ערכין י ע"א

והחודש שנוסף לעיבור השנה היה מלא, בן שלשים יום, ואישתקד (שנה שעברה), שני חודשים שכרגיל הם חסרים עשינו את שניהם מלאין, דל תלתא לבהדי תלתא, וקם ליה בדוכתיה [הורד שלושה חודשים מלאים אלו כנגד שלושה חודשים חסרים נוספים שעשינו השנה, ועמד לו הירח במקומו, בזמנו]. אמר ליה [לו] רבי לר' שמעון בנו: נר ישראל, מאיר עיני חכמים, אמנם כן הוה [היה].

א משנה אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות של חצוצרות במקדש בכל יום, שלוש (תקיעה תרועה תקיעה) לפתיחת שערי העזרה, תשע (שלוש סדרות של תקיעה תרועה תקיעה) בשעה שהיו הלויים אומרים שיר של יום בזמן הקרבת נסכי תמיד של שחר, ותשע בתמיד של ערב, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה, שבערב שבת שחל בסוכות הוסיפו עליהן שתים עשרה תקיעות לניסוך המים, ותשע למוספים, ושלוש להפסיק את העם ממלאכה, ושלוש להבדיל בין חול לקודש.

בזמן שהלויים אומרים שירה ומלווים אותם בנגינה בכלי שיר אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר חלילים. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח כשהלויים אומרים שירה על הקרבן: בזמן שחיטת פסח ראשון, בארבעה עשר בניסן, ובזמן שחיטת פסח שני, בארבעה עשר באייר, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת (שבועות), ובשמונת ימי החג. ולא היה מכה באבוב (בחליל) של נחשת, אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק ומסיים את פרקי הנגינה אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק ומסיים יפה את הנגינה.

ועבדי כהנים היו המנגנים, אלו דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר: ישראלים היו, ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא מהעיר עמאום, והיו אלו משפחות מיוחסות, שהיו משיאין את בנותיהם למשפחות כהונה; ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו המנגנים.

ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה תקיעות. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא בעניין זה], ר' יהודה אומר: לא יפחות משבע תקיעות, ולא יוסיף על שש עשרה כלומר, שליש ממספר התקיעות שנמנו במשנתנו.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר' יהודה סבר [סבור]: סדר תקיעות של תקיעה תרועה ותקיעה, שבו היו תוקעים לדעת הכל בכל פעם — חדא [מצוה אחת] היא, ורבנן סברי [סבורים]: מצות תקיעה לחוד, ומצות תרועה לחוד, ומצות תקיעה שלאחריה לחוד, ולכן המניינים שמנו חכמים גדולים פי שלושה מהמניינים של ר' יהודה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של ר' יהודה? ומשיבים: כתיב [נאמר] בפרשת החצוצרות: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך באותו פסוק: "תרועה יתקעו לכם" שמע מינה [למד מכאן]: תקיעה תרועה ותקיעה שנזכרו לחילופין בפסוק זה ברצף אחד — חדא [מצוה אחת] היא. ושואלים: ורבנן [וחכמים], שאינם סבורים כן, מה הם למדים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא, לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הוא דאתא [שבא], כלומר, ללמדנו שלפני כל תרועה יש תקיעה ("ותקעתם תרועה") וגם לאחריה ("תרועה יתקעו").

ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, מה טעם] הם מחשיבים כל אחת בפני עצמה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (שם ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שסדר של תקיעה תרועה ותקיעה חדא [מצוה אחת] היא, אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה [האם אומרת התורה לעשות חצי מצוה]? אלא מכאן שתקיעה היא מצוה בפני עצמה, וסדר של תקיעה תרועה תקיעה נחשב לשלש מצוות. ושואלים: ור' יהודה, מה הוא עונה על דבריהם? ומשיבים: אותה תקיעה שנזכרה בענין זה, סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא לכנס את הקהל, ואינה מצוה.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כדעת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כלומר שלא יפסיק בין התקיעה לתרועה, ובין התרועה לתקיעה, כמאן [כמי]? כדעת ר' יהודה, שסדר זה נחשב למצוה אחת, וממילא נאסר להפסיק בה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר], ומדוע היה צורך לבאר זאת!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הלכה זו אפילו כרבנן אתיא [כשיטת חכמים באה], ולא באה ללמד שאין להפסיק ביניהן כלל, אלא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן שאמר: שמע בראש השנה תשע תקיעות, בתשע שעות ביום, כל אחת בשעה אחרת — יצא ידי חובתו מן התורה, ולהשמיענו שאסור להפסיק בשהייה גדולה ביניהן, על כן קא משמע לן [משמיע הוא לנו] שהלכה זו נאמרה לשיטת ר' יהודה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שהיא כחכמים! ומשיבים: אם כן, מאי [מה היא] לשון "ולא כלום"? שלשון זו משמעה שאסור להפסיק אפילו בשהייה קטנה ביותר, ומכאן שהלכה זו היא כדעת ר' יהודה.

ג שנינו במשנה: שנים עשר יום בשנה מכה בחליל לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג. ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלו] מימים אחרים? ומשיבים: הואיל וימי שמחה הם, וכל יחיד גומר בהן את ההלל.

שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אלו שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב הראשון של עצרת; ובגולה, שעושים שני ימים טובים מספק, הם עשרים ואחד ימים: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

ושואלים: מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא [במה שונה הדין בחג הסוכות שאומרים אנו הלל כל יום], ומאי שנא בפסח דלא אמרינן [ובמה שונה הדין בפסח שאיננו אומרים]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

וחדש העיבור של שנה ל' יום, ועל ידי כך נתאחר ראש השנה יום אחד. וגם אשתקד עשינו שניהם מלאים [דהיינו ח' מעוברים] ועל ידי כך נתאחר ראש השנה בעוד שני ימים. דל תלתא יומי שיש לראש השנה להתאחר מחמת שעשינו ג' מלאים לבהדי תלתא יומי שיש לו להקדים מחמת ג' החסרים שעשינו, וקם ליה ראש השנה בדוכתיה שהוא יום המולד.

אמר ליה רבי: נר ישראל אתה [שהארת עיני חכמים]. כן הוי, כדבריך.

מתניתין:

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות ^[27] במקדש, בכל יום. ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה תקיעות. וזה שייך בערב שבת שבתוך החג. ומפורשים בסוכה בפרק החליל.

אין פוחתין משני נבלים לשני לויים, בשיר שהיה במקדש על הקרבן. ולא מוסיפין על ששה.

אין פוחתין משני חלילים במקדש ולא מוסיפין על שנים ^[28] עשר. ובשנים עשר יום בשנה המחלל בחליל ^[29] מכה באצבעו על החליל שכך מנגנים בו לפני המזבח. [אבל בשאר הימים לא היו מזמרים אלא ^[30] בנבלים כנורות ומצלתיים].

ואלו הם: בשחיטת פסח ^[31] ראשון, ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג.

ולא היה מכה באבוב [בחליל] של נחושת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב.

ולא היה מחלק מסיים את השיר אלא באבוב יחידי. שהיה מאריך בסיום הנעימה בחליל אחד לאחר שתיקת האחר ^[32] מפני שהוא מחליק יפה, יותר מאשר אם יסיימו שניהם כאחד.

ועבדי כהנים היו אותם המנגנים בחליל, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא וממקום ששמו עימעום. שישראלים מיוחסים היו ומשום כן היו משיאים בנותיהן לכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוויים היו המזמרים בחליל.

גמרא:

מתניתין דלא כר' יהודה. דתניא: רבי יהודה אומר, הפוחת, ביום סתם שבו השיעור המועט ביותר, לא יפחות משבע תקיעות, והמוסיף, ביום שבו השיעור המרובה ביותר, לא יוסיף על שש עשרה תקיעות, ואילו במשנה מבואר שהמועט זה עשרים ואחת תקיעות והמרובה ארבעים ושמונה.

והוינן: במאי קמיפלגי? ומפרשים: שלפי כולם צריך שבע פעמים תר"ת, אלא שחולקים מה נחשב לתקיעה אחת.

רבי יהודה סבר, תקיעה ראשונה ותרועה ותקיעה שלאחריה חדא מעשה תקיעה היא ונחשבים דבר אחד. ושבעה שנקט היינו שבעה תר"ת.

ורבנן סברי, תקיעה לחוד יש להחשיב, ותרועה לחוד, ותקיעה שאחריה לחוד. ולכך נמנים שבעה תר"ת לעשרים ואחד תקיעות.

מאי טעמא דרבי יהודה שמחשיב את כולם לאחד? דכתיב "ותקעתם תרועה" וכתיב "תרועה יתקעו". הרי שלתרועה קורים תקיעה, ולתקיעה תרועה, ואחד הם. ורבנן ההוא פסוק בא לומר שצריך לתקיעה פשוטה לפניה של התרועה ופשוטה לאחריה, הוא דאתא הפסוק.

ורבנן מאי טעמייהו מהיכן המקור שכל אחד לחוד? המקור הוא דכתיב "ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו". ואי סלקא דעתך כר' יהודה, דתקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא, אמר רחמנא עבידו פלגא מצוה? והלא חצי מעשה תקיעה הוא.

ורבי יהודה סובר שאין זו ראיה כי תקיעה זו לסימנא בעלמא הוא, להקהיל את העדה, ולא לשם מצוה.

והוינן: כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: אין הפסק בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא כלום, שצריך שיהיו רצופות?

ומשנינן: כמאן, כרבי ^[33] יהודה שסובר שמעשה תקיעה אחד הוא.

ומקשינן: פשיטא דכר' יהודה נאמרו דברי רב כהנא, ומה הצורך לבאר זאת?

ומשנינן: מהו דתימא שרב כהנא אפילו כרבנן אתיא, ולא בא לומר שצריך רצופות ממש שהרי כל אחד מהם הוא דבר נפרד. אלא רק לאפוקי מדר' יוחנן דאמר "שמע תשע תקיעות [ג' של מלכויות וג' של זכרונות וג' של שופרות] בתשע שעות יצא"

אף ששהה בין תקיעה לתקיעה שעה, ועל זה חולק רב כהנא ואומר שאף לשיטת רבנן אין זה מועיל ואפילו שכל אחד הוא דבר נפרד מ"מ צריך סמוכות, אבל קצת הפסק מותר.

קא משמע לן שלא כך הוא. אלא רב כהנא בשיטת רבי יהודה אמרה וצריך שלא יהיה הפסק כלל.

ומקשינן: ואימא הכי נמי, שרב כהנא הולך כרבנן ומנין לך שדבריו כרבי יהודה?

ומשנינן: אם כן מאי "ולא כלום" שאמר רב כהנא? אלא משמע שצריך רצופות ממש, וכרבי יהודה.

שנינו במתניתין: "שנים עשר יום בשנה מכה בחליל" והוינן: מאי שנא הני ימים מהשיר שבכל השנה?

ומשנינן: הואיל ובאותם ימים יחיד גומר בהן את ההלל, אבל בשאר ימים אין קורים אותו כלל. ומה שאנו קורים הלל בדילוג בראש חדש ובששה הימים האחרונים של פסח זהו רק מנהג [תוס'].

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד ^[34] גומר ^[35] בהן את ההלל ^[36]: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת, ובגולה עשרים ואחד. שנוספים ג' ימים מיום טוב שני של גלויות. תשעה ימי החג, ושמונה ^[37] ימי חנוכה ^[38], ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

הערות

^[27] כתוב בתורה [במדבר י-י] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וגו', והיינו שנצטוינו לתקוע במקדש בחצוצרות בשעת הקרבת קרבנות הציבור, והתקיעה בחצוצרות היא על ידי הכהנים כנאמר שם [פסוק ח] ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות. וכתב החינוך [מצוה שפד] שאף על פי שנזכר בתורה לתקוע רק ביום שמחתכם ובמועדיכם וראשי חדשיכם זה לאו דוקא אלא המצוה היא בכל יום לתקוע על הקרבת קרבנות הציבור, וראיה לזה מהגמרא בתחילת המסכת, האומרת, שהכהנים, כיון שיש להם תקיעה דאורייתא כל השנה בחצוצרות, היה מקום לומר שיהיו פטורים מתקיעת שופר של ראש השנה, הרי שמצות התקיעה בחצוצרות היא כל השנה, וכן הוכיח מהמשנה כאן שמבואר שהיו עשרים ואחת תקיעות בכל יום ומבואר במשנה בסוכה שתשע מהן היו לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערביים, והיינו שכל יום היתה תקיעה בחצוצרות. אך כתב החינוך שברמב"ם מבואר שבראשי חדשים ובמועדים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות, ודייק מדבריו שרק במועדים וראשי חדשים היו הכהנים תוקעים ואילו בשאר הימים היתה התקיעה בחצוצרות כשרה גם בלויים. ובמנחת חינוך [שם ז] תמה על החינוך שהחצוצרות של הלויים אינן קשורות כלל לענין והם שתי מצוות חלוקות מצות תקיעת הכהנים בחצוצרות ומצות שירת הלויים, ומחלוקת הרמב"ם והחינוך היא במצות החצוצרות של הכהנים אם היתה המצוה כל יום כדעת החינוך או רק במועדים וראשי חדשים לדעת הרמב"ם, ולפי הרמב"ם צריך לומר שמה שאומרת הגמרא לעיל שלכהנים יש תקיעת חצוצרות כל השנה כוונת הגמרא על מועדים וראשי חדשים ולא ממש כל השנה. והביא המנחת חינוך שבספרי נחלקו התנאים על מה שנאמר בפסוק לתקוע בחצוצרות "ביום שמחתכם" שלדעת תנא קמא זה מרבה שבתות ורבי נתן אומר אלו התמידים, הרי שנחלקו בזה התנאים אם יש מצות תקיעה בכל יום ופסק הרמב"ם כתנא קמא. אך תמה המנחת חינוך מדוע לא הזכיר הרמב"ם שגם בשבתות חייבים בחצוצרות וכמו שדורש תנא קמא מהפסוק ביום שמחתכם. ולדעת הרמב"ם שאין מצות תקיעה בכל יום כתבו החקרי לב [או"ח נא] והמנחת חינוך שזה שכתוב במשניות שבכל יום היו תוקעים בחצוצרות על התמיד זה רק דרבנן, ובאמת חלק מהתקיעות שנזכרות במשנה כמו לפתיחת שערים הן ודאי דרבנן וכמו כן על התמידים בכל יום יש לומר שזה גם מדרבנן, והמנחת חינוך הוסיף שיתכן שהתקיעות שבכל יום גם ישראלים כשרים בהן וכמו בכלי השיר של שירת הלויים שהיו ישראלים כשרים בהם. והחקרי לב תמה שהרי החצוצרות הם כלי שרת ויש בהם מעילה מדאורייתא ואם כן, איך מותר לתקוע בהן את התקיעות של כל יום שהן רק מדרבנן והרי זוהי מעילה? ותירץ החקרי לב, כיון שכוונתו לשם שמים ולא להנאתו אין בזה מעילה ומותר. עוד הביא המנחת חינוך שבספרי נחלקו אם כהנים בעלי מומין כשרים לתקוע בחצוצרות שרבי טרפון הכשיר ורבי עקיבא פוסל וחזר רבי טרפון והודה לרבי עקיבא, ואם כן, כהן בעל מום פסול לתקיעת חצוצרות שעל הקרבן ומסתמא כמו כן לתקיעות של שעת צרה. ואם לא תקעו בחצוצרות על הקרבן ביטלו מצות עשה אך הקרבן אינו נפסל בזה.

^[28] בטעם הדבר שלא מוסיפים על י"ב חלילים פירש רש"י שזה כנגד י"ב ימים שהיה החליל מכה לפני המזבח, ורגמ"ה פירש שזה כנגד י"ב לויים העומדים על הדוכן כמבואר במשנה להלן [יג ב] שאין פוחתים מי"ב לויים על הדוכן.

^[29] כתב רש"י שזה היה בשעת ההקרבה והלויים שוררו בפה את ההלל והחלילים מחללים. וכתב החקרי לב [או"ח לב] שמדובר בתמיד של שחר שעליו היו הלויים אומרים הלל באותם י"ב יום. אך במוסף של יום טוב היה שיר אחר ולא הלל. ובתמיד של בין הערביים הסתפק החקרי לב אם היה החליל מכה, שהרי הטעם שהחליל מכה בי"ב יום הוא משום שהיחיד גומר בהם את ההלל והיחיד הרי אומר הלל רק בשחרית ואם כן, בתמיד של בין הערביים לא יהיה חליל. אך כתב החקרי לב שאמנם היחיד אומר הלל רק בשחרית. אך במקדש, כיון שיש שירה על תמיד של בין הערביים, אם כן, ביום טוב היה השיר הלל, וממילא היה גם חליל. והביא שכך מפורש ברש"י בסוכה [נ ב] שבאותם י"ב יום היה החליל מכה גם בתמיד של בין הערביים. והסתפק החקרי לב אם גם במוסף היה החליל מכה, שהרי הטעם לחליל מכה הוא משום שהיחיד גומר בימים אלו את ההלל, והיחיד הרי אומר הלל רק בשחרית ומכל מקום החליל מכה גם בתמיד של בין הערביים ואם כן, הוא הדין המוסף יהיה החליל מכה, או שהכל תלוי בלויים שאמרו הלל והלויים אמרו הלל רק בתמידים ולא במוסף ואם כן, במוסף לא יהיה חליל. ויש לציין שלפי מה שדייק הגרי"ז מרש"י שהחליל דינו בשעה שנאמר ההלל, ובשעת אמירת ההלל השירה בכלי היא בחליל, אם כן, פשוט שבמוסף שאין הלל אין גם חליל.

^[30] זוהי דעת רש"י וכך כתב גם בשיטה מקובצת, שרק בי"ב ימים אלו היו מנגנים בחליל. אך הרמב"ם [פ"ג מכלי המקדש ה"ד] כתב: ובמה הם מנגנים בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל עכ"ל, ומזה שכלל הרמב"ם את החליל עם שאר הכלים דייק בליקוטי הלכות [תמיד פ"ז] שסובר הרמב"ם שגם בחליל ניגנו בכל יום, ולפי זה צריך לומר, שזה שכתוב במשנה שרק בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, הכונה היא שבי"ב ימים אלו היה רק חליל ובשאר הימים היו עוד כלים. אך הביא הליקוטי הלכות שברש"י בסוכה מבואר שבי"ב ימים אלו היה נוסף החליל על שאר הכלים, וכך גם מסתבר שבימי השמחה היה ריבוי כלי שיר יותר משאר השנה. וגם להלן בגמרא מוכח כרש"י שהגמרא מסבירה שאין פוחתים מי"ב לויים זה כנגד י"ב כלי שיר שאין פוחתים מהם והם תשעה כנורות שני נבלים וצלצל ואילו חליל לא נחשב שם הרי שלא היה חליל בכל יום, ועוד הוכיח הליקוטי הלכות מהירושלמי' שמבאר "שכל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג", והיינו שהחליל והלל תלויים זה בזה ובימים שיש הלל יש חליל, ואם כן, מוכח שבימים שאין הלל אין חליל. וכתב' שאולי גם הרמב"ם מודה לרש"י רק שמנה הרמב"ם את כל הכלים שניגנו במקדש בין בקביעות בין לפעמים, והחליל היה באמת רק בי"ב ימים בשנה. ובערוך לנר [סוכה נ ב] כתב שדעת הרמב"ם שכל השנה היה חליל, ומה שכתוב במשנה בי"ב בשנה החליל מכה הכוונה היא שכל השנה היה השיר בכלים על הדוכן, ובי"ב ימים אלו היה החליל מכה ממש לפני המזבח, והטעם הוא שבכל השנה עיקר שירה בפה אך בי"ב ימים אלו השירה בכלים היא מעיקר השירה ולכן היו מנגנים לפני המזבח. ובזה ביאר את דברי הרמב"ם בהמשך [ה"ו] שכתב שבשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ודוחה את השבת, ותמה הלחם משנה שהרי בגמרא בסוכה מבואר שרק למאן דאמר עיקר שירה בכלי היתה השירה בכלי דוחה שבת אך למאן דאמר עיקר שירה בפה אין השירה בכלי דוחה שבת, ואם כן, הרמב"ם שפסק עיקר שירה בפה איך פסק כאן שהחליל דוחה שבת. אך לפי מה שביאר לעיל מובן מאד שהחליל באותם י"ב יום חלוק מכל השנה והוא עיקר השירה ולכן הוא דוחה שבת אך בכל השנה שעיקר שירה בפה אין הוא דוחה שבת.

^[31] בפסחים [סד א] מבואר במשנה שבשעת הקרבת הפסח היו קוראים את ההלל, ופירש רש"י שם שהכיתות הם שקראו את ההלל, והתוספות הוכיחו מתוספתא שהלויים אמרו את ההלל. והגרי"ז [הלכות קרבן פסח] הקשה על רש"י מהמשנה כאן שמבואר שבשעת הקרבת הפסח היה החליל מכה, וכן במשנה בפסחים מבואר שתקעו בחצוצרות בשעת הקרבת הפסח, וכלי שיר וחצוצרות שייכים רק בשירת הלויים ומוכח שהלויים הם שקראו את ההלל, ובאמת רש"י עצמו כאן פירש שבאותם י"ב יום היו הלויים שרים את ההלל. וביאר הגרי"ז, שלדעת רש"י יש שני דיני הלל בפסח, דין אחד מדין שירה על הקרבן כמו בשאר הקרבנות שטעונים שירה ושירה זאת היא על ידי הלויים, ועוד דין יש בפסח שהוא טעון הלל בעשייתו והלל זה הוא על ידי הכיתות. אך תמה הגרי"ז, שאם הדין שהפסח טעון הלל בעשייתו מתקיים על ידי הכיתות אם כן, מדוע גם הלויים היו משוררים הלל על הפסח. וביאר הגרי"ז, בזה שבגמרא מבואר שהטעם שבי"ב ימים אלה החליל מכה הוא מפני שהיחיד גומר בהם את ההלל, והביאור בזה לכאורה כמו שכתוב בירושלמי שיש פסוק "ושמחת לבב כהולך בחליל" ודורשים כל זמן שחליל נוהג הלל נוהג והיינו שבימים שיש הלל יש חליל. אך ברש"י במשנה מבואר שבי"ב ימים אלו היו הלויים משוררים את ההלל והחלילים מחללים ובשאר הימים היו שרים שיר אחר ומנגנים בשאר כלי שיר, משמע מרש"י שדין החליל הוא בשעה שאומרים הלל, ולפי זה מתפרשים דברי הגמרא כך: הואיל ויחיד גומר את ההלל ממילא גם שיר הלויים הוא הלל, ובשעה שאומרים הלל מנגנים בחליל. ואם כן, מובן שגם בפסח אמרו הלויים הלל וכמו שמבואר כאן בגמרא שכאשר היחיד גומר את ההלל שוב גם שירת הלויים היא הלל, והוא הדין בעשיית פסח שהיחיד אומר הלל ממילא גם שירת הלויים היא בהלל.

^[32] כך פירש רש"י שאבוב יחידי הכוונה שהיה מסיים בחליל אחד, ובליקוטי הלכות כתב שרגמ"ה מפרש שבסיום ניגנו רק בחלילים ולא בשאר הכלים, והרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שאבוב יחידי הכונה היא שניגנו באבוב שיש בו נקב אחד. אך הביא הליקוטי הלכות שבתוספתא משמע כרש"י. שכתוב שם: ולא היה מכה בשני חלילים אלא בחליל אחד מפני שמחליק יפה. הרי שהכונה היא חליל אחד וכרש"י.

^[33] בדעת רבי יהודה שתר"ת הם דבר אחד ואסור להפסיק ביניהם. נחלקו הראשונים. דעת התוספות בסוכה היא, שאף על פי שאסור להפסיק, אך מכל מקום צריך לעשות כל אחד מקולות התר"ת בנשימה נפרדת. והרמב"ן חולק, וסובר שלדעת רבי יהודה צריך לעשות את כל התר"ת בנשימה אחת. והתוספות למדו מכאן, שגם לרבנן באמצע תקיעה אסור להפסיק, והוא הדין באמצע שברים תרועה, כיון שהם קול אחד. וכמו לרבי יהודה, שתר"ת זה אחד, אסור להפסיק בהם כלום, הוא הדין לרבנן, בתקיעה או בשברים תרועה, אסור להפסיק כלום. אך בשיטה מקובצת בשם הרא"ש כתב, שיש שאינם נזהרים לעשות שברים תרועה ממש בהמשך אחד. וביאר, שהם מפרשים ש"לא יפסיק כלום" הכונה היא ממש הפסק, אבל שתי נשימות לא נחשב הפסק. ולדעת התוספות בסוכה, אדרבה, גם לרבי יהודה חייבים לעשות בשתי נשימות. אך ברא"ש מוכח שכשר בנשימה אחת אלא שאפשר לעשות גם בשתי נשימות, והוא הדין לרבנן בשברים תרועה שכשר בשתי נשימות.

^[34] כתבו התוספות [ברכות יד א] כי מה שנאמר כאן "יחיד" גומר את ההלל זה לאפוקי כשכל ישראל נמצאים יחד, והיינו שאז יש עוד אופנים שאומרים הלל. ובבה"ג באמת מבואר שכאשר כל ישראל נמצאים יחד יכולים לומר הלל על צרה שנגאלים ממנה.

^[35] פירשו התוספות בברכות [יד א] ש"גומר" זה מלשון "קורא", ובי"ח ימים אלו יש חיוב לומר הלל, ובשאר הימים אין כלל חיוב לומר הלל, וזה שאומרים חצי הלל בראש חודש ובחול המועד פסח זה רק מנהג ולא מן הדין. וכתבו התוספות, שמכל מקום מברכים על הלל בראש חודש, אף שהוא רק מנהג, ואמנם בחיבוט ערבה מבואר בגמרא, כיון שזה מנהג, לא מברכים עליו. דהיינו, רק בחיבוט ערבה שהיא חיבוט בעלמא. אך קריאת הלל בראש חודש, אף על פי שהיא רק מנהג, מברכים עליו. אך דעת הרמב"ם היא שאין חילוק, ועל שום מנהג לא מברכים. והוא הדין הלל של ראש חודש וחול המועד פסח שהם מנהג, לא מברכים עליהם.

^[36] כתב הרמב"ם [פ"ג מחנוכה ה"ו]: ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהם את ההלל עכ"ל, והראב"ד השיג: ויש בהם עשה מדברי קבלה "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". והיינו, שדעת הרמב"ם שהלל תמיד רק מדרבנן. והראב"ד משיג מהפסוק בישעיה "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", הרי שיש עשה מדברי קבלה לומר הלל. ובדעת הרמב"ם כתב המגיד משנה שרק הלל שאומרים כשניצלים מצרה הוא מדברי קבלה אך ההלל בימים הקבועים הוא מדרבנן, ואף על פי שהביאו כאן בהמשך הסוגיא את הפסוק השיר יהיה לכם לענין ההלל בימים הקבועים זה רק לדמיון בעלמא. אך הפסוק נאמר רק לענין הלל של גאולה מצרה. ועמד הגרי"ז, מהיכן המקור לחלק בין סוגי ההלל שזה מדברי קבלה וזה מדברי סופרים, והרי בגמרא שניהם נכללים יחד. וביאר הגרי"ז, על פי דברי רב האי גאון שכתב שיש שני סוגי הלל, יש הלל שהוא בתורת "קריאת הלל" ויש הלל שהוא בתורת "אמירת שירה" והלל של ליל פסח הוא מדין שירה ולכן אין עליו ברכה, ולפי זה מצאנו מקור לדברי המגיד משנה שהרי הנביא אמר השיר יהיה לכם כשתנצלו מסנחריב כמו שאומרים בליל הפסח, וההלל בליל פסח הוא מתורת שירה ואם כן, ההלל שיאמרו על ההצלה מהצרה הוא גם כן מדין שירה, והלל זה שנאמר מדין שירה הוא מדברי קבלה. אך ההלל בימים הקבועים שדינו חלוק והוא מתורת אמירת הלל אינו שייך לפסוק והוא רק מדברי סופרים.

^[37] בספר ברכת כהן הביא שהטורי אבן כתב, שבזמן שקידשו על פי הראיה עשו בחוץ לארץ חנוכה תשעה ימים מספק מתי קידשו את החודש. ורק היום, שהכל מסודר לפי החשבון, עושים חנוכה בחוץ לארץ שמונה ימים. והקשה בברכת כהן מכאן, שהרי מימרא זו היא מרבי שמעון בן יהוצדק, שהיה בזמן שקידשו על פי על פי הראיה, ואמר שבגולה נוסף עוד שלשה ימים לשלשה רגלים אך בחנוכה לא נוסף יום, הרי שחנוכה תמיד היה שמונה ימים, והטעם, כיון שהוא דרבנן לא חששו לספק, ולפי זה הוא הדין לפורים גם כן תמיד עשו בגולה רק יום אחד גם בזמן שקידשו על פי הראיה.

^[38] כתב רש"י שבמשנה לענין ימים שהחליל מכה לא נזכר חנוכה אף על פי שיש בה הלל, כי בחנוכה אין קרבן ולכן אין החליל מכה לפני המזבח. ותמה בזה החקרי לב [או"ח לב], שהרי החליל היה מכה בתמיד של שחר ושל בין הערביים כמו שהתבאר לעיל במשנה, והרי בחנוכה גם קרבו תמידים, ומדוע כתב רש"י שאין קרבן בחנוכה. וכתב החקרי לב שלשה ביאורים: א. אף על פי שהחליל מכה בשעת הקרבת התמידים אבל הוא נתקן רק ביום שיש מוסף ובחנוכה אין מוסף. ב. לא רצו חז"ל לעשות את חנוכה יותר חשוב מחול המועד של פסח, שבו, כיון שאין הלל, לא היה החליל מכה, ולכן גם בחנוכה לא תיקנו חליל [אך לשון רש"י שבחנוכה אין חליל כי אין קרבן אינו מובן לביאור זה]. ג. ביום שאין מוסף, אם יתקנו חליל ויהיה שיר הלויים הלל, נמצא שעקרו לגמרי את השיר של יום, ורק ביום שיש מוסף תיקנו חליל בהקרבת התמיד ויאמרו הלויים אז הלל והשיר של יום יתקיים במוסף.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the month that was intercalated, added for the leap year, was thirty days, and last year we turned two months that are generally deficient into full months, which meant that it had eight full months instead of the usual six. Consequently, remove from consideration the three months that were made deficient this year corresponding to the three extra months that were made full last year, and the moon is restored to its place, i.e., it is properly aligned with the months. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Lamp of Israel! Indeed, so it was.

MISHNA: No fewer than twenty-one trumpet blasts are sounded daily in the Temple, as each day three blasts were sounded for the opening of the gates in the morning, nine for the daily morning offering, and nine for the daily afternoon offering, totaling twenty-one. And no more than forty-eight are ever sounded on a single day. This would occur on the Friday of Sukkot, when they would sound an additional twelve blasts during the ritual of drawing the water for the water libation; nine for the additional offerings; three to signal the population to cease their work before Shabbat; and three more to mark the beginning of Shabbat.

When accompanying their song with instruments, the Levites do not use fewer than two lyres and do not use more than six. When flutes are played, they do not use fewer than two flutes and do not use more than twelve. And there are twelve days during the year when the flute plays before the altar: At the time of the slaughter of the first Paschal offering, on the fourteenth of Nisan; and at the time of the slaughter of the second Paschal offering, on the fourteenth of Iyyar; and on the first festival day of Passover; and on the festival of Shavuot; and on all eight days of the festival of Sukkot. And one would not play with a copper flute; rather, one would play with a flute of reed, because its sound is more pleasant. And one would conclude the music only with a single flute, because it concludes the music nicely.

The Temple musicians were slaves of priests; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: The musicians were not slaves, but Israelites from the family of the house of Pegarim and the family of the house of Tzippara from the city of Emaum, and their lineage was sufficiently pure that they would marry their daughters to members of the priesthood. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: They were Levites.

GEMARA: The mishna teaches that no fewer than twenty-one trumpet blasts are sounded daily in the Temple and no more than forty-eight. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One may not blow fewer than seven blasts, and one may not blow more than sixteen blasts.

The Gemara asks: With regard to what principle do the tanna of the mishna and Rabbi Yehuda disagree? The Gemara explains that Rabbi Yehuda holds: A series of blasts consisting of tekia, terua, tekia is counted as one unit. And the Rabbis hold: A tekia is counted as a discrete unit and a terua is also counted as a discrete unit, and the final tekia is again counted as a discrete unit. They agree with regard to the sequence and the number of the blasts; their disgreement is only with regard to how the blasts are tallied.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? As it is written in the verse: “And you shall sound [utkatem] a terua” (Numbers 10:5), and it is written: “A terua they will sound [yitke’u]” (Numbers 10:6). Conclude from the fact that the Torah uses a verb from the root tekia when referring to a terua that a tekia, terua, and tekia together constitute one unit. And how do the Rabbis interpret these verses? They explain that these verses come to teach that each terua blast is accompanied by a plain blast, a tekia, preceding it and another plain blast following it.

The Gemara asks: And what is the reasoning of the Rabbis? As it is written: “And when congregating the people you shall sound a tekia and shall not sound a terua” (Numbers 10:7). And if it enters your mind that a series of tekia, terua, and tekia are considered one unit, would the Merciful One say to perform only half a mitzva? Rather, each sound constitutes a separate mitzva. The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda explain this verse? The Gemara answers: That single tekia mentioned in the context of congregating the people was blown merely as a signal to the people to assemble, not for the purpose of fulfilling a mitzva, which, in Rabbi Yehuda’s opinion, always comes in units of three sounds.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Kahana said? As Rav Kahana said: There is to be no pause between a tekia and a terua at all, but rather they are sounded in one continuous series of blasts. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why was it necessary to point this out?

The Gemara answers: It is not obvious that Rav Kahana’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Lest you say that Rav Kahana comes to teach his halakha even in accordance with the opinion of the Rabbis, and that he is coming to exclude only the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says: If one heard nine blasts in nine different hours on the day of Rosh HaShana, despite the considerable gap between them, he has fulfilled his obligation. One might have thought that Rav Kahana meant only that there should not be such long gaps between the sounds. Therefore, the Gemara teaches us that Rav Kahana’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he does not allow any pause at all between the shofar blasts.

The Gemara asks: And how do you know that this was Rav Kahana’s intent? One can say it is indeed so, that Rav Kahana holds in accordance with the opinion of the Rabbis and he merely excludes the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara answers that if so, what is the meaning of the phrase “at all” when Rav Kahana said that there is no pause between a tekia and a terua at all? This phrase indicates that Rav Kahana does not allow even a slight pause between blasts, which is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

§ The mishna teaches that there are twelve days during the year when the flute plays before the altar, and it proceeds to list them. The Gemara asks: What is different about these days enumerated in the mishna that the flute is played before the altar specifically on those occasions? The Gemara answers: They are unique, since these are the days on which the individual completes the full hallel.

As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: There are eighteen days a year on which the individual completes the full hallel: The eight days of the festival of Sukkot, including the Eighth Day of Assembly; and the eight days of Hanukkah; and the first festival day of Passover; and the festival day of Assembly, i.e., Shavuot. And in the Diaspora, where a second day is added to each Festival due to uncertainty over the precise date, there are twenty-one days: The nine days of the festival of Sukkot; and the eight days of Hanukkah; and the first two festival days of Passover; and the two festival days of Assembly, i.e., Shavuot.

The Gemara asks: What is different about the festival of Sukkot, that we say hallel every day, and what is different about Passover, that we do not say hallel

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואישתקד עשינו שניהם מלאים. ועדפו ב' ימים ויום העבור היה שלישי והיינו כרב הונא דאמר דח' מלאין עבדינן:

[דל מהני ט' חסירין תלת לבהדי הנהו תלת הילכך קם ליה בדוכתי' ונראה בזמנו]:

נר ישראל כך היה. כלומר אתה הוא מאיר [כנר] לישראל שידעתה לכוין הדבר:

[מתני' שתי הלחם אין נאכל פחות משנים ולא יותר על שלשה. כיצד נאפה מערב עצרת ונאכל בעצרת לשנים הוי יום ב' חל להיות אחר שבת נאכל לשלישי:

לחם הפנים נאפה מע"ש ונאכל לשבת הבאה לתשעה חל יום טוב להיות בע"ש נאכל לעשר ב' ימים של ר"ה נאכל לי"א שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את י"ט:

אין קטן נימול פחות משמונה. מפורש במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה:

אין פחות מכ"א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על מ"ח. מפרש במס' סוכה בהחליל]:

אין פוחתין מב' נבלים ולא מוסיפין על ששה. לא איתפרש לן מ"ט ששה. [ב' נבלים ולא פחות דהכי אמר בסיפא דפירקין וב' נבלים וצלצל]:

נבל. היינו עץ עשוי כמין נפה עגול [של עץ] ופורס עליה מיכן [ומיכן] הכרס של כבש [תמיד] כדתנן במסכת (תמיד) [קנים] מעיו לנבלים היינו הכרס בני מעיו לכינורות היינו הדקין והיה מניחו לייבשו ואח"כ מכה על הכרס ומשמיע קול גדול:

ב' חלילים לא איתפרש לן מ"ט ב':

ולא מוסיפין על י"ב. כנגד י"ב (כהנים) [לוים] העומדים על הדוכן דאמר לקמן:

חליל. פיפא:

ואיכא דאמרי נבל הרפא בלע"ז:

[לא יפחות מז'. תקיעות בכל יום ולא יותר על ט"ז. דהיינו שליש מדתנן במתניתין ר' יהודה סבר תקיעה תרועה ותקיעה חדא הלכך קאמר ז' דהיינו כ"א דמתניתין דסבר כל חד וחד לחודי וי"ו דר' יהודה היינו מ"ח דמתניתין:

ותקעתם תרועה. קרי לתרועה תקיעה וקרי לתקיעה תרועה דכתיב תרועה יתקעו ש"מ דחדא היא]:

ור' יהודה. ההוא תתקעו ולא תריעו לסימנא בעלמא הוי להקהיל משום הכי סגיא בחדא. אבל למצוה [ועבודה חשיב] תקיעה תרועה ותקיעה חדא:

[אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. דכיון דחדא היא אין מפסיק ביניהן כלום:

אפי' רבנן. והאי דקאמר ולא כלום לאו דוקא הוא אלא לאפוקי מדרבי יוחנן קאמר דכולי האי לא מפסיק קאמר אבל פורתא מצי מפסיק כרבנן דאמרי דתרי הוא קמ"ל דלא מפסיק כלום וכר' יהודה:

ואימא הכי נמי. דכדרבנן מצי לאוקומה:

א"כ מאי ולא כלום. האי משמע דלא מפסיק כלל. אלמא משום דחדא הוו]:

החליל מכה. מזמר בכח לפני המזבח:

באבוב. קנה:

לא היה מחלק אלא באבוב יחידי. כלומר שבסוף השיר [הזה] היה מאריך בקול האבוב יותר משאר מיני זמר ובו היה מפסיק השיר מפני שקולו ערב ומחלק ומפסיק יפה:

ועבדי כהנים היו. משאר אומות אותן מזמרין בכלי שיר:

ור' יוסי אמר. ישראל היו ומיוחסין ממשפחת בני פגריס וציפריא:

ומאמאום היו. מאותו מקום:

הואיל והיחיד גומר בהם את ההלל. בשחיטת פסח גומר בהם את ההלל^א)צ"ל אבל בשאר ימות הפסח אין גומר וכו'.:

(וב' ימי שחיטת הפסח אין גומר בהן את ההלל) כדאמרינן התם במסכת פסחים לא הגיע לאהבתי מפני וכו' אלמא דגומרין בהן את ההלל:

גמרא וכתיב תרועה יתקעו ש"מ כו'. כצ"ל ותיבת לכם למחוק:

תד"ה שמונה עשר. הא דל"ח ע"פ כו'. עמש"כ בס"ד בברכות (ר"ד יד):

גמ' אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. נ"ב עמש"ל ס"פ דלמא משום קלי' דנבל כדאיתא ס"פ:

שם מתני' דלא כרבי יהודה. נ"ב ונ"מ אי לא בעי אפסוקי כדמסיק:

שם תרועה יתקעו לכם. תי' לכם נמחק:

רש"י ד"ה ולא הי' מחלק וכו' והחללים מחללים. נ"ב צ"ל בחי"ת ולישנא דקרא הוא:

שם מעמאום שם המקום. נ"ב כדאי' בפ"ג דכריתות אטליס של עמאום:

תוס' ד"ה י"ח ימים וכו' שראה רב שלא ברכו לפניו. נ"ב דלא מסתבר שאיחר לבוא ועמ"ש בתענית בס"ד:

וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד. תִּשְׁעָה יְמֵי הֶחָג וְכוּ'. קשא למה חזר ופרט אותם מאחר דכבר פרשם ופרטם וסגי לומר וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד?
ונראה לי בס"ד חזר ופירש כדי לסדר בהם הסימן של אותיות בבט"ח לרמוז דבגולה צריך לצפות לישיבת ארץ דכתיב בה וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ה) שהבטיחם השם יתברך בבטח. אי נמי לרמוז בגולה תלויה עמידת ישראל וקיומם בבטחון שיש להם בהקדוש ברוך הוא דאי לאו הכי איך תתקיים כבשה אחת בין שבעים זאבים ולכן אומרים בגולה 'הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל'.

ועיבור שנה שלשים. הרי לך א' מלא ואשתקד עשינו שניהן מליאים מרחשון ואייר והרי לך שלשה מלאין יותר על כסדרן הלכך כי חסרה השתא לבהדייהו שלשה קם ליה בדוכתיה: נר ישראל. שאתה מאיר עיני חכמים: מתני' כ''א תקיעות ומ''ח תקיעות מפרש להו במס' סוכה בפ' החליל (דף נג:): משני נבלים. לשני לוים: ולא מוסיפין על ששה. לא אתפרש טעמא: משני חלילין. חליל קלמייל''ש בלע''ז: ולא מוסיפין על י''ב. אם היו רוצין היו עושין י''ב כנגד י''ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח: מכה. שהיו נקבים בחליל ומכה באצבעו על הנקב להנעים את הקול: בשחיטת פסח ראשון. בי''ד בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.): אבוב. היינו חליל ובגמרא מפרש הכי: ולא היה מחלק. מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר שזהו חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ובשעת הקרבה היה שיר זה והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן י''ב ימים והחלילים מחללים ובשאר ימים היו נבלים וצלצל וכינורות והשיר היה אותו שיר המפורש בר''ה (דף לא.) אחד בשבת לה' הארץ ומלואה וכל המזמור ובשני גדול ה' ומהולל וכן כולם: ועבדי כהנים היו. אותם המכים בחליל: בית הפגרים ובית צפריא. שם המשפחה: מעמאום. שם המקום: ומשיאין לכהונה. כהנים היו נושאין בנותיהן שישראלים מיוחסין היו: גמ' מתני'. דקחשיב כ''א תקיעות ומ''ח תקיעות דלא כר' יהודה דמתני' קא חשיב לכל תקיעה ולכל תרועה באנפי נפשה ואין לך כל תרועה שאין תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה ורבי יהודה לא קא חשיב תקיעה ותרועה ותקיעה אלא חדא הרי לך כ''א דתנא דידן ז' לר' יהודה ומ''ח דתנא דידן ט''ז לרבי יהודה: ותקעתם תרועה. אלמא לתרועה קרי תקיעה ולתקיעה תרועה: לפשוטה לפניה ולאחריה. דמהכא נפקא פשוטה לפניה דכתיב ותקעתם והדר תרועה ופשוטה לאחריה דכתיב (במדבר י) תרועה והדר יתקעו ולעולם כל חדא מצוה באנפי נפשה: סימנא בעלמא. לסימן שיקהלו ולאו לשום מצוה: ולא כלום. שלא ישהא ויפסיק בין פשוטה שלפניה לתרועה ובין התרועה לפשוטה שלאחריה אלא בבת אחת סמוכות זו לזו: כר' יהודה. דאמר חדא מצוה נינהו ולא בעי אפסוקי: אפי' כרבנן. והאי אין בין לאו דיעשה סמוכות כל כך אלא שלא ישהה בינתיים יותר מדאי: ולאפוקי מדרבי יוחנן. דאמר גבי ר''ה שמע תשע תקיעות שלש של מלכיות וג' של זכרונות וג' של שופרות בתשע שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת יצא: ולא כלום. משמע כלל לא יפסיק: שמונה ימי חנוכה. לא חשיב במתני' משום דליכא קרבן:

מיום ג' ו' שעות דכי שדית ה' כ''א תקפ''ט נראה המולד ביום [א'] עצמו ויש לדקדק כיון דאשתקד המולד היה ביום ג' איך עשה ח' מלאים (ואי חד) [ואיתאחר] קיבוע עד יום ה' הלא קדם המולד ב' ימים לקיבוע ולעיל אסקינן דלא עבדינן ח' מלאים אלא כשאותה שנה מעוברת ומתארע כך דלא מקדים כי אם חד יומא לקיבוע ואם כן לפירושו היה הדבר אשתקד שהמולד היה ביום ג' אחר י''ח שעות ולא נראית עד יום ד' ולא קדם ראיית המולד לקיבוע רק חד יומא ואם כן קשה טובא דכי שדינן ה' כ''א תקפ''ט על יום ג' י''ח יהיה השנה זו ביום ב' ט''ו שעות והקיבוע היה ביום אחד ואיך נראה החודש בזמנו גם לפי מה דפי' לעיל דמקדים לא הוי אם אינו קודם י''ח שעות אחרונות שביום ויכול להיות דאשתקד המולד ביום ג' לשש שעות ולבני בבל לא נראית עד יום ד' אכתי דכי שדית ה' כ''א תקפ''ט על ג' שש שעות הוי המולד השתא ביום ב' וג' שעות ואכתי לא הוי בזמנו ושמא נראה חודש בזמנו לאו דווקא דביום שאחר קיבוע קרי ליה זמנו דבשביל איחור יום א' המולד לקיבוע אין בכך כלום דלאו אדעתייהו דאינשי הלכך כשהמולד למחרתו דקיבוע כמו ביומא דקיבוע: יש ספרים שגורסין בית הפגריס בסמ''ך ויש שגורסין בית הפגרים במ''ם וכן כתוב בתוספתא (פ''א) ופסוק (ירמיה לא) העמק הפגרים: הפוחת לא יפחות מז'. לרבי יהודה דאמר ליכא תקיעות כי אם שבעה משום דקר''ק חשיב תקיעה אחת והא דאמר בשבת פרק במה מדליקין (דף לה:) שהיו תוקעין ערב שבת ששה תקיעות כדי לבטל העם מן המלאכה לא הוי אלא תרתי אליבא דרבי יהודה דקחשיב לקר''ק תקיעה אחת אלא ו' נקט אליבא דרבנן וחשבינן קר''ק בשלשה תקיעות: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. ומסיק דאתא כרבי יהודה דקאמר קר''ק חדא תקיעה וה''נ לרבנן דאסור להפסיק התקיעות ומכאן נראה לר' דאסור להפסיק בין שברים לתקיעות דהא מספקא לן [אי] גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ולכך אנו עושים שברים ותרועה בהדי הדדי בחד תקיעה מספק ואסור להפסיק ביניהן ואם נאנס בתרועה ולא יכול לעשות מפני קוצר רוחו או מפני שום אונס יחזור לשברים והודה לו רבי מכאן משמע דאסור להפסיק בין תקיעה לתקיעה והא דאמרינן בשבת (שם) שהיו מפסיקין [דאמרינן] התקיעה הראשונה היתה כדי לבטל העם שבשדות שנייה להבטיל העיר וחנויותיה כו' שאני התם כיון דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה: שמונה עשר ימים. הא דלא חשיב ערב פסח דאז הוו להו י''ט משום דלא הוי אלא במקדש לא חשיב ליה: י''ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פי' ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל דליכא לפרושי בשאר ימים אין גומרין אותו אבל קורין אותו בדילוג מדקאמר ר''ח איקרי מועד לימא משמע דסובר דאין אומרין בר''ח כלל וכן הא דקאמר מאי שנא בחג דאמרינן ובפסח דלא אמרינן משמע דאין חובה לאומרו כלל בר''ח ובפסח וכן משמע בהך דמסכת תענית (דף כח:) רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בר''ח קסבר לאפסוקינהו כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים אותו כלל וא''כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי''ח ימים ומ''מ אומר ר''ת דצריך לברך עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו (דכיון) שמברכין עליו דאל''כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה