכר ושייר הדרך לעצמו ואינו צריך לרבנן היתור לשון אבל היכא שהיתור צריך לעולם מודו רבנן דמהני וא''כ ברייתא כמאן תרמייה: איבעיא להו עומדי מהו. יש לפרש כל הבעיות באם תמצא לומר והכי פי' עומדי מהו מי אמרינן שרוצה לומר שיתן שרביט שאינו נכפף או דלמא שרביט שיכול לעמוד בעינן ואע''פ שנכפף רחבי מהו אם תמצא לומר (דעמוד) [בעמדו נותן] שרביט [שנכפף] ברחבו מהו מי בעינן כרחבו ממש דרחבו אינו יכול לכפוף כשכופף קומתו אינו כופף רחבו הכי נמי משמע שרביט בלא כפיפה או דלמא רוצה לומר שרביט ארוך כרוחבו ואף על פי שנכפף ואת''ל ברוחבו נותן שרביט כפוף ישיבתי מהו מי אמרינן שר''ל בלא (הפיכה) [כפיפה] כלומר כמו שאני יושב מראשי ועד רגלי או דילמא שרביט כפוף משמע שהרי כשהוא יושב הוא כפוף ואם תמצא לומר דישיבתו משמע שרביט כפוף מפני שהוא כפוף ויושב עוביו מהו מי אמרינן ר''ל בלא כפיפה (בלא) [אלא] עב כעובי קומתו שהרי עוביו אינו כפוף או דילמא שרביט גדול כמלא עוביו קאמר ואף על פי שהוא כפוף ואם תמצא לומר דבעוביו משמע בכפיפה הקיפו מהו מי אמרינן שר''ל שרביט עד שמקיף כל גופו ועב כל כך שאינו יכול לחזור מכפיפתו או דילמא דבר שמקיפו. קאמר ואפילו כל דהו ורבינו אלחנן פירש על ישיבתו מי אמרינן שר''ל מראשו ועד מקום ישיבתו קאמר שהוא חצי גופו או דילמא כל גופו קאמר כמו שהוא יושב מראשו ועד רגליו וי''מ ישיבתי מהו מי אמרינן שר''ל שיתן השרביט שיחזיק קומת ישיבתו ולא כמלא קומת עמידתו או דילמא שרביט שמחזיק מקום ישיבתו קאמר: