והחודש שנוסף לעיבור השנה היה מלא, בן שלשים יום, ואישתקד (שנה שעברה), שני חודשים שכרגיל הם חסרים עשינו את שניהם מלאין, דל תלתא לבהדי תלתא, וקם ליה בדוכתיה [הורד שלושה חודשים מלאים אלו כנגד שלושה חודשים חסרים נוספים שעשינו השנה, ועמד לו הירח במקומו, בזמנו]. אמר ליה [לו] רבי לר' שמעון בנו: נר ישראל, מאיר עיני חכמים, אמנם כן הוה [היה].

א משנה אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות של חצוצרות במקדש בכל יום, שלוש (תקיעה תרועה תקיעה) לפתיחת שערי העזרה, תשע (שלוש סדרות של תקיעה תרועה תקיעה) בשעה שהיו הלויים אומרים שיר של יום בזמן הקרבת נסכי תמיד של שחר, ותשע בתמיד של ערב, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה, שבערב שבת שחל בסוכות הוסיפו עליהן שתים עשרה תקיעות לניסוך המים, ותשע למוספים, ושלוש להפסיק את העם ממלאכה, ושלוש להבדיל בין חול לקודש.

בזמן שהלויים אומרים שירה ומלווים אותם בנגינה בכלי שיר אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר חלילים. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח כשהלויים אומרים שירה על הקרבן: בזמן שחיטת פסח ראשון, בארבעה עשר בניסן, ובזמן שחיטת פסח שני, בארבעה עשר באייר, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת (שבועות), ובשמונת ימי החג. ולא היה מכה באבוב (בחליל) של נחשת, אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק ומסיים את פרקי הנגינה אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק ומסיים יפה את הנגינה.

ועבדי כהנים היו המנגנים, אלו דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר: ישראלים היו, ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא מהעיר עמאום, והיו אלו משפחות מיוחסות, שהיו משיאין את בנותיהם למשפחות כהונה; ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו המנגנים.

ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה תקיעות. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא בעניין זה], ר' יהודה אומר: לא יפחות משבע תקיעות, ולא יוסיף על שש עשרה כלומר, שליש ממספר התקיעות שנמנו במשנתנו.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר' יהודה סבר [סבור]: סדר תקיעות של תקיעה תרועה ותקיעה, שבו היו תוקעים לדעת הכל בכל פעם — חדא [מצוה אחת] היא, ורבנן סברי [סבורים]: מצות תקיעה לחוד, ומצות תרועה לחוד, ומצות תקיעה שלאחריה לחוד, ולכן המניינים שמנו חכמים גדולים פי שלושה מהמניינים של ר' יהודה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של ר' יהודה? ומשיבים: כתיב [נאמר] בפרשת החצוצרות: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך באותו פסוק: "תרועה יתקעו לכם" שמע מינה [למד מכאן]: תקיעה תרועה ותקיעה שנזכרו לחילופין בפסוק זה ברצף אחד — חדא [מצוה אחת] היא. ושואלים: ורבנן [וחכמים], שאינם סבורים כן, מה הם למדים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא, לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הוא דאתא [שבא], כלומר, ללמדנו שלפני כל תרועה יש תקיעה ("ותקעתם תרועה") וגם לאחריה ("תרועה יתקעו").

ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, מה טעם] הם מחשיבים כל אחת בפני עצמה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (שם ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שסדר של תקיעה תרועה ותקיעה חדא [מצוה אחת] היא, אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה [האם אומרת התורה לעשות חצי מצוה]? אלא מכאן שתקיעה היא מצוה בפני עצמה, וסדר של תקיעה תרועה תקיעה נחשב לשלש מצוות. ושואלים: ור' יהודה, מה הוא עונה על דבריהם? ומשיבים: אותה תקיעה שנזכרה בענין זה, סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא לכנס את הקהל, ואינה מצוה.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כדעת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כלומר שלא יפסיק בין התקיעה לתרועה, ובין התרועה לתקיעה, כמאן [כמי]? כדעת ר' יהודה, שסדר זה נחשב למצוה אחת, וממילא נאסר להפסיק בה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר], ומדוע היה צורך לבאר זאת!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הלכה זו אפילו כרבנן אתיא [כשיטת חכמים באה], ולא באה ללמד שאין להפסיק ביניהן כלל, אלא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן שאמר: שמע בראש השנה תשע תקיעות, בתשע שעות ביום, כל אחת בשעה אחרת — יצא ידי חובתו מן התורה, ולהשמיענו שאסור להפסיק בשהייה גדולה ביניהן, על כן קא משמע לן [משמיע הוא לנו] שהלכה זו נאמרה לשיטת ר' יהודה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שהיא כחכמים! ומשיבים: אם כן, מאי [מה היא] לשון "ולא כלום"? שלשון זו משמעה שאסור להפסיק אפילו בשהייה קטנה ביותר, ומכאן שהלכה זו היא כדעת ר' יהודה.

ג שנינו במשנה: שנים עשר יום בשנה מכה בחליל לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג. ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלו] מימים אחרים? ומשיבים: הואיל וימי שמחה הם, וכל יחיד גומר בהן את ההלל.

שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אלו שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב הראשון של עצרת; ובגולה, שעושים שני ימים טובים מספק, הם עשרים ואחד ימים: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

ושואלים: מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא [במה שונה הדין בחג הסוכות שאומרים אנו הלל כל יום], ומאי שנא בפסח דלא אמרינן [ובמה שונה הדין בפסח שאיננו אומרים]