ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים] רב הונא ועולא, שנחלקו בפירוש משנתנו, האם מדובר בשמונה חודשים מלאים או חסרים? ומשיבים: במספר ימי החודש של עיבור שנה, דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה ימים בחודש עיבור השנה? שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש, בן עשרים ותשעה יום. רב הונא שפירש שמשנתנו עוסקת בשמונה חודשים מלאים בשנה, סבור כרבן שמעון בן גמליאל, ולפיכך, אם השנה הקודמת היתה מעוברת בחודש חסר, הרי גם אם עושים בשנה זו שמונה חודשים מלאים — יקדים המולד את ראש השנה ביום אחד בלבד. ואילו עולא סבור כחכמים, שחודש העיבור לעולם מלא, ולפיכך אין אפשרות לשמונה חודשים מלאים בשנה, מפני שכך מקדים המולד את ראש השנה ביומיים. ולכן פירש משנתנו בשמונה חודשים חסרים.

מיתיבי [מקשים] על שיטת רב הונא ממה ששנינו בברייתא: אין עצרת (חג השבועות) חלה אלא ביום הנף, כלומר, באותו יום מימי השבוע שחל בו ששה עשר בניסן, יום הנפת העומר. ואין ראש השנה הבא חלה אלא או באותו יום בשבוע שחל בו יום הנף, או לאור עיבורו, כלומר, למחרתו. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא, ששמונה חודשים חסירין בשנה עבדינן [עושים אנו], אבל שמונה חודשים מעוברין לא עבדינן [אין אנו עושים] — משכחת לה [מוצא אתה אותה את מה ששנינו בברייתא], כיצד?

שניהן חסר, כלומר, כשהופכים בשנה זו שני חודשים (שכרגיל הם מלאים) לחסרים, ואז עושים אחד מהם בחדשי הקיץ, כגון סיון — מקדים ראש השנה ביום אחד, ואז הוא חל באותו יום בשבוע שחל בו יום הנף.

ואם היתה השנה כסדרה, אחד מלא ואחד חסר — חל ראש השנה לאור עיבורו, כלומר, למחרת יום הנף.

אלא לשיטת רב הונא שאמר: עבדינן [עושים אנו] שמונה חודשים מעוברין בשנה, הא זימנין דמשכחת [הרי פעמים שאתה מוצא] שראש השנה חל באותו יום בשבוע שהוא לאור אור עיבורו, כלומר, יומיים לאחר יום שחל בו יום הנף, ושלא כדברי הברייתא. שהרי כשהחודשים כסדרם, אחד מלא ואחד חסר, יחול ראש השנה לאור עיבורו. וכשהופכים שני חודשים חסרים בשנה לחודשים מלאים, ועושים אחד מהם בקיץ (בין יום הנף לראש השנה), יחול ראש השנה יום אחד מאוחר מהרגיל!

ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רב הונא: ולשיטת עולא מי ניחא [האם נוחה הברייתא]? והרי גם לשיטתו, שמונה מלאים הוא דלא עבדינן [שאין אנו עושים], הא [אבל] שבעה מלאים עבדינן [אנו עושים]. והרי גם כשעושים רק שבעה חודשים מלאים, זימנין דלא עבדינן בסיתוא ועבדינן בקייטא [פעמים שאין אנו עושים את החודש המלא הנוסף בחורף, ואנו עושים אותו בקיץ], בין יום הנף לראש השנה, והא הוה [והרי גם במקרה זה חל] ראש השנה באותו יום בשבוע שחל לאור אור עיבורו (יומיים לאחר יום הנף), ומדוע לא הזכירה הברייתא גם אופן זה?

אלא יש לומר כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת אחרים היא, החולקים על משנתנו, וסבורים כי אפילו שבעה חדשים מלאים אין עושים; דתניא [ששנויה ברייתא], אחרים אומרים: חודשי השנה הולכים כסדרם לעולם, אחד מלא ואחד חסר, וכך יש בשנה שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, חמישים שבועות מלאים ועוד ארבעה ימים. ולפי זה לעולם אין בין עצרת לעצרת, כלומר, בין היום בשבוע שחלה בו העצרת בשנה שעברה לבין היום בשבוע שחלה בו העצרת בשנה זו, וכן אין בין ראש השנה לראש השנה, אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת ונוסף עליה חודש, שהוא בן עשרים ותשעה יום (ארבעה שבועות ויום אחד) — יש חמשה ימים בין עצרת שבשנה זו לעצרת שבשנה שאחריה.

ומקשים: סוף סוף, כשאתה הולך לדרך זו, הרי לשיטת אחרים, מה ששנינו בברייתא שראש השנה יחול באותו יום שחל בו יום הנף — לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], שהרי לשיטתם לעולם אין מחסרים חודש נוסף בקיץ, ואם כן לעולם יבוא ראש השנה רק למחרתו!

אמר רב משרשיא: ייתכן הדבר לשיטת אחרים, כגון שהיתה שנה זו מעוברת, וחודש אדר שנוסף כעיבור השנה היה בן שלשים יום, וכך נמצא ראש השנה מתעכב יום נוסף, ויש הפרש של ששה ימים בין ראש השנה הקודם וראש השנה הבא. ומכיוון שלשיטת אחרים אין בין ראש השנה לראש השנה אלא חמישה ימים, יש להפוך אחד מחודשי הקיץ המלאים לחודש חסר, ואז דל ירחא לבהדי ירחא [הורד חודש חסר שעשית בקיץ כנגד חודש העבור], שהיה מלא, וכך נשמרת המסגרת. וחיסור זה של יום אחד מחודשי הקיץ מביא לכך דמשכחת לה [שמוצא אתה את ראש השנה] חל באותו יום בשבוע שחל בו יום הנף, יום אחד מוקדם מן הרגיל.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא בתמיהה: החכם המכונה "אחרים", מנינא אתא לאשמועינן [מנין הימים שבין ראש השנה לראש השנה בא להשמיענו]? די היה שיאמר באופן עקרוני, שאין משנים כלל מסדר החודשים אחד מלא ואחד חסר, וממילא היינו יודעים שאין בין עצרת לעצרת אלא ארבעה ימים בלבד! אמר לו רבא: הא קא משמע לן [דבר נוסף זה הוא משמיע לנו], דלא בעינן [שאין אנו צריכים] להתחשב בכך שמצוה לקדש על פי הראיה, אלא כשהחודש צריך להיות חסר לפי סדר החודשים — מקדשים את החודש הבא ביום השלושים, גם אם לא נראתה הלבנה.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא על שיטת "אחרים": כיצד ייתכן שההפרש בין שנה לשנה הוא לעולם בן ארבעה ימים? והלא שנת הלבנה היא שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, ועוד שמונה שעות, ושמונה מאות ושבעים וששה חלקי שעה (מתוך אלף ושמונים), ולפי זה, האיכא יומא דשעי [הרי בכל שלוש שנים יש יום נוסף שהצטבר מתוספת שמונה השעות שבכל שנה], וכן יש יומא דתלתין שני [יום שנוסף לכל שלושים שנה], ומהצטברות שמונה מאות ושבעים וששה החלקים הנוספים שבכל שנה! ומשיבים: כיון דליתיה בכל שתא לא קא חשיב [כיוון שיום זה אינו נוסף בכל שנה אין הוא מחשיב אותו בברייתא]. ושבים למחלוקת רב הונא ועולא בפירוש משנתנו.

ומעירים: ואף שמואל סבר לה [סבור באותה מחלוקת] כרב הונא, שעושים שמונה חודשים מלאים בשנה, שאמר שמואל: אין שנת לבנה פחותה משלש מאות וחמשים ושתים יום, ולא יתירה על שלש מאות וחמשים וששה יום,

הא כיצד? כאשר שני חודשים שבדרך כלל הם חסרים נעשים שניהם מלאין — שנת הלבנה היא בת שלוש מאות וחמישים וששה יום. כאשר שני חודשים שבדרך כלל הם מלאים נעשים שניהם חסירין — היא בת שלוש מאות וחמישים ושנים יום. וכאשר החודשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר — מנין הימים שבשנה זו הוא שלוש מאות וחמישים וארבעה יום. הרי שהוא סבור ששנה יכולה להיות בת שני חודשים מלאים נוספים, ובסך הכל שמונה חודשים מלאים.

מיתיבי [מקשים] על שיטה זו, ממה ששנינו בברייתא: אמר "הריני נזיר כימות החמה" — מונה נזירות שלש מאות וששים וחמשה ימים, כמנין ימות החמה. אמר: "הריני נזיר כימות הלבנה" — מונה נזירות שלש מאות וחמשים וארבעה ימים כמנין ימות הלבנה. ואם איתא, זימנין דמשכחת לה ששה [ואם יש מקום לשיטה שמעברים שמונה חודשים בשנה, פעמים שאתה מוצא בשנת הלבנה שלוש מאות וחמישים וששה ימים]!

ומשיבים: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ורוב שנים, וכוונת הנודר היתה בוודאי לשנה המצויה, שהיא בת שלוש מאות וחמישים וארבעה ימים.

ומוסיפים: ואף רבי סבר לה [סבור באותה מחלוקת] כרב הונא, שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה, דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשה ועשה רבי כרב הונא תשעה חודשים חסירים בשנה, ולמרות זאת נראה חודש (הירח החדש) בזמנו, כלומר, ביום המיועד לראש השנה ולא אחר כך, והיה רבי תמיה ואומר: עשינו תשעה חסירין, ונראה חודש בזמנו! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא שנה מעוברת היתה השנה הקודמת,