חולין פו ע"ב

חולין פו ע"ב - Steinsaltz

One appends the minority of children who do not handle items within reach to the presumptive status of purity of the dough, and consequently the force of the majority of children who handle items within reach is weakened. Therefore, the dough is considered pure. Similarly, with regard to slaughter performed by inept people, why does Rabbi Ami state that the reason behind Rabbi Meir’s opinion is due to a majority? Let even a minority of bungled acts of slaughter join with the presumptive prohibited status of the animal to render this animal a carcass.

The Gemara responds that the two cases are not comparable: If they said one may append the minority to the presumptive status with regard to a case of uncertain ritual impurity in order to render the dough pure, will they say that one may rely on a minority in the case of an uncertain prohibition in order to permit it? In other words, without the fact that a majority of the acts of slaughter of a deaf-mute, an imbecile, or a minor are bungled, Rabbi Meir could neither deem one exempt from covering the blood nor allow one to slaughter the offspring immediately. Consequently, it is due only to the majority that Rabbi Meir deems one liable for violation of the prohibition against consuming an animal carcass when consuming meat from their slaughter.

§ With regard to the dispute in the mishna, the Gemara notes: Rabbi Yehuda HaNasi ruled in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who held that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered a mother animal, one may subsequently slaughter its offspring; and Rabbi Yehuda HaNasi also ruled in accordance with the opinion of the Rabbis, who held that it is prohibited to slaughter it. The Gemara asks: Which of these two rulings is the later, definitive ruling, and which ruling is the retracted one?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from an incident: Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and Rabbi Zeira were standing in the marketplace of Caesarea, at the entrance to the study hall. Rabbi Ami exited the study hall and found the two of them standing there. Rabbi Ami said to them: Have I not told you that at the time when the study hall is in session you should not stand outside, as perhaps there is a person inside the study hall who requires clarification of a halakha, and he will become bothered by it because you will not be inside to assist in offering the proper explanation?

Rabbi Zeira entered the study hall, whereas Rabbi Abba did not enter. The students were sitting and raising a dilemma: Which of Rabbi Yehuda HaNasi’s two rulings is the later one? Rabbi Zeira said to them: You did not let me know that this is your dilemma while I was outside, which would have allowed me to ask the elder one, i.e., Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, since perhaps he heard the answer from his father, Rabbi Ḥiyya bar Abba. And perhaps his father heard it from Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Ḥiyya bar Abba would review his studies in front of Rabbi Yoḥanan every thirty days.

The Gemara asks: What conclusion was reached about it? The Gemara suggests: Come and hear a proof: Rabbi Elazar sent a message to the Jews in exile, i.e., Babylonia: Rabbi Yehuda HaNasi ruled in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara challenges: But Rabbi Yehuda HaNasi also ruled in accordance with the opinion of the Rabbis. Why did Rabbi Elazar disregard that ruling? The Gemara concludes: Rather, isn’t it correct to conclude from Rabbi Elazar’s message that this ruling of Rabbi Yehuda HaNasi, which is in accordance with Rabbi Meir, is the later one? The Gemara affirms: One may in fact conclude from here that this is so.

MISHNA: If one slaughtered one hundred undomesticated animals in one place, one covering of the blood suffices for all the animals and there is no obligation to cover the blood of each animal separately. Likewise, if one slaughtered one hundred birds in one place, one covering of the blood suffices for all the birds. If one slaughtered an undomesticated animal and a bird in one place, one covering for all of the blood is sufficient. Rabbi Yehuda says: If one slaughtered an undomesticated animal, he should cover its blood immediately and only thereafter he should slaughter the bird.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the mitzva of covering the blood: “An undomesticated animal or bird” (Leviticus 17:13). “Undomesticated animal” is inclusive, i.e., any number of animals is included in the term undomesticated animal, whether many or few. Likewise, “bird” is inclusive, i.e., any amount is included in the term bird, whether many or few. From here the Rabbis stated: If one slaughtered one hundred undomesticated animals in one place, one covering of the blood suffices for all the animals. Likewise, if one slaughtered one hundred birds in one place, one covering of the blood suffices for all the birds. If one slaughtered an undomesticated animal and a bird in one place, one covering for all of the blood is sufficient.

The baraita continues: Rabbi Yehuda says: If one slaughtered an undomesticated animal, he should cover its blood immediately and only thereafter he should slaughter the bird, as it is stated: “An undomesticated animal or bird” (Leviticus 17:13). The term “or” indicates that each type must be attended to separately.

The Rabbis said to Rabbi Yehuda: But the next verse states: “For as to the life of all flesh, the blood thereof is all one with the life thereof.” The Gemara asks: What are the Rabbis responding to Rabbi Yehuda with this statement? The Gemara explains: This is what the Rabbis are saying to him: This term “or” that interposes between an undomesticated animal and a bird is needed to separate them, in order to indicate that the obligation to cover the blood applies after slaughtering either an undomesticated animal or a bird. If not for the term “or” one might have thought the obligation to cover the blood takes effect only after slaughtering both an undomesticated animal and a bird. Accordingly, one cannot derive from this term that the blood of an undomesticated animal and a bird must be covered separately.

And Rabbi Yehuda responds to this: The source for separating the obligations with regard to an undomesticated animal and a bird is derived from the verse: “And he shall pour out its blood” (Leviticus 17:13). The verse makes reference to the blood of only one animal, indicating that the obligation applies after slaughtering either a bird or an undomesticated animal. And the Rabbis respond that “its blood” also indicates many, as the term: Blood, can refer to any amount of blood. This is demonstrated by that which is written: “For as to the life of all flesh, the blood thereof is all one with the life thereof” (Leviticus 17:14).

§ Rabbi Ḥanina says: Although Rabbi Yehuda holds that one first covers the blood of an undomesticated animal before slaughtering the bird, Rabbi Yehuda would concede with regard to the matter of the blessing over their slaughter, i.e., that one recites only one blessing. The Gemara questions this assertion: Ravina said to Rav Aḥa, son of Rava, and some say that Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: In what way is this case different from the incident that occurred with the students of Rav?

As it occurred that Rav Beruna and Rav Ḥananel, the students of Rav, were sitting together at a meal, and Rav Yeiva the Elder stood over them to serve them. They said to him: Give us a cup of wine over which to recite the blessings of Grace after Meals. They then changed their mind and said to him: Give us a cup of wine to drink. Rav Yeiva the Elder said to them that this is what Rav said: Once someone at a meal says: Give me a cup over which to recite the blessings of Grace after Meals, it is prohibited for him to drink any more wine, since he has expressed his desire to conclude his meal. If he now wishes to drink more wine, he must recite a blessing before drinking it. Ravina asks: Here too, since he is required to cover the blood of the undomesticated animal before slaughtering the bird, there is an interruption between the acts of slaughter, and he has therefore become obligated to recite a new blessing before slaughtering the bird.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

סמוך מיעוטא שאינם מטפחין לחזקה, שהחזקה והמיעוט שניהם מטהרין את העיסה, ואיתרע ליה רובא! שאין בכח הרוב של "רוב תינוקות מטפחין" לטמא את העיסה ^[14].

הרי, שרבי מאיר סבר "סמוך מיעוטא לחזקה", ואם כן למה היה צריך רבי אמי לומר שטעמו של רבי מאיר משום רוב מעשיהן מקולקלין? ומתרצינן: טעמו של רבי מאיר לטהר אינו משום ש"סמוך מיעוטא לחזקה" מברר את המעשה כודאי, אלא שדעת רבי מאיר היא כי במקום שיש שני צדדין, שמצד אחד יש רוב, ומצד שני יש מיעוט וחזקה, הרי הדבר הוא כספק השקול. ולכן יש לחלק בין ספק עיסה שהוא ספק טומאה לספק שחיטה שהוא ספק איסור. כי אם אמרו ספק טומאה לטהר וכי יאמרו ספק איסור להתיר!? והיינו, שאת העיסה יש לטהר כיון שהתינוק שאנו מסתפקין בו אם נגע בעיסה הוא "דבר שאין בו דעת לישאל", ולמדו מסוטה שכל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור ^[15]. מה שאין כן בשחיטת חרש שוטה וקטן, שאם היינו אומרים שרבי מאיר סובר שרוב מעשיהן מתוקנים הרי היתה השחיטה שלהם בספק אם היא כשרה [אף על פי שיש מיעוט שאין מעשיהן מתוקנים וחזקת איסור לפסול השחיטה] וממילא לענין "אותו ואת בנו" היה אסור לשחוט אחרי החרש שוטה וקטן, שבכל ספק איסור יש להחמיר, וכיון שמוכח כי דעת רבי מאיר להתיר לשחוט אחריהם, הוכיח מזה רבי אמי שרבי מאיר סבר שרוב מעשיהם מקולקלין, ולכן נחשב ששחיטתן ודאי פסולה ^[16].

הורה רבי כרבי מאיר. והורה רבי, בפעם אחרת, כחכמים, במחלוקתם שבמשנתנו.

ודנה הגמרא: הי מינייהו דאחריתא? איזו משתי ההוראות אמר רבי באחרונה, ובה חזר מהראשונה, כדי שנסמוך עליה למעשה.

תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי, אפתחא דבי מדרשא. נפק רבי אמי מבית מדרש. אשכחינהו רבי אמי לרבי אבא ורבי זירא שעומדין על הפתח. אמר להו רבי אמי: לאו אמינא לכו: בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי! כבר אמרתי לכם שאל תעמדו בחוץ בשעת הלימוד בבית המדרש, דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא, שמא יבא אדם לשאול דבר מה בבית המדרש, ואתי לאטרודי! שיתכן ולחכמים שבבית המדרש לא תהיה תשובה ברורה ויטרדו מלימודם כדי לענות לשאלתו, ואילו הייתם שם יכלתם להשיב על פי השמועה שבידכם.

רבי זירא על לבית המדרש, רבי אבא לא על!

הוו יתבי החכמים שבבית המדרש וקא מיבעיא להו: הי מינייהו אמר רבי באחריתא?

אמר להו רבי זירא: לא שבקתון לי דאישייליה לסבא. כשעמדתי בחוץ עם רבי אבא לא ידעתי שאתם דנים בפנים בשאלה הזאת, שאם הייתי יודע, הייתי שואל את רבי אבא דלמא שמיע ליה מאבוה [שהוא רבי חייא בר אבא], ואבוה מיניה דרבי יוחנן! דרבי חייא בר אבא [שהוא, כאמור, אביו של רבי אבא] היה מצוי אצל רבי יוחנן, וכל תלתין יומין היה מהדר תלמודיה חוזר על תלמודו קמיה דרבי יוחנן, ואולי שמע מרבי יוחנן תשובה לשאלה זו.

מאי הוי עלה בשאלה זו - איזו אמר רבי באחרונה?

תא שמע: דשלח רבי אלעזר לגולה: הורה רבי כרבי מאיר! ולכאורה תמוה והא רבי כרבנן נמי אורי ולמה לא הודיעם גם הוראה זו?

אלא, לאו, שמע מיניה, הא "הורה כרבי מאיר", הוא דאחריתא! ועליה יש לסמוך למעשה, ולכן לא הודיעם את ההוראה האחרת.

ומסקינן: שמע מינה!

מתניתין:

שחט מאה חיות במקום אחד אינו צריך לכסות אחר כל שחיטה, אלא - כסוי אחד לכולן! שכשיגמור לשחוט את כל החיות יכסה את כולן בבת אחת ^[17].

וכן אם שחט מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן!

ואפילו אם שחט חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן!

רבי יהודה חולק על תנא קמא בדין האחרון ואומר: אם שחט חיה ועוף במקום אחד לא ימתין עד גמר שחיטת שניהם אלא יכסנה את דם החיה תחילה, ואחר כך ישחוט את העוף ויכסה את דמו ^[18].

גמרא:

תנו רבנן: "חיה" דכתיב בתורה בפרשת כסוי הדם, הכל משמע "חיה" - בין מרובה ובין מועטת! דהיינו בין אם שחט חיות הרבה ובין אם שחט חיה אחת בלבד.

וכן "עוף" דכתיב בכסוי הדם - הכל משמע "עוף" - בין מרובה ובין מועט!

מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן! שחט מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן! שחט חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן!

רבי יהודה אומר: שחט חיה - יכסנה תחילה, ואחר כך ישחוט את העוף. שנאמר "חיה או עוף", מתוך שהפסיק הכתוב ביניהם בתיבת "או", למדנו שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו.

אמרו לו רבנן לרבי יהודה: הרי הוא אומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"!?

והוינן בה: מאי קא מהדרי ליה רבנן לרבי יהודה. כיצד אפשר להוכיח מפסוק זה אם כיסוי אחד לכלן או לכל אחד בפני עצמו.

ומבארינן: הכי קאמרי ליה רבנן: האי "או" שנאמר בין "חיה" ל"עוף" לא בא לומר שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו, כדבריך, אלא מיבעי ליה - לחלק! שאם לא היה כתוב "או" הייתי אומר שאין חייב בכסוי אלא אם שחט גם חיה וגם עוף, לכן כתוב "חיה או עוף", לומר שגם אם שחט אחד מהם לבד חייב בכסוי. אבל לעולם אם שחט שניהם - כסוי אחד לכולן!

ורבי יהודה השיב לרבנן: "לחלק" בין חיה לעוף נלמד "אשר יצוד ציד חיה או עוף ...

. ושפך את דמו וכסהו בעפר" נפקא! כי נאמר "דמו" בלשון יחיד, ומשמע כי חיה או עוף כל אחד מהם לבד טעון כסוי. ועל כרחך "או" האמור בין חיה לעוף בא לומר שלא יהא כסוי אחד לכולן, אלא כל אחד טעון כסוי בפני עצמו.

ורבנן השיבו לרבי יהודה: מ"דמו" אין ללמוד לחלק. כי "דמו" - טובא משמע! שדמים רבים יש במשמעות "דמו", כדכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", הרי שעל דמים הרבה של "כל בשר" כתבה התורה לשון "דמו". אם כן, עדיין הייתי יכול לומר שרק אם שחט חיה וגם עוף יהיה חייב בכסוי דמם, לפיכך כתבה התורה "או" לחלק, שכל אחד מהם אם שחטו טעון כסוי. אבל אין ללמוד מ"או" שאם שחט שניהם טעון כל אחד כסוי בפני עצמו, אלא יש לומר שכסוי אחד לכולן.

אמר רבי חנינא: מודה היה רבי יהודה שאף על פי שהוא מפסיק בפעולה של כסוי הדם בין שחיטת החיה לשחיטת העוף, מכל מקום לענין ברכה שמברכין על השחיטה ^[19], אינו מברך אלא ברכה אחת! שהברכה שבירך בתחילה על שחיטת החיה מועילה גם עבור שחיטת העוף, ואינו צריך לברך פעם נוספת עליו. מפני שהכסוי שבין החיה לעוף אינו נחשב להפסק ^[20].

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא. ואמרי לה: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מהא דתלמידי דרב? דרב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא. קאי עלייהו רב ייבא סבא והיה משמש לפניהם בסעודה. אמרו ליה תלמידי דרב לרב ייבא סבא: הב לן כוס יין ליברך! לצורך כוס ברכה של ברכת המזון. ולאחר מכן נמלכו בדעתם. הדור, אמרו ליה - הב לן כוס יין לישתי, כדי לשתות ממנו! אמר להו רב ייבא סבא: הכי אמר רב: כיון דאמר "הב ליבריך", כל האומר כן גילה בדעתו שגמר סעודתו, ואיתסר ליה למשתי חמרא עד שיברך תחילה על היין [בורא פרי הגפן] ^[21], שהשתיה הזאת אינה מצטרפת לסעודה הראשונה! ולפיכך תמה רבינא הרי כשם שאמירת "הב ליבריך" נחשב הפסק וגמר של הסעודה, הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי של החיה נחשב הכסוי הפסק והיסח הדעת מן השחיטה הקודמת, וכאשר הוא בא לשחוט לאחר מכן את העוף - איחייב ליה לברכה על שחיטתו!? ^[22]

הערות

^[14] תוס' [ד"ה סמוך] הקשו למה הוצרך לצירוף חזקה, והרי רבי מאיר חושש למיעוט, ונטהר מספק. ותירצו שאמנם אין צריך את צירוף החזקה למיעוט, אלא העיקר שלא תצטרף עם הרוב, כי אז יהיה המיעוט מיעוטא דמיעוטא. ויתכן שטעמם כדעת הר"ן לעיל [יא א] שברוב התלוי במעשה ומיעוט שאינו תלוי במעשה, אין הולכים אחר הרוב, ונמצא שאין צורך בחזקה, כי המיעוט משמש כחזקה שנשארה העיסה כדינה, שהרי מכריע שלא נעשה בה מעשה לטומאה. ועוד כתבו תוס' שרבי מאיר חושש למיעוט רק מדרבנן ולהחמיר, ורק בצירוף החזקה חושש לו מן התורה ומטהר, [וראה דבריהם לעיל יב א ד"ה פסח, והרמב"ן והרשב"א שם נחלקו וכתבו שרבי מאיר חושש למיעוט גם מדא ורייתא]. ותוס' ביבמות [קיט א ד"ה מחוורתא] צידדו שאפילו במקום חזקה אינו חושש למיעוט אלא מדרבנן, ותמה על כך הגרעק"א מסוגיין שהקל רבי מאיר בעיסה אף בדאורייתא. וראה בית הלוי [ח"ב ז ח] שביאר כי תוס' דנו אם הביאור כבעל המאור שגם התינוק אינו ודאי טמא, ונמצא שהמיעוט שאין מטפחין מגרע את הכר של רוב תינוקות טמאים, ויתכן שרק באופן זה רבי מאיר סובר שמיעוט עם חזקה מברר מדאורייתא, אבל בכל מקום שהמיעוט כנגד הרוב ואינו מחסרו [שהרי הוא אינו חלק מעצם הרוב שדנים עליו אם נגע] לא יחשוש למיעוט אלא מדרבנן.

^[15] תוס' [שם] הקשו הרי גם בטומאה יש נפקא מינה לאיסור דאורייתא כגון שנגע בתרומה. וביארו בשם רבינו חיים שלומדים מסוטה לטהר אפילו ספק טומאה ברשות היחיד באופן שהספק בדבר שאין בו דעת להשאל, ואפילו כשאין חזקת טהרה. וכן ביאר הרמב"ם בפיה"מ טהרות פ"ג. אך מדברי רש"י [ד"ה ומשני] מבואר שהקולא בספק טומאה היא "ע"י חזקה ומיעוט" ולא משום שספק טומאה טהור, וכן פירש בנדה [יח ב ד"ה סמוך] שיש שתי סיבות לטהר כנגד סיבה אחת לטמא, ויתכן שטעמו משום שלביאורו הספק אם התינוק נטמא, ונמצא שהרוב והמיעוט אין בהם מעשה, ולכן אין המיעוט מכריע אלא בצירוף חזקה. וכן מבואר בדברי הרא"ה [בדה"ב א א] שהוכיח מסוגיין שלדעת רבי מאיר מיעוט וחזקה עדיף מרוב, והיינו שגם למסקנא רבי מאיר מטהר רק בצירוף שניהם. ולביאורם צריך ליישב קושיית התוס' כמו שכתב הריטב"א בקידושין [פ א] שבמקום שהצדדים שקולים, מטהרים כדי שלא להרבות טומאה.

^[16] רש"י [ד"ה יאמרו] פירש שלהתיר איסור צריך רוב וחזקה, כי בלעדיהם רבי מאיר חושש למיעוט ששוחטין יפה. וביאר המהרש"א שכוונתו כי רוב לבד לא מועיל, משום החשש למיעוט, ולכן צריך עמו חזקה. ולביאורו היה רש"י צריך להוסיף כן על עצם דברי רבי אמי שרוב מעשיהן מקולקלין אינו מברר אלא בצירוף חזקה, ואינו קשור לתירוץ הגמרא על הקושיא למה לא יועיל מיעוט לחזקה. אך בלב אריה ביאר שרש"י בא ליישב את קושית המהרש"א [הנ"ל] למה צריך רוב, ולא יצטרף מחצה עם חזקה, ולכן כתב שרבי מאיר אינו סומך על בירור זה, כי עדיין הוא חושש למיעוט, ורק במקום רובא וחזקה נעשה המיעוט כמיעוטא דמיעוטא.

^[17] בדין זה יש שני חידושים, א. שאין חסרון של עשיית מצות חבילות חבילות, וכמבואר בהערה הבאה. וכן משמע במאירי. ב. שאינם שתי מצוות חלוקות, ואף לדעת הסוברים שגופין מחלקין [כדלהלן] אין צריך לכסות את הראשון ואח"כ לשחוט את השני.

^[18] תוס' [פז א סד"ה ומכסי] כתבו ש"רבי יהודה מצריך לכסות בין חיה לעוף" והיינו שיקדים כיסוי דם החיה לשחיטת העוף, וביאר הרא"ש [סי' ו] שהכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה, ונמצא שהחיוב לכסות קודם שחיטת השני בא מצד השחיטה. [ומכאן מקור שיטת הפלתי שעיקר המצוה לכסות מיד אחר השחיטה, ויובא להלן]. וכן כתבו הר"ן והרא"ה שהטעם לכסות את דם החיה קודם שחיטת העוף הוא משום שהם שני מינים חלוקים, וצריך לגמור מצוותו של ראשון קודם שיתחיל בשני. והיינו שחילוק המינים מחייב את הגברא במצוה נפרדת על כל אחד, ולכן צריך לגמור מצוותו בראשון אף שמצד הכיסוי יכול לשחוט שניהם יחד ולכסותם יחד. אך הרמב"ן כתב שאף אם אין צריך לגמור מצותו הראשונה קודם תחילת השניה, צריך לכסות כל מין בפני עצמו, ומשמע שמצד הכיסוי אין לשחוט שני מינים במקום אחד ולכסותם יחד. ויש לדון מפני מה לא יכסם יחד, אם משום שמין השני מכסה על הראשון ולא מתקיימת מצוות הראשון [וכדלעיל פג ב לענין דם בהמה על חיה], או שמין מצוה אינו מונע את קיום המצוה בחבירו, אלא שאין עושין מצוות חבילות חבילות [וכן משמע לשון המאירי במשנה אם יועיל כיסוי אחד לכמה שחיטות]. ומה שיכול לכסות מאה עופות יחד ואינו נחשב כחבילות חבילות, צריך לבאר כדברי התשב"ץ [ח"ב מב] שכלל זה שייך רק במצוות חלוקות ולא במצוה אחת שמוטלת עליו כמה פעמים ומזדרז בעשייתה כאחת. אולם תוס' בסוטה [ח א] נקטו שכלל זה הוא רק מדרבנן, ואילו בסוגיין משמע שרבי יהודה ורבנן נחלקו בדרשת הפסוקים ומבואר בתוס' [ד"ה לחלק] שאין זו אסמכתא אלא דין דאורייתא [וראה רע"א ובית מאיר לשו"ע כח ט]. ויתכן שתוס' נקטו כן כדרכם שצריך לסיים מצוה ראשונה קודם, ודין אין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא, כמבואר בתוס' יומא [לג א].

^[19] רש"י [ד"ה לענין] פירש שאינו צריך לחזור ולברך על השחיטה השניה שעושה אחר הכיסוי. ודייק הרשב"א מדבריו שעל הכיסוי השני צריך לברך שוב, משום שרק כיסוי וברכתו אינם מפסיקים בין שחיטה לשחיטה, כיון שהכיסוי הוא צורך השחיטה ונחשב כאמירת "טול ברוך" שאינה מפסקת, אבל השחיטה השניה אינה צורך הכיסוי הראשון והיא מפסקת בין כיסוי לכיסוי. אך הביא בשם רבינו תם שאינו מברך על הכיסוי השני, שאין שחיטה מפסקת משום שיכול לשחוט ביד אחת ולכסות באחרת, וכדלהלן. והרמב"ן הביא שרבינו תם גרס בסוגיין "מודה רבי יהודה לענין ברכת הכיסוי" וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ וכן פסק [שחיטה יד ה] "השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת וכיסוי אחד לכולם". וביאר הרא"ש [סי' ד] ששחיטה אינה מפסקת בין הכיסויים כמו שכיסוי אינו מפסיק בין השחיטות, והעיר שיש לחלק, כי בשחיטת החיה דעתו להמשיך ולשחוט עוף, רק גזיה"כ לכסות, וכיון שהוא צורך אינו מפסיק. [ויש לדון אם לרבנן שהוא רשות נחשב הפסק, או שאדרבא חידוש הוא שלרבי יהודה אינו הפסק ודוק]. אך כיסוי שהוא מצוה בפני עצמו וסילוק השחיטה לא תועיל ברכתו לכיסוי שאחריו, [כי עשיות חלוקות מחלקין את הברכות]. והסיק כי כיון שבשעת כיסוי דעתו לשחוט ולכסות מועילה ברכתו לשני הכיסויים, וראה תבואות שור [יט כב] שדקדק מדבריו שהברכה מועילה כי השחיטה אינה הפסק, ולא משום שיכול לשחוט ביד אחת וכו' כמסקנא, ויתבאר להלן. והריטב"א כתב שרש"י יכול לסבור כדעת רבינו תם, ובסברת המחייבים לברך ביאר, כי בשעת ברכת הראשון גם הבהמה השניה בעולם ויכול לשחוט ביד אחת וכו' ולכן אין הכיסוי הפסק, אך בעת ברכת הכיסוי הראשון אין הדם השני נמצא בעולם, ולכן הברכה לא חלה עליו והשחיטה עושה הפסק. וראה באור זרוע [שפז] שביאר כן, אך לא כתב את הטעם שהשחיטה עושה הפסק אלא רק שאין הברכה חלה על הדם שאינו בעולם. והביא האור זרוע שהראבי"ה גרס כר"ת שרבי יהודה מודה על ברכת הכיסוי, ונקט שרק על כיסוי הדם של כמה בהמות מברך יחד כי כולו בגומא אחת, אך על כל שחיטה מברך בפני עצמה כי גופין מחלקים, [וראה ראבי"ה עמ' מב]. ותמה על הגאונים שכתבו שצריך לברך על כל שחיטה שמא ישכח וידבר ביניהם. וכי משום חשש יברך בחינם, [וראה פרי חדש ותבואות שור [סי' יט] שדנו אם כשמכוון בברכה שלא תפטור אלא שחיטה זו אם מועילה כוונתו, ויתכן שמפני החשש יכוון כך]. ובשם רבינו שמואל בן חפני ורבינו קלונימוס כתב שמברכים על כל שחיטה, וצידד שכוונתם דוקא בשוחט חיה ועוף אך על מין אחד מברך ברכה אחת אפילו שוחט כמה בהמות. וראה בטור [סי' יט] בשם העיטור באופן שבאו לו בהמות נוספות אחר שגמר לשחוט אם צריך לחזור ולברך, או דוקא כשבאו לו מינים אחרים, וראה להלן שדעת רוב הראשונים באופן זה שנמלך לחייב ברכה אפילו באותו מין.

^[20] הרשב"א [תוה"ב א ה] דקדק מדברי רבי חנינא שדין זה הוא פשוט לדעת רבנן, והוצרך לחדשו רק לפי רבי יהודה. ולפרש"י שהנידון על הפסק הכיסוי בברכת השחיטה צריך לפרש כביאור הרא"ה והריטב"א במסקנא, שרק עשיית דבר חובה היא הפסק בברכה, אבל דבר הרשות אינו מפסיק, ולפיכך לרבנן שאינו חייב לכסות בין חיה לעוף אין הכיסוי מפסיק, ורק לרבי יהודה שמחייב לכסות קודם שחיטת השני צריך לחדש שכיון שיכול לכסות בידו אחת אין זה הפסק. ולביאור הרא"ש לעיל שמצות השחיטה מחייבת את הפסק הכיסוי כדי לגמור קודם את מצוות השחיטה, נמצא שרק לרבי יהודה שחייב להפסיק נחשב כעושה שחיטת כל מין בפני עצמה, אך לרבנן שיכול לשחוט כולן יחד נחשב שעושה הרבה שחיטות בהמשך אחד כי אין השחיטה מחייבת להפסיק בסופה. ולשיטת רבינו תם והרמב"ם שרבי חנינא עוסק רק בברכת כיסוי, לכאורה פשוט שהחידוש רק לרבי יהודה, שאף לדעתו מצות כיסוי דם חיה אינה מצוה חלוקה מכיסוי דם העוף, וראה עוד להלן.

^[21] רש"י [ד"ה כיון דאמר] פירש שאסור לשתות עד שיברך לפניו, ודקדקו תוס' בדבריו שעל ידי ברכת הגפן מותר לשתות גם קודם ברכת המזון, וביארו שקושית הגמרא, כי כשם שצריך לברך על היין מפני ש"הב לן ונבריך" נחשב כ"גמר", כך יתחייב לברך על השחיטה כיון שעשה גמר לשחיטה ראשונה בכיסוי הדם. ותמה המהר"ם שיף שהרי בשחיטה היתה דעתו גם על השחיטה שאחר הכיסוי ולכן אין הכיסוי מפסיק, ואינו דומה לשתיית יין שרצה לסיים אכילתו. ובתפארת יעקב כתב שהראיה ממה שהגמר מפסיק אף שדעת כל המסובים לשתות מכוס של ברכת המזון [וראה תורת חיים שדרכם היתה לקבוע על יין אחר המזון]. ולביאור הרשב"א שכיסוי אינו מפסיק משום שנחשב כ"טול ברוך" בסעודה, בהכרח שגם ברכת המזון נחשבת כ"טול ברוך" כי היא מחמת הסעודה. אמנם הרמב"ם [ברכות ד ח] והריטב"א נקטו שאסור לשתות מהיין קודם ברכת המזון ואפילו בברכה, וביאר הכסף משנה כי כיון שאמרו "הב לך ונבריך" כאילו התחילו לברך, ולפירושם לכאורה תמוה הדמיון להפסק בשחיטה שהרי אין הנידון משום היסח הדעת. ובהכרח שהכוונה לדמות כיסוי לברהמ"ז שאף על פי שדעתם להמשיך בשתיה אחר הברכה, כיון שנחשב כהתחילו לברך נעשה היסח הדעת בשתיה, [וכן מבואר בפסחים קג ב שהיסח הדעת הוא הגורם לחייב ברכה בהפסיק לברך]. והוא הדין שכיסוי שהוא גמר מפסיק את מעשה השחיטה הראשון אף שבדעתו היה להמשיך ולשחוט. [ועיין היטב ברש"י ברכות מב א ורשב"ם פסחים שם שאסור לשתות קודם ברהמ"ז אפילו בברכה משום היסח הדעת, וראה טעם אחר בשטמ"ק בברכות שם].

^[22] מקור פירוש רש"י שהנידון על ברכת השחיטה ולא על הכיסוי, הוא מקושיית הגמרא שהכיסוי הוא הפסק בין השחיטות [כביאורו בד"ה כיון דאיטפל]. ולביאור רבינו תם והרמב"ם שהנידון על ברכת הכיסוי, צריך לפרש שלמדו מהפסק הכיסוי בין שחיטה לשחיטה, שכל שחיטה נחשבת מעשה בפני עצמה וכיון שהכיסוי הוא גמר השחיטה, נמצא שמעשה כיסוי החיה חלוק מכיסוי העוף אף שאינם מצוות חלוקות. [ואף ששחיטה עצמה אינה מפסקת ביניהם כי היא נצרכת למעשה הכיסוי השני]. ומדוקדק כן ממה שהביא הרמב"ם דין זה להלכה - בברכת כיסוי - אף שרבי חנינא הוצרך לחדשו רק לרבי יהודה - כי יש בו חידוש מאידך לרבנן שאין הכיסויים נחלקים אף שהם חלק מהשחיטה. והר"ן כתב שהרי"ף הביא דין זה - בברכת שחיטה - כי נפקא מינה לדידן באופן שכיסה בין השחיטות אף שאינו חייב, וקמ"ל שאינו הפסק. וראה בטור וב"י ולבוש שנקטו ששכח וכיסה, וכבר האריך לבארם בתורת יקותיאל.

סמוך מיעוטא [את המיעוט] של התינוקות שאינם מטפחים לחזקה של טהרה שיש לעיסה, ואיתרע ליה רובא [והורע לו הרוב] של התינוקות המטפחים. ואם כן, גם כאן, בשחיטת חרש שוטה וקטן, מדוע הוצרכנו לומר שרוב מעשיהם מקולקלים כדי לחייב על שחיטתם משום נבילה? נסמוך מיעוט מעשים מקולקלים שלהם לחזקת איסור של הבהמה!

ומשיבים: אם אמרו בספק טומאה לטהר על ידי חזקת טהרה ומיעוט, יאמרו בספק איסור להתיר, לפטור מכיסוי הדם ולהתיר לשחוט אחריהם, כשיש מיעוט שאינו שוחט כראוי? ולכן, רק משום שרוב מעשיהם מקולקלים סומך ר' מאיר על חזקת איסור של הבהמה, לחייב על שחיטתם משום נבילה.

א בהוראת ההלכה בענין זה, נאמר: הורה רבי כרבי מאיר, שחרש שוטה וקטן ששחטו פרה בינם לבין עצמם — מותר לשחוט את בנה בו ביום, ומצד אחר נאמר שהורה רבי כחכמים שהדבר אסור. ושואלים: הי מינייהו דאחריתא [איזו מהן היא ההוראה האחרונה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] מן המסופר שרבי אבא בריה [בנו] של רבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא [היו עומדים בשוק של קיסרי על פתח בית המדרש], נפק [יצא] רבי אמי מבית המדרש אשכחינהו [מצא אותם], אמר להו [להם]: לאו אמינא לכו [האם לא אמרתי לכם]: בעידן בי מדרשא — לא תקימו אבראי [בזמן בית המדרש לא תעמדו בחוץ], דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא, ואתי לאיטרודי [שמא יש אדם שמצטרכת לו שמועה, שצריך לברר דבר מה, ויבואו הלומדים בבית המדרש להיטרד], ולא יצליחו לברר את הענין, בעוד אתם יכולים לסייע בדבר!

רבי זירא על [נכנס] לבית המדרש, רבי אבא לא על [לא נכנס]. יתבי וקא מיבעיא להו [יושבים היו בבית המדרש ונשאלה להם] השאלה: הי מינייהו אחריתא [איזו מהן, מן ההוראות של רבי אחרונה], האם זו שהורה כר' מאיר, או זו שהורה כחכמים? אמר להו [להם] רבי זירא: לא שבקתון לי דאישייליה לסבא [לא הנחתם לי שאשאל את הזקן, ר' אבא בנו של ר' חייא בר אבא], דילמא שמיע ליה מאבוה, ואבוה מיניה דרבי יוחנן [שמא שמע דבר זה מאביו, ר' חייא בר אבא, ואביו שמע מר' יוחנן]. ומעירים, והוא כפי המסופר שרבי חייא בר אבא כל תלתין יומין קא מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן [כל שלושים יום היה חוזר על תלמודו לפני ר' יוחנן].

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד נפתרה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ששלח רבי אלעזר לגולה (לבבל): הורה רבי כר' מאיר. והא כרבנן נמי אורי [והרי כחכמים גם כן הורה] רבי, ובוודאי הכיר ר' אלעזר מה שנאמר בשמו, שהיה גדול תלמידי ר' יוחנן! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן]: הא דאחריתא [זו שהורה כר' מאיר היא האחרונה], ולכן רק אותה שלח ר' אלעזר? ומסכמים: שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א משנה שחט מאה חיות במקום אחד — כסוי אחד לדם של כולן, ואינו צריך לכסות דמה של כל אחת בנפרד. וכן שחט מאה עופות במקום אחד — כסוי אחד לכולן. שחט חיה ועוף במקום אחד — כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר: שחט חיה — יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בדין כיסוי הדם: "חיה או עוף" (ויקרא יז, יג), "חיה" — כל משמע חיה, כלומר, חיה היא לשון כללית, בין מרובה ובין מועטת; וכן "עוף" — כל משמע עוף, בין מרובה ובין מועט; מכאן אמרו חכמים, כפי ששנינו במשנתנו: שחט מאה חיות במקום אחד — כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד — כסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד — כסוי אחד לכולן.

רבי יהודה אומר: שחט חיה — יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף, שנאמר: "חיה או עוף", כל אחד מהם בפני עצמו.

אמרו לו: הרי הוא אומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (שם פסוק יד). ושואלים: מאי קא מהדרי ליה [מה הם משיבים לו] חכמים לר' יהודה? ומסבירים: הכי קאמרי ליה רבנן [כך אומרים לו חכמים]: האי "או" ["או" זה] שאתה דורש ממנו לחייב כיסוי לחיה וכיסוי נפרד לעוף — מיבעי ליה לחלק [צריך אותו לחלק], לחייב אם שחט רק חיה או רק עוף.

ועל כן השיב ר' יהודה: לחלק — מ"ושפך את דמו" נפקא [יוצא, נלמד], כלומר, דמו של כל אחד מהם, של החיה והעוף שהוזכרו בפסוק. ורבנן [וחכמים] משיבים: לא ניתן ללמוד דין זה מ"דמו", מפני ש"דמו" — טובא [הרבה] משמע, כלומר, הוא שם כללי לדם, דכתיב [כדרך שנאמר]: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", ושם בוודאי אין הכוונה לדמו של פרט מסויים.

אמר רבי חנינא: למרות שר' יהודה מחייב לכסות דמה של חיה תחילה ורק אחר כך לשחוט את העוף, מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך על שחיטת החיה והעוף אלא ברכה אחת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה] הדבר מהמסופר על תלמידי

דרב [תלמידיו של רב]? שרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב [תלמידיו של רב] הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה], קאי עלייהו [היה עומד עליהם ומשמש אותם] רב ייבא סבא [הזקן], אמרו ליה [לו]: הב ליבריך [הב לנו כוס יין ונברך] ברכת המזון! אחר כך הדור אמרו ליה [חזרו ואמרו לו]: הב לישתי [הב לנו כוס יין ונשתה]! אמר להו [להם] רב ייבא סבא [הזקן], הכי [כך] אמר רב: כיון שאמר אדם "הב ליבריך" [הב ונברך] — איתסר ליה למשתי חמרא [נאסר עליו לשתות יין], שגילה דעתו שגמר את אכילתו ושתייתו, ואם רצונכם לחזור ולשתות — עליכם לחזור ולברך תחילה. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן], לענין שוחט חיה ועוף, כיון דאיטפל ליה [כיון שנצרך לו לכיסוי לאחר ששחט את החיה] הרי הפסיק את השחיטה שעסק בה, ואם כן איחייב ליה התחייב לו מחדש] לברכה נוספת על שחיטת העוף!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם אמרו ספק טומאה לטהר. כלומר אם אזיל ר"מ אחר מיעוט ספק טומאה לטהר העיסה ילך אחר מיעוט לענין אותו ואת בנו שיאמר אם רוב מעשיהן מתוקנים ומיעוט מעשיהם מקולקלים שאין חשובה שחיטה ומותר לשחוט אחריהן:

שהוא ספק איסור להתיר:

הורה רבי כר"מ כו'. לענין אותו ואת בנו כר"מ דמתיר לשחוט אחריהם:

הי מינייהו דאחריתא. כלומר איזו הוראה הורה באחרונה:

לא שבקיתו לי דאישייליה לסבא. כלומר לר' אבא בריה דר' חייא בר אבא:

בין מרובה בין מועטת. כלומר בין [שחט] חיות הרבה בין שחט חיות מעט:

או מיבעי לחלק. כלומ' חיה או עוף דאמינא עד דשחיט חיה ועוף לא הוה חייב לכסות (בכיסוי) אתא או לחלק:

לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. כלומר אע"ג דא"ר יהודה לענין כיסוי צריך חלוק לענין לברך על השחיטה אינו צריך לחיה ועוף אלא ברכה אחת:

ה"נ כיון דאיטפל לה לכיסוי כו'. כלומר דהיכא [אמר] דאע"ג דלענין כסוי צריך חלוק לר' יהודה מ"מ אינו צריך לברך על השחיטה אלא ברכה אחת שאם שחט חיה ואח"כ עוף מיפטר בברכה אחת אמאי כיון דאיטפל ליה לכיסוי דחיה דמי כמי שכיסהו ומפסיק הכיסוי בין ברכה דחיה לברכה דעוף וצריך לברך נמי על העוף קודם שישחוט כדחזינן ברב ייבא סבא:

מודה ר"י שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש"י ז"ל על השחיטה א"צ לברך אחר כסוי ובשם ר"ת ז"ל שאף על הכסוי נמי אינו מברך אלא ברכה אחת אעפ"י שאחר כיסוי ראשון שחט השני וגריס אפשר דשחיט להו בחדא ומכסה בחדא, וכן הוא ודאי כיון שאין השחיטה מפסקת, וא"צ לשנות הגירסא.
ולענין הפסק למדו ממ"ש רבינו יצחק ז"ל במס' ר"ה שאם שח בין שחיטה חי' לעוף או בין עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיט' אחר' וכדאמרינן בתפלין מפני שהן ב' מצות שאינן מעכבות זו את זו.
וק' לי, דכי מתרצינן אפשר דשחיט בחד ידא מ"מ כשכיס' ואח"כ שח והפסיק ונהי דאין הפסקת זו עליו חובה ליהוי כשח ומתרצינן לפי שהיא מן הענין אינה מפסקת אבל שיחה אחרת מפסקת וכן לענין ד' כוסות שיחה ודאי מפסקת קריאת ההלל שהוא מן הענין, בזה הוצרך רבינו ז"ל ללמוד מכאן להפסיק.
ולי אין דומה לתפלין שהן מצות שאינן מעכבות והן חובה אבל שחיטה וברכותיה כקביעות סעודה וברכות שהן באין בתוכה ואין שיחה מפסקת.
אלא שבה"ג כך מצאתי, והיכא דבעי משחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולישחוט הנך אחרנייתא אבל איני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך אלא ליבריך והדר לשחוט ולכסיינהו לתרווייהו כענין שאמרו בהב וניבריך דאיתסר להו למשתי אלא בברכת היין ואח"כ ברכות המזון דלא הוי הפסק אלא לקובעו ליין ברכה ואפשר דגמר לה מדר' יהודה דאמ' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה וכן עיקר.
וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר אעפ"י שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות שיכול לצאת באחד וראייתם מדגרסי' ביומא פ' בא לו ובסוט' פ' ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ס"ת ונקרי ביה אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה אבל תן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרי' טול כרוך וגבול לתורי דלא הוי הפסק, ע"כ.
ונראה שאם נמלך לשחוט שצריך ברכה אחרת שהרי מדמין הרבה בגמ' למעשה דתלמידי דרב והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא דכיון דאיירי הב וניבריך עקרי דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין וכן מצאתי להרב אב ב"ד ז"ל וכדברי בעל הלכות שפירשנו מכסה ומברך ושוחט ומכסה זו.
בה"ג - ובתר דמכסה מחויב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשיית' לפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה הוא ומש"ה תקינו בה על ולא תקנו לכסות אע"פ שמשחט לא סגי דלא מכסי.

מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש רבינו שלמה ז"ל לענין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר כיסוי, ומשמע מתוך פירושו דברכת כיסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני, וטעמא דמלתא משום דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק לעולם לשחיטה, משום דסבירא ליה כטול ברוך טול ברוך, אי נמי גביל לתורי דלא הוי הפסק, דצורך המצוה הוא. אבל שחיטה שנייה אינה צורך הכיסוי הראשון, והוה ליה הפסק בין כיסוי אחד לכיסוי שני, ובשם ר"ת ז"ל דאפילו על הכיסוי אינו מברך אלא ברכה אחת, אף על פי ששחט אחר הכיסוי. והוא הנכון, כיון שאין השחיטה מפסקת כדאמרינן הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא, והכין הוא מסקנא דשמעתא.
ולענין הפסק כגון שסח בין שחיטת עוף לעוף, יש מי שאומר שצריך לחזור ולברך. וכענין שאמרו גבי תפילין דאמר במנחות (לו, א) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, וזו היא דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ממ"ש בר"ה לענין תפילין (לג, ב) בשם גאון ז"ל דטעם הענין לענין תפילין שחוזר ומברך מפני שהן שתי מצות שאין מעככבות זו את זו, וגם ב' עופות אלו אינן מעכבין זו את זו, וכשתי מצות הן, הילכך כיון שסחר חוזר ומברך על הב'. ומיהו אם סח בענין השחיטה כגון שאמר תן לי עוף אחד או כענין זה, לא הוי הפסק, דצורך השחיטה הוה, ודמי (ברכות מ, א) לטול ברוך דלא הוי הפסק, והיינו נמי דברכת כיסוי שמברך בינתיים אינו הפסק, לפי שהוא מצרכי השחיטה, וכמה שכתבתי למעלה. ובהלכות גדולות [כ'] והיכא דבעי למשחט עשר זוגיתא ושחט חד מינייהו אשתעי לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרינאתא. וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. ומה שחייבו לכסות קודם שחיטת שני ולא אמרו יברך וישחוט ואחר כך יברך ויכסה שניהם, נתן טעם לדבריהם הרמב"ן ז"ל ואמר דאפשר דגמרי ליה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואחר כך העוף, דאלמא כיון שמצות חלוקות צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשניה, ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה בדם אלא כרבנן, גמרי מיניה לרבנן. דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואחר כך יברך וישחוט ויברך ויכסה.
ומיהו ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דאפילו סח א"צ לחזור ולברך ולא דמי לתפילין, דהתם מצוה היא מחוייבת עליו, וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה, ואם שח עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, (מנחות לו, א) אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי, מידי דהוה ליה אקביעות סעודה וכדכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכן כתב רבינו משה בר נחמן ז"ל. אלא שחש(ב)[ש] לדברי הרב בעל הלכות שכתב בהפך כמ"ש. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות. דאסור להרבות בברכות אם יכול לפטור עצמו בברכה אחת. כדאמרינן ביומא בפרק בא לו (יומא ע, א) ובפרק אלו נאמרין בסוטה (מא, א) דתנן ונוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא וניתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה.
ולענין נמלך כתב רבינו משולם ז"ל באיסורי משהו שלו שהוא צריך לחזור ולברך על שחיטה, כדאמרינן (פסחים קג, ב) בנמלך שצריך לברך על כל כוס וכוס ואף על פי שעדין לא בירך ברכה אחרונה בענינו הוא עומד וכן הדין בשוחט אף על פי שעדיין יש לו לברך ברכה אחרונה שהוא ברכת כיסוי, מכל מקום כיון שסלק דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך על השחיטה, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. והביא ראיה מדמדמינן לה בגמרא למעשה (דתלמוד) [דתלמידי] דרב. והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא, דכיון דאמרי הב ונברך עקרו דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכתב עוד הרב רבינו משולם ז"ל ואינו דומה ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ובוצע, וכדאמרינן בברכות (מב, א) אפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו, דהתם משום דיש קבע לאכילה, ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה, וממשיך לסעודה גדולה אבל אין קבע לשתיה, ומשום הכי נמלך חוזר ומברך.
בהלכות גדולות, ובתר דמכסה מחייב לברוכי ברוך אתה ה' אל הינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. ואף על גב דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הכא שאני מפני שזו ברכה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל בה וא"א בה עובר לעשייתה, לפיכך תקנוה אחר כיסוי שהכשר מצוה היא, ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנו בלכסות, אף על פי שמשעה ששחטה לא סגיא דלא מיכסי, כך מצאתי לרמב"ן ז"ל.

אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי חמרא. פירש רבינו שלמה ז"ל עד שיברך לפניו. וכן פירש ר"ח ז"ל. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל בערבי פסחים, וטעמא דמילתא משום דכיון דאמרי הב ונבריך הוה ליה נמלך ומיחייב לברך, ומיהו אם חוזר ומברך תחילה מותר לשתות ואפילו קודם ברכת המזון, וכדאמרינן בפסחים בפרק ערבי פסחים (פסחים קג, ב) מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ואמר אנא דעבדי כתלמידי דרב, כלומר דעקרי' דעתי מלשתות אי בעי למהדר ומשתי בעי לברוכי בורא פרי הגפן. ואל תתמה שהרי אמרו (לקמן חולין קז, ב) גבי שמש דצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כלומר לפניה משום נמלך, ואף על פי שאינו צריך לברך אחריה על כל אחת ואחת אלא ברכה באחרונה לכולן. ואם תאמר אם כן מאי קאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי, דילמא על ידי ברכה היו רוצים לשתות. יש לומר דמורה היה להם שנאסרו מלשתות בלא ברכה. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דתניא בערבי פסחים (קא, ב) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת וכו', אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, ואם יצאו ולא ברכו למפרע כשיצאו ולא שהו לחזור כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע אלא מברכין ברכת הלחם וברכה אחרונה אחת לשתי האכילות. והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד, הי"ח) בעל הבית שהיה מסב וקראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך [לברך] למפרע, כשהוא חוזר מברך בתחילה, לאו כשהוא חוזר קאמר שצריך לברך אלא הפליג דקאמר דהיינו שקראו להפליג, ומשום הכי קאמר שצריך לברך למפרע וקודם שיצא קאמר שמא ישהה, וביומא פרק שלישי (ל, א) תניא דבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים, משמע מדטעון נטילת ידים דהוא הדין ברכת המוציא, אבל ברכת המזון לא קתני, ומיירי בשלא היה יודע מתחילה שיפליג לדבר, ומשום הכי אין צריך ברכה למפרע.
ומיהו לענין פסק הלכה לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים דהלכה כרב ששת דאמר אחד דברים שאין טעונין לאחריהם במקומן כגון פירות ויין ואחד דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני (דגים) [דגן]. טעונין ברכה (ש)[ב]שינוי מקום, הני ברייתות נמי הילכתא נינהו, אבל לדברי מי שפסק כדברי רב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן שינוי מקום אין צריך לברך, הני ברייתות דלא כהלכתא נינהו, דהא לקיבעה הדר, וכן כתב הרב בעל התוספות ז"ל דקיימא לן כר"ח מדתניא התם כותיה.
ולענין צירוף אחר שגמרו לאכול ולא אמרי הב ונבריך ואי הוו מייתי להו מידי ומצו אכלי מיניה ובא אחר לאכול ולהצטרף עמהם אוכל ומצטרף, ואם לאו אינו מצטרף, וכדאמרינן בברכות (מז, א) רב ושמואל הוה יתבי בסעודה על רב שימי בר חייא הוה קא מסבר למיכל אמר ליה מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן ליה, אמר ליה שמואל אי הוה מייתי לי ארדילי וגוזלה לאבא מי לא אכלינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח, א) ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, אייתהו לר' שמעון בן שטח יהבו ליה כסא דתמרא, אמר ליה בריך לן, אמר מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו, שתייה לההוא כסא, אייתי ליה כסא אחרינא ובריך, והא כיון דאמרו ליה בריך לן ועקרו דעתייהו לגמרי ממשתיה ומכלא היכי אצטריף בהדייהו, כבר תירצו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דהא פרכינן ליה התם היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ופרקינן ר"ש בן שטח דעביד לגרמיה הוא דעביד, והוא הדין דהוה מצי למימר הכי מאי טעמא כיון דאמרי הב ונבריך תו לא מצטרף בהדייהו, אלא דלגרמיה הוא דעבד.

הא דתנן ר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ושחט את העוף אמרו עלה א"ר חנינא מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת פי' רש"י ז"ל שאין צריך לברן באחרון על השחיטה ויש שסוברין לדקדק בדעת רש"י ז"ל כי על הכסוי האחרון חוזר ומברך והמחוו' שבטעמים שנתנו לסברא זו דבשלמא בברכת שחיטה כיון דכששחט ראשון גם האחרון הי' לפניו וחל ברכה של ראשון על שניהם ואין הכיסוי שביניהם הפסק כיון דאפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא כדמפר' ואזיל אבל לענין ברכת כיסוי כיון דכי כיסה דם הראשון ומברך עליו עדיין אין דמו של אחרון בעולם לא חייל עליה ברכה דראשון והוי שחיט דבנתיים הפסק' אע"ג דאפשר דשחיט בחד ידו ומכסה בחד ידו אבל ר"ת ז"ל פי דבין בברכת שחיטה ובין בברכת כיסוי קאמר ר"ח דדי' בברכה אחת ונראה שאף רש"י ז"ל כך הוא סובר ולא נקט שפירושו ברכת שחיטה אלא משו' דר"י לא איירי במתניתין אלא בשחיטת האחרון ולא בכסויו ויש למדין מכאן מדר"י לרבנן דהלכתא כוותיהו שהשוחט על דעת לשחוט חיה אחת או עוף אחד בלבד וקודם שכיסה הביאו עוד עוף אחד או חיה לשחוט דהשתא אף לרבנן צריך לחזור ולברך על האחרון לפי שהוא נמלך חייב לכסות בתחילה ואח"כ ישחוט דהא לר"י עושה כן בין חיה ועוף לפי שכל אחד חלק לעצמו ואעפ"י שאינו צריך לחזור ולברך כ"ש בזו שצריך לחזור ולברך שיש לו לפסוק ולכסותו בתחילה ואחר כך לשחוט ואין זו ראיה דההיא דר"י שני היא לפי שהן שתי מצות כדנפקא לן מקרא מה שאין כן בזו לרבנן שהכל מצוה אחת אלא שהמלאכה קובעת ברכ' ואעפ"י כן טוב לעשות כן לכתחילה ודעת מורי הרב ז"ל דטבח הקבוע לשחוט והביאו לו לשחוט בעוד שעוסק בשחיטתו אין דינו כנמלך ואינו חוזר ומברך דדעתיה אהכי ואסור לשוח בין ברכה לשחיטה כדין כל ברכת המצות אלא בדבר שהוא צורך שחיטה כדרך שאמרו בטול ברוך בפ' כיצד מברכי' אבל אחר שהתחיל לשחוט מותר לו לשוח בנתיים ולא הוי הפסק כשם שאין שיחה מפסקת באמצע אכילה לברכת הנהנין ולא דמי לשוח בין תפלה לתפלה דהתם לפי שהם כשתי מצות ולא כדברי בעל ה"ג ז"ל ומי שדעתו לשחוט בהמות הרבה וברך והתחיל ושחט ובא חבירו לסייעו דעת מורי הרב ז"ל שאין האחרון צריך לברך דברכתו של ראשון פטרם וכדכתיבנא לענין ברכת בדיקת החמץ בפ"ק דפסחים בס"ד.

כיון דאמרינהו הב ונברך איתסר לן למשתי נראה מפשוטו דאיתסר להו למישתי כלל ואפילו בברכה קאמר ועוד מנא ידע רב ייבא דבלא ברכה בעי למישתיי עד דלימא להו הכי ומיהו קשה דהא קיי"ל דאפי' גמר וסלק לא מיתסר באכילה ושתייה בברכה עד שיטול ידיו לברכה כדאית בפרק כיצד מברכין וי"ל דהתם בשאכל דבר מזוהם שחייש שחייב בנטילת ידים לברכה וכל שלא נטל לא חזי לברך ומ"ה לא מצי קבע' נפשיה לברכה עד דמשי והכא כשלא אכל דבר מזוהם ולא דבר שיש בו מלח סדומית שאין טעון נטילת ידים לברכה דכיון שכן כי אמרי' הב ונברך עומד במקום נטילת ידים ורש"י ז"ל וריא"ף ז"ל פירש איתסר להו למשתי בלא ברכה ולדבריהם י"ל שהזכירם ומזרזם היה בתחילה ואין מזרזין אלא למזורז וכבר הארכתי בזה בפרק ערבי פסחים בס"ד:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי ר"ל לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו והוא שאמר השוחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכלם מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלם חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכלם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף אמר הר"מ פי' הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החיה ועוף:

אמר המאירי שחט מאה חיה במקום אחד או מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלן וכן חיה ועוף במקום אחד אע"פ שהם מינים חלוקים ור' יהודה חולק בזו האחרונה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

השחיטה היא מן המצות שמברכין עליהן וכבר ידעת שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ומתוך כך פרשו בזו שמברך קודם שחיטה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה וטעם הברכות האמורות בעל ושאמורות בל' כבר פרשום חכמי הראשונים ובמסכת פסח ראשון יתבארו דיעותיהם בע"ה ומ"מ יראה לי שטעמים חלוקים הם ואין הדבר שוה בכלם ויראה לי במצות שחיטה שהטעם להיות נוסח שלה בעל שאין החיוב עלינו לשחוט על כל פנים אלא מצות השחיטה תלויה ועומדת כל זמן שאנו רוצין להשתמש בה ואע"פ שיש הרבה מצות שהם חיוב עלינו על כל פנים ואע"פ כן ברכתן בעל יש בהם טעמים אחרים יתבארו במקומם בע"ה:

אף כסוי הדם הוא מן המצות שמברכין עליהם ואף נסח שלו בעל ר"ל אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם ופרשו גאוני המערב שאין ברכתה עובר לעשייתה אלא אחר כסוי מברך:

ויש חולקים בזו אלא שהם כתבו הטעם שהרי ברכה זו תלויה בשחיטה שהרי אם נפסלה שחיטתו או שלא הכשירה את הבשר לאכילה פטור מלכסות ואם כן כבר הותחלה המצוה ומאחר שהותחלה אין מברכין באמצע מצוה אלא או בתחלתה או בסופה וגם בזו פרשו שאע"פ שהוא חובה מוטלת על האדם לעשותה בהכרח אחר ששחט בא נסח שלה בעל מפני שכיון שהיא תלויה בשחיטה אינה אלא כעין הכשר מצוה ומ"מ לענין שלא יברך קודם הכסוי אין דבריהם נראין שהרי שתי מצות הם אלא שמ"מ יזהר שלא לברך על הכסוי עד שיבדוק בסימנין:

שחט מאה חיות או מאה עופות כאחד אינו מברך אלא ברכה אחת על שחיטתן וברכה אחת על כסויין כל שטעון כסוי הדם כגון כוי וכיוצא בו אין מברכין על כסויו ויש חולקים בזו ובמסכת שבת יתבארו דיני הברכה על כל הספקות:

שחט חיה ועדין בדעתו לשחוט עוף או חיה אלא שרצה לכסות דם זה ולשחוט אחר כן ולכסות כשהוא חוזר ושוחט אינו צריך לחזור ולברך שאין הכסוי וברכה שבו הפסק בין ברכת השחיטה הראשונה לשחיטה השניה שהרי בשעת כסוי לא הסיח דעתו מן השחיטה והרי אף בשעת הכסוי בעצמו היה יכול לשחוט בידו האחרת אלו היה האחר תופש לו העוף בידיו או שהיתה החיה כפותה לפניו והוא הדין שכשהוא חוזר ומכסה דם שחיטה שניה אינו צריך לחזור ולברך שאין כאן היסח הדעת והפסק בהכרח אין כאן שהרי יכול לשחוט ולכסות ולברך כאחד וכן כתבוה אחרוני הרבנים בהדיא הא אם גמר בדעתו שלא לשחוט עוד וכסה ונמלך או שבאו עוד לפניו וחזר ושחט חוזר ומברך ויש אומרים כן אף בלא כסה ולא יראה לי כך מ"מ כתבו בתוספות שלא יערים בכך כדי להרבות בברכות שכל שיכול לפטור עצמו במעשה אחד בברכה אחת יעשה ולא ירבה בברכות בפירוש אמרו במסכת סוטה ובמסכת יומא על ענין כהן גדול ביום הכפרים שקורא ובעשור שבחמש הפקדים על פה משום ברכה שאינה צריכה כלומר הואיל ויכול לפטור עצמו בברכה אחת:

הפסיק בדבור ובשיחה בין שחיטה לשחיטה אם בצרכי השחיטה סח אין שיחה זו מפסקת והרי הוא כטול ברוך או גביל לתורי שאינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:

סח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו צורך שחיטה גאוני המערב הורו שיכסה דם שחיטה שעברה ויחזור ויברך וישחוט שהשיחה מפסקת כענין שביארנו בתפלין במי שסח בין זה לזה שחוזר ומברך:

ומה שכתבו שיכסה תחלה גדולי המפרשים כתבו הטעם בתשובה דמכיון שהפסיקן הרי הן כמצות חלוקות וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ויש חולקין בזו ונראין דבריהם ואין לדמות דבר זה לתפלין כלל שהתפלין מצות מחוייבות הם עליו וכיון שהתחיל אינו רשאי להפסיק אבל זו אין שחיטת השניה חובה עליו אלא אי בעי שחיט אי בעי לא שחיט והילכך אין שיחה שביניהם אלא כמי שסח בסעודה בין מאכל למאכל שאינו חוזר ובוצע ומ"מ אם סח אחר שבירך עד שלא התחיל לשחוט הכל מודים שצריך לחזור ולברך ואם סח באמצע השחיטה אין כאן צרך לחזור ולברך על כרחו צריך הוא לגמור ואין כאן היסח הדעת:

חכמי הדורות כתבו שהבא לשחוט בהמות הרבה או עופות ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחברו לגמור ואין זה נמלך שאלו לא היה חברו גומר אף הוא היה שוחט ואין חברו השוחט צריך לברך וכן בביעור חמץ ומגדולי תלמידיהם מביאין ראיה על דבריהם מברכת התורה לפי המנהג הקדום שהפותח והחותם לבד היו מברכים והאמצעיים נפטרים בברכת הראשון הואיל וקריאת התורה מצוה אחת היא ומ"מ נראה לי כדבריהם דוקא כשזה הבא לגמור שמע את הברכה ואף בברכת התורה יראה לי כן כמו שכתבנו בשלישי של מגילה אלא שיש לפקפק בה:

בני הבית שהיו יושבים בסעודה וגמרו סעודתם והסיחו דעתם מלשתות עוד שאמרו תנו כוס של ברכה לברך ונמלכו אחר כן לשתות אסורין לשתות בלא בורא פרי הגפן ויש אומרים בלא ברכת המזון ודבר זה יתבאר בריוח בע"ה במסכתא פסח ראשון:

בפרש"י בד"ה יאמרו ספק איסור כו' דאיכא רובא וחזקה כו' דר"מ חייש למיעוט כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר בהא דקאמר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין לא סגיא לן דאכתי אית למיחש למיעוטא דשמא יפה שחטו אלא דאית לן למימר דאיכא חזקה בהדי מיעוט דהשתא ה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כמ"ש גם התוס' לעיל וק"ל:

תוס' בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור כו' עכ"ל לעיל לר"מ דקשיא להו מההוא דיבמות דלא הוה אלא פלגא ופלגא לכאורה נמי ה"מ לתרוצי דיהכא שאני דלא הוי רוב גמור וכ"כ התוס' בפ' י' יוחסין אבל בפ' כל היד כתבו התוס' כשיטתם דהכא ועיין בחידושינו שם במסכת נדה מה שכתבנו בזה ודו"ק:

בד"ה יאמרו ספק איסור להתיר וא"ת בפרק אין מעמידין כו' וא"כ מיעוטא דנשחטין כו' עכ"ל מהרש"ל מחק התחלת דבריהם וכתב נ"ל טעות ונתקשר הדיבור אתירוצא דלעיל דלא כו' עכ"ל ולא ידענא מי הביאו לזה דהא ודאי עיקר קושייתם כאן במקומו דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר דלכך הוצרך למימר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין דהשתא ליכא לספק איסור להתיר דליכא למיחש למיעוטא לר"מ משום דהוה חזקה בהדי רובא והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא כמ"ש גם רש"י כאן וכ"כ התוס' לעיל בד"ה מ"ט דר"מ הואיל כו' והשתא תקשי להו מההיא דפ' אין מעמידין כו' כיון דבכה"ג ליכא למיחש הכא למיעוטא אפי' לר"מ א"כ מאי קשיא אם אין רוב נשחטין הא ה"ל מיעוטא דנשחטין כו' והרי לך דכאן עיקר קושייתם מפ' אין מעמידין דמיירי נמי לענין איסורא ואין הקושיא נקשרת אדלעיל מיניה בדבור הסמוך שלא כתבו כן אלא לענין טומאה וזה ברור וק"ל:

בא"ד ומיהו איכא למפרך מאי איריא רוב אפי' פלגא ופלגא נמי עכ"ל בדפוסים חדשים מחקו כל זה מדברי התוס' ואפשר שזה המגיה הבין כיון דאיכא פלגא ופלגא אזלינן בתר ההוא פלגא דאיכא חזקה בהדיה וכ"כ התוס' לעיל ודאי דכן הוא לרבנן שכתבו התוס' כך דסמוך פלגא לחזקה וה"ל רובא לגבי אידך פלגא ולמיעוטא לא חיישינן אבל לר"מ דקיימא הכא דחיישינן למיעוט ה"נ הכא חיישינן לאידך פלגא דה"ל חד מיעוטא לגבי חזקה ופלגא כמ"ש לעיל וזה ברור לקיים כל נוסחות התוס' הישנות וק"ל:

בד"ה אסור לכו למשתי כו' וכן משמע בפ"ג דיומא דיבר כו' ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא כו' עכ"ל אבל בתוס' בפ' ע"פ כתבו בלשון אחר ואין הלכה כאותן ברייתות כו' והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתו כר' יהודה עכ"ל ונראה לקיים דבריהם כאן דדוקא הך ברייתא דפ"ג דיומא דמיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן מדקתני בה צריך נטילת ידים לא אתיא כרב חסדא דלדידיה לקבעא קמא הדר אבל הך דתוספתא איכא לאוקמא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן דהוי בהו עקירת מקום היסח הדעת ובעי ברכה לכתחלה ודו"ק:

ד"ה סמוך מיעוטא וכו' ואח"כ מתחיל דבור אחר יאמרו ספק איסור להתיר כך היא בספרים שלפנינו וט"ס הוא והכל דבור אחד הוא וצריך למחוק שורה יאמרו ספק איסור להתיר והאי וא"ת בפרק אין מעמידין וכו' קאי אלעיל אדבור ראשון אלא שיש לתמוה עדיין שבספרים שלפנינו לא נמצא שום תירוץ בתוס' אהאי וא"ת שהקשו מפרק אין מעמידין ואינו כן סוגיות התוספות אלא שבכל מקום שכתוב וא"ת וכו' כתוב לאחריו וי"ל וכו' וראיתי הוגה בספרים אחר סיום קושית התוס' זה הלשון ומיהו איכא למיפרך מאי אריא רוב אפילו פלגא ופלגא נמי ור"ל ומיהו דשפיר אתא ההיא דפרק אין מעמידין דאף על גב דיש כאן חזקת היתר אעפ"כ לא היה צריך לומר רוב עגלים נשחטים לעכודת כוכבים ומאי אריא רוב אפי' פלגא ופלגא נמי היה א"ש דאסר רבי מאיר אפילו נסמוך חזקה לפלגא דאין שוחטין לע"ז מכל מקום הוי פלגא דשוחטין לע"ז מיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ולכך לא יתורץ במאי דאיכא לגבינה חזקת היתר ועל כרחך הוצרך שם לשנוי' מה דמשני התם ועיין שם בפרק אין מעמידין כן צריך לישב הגהות הספרים אבל ל"נ שהיה כתוב בתוס' בסיום הקושיא לשון זה ומיהו לפי מאי דמסיק הכא אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר א"ש כן צריך להיות בתוס' וטעו הסופרים והגיהו יאמרו ספק איסור להתיר קודם התחלת הקושיא ועשו ממנו דבור בפני עצמו ור"ל דשם בפרק אין מעמידין איירי באיסור ובאיסור לא אמרינן נסמוך חזקת היתר לרוב ולכך מקשה שם שפיר ומצאתי סגנון זה קצת בתוספות ישנים כתובים על קלף:

תוס' בד"ה סמוך מיעוטא כו' לכך מטהר ואם תאמר בפ' אין מעמידין כו' כצ"ל והד"א והשאר נמחק. ונ"ב נ"ל טעות ונתקשר הדבר אתירוצא דלעיל דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא ודו"ק:

גמ' מ"ש מתלמידי דרב כו' . קשה מאי פריך מרב ייבא כו' הב ליברך דהתם לא הוי דעתו לשתות והוי נמלך לכן צריך לברך בפה"ג אבל הכא היה דעתו לשחוט יותר אלא (או) [משום] גזירה לכסות לחיה בפני עצמה ודו"ק:

בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וי"ל כו' לאו רוב גמור כו'. וקשה מאי פריך בגמרא דסמוך מיעוטא לחזקה מהתם דאינו רוב גמור וי"ל מ"מ הול"ל פלגא ופלגא למה אמר רוב מעשיהן מקולקלים:

גמרא הק"ל רבנן האי או מבע"ל לחלק. לכאורה לר' יונתן לעיל (עח ב) דלא מיבעי' לי' לחלק ע"כ האי או אתי לכדר' יהודה. והרי רבא אזיל בשיטתי' דר' יונתן כמו שהביאו התוס' לעיל (עט). וא"כ ה"ל לפסוק כר' יהודה. וכה"פ פה אחד פסקו כת"ק וצ"ע. אחרי כותבי מצאתי להגרע"א ז"ל בתשו' קכ"ט שעמד בזה ושכן מצא גם בתשו' מהרמ"ל:

תד"ה אסור וכו' כשיצא לא ידע שיפליג כצ"ל:

תוס' ד"ה לחלק וכו' משום דשמא אין חוששין. עי' בב"ק דף נד ע"א ודף ס ע"א:

יאמרו ס' איסור להתיר וכו' עכשיו הדר בי' ש"ס מסברת המקשן וס"ל דלא הוה רובא כמאן דליתא אלא מיעוט וחזקה משוי לי' פלגא ופלגא לר"מ וס' טומאה באין בו דעת לשאול לטהר וס' איסורא לחומרא. ויען דברי תוס' דשמעתין ודקידושין פ' יו"ד יוחסין ודנדה פ"ב נראין כסותרין כמו שחשב מהרש"א בנדה שם. נראה לפע"ד לפרשם בלי פקפוק בעזה"י דבהס"ד הוה ס"ל להתוס' הא דעשאוה לתינוק כיש בו דעת לשאול הוא גזירה דרבנן בכל עניני טומאה שגזרו תינוק אטו גדול ועל זה הקשה להם ג' קושיות א' כיון שדינו כיש בו דעת לשאול מ"ט דר"מ דמטהר. ב' לרבנן למה צריך רוב תיפוק לי' ספק טומאה ברה"י ביש בו דעת לשאול טמא. ג' מ"ט תולין ולא שורפין ועל זה העלו תוס' דלא כן הוא דבשארי טומאות לא גזרו על התינוק רק הכא דרוב מטפחים רוב גרוע הוא פי' דליתא אלא פלגא ופלגא ומיחזי לאינשי כרוב ע"כ גזרו על התינוק הזה שיהי' מדרבנן כיש בו דעת לשאול אבל לא לשרוף כיון דבאמת הוא רק פלגא ופלגא ואין בו דעת לשאול וטהור גמור מן התורה ע"כ תולין וכל זה לרבנן אבל לר"מ יאמר נא לו יהא טעות העולם שהוא רוב ממש הלא מצרפין מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא ואין בו דעת לשאול וטהור הוא ולמה נעשה אותו כמי שיש בו דעת לשאול. נמצא לרבנן הוה כמו שיש בו דעת לשאול זהו כוונת התוס' בג' מקומות הללו שוה בשוה ועניים במקום א' ועשירים במקום אחר:

והנה כבר הארכתי לעיל בסוגיא דרובא מה שיש בו די לפע"ד והסכמת רוב הפוסקים דר"מ חייש למיעיטא מדרבנן אמנם סמוך מיעוטא לחזקה היא דאורייתא עיין תוס' בכורות כ' סוף ע"א. ולרבנן מיעוטא כמאן דליתא וסמוך מיעוטא לחזקה היכי דחזקה מעליותא חיישינן מדרבנן אבל חזקה שאנו עוסקים בה לסלקה כגון חזקת שאינו זבוח ואנו עוסקים לשוחטה ורוב מצוין מומחין לא סמכינן מיעוטא להאי חזקה ערשב"א ת"ה ובמ"ה ריש ה' שחיטה ועיין יבמות ר"פ האשה ומיהו מיעוט המצוי גם לרבנן חיישינן מדרבנן כגון מיעוט נפלים עיין תוס' לעיל י"ב ע"א בתוס' והדברים עתיקים:

מיבעי' לי' לחלק. בשיטה מקובצת לב"מ ר"פ השואל בפלוגתא דר"י ור' יונתן כ' בשם מ"ה פנחס הלוי ז"ל דע"כ לא פליגו אלא במניעה כגאון לא תחרוש בשור ובחמור אבל בחיוב כגון שמחייב עצמו לתת מאה זהובים לראובן ושמעון לית דין ולית דיין דצריך ליתן לשניהם לכל א' מאה. ועיין מ"ש לעיל ר"פ או"ב בישוב קו' שיח יצחק ביומא גבי ונתן מדם הפר ומדם השעיר ע"ש ואמנם בשמעתין קשי' דלא הוה שלילה כי יצוד ציד חי' ועוף ואפ"ה בעי קרא לחלק. וצריך לומר דלאו דוקא שלילה אלא שאינו חיוב כגון הכא צידת חי' ועוף אינו חיוב. אך אם כבר שפך דמם נולד החיוב לכסות בעפר ואלו הוה כתיב חי' ועוף גבי החיוב כגון וכיסה דם חי' ועוף בעפר לא הי' צריך קרא לחלק. אבל הכא לא כתיב חי' ועוף רק גבי כי יצוד ציד ושם לא נאמר שום חיוב כך צ"ל:

א"ל רבינא לרב אחא ברי' דרבא וא"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי בהרא"ש לא גרס לרב אשי אלא לרב אחי ברי' דרב אשי וזה הנכון דהא רב אשי ס"ל בפ' ע"פ שם דלא בריך אכסי דברכתא דלית לי' כתלמידי דרב משום דבמוצאי שבת לי"ט אמר רב יקנ"ה ע"ש וא"כ איך פריך הכא לרב אשי מתלמידי דרב. ועוד איך אסיק דהתם משתי' וברוכי לא אפשר אכתי תיקשי האמר רב יקנ"ה אע"ג דמשתי ואקדושי ואבדלתא לא אפשר מה תאמר התם לא הוה הפסק כמו מתפלל באמצע סעודה שכ' תוס' משא"כ כיסוי א"כ איך מייתי הוא ראי' מיקנ"ה לכסא דברכתא אע"כ רב אשי לית לי' הני סברות ובשמעתין לא גרסינן רב אשי:

מ"ש מתלמידי דרב וכו' ולא מייתי מבהמ"ז ממש שמברכין אח"כ בפה"ג משום דידע לחלק דשתי' וברוכי בהדדי לא אפשר אבל באמירת הב לן ונברך לא אסיק אדעתי' דשייך הך מילתא אלא משום סילוק דעתי' לחוד וה"נ בכיסוי. ומסיק דבאמירת הב לן ונברך הוה כקיבל עליו שלא לשתות דהרי אם יברך לא ישתה דמשתי' וברוכי בהדדי לא אפשר והרי הוא אומר הב ונברך הוה כאומר לא אשתה וכן משמע בלשון רש"י ד"ה משתא וברוכי הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות עכ"ל וכן מבואר מלשון רמב"ם פ"ד מברכות ה' ח' ע"ש שהוא מטעם קבלה ונדר ובזה י"ל סתירת רש"י בשמעתין אסור לכו למשתו עד שתברכו בפה"ג ובפ' ע"פ פירש"י כרבינו י"ט וכמו שהרגיש מהרש"א בשמעתין עכנלע"ד דרש"י מודה מכח כל הני ראיות דמייתי תוס' דאין צריך ברכה אחרונה אעפי' שנזקק לברך בראשונה אך כשאמר הב לן ונברך אסור למשתי עד שיקיים נדרו ויברך בהמ"ז שכן נדר ואמר הב לן ונברך נמי לא אפשר ולמשתי וברוכי דהוה כמקבל עליו לשתות אבל הכא בהס"ד דלא אסיק אדעתי' הך סברא א"כ סגי בברכה ראשונה כמו שמש בכל פרוסה ופרוסה וכמ"ש תוס' וק"ל:

ע״ב גמר׳ אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר. הקשה בהגהות מלא הרועים, מה פריך הש״ס דנימא סמוך מעוטא לחזקה, גם כאן הלא נגד חזקת איסור איכא חזקת טהרה, ולעיל ט׳ ע״א פליגי תנאי בזה אי לא בדק בסימן אי הוה טרפה או נבלה נמי הוה, ודלמא ר״מ כי האי תנא ס״ל דרק טרפה ולא נבלה, ואי נתיר לשחוט אחריהן (ור״ל דהא ר״מ ס״ל ששא״ר ש״ש) ותירץ דבאמת זאת כוונת הגמר׳ בתירוצו דאם אמרו וכו׳ עיי״ש וכל הרואה כמה מהדוחק, להכניס זאת בכונת הש״ס. אבל במכ״ת קושייתו טעות גמורה הוא, דשגה בפירוש דברי התנא דקאמר טרפה ואסורה באכילה, דכוונתו טרפה ממש, וזה ליתא, דהרי זה דבר שא״א דאי שחט כהוגן אז כשרה נמי באכילה, ואי שחט שלא כהוגן נבלה נמי הוה, אלא כוונת האי מ״ד דהא נידון הוא כמו דינא דשני שבילין פסחים י׳ ע״א, דבזא״ז שניהם טהורים, וכתבו שם התוס׳, דמה״ת אפילו בב״א שניהם טהורים דמוקמינן כאו״א אחזקת טהרה שלו אף דידעינן בטח דע״כ אחד טמא, והכא נמי דכוותי׳ קאמר דלענין איסור פסקינן לי׳ דאסור משום חזקת אינו זבוח, אבל לענין טומאת נבלה פסקינן לי׳ דטהור משום חזקת טהרה, ואע״פ שבטח אינו כן באמת, כי א״א להיות כן, ומעתה כיון דלענין איסור אמרינן דהוה אינו זבוח למה נאסר לשחוט אחריהם, דמה שאינו מטמא הוא רק לענין טומאה, אבל לגבי איסור הרי אינה זבוחה כלל, ולא כטרפה ששחטה דהוה עכ״פ ששא״ר וזה ברור ואמת ודו״ק היטב.

עוד שם הורה רבי כחכמים והורה רבי כר״מ, הי מינייהו דאחריתא. לפי מש״כ לעיל דהוראות אלו תלויין בהא דחזר ר״ע והודה לר׳ ישבב, לכאור׳ אין מקום להסתפק דהי דאחריתא, אלא די״ל הלא כמה אמוראים רבא ור״ל לעיל ל״ב ע״ב לא סברו כר׳ יוחנן דרבי סתם המשניות כר״ע קודם חזרה, וכמש״כ לעיל, ולא עוד אלא דאפילו אליבא דר״י אולי הדר בי׳ רבי מהא דהודה לו ר״ע ופסק כר״ע קודם חזרה ודו״ק.

עוד שם ת״ר חיה כל משמע חיה, בין מרובה ובין מועטת וכו׳, לפע״ד מציד חיה קדרש, ולא מחיה לחוד, וציד חיה הוא שם דבר על מי שהלך לצוד חיות כפי אשר יעלה בידו רב או מעט ודו״ק.

דין שחט ק' חיות במקום אחד או ק' עופות במקום א' או חיה ועוף במקום אחד כיסוי אח' לכולן ואם דיבר בין שחיטה לשחיטה או שמתחילה לא ה' דעתו רק לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך על כיסוי ואח"כ יברך פעם אחרת על ברכ' שחיטה על מה שישחוט אבל על כיסוי השני לא יברך ודוקא שהביאו האחרים קודם שיברך על ברכות כיסוי אבל הביאו אחר ברכת כיסוי צריך לברך גם על כיסוי השני:

מתני' שחט ק' חיות במקום אח' כיסוי אחד לכולן ק' עופות במקום א' כיסוי א' לכולן שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי א' לכולן רי"א שחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט את העוף וכ' הרי"ף וז"ל וק"ל כת"ק דר"י ומודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה א' וכ' הרא"ש ולכך הביא הרי"ף בהלכותיו ומודה ר"י לענין ברכ' שאינו מברך אלא ברכה א' אע"פי שאין הלכה כר"י כדי שנלמד ממנו לדייק לענין פסק הלכה שמעינן מדבריו דכי היכי דלדידיה אמרי' דחיה ועוף צריכין ב' כיסוין אף ע"פ שמתחילה היה דעתו לשחוט שניהם ה"ה נמי לדידן היכא דנמלך ושתי שחיטות הן שצריך לגמור מצות שחיטה בראשונה, קודם שיתחיל אחרת וכ"כ בה"ג והראב"ד ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן וניברך ואם אח"כ רוצה לאכול מברך המוצי' וא"צ לברך ב"ה שאינה גמר המעשה אלא נותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אח' על ב' אכילות אבל מעשה הכיסוי היא גמר מצות השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגומרה קוד' שיתחיל שחיטה אחרת אבל א"ל לברך על כסוי השני וכת' נמי שמצא כתו' בשם ר"ת שעל כסוי האחרון אין צריך לברך כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכסוי האחרון דכי היכי דמסקינן דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק בין שתי השחיטות להזקיקו לברך על שחיטת העוף ה"נ לא הוי שחיטת העוף הפסק בין שני הכיסויין להזקיקו לברך על כיסוי השני ומה שמברך על השחיטה לא הוי הפסק ביניהן מאחר שלא שח שיחת חולין דברכות לא הוי הפסק כדאשכחן בברכת יקנ"הז דלא הוי הפסק אחר בפ"הג וכ"כ הר"ן ז"ל דמדברי רש"י נר' שצריך לברך על כסוי השני אבל ר"ת אמר כיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחד ידא אף השחיטה אינ' מפסקת בזה וכן עיקר ומ"מ דוקא כשהביאו לו יותר לשחוט קודם שיברך על כיסוי שאז דעתו בשעת ברכה על שני הכיסויין אבל אם בירך ואח"כ הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי שני דהא נמלך הוא ומ"ש כיסוי משחיטה לענין זה וזה פשוט:

דין אם דיבר בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך ברכת שחיטה על שחיטת השני ומ"מ טוב ליזהר שלא ידבר ביניהם כדי שלא יביא עצמו לידי חיוב ברכה ואם סח מעניין צרכי השחיטה א"צ לברך שנית אבל אם לא הפסיק בנתים אפי' שחט חיה ועוף ובהמה א"צ אלא ברכה אחת לכולן ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואח"כ הביאו לפניו אחרות אם כשהביאו האחרות היו לפניו עוד מאותן שהיו לפניו כשבירך א"ע לברך על אותן שהביאו אבל אם כשהביאו האחרו' כבר גמר כל אותן שהיו לפניו כשבירך צריך לברך על האחרות ושוחט מושכר המיוחד לשוחט קבוע במקום לעולם דעתו על כל שיביאו לפניו וא"צ לברך ודין אם יש למול תאומים ביום אחד אפי' הן שני מוהלים לא יברך רק המוהל הראשון יברך על המילה והאב מברך להכניסו בברית כו' והמוהל השני לא יברך על המילה אע"פ שאין התינוק השני בבית הכנסת כשמלין הראשון וה"ה אם שני תינוקות של שני ב"א אלא שאינו ראוי לעשות כן בשני תינוקות משני ב"א ואם לא היה דעתו גם על תינוק השני או ששח בנתיים שיחת חולין צריך לחזור ולברך על המילה גם על השני:

מסקינן בסוגיא אר"ח מודה היה ר"י לענין ברכ' שאינו מברך אלא ברכה א' א"ל רבינא לר"א בריה דרבא וכו' מ"ש מתלמידי דרב. דרב ברונ' ור"ח תלמידי דרב הוה יתבי בסעודת' וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב לן ונבריך והדר א"ל הב לן ונשתי א"ל רב ייבא סבא הכי א"ר כיון דאמ' הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי פירש"י עד שיברך לפניו וכן פי' ר"א והוא עיקר והשתא מייתי שפיר ראיה דכי היכי דהוי הב לן ונבריך גמר וסילוק ראשונה וצריך לברך על השני בפ"הג אם רוצה לשתות ה"נ הכסוי (יש כאן חסרון לפי הנראה) עוד כתב ונר' דה"ה אם שני תינוקו' מב' ב"א דומיא דשחיטה דאמרינן שחט ק' חיות וק' עופות ברכה א' לכולן בין שחיטה בין כיסוי עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכן הרבה מן האחרונים וכן הדין בשני חתנים כאשר כתבתי בפ"ק דכתובות אלא שהעולם נמנעו משום עין הרע ואף במילה משתי תינוקות ראיתי שמקפידין אביהם בדבר אבל בתאומים ראיתי כמה פעמים שעושין כדברי הגדולי' גם אפשר שנמנעו בשני תינוקו' שאינם מאב אחד לפטרם בברכה אח' כי כמה פעמים יבא לידי שהייה גדולה והסח הדעת ומ"ש לעיל שהשני יברך אשר קידש ידיד מבטן ה"ה אף הראשון שיכול לברך את הכל אלא כדי דלא אתי לאנצויי הוא וכ' ר"י אבל אם לא היה בדעתו מתחילה על שתיהן אלא שהביאו לו למול אחר שבירך על המילה הראשונה חוזר ומברך על השנייה אח' שיגמור הראשונה שבירך עליה לאחריה וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומברך אע"פ שבתחילה היה בדעתו למול שנית אבל אם שח דבר שצריך אל המילה לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמ"ש המפרשים בענין שחט כמה חיות בבת אחת עכ"ל:

ואיתרע ליה רובא. אלמא אמרינן הכי וה''נ למה לי רוב: ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר. ע''י חזקה ומיעוט: יאמרו ספק איסור להתיר. הילכך אי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא היה מתיר לשחוט אחריהם דר''מ חייש למיעוטא ושמא יפה שחטו: הי מינייהו דאחריתא. איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עליה דנימא הדר ביה מקמייתא: ואתי לאיטרודי. שמא לא תהא ברור השמועה לאותם שבפנים להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם אומרים אותה: לא שבקתון דאישייליה. לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו בפנים בעודי אצל רבי אבא והייתי שואלו: ת''ש. דשלח רבי אלעזר הוו יודעים שהורה רבי כרבי מאיר והאחרת לא חש להודיעם: מתני' שחט מאה חיות כו'. מפרש טעמייהו בברייתא בגמרא: גמ' כל משמע חיה. הכל משמע: בין מרובה. חיות הרבה: בין מועטת. אחת: חיה או עוף. הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד: מיבעי ליה לחלק. דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כסוי אלא א''כ שחט שניהן: לענין ברכה. על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי: קאים עלייהו. משמש בסעודה היה: הב ליבריך. מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות: כיון דאמר הב ליבריך. גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה: כיון דאיטפל לכסוי. הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה:

סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וביבמות בפ' בתרא (דף קיט.) משמע דהוה ליה פלגא ופלגא וטעם דספק טומאה לטהר ואע''פ שבטומאה נמי איכא איסור אם היה תרומה מפרש רבינו חיים משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפילו ברה''י ואע''ג דליכא חזקה כגון הכא דכי סמכינן מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא וא''ת אמאי קא''ר יוחנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פ.) דלרבנן עשו תינוק כמו שיש בו דעת לישאל והא לרבנן בלאו הכי אתי שפיר דמטמו דלא חיישי למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף וי''ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור ומשום דנראה כאילו הוא רוב עשאוהו כמו שיש בו דעת לישאל ולהכי קא''ר יוחנן דאין שורפין עליו תרומה וקדשים ואי הוי רוב גמור אמאי אין שורפין כמו בהנהו דפרק כל היד (נדה דף יח.) דא''ר יוחנן בשלשה דברים הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי לשרוף עליו כו' והתם נמי קאמר אי למעוטי הך דתינוק הא א''ר יוחנן חדא זימנא דאין שורפין עליו תרומה וקדשים והיינו טעמא דהתם הוי רוב גמור וא''ת למה ליה למימר לר''מ סמוך מיעוטא לחזקה בלא חזקה נמי הוא מטהר דכיון דחייש למיעוטא אם כן הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל וליכא למימר אף על גב דהוי ספק מ''מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא דנהי דמסוטה לא נילף נילף מדרב גידל דדריש (סוטה דף כט.) אשר יגע בכל טמא ודאי טמא הא ספק יאכל ומוקי לה באין בו דעת לישאל וי''ל דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה אלא לומר דחזקה לא הויא בהדי רובא דאי הויא בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא ולמאי דפריך לעיל בפ''ק (דף יא) לר''מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר אתי שפיר דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוטא לטהר אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה לכך מטהר: (יאמרו ספק איסור להתיר). וא''ת בפ' אין מעמידין (ע''ז דף לד:) אסר ר''מ גבינות בית אונייקי ומפרש טעמא בגמ' מפני שרוב עגלים שבאותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר''מ חייש למיעוטא ומאי קושיא אם אין רוב נשחטים א''כ מיעוטא דנשחטים מיעוטא דמיעוטא דאיכא לגבינה חזקת היתר דמסייע לרוב ומיהו איכא למיפרך מאי איריא רוב אפילו פלגא ופלגא נמי: לחלק מדמו נפקא. ואע''ג דבפרק אותו ואת בנו (לעיל דף עט.) מספקא ליה לרבי יהודה אי חוששין לזרע האב או לא הכא דאיצטריך לחלק היינו משום דשמא אין חוששין: אסור לכו למישתי. פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל אם לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והשתא מייתי שפיר דכי היכי דהב לן ונבריך הוי גמר וצריך לברך אם רוצה לשתות הכי נמי כסוי הוי גמר וצריך לברך על השחיטה וכן בערבי פסחים (דף קג.) מייתי ראיה מהך עובדא למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא וכן בפרק כל הבשר (לקמן דף קז:) אמרינן דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה אין נראה דצריך לברך בכל פעם בהמ''ז אלא ברכת המוציא ודאי צריך לברך והא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למישתי אע''פ שלא היה יודע אם רוצים לברך בורא פרי הגפן תחלה מכל מקום היה מורה להם שלא יטעו וישתו בלא ברכה והא דאמר בערבי פסחים דבשלא הניחו זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה התם עצה טובה קמ''ל דשמא ישהו הרבה עד שיהו רעבים ושוב לא יוכלו לברך ברכת המזון על אותה סעודה כדאמר בברכות (דף נא:) וכן משמע דלא הויא אלא עצה טובה דאם צריכין לברך ברכת המזון כשיצאו א''כ כשיחזרו פשיטא דטעונין ברכה לכתחלה וא''ת דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם דף מב.) רבה ורבי זירא אכלו סליקו תכא מקמייהו אייתו לקמייהו כו' רבה אכל אמר אנא אתכא דריש גלותא קא סמכי ורבי זירא לא אכל והשתא אמאי לא אכל כיון דלא בעי ברכת המזון אלא ברכה שבתחלה וי''ל דבאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה קשה לו ליטול את ידיו ולברך ברכת המוציא והא דתניא בתוספתא דברכות (פ''ד) בעל הבית שהיה אוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחלה לא לאחר שהפליג קאמר דצריך לברך למפרע כדמשמע לישנא אלא הפליג היינו שקראו להפליג ולילך עמו רחוק ואינו יודע מתי יחזור לכך צריך לברך למפרע קודם שיצא שמא ישהה עד שיהא רעב וכן משמע בפרק שלישי (ביומא דף ל.) דאמר דיבר עם חבירו והפליג צריך נטילת ידים משמע אבל בהמ''ז לא צריך אלא נטילה והמוציא ומיירי כשיצא לא ידע שיפליג ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא דתניא כוותיה בערבי פסחים (דף קב.) דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו ברכה לכתחלה דלקבעיה קמא הדר והך ברייתא אתיא כרבי יהודה דמצריך שיניחו שם זקן או חולה:

חולין פו ע"ב