חולין פז ע"א

חולין פז ע"א - Steinsaltz

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the incident involving the students of Rav, it is impossible to drink and recite a blessing simultaneously. Accordingly, by requesting a cup over which to recite the blessing of Grace after Meals, they demonstrated their desire to cease drinking. Here, when one covers the blood of the undomesticated animal before slaughtering the bird, it is possible to slaughter the bird with the one hand and cover the blood of the undomesticated animal with the other one. Accordingly, the act of covering the blood of the undomesticated animal is not considered an interruption of the acts of slaughter, since they could have been performed simultaneously.

MISHNA: If one slaughtered an undomesticated animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, the second person is obligated to cover the blood. If one covered the blood and it was then uncovered, he is exempt from covering it again. If the wind blew earth on the blood and covered it, and it was consequently uncovered, he is obligated to cover the blood.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13), indicating that the one who poured out its blood, i.e., slaughtered the animal, shall cover it. If one slaughtered the animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, from where is it derived that the person who saw the blood is obligated to cover it? It is derived from the following verse, as it is stated: “Therefore I said to the children of Israel” (Leviticus 17:12), which is a warning to all the children of Israel to fulfill the mitzva of covering the blood.

It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that with that which he poured out the blood he shall cover it, i.e., he must use his hand, and he may not cover it with his foot, so that mitzvot will not be contemptible to him. It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that the one who poured out the blood shall cover it. An incident occurred involving one who slaughtered an undomesticated animal or bird and another individual preempted him and covered the blood, and Rabban Gamliel deemed him obligated to give ten gold coins to the one who performed the act of slaughter.

A dilemma was raised before the Sages: Are these ten gold coins compensation for the stolen mitzva or are they compensation for the stolen blessing recited over the mitzva? The Gemara elaborates: What is the practical difference? The difference is with regard to a similar case involving Grace after Meals. If you say the coins are compensation for the mitzva, then with regard to Grace after Meals, since all its blessings constitute one mitzva, one would be obligated to give only ten gold coins. But if you say they are compensation for the lost blessing, then with regard to Grace after Meals the compensation is forty gold coins, since Grace after Meals comprises four blessings. What is the conclusion?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from an incident in which a certain heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: He who created mountains did not create wind, and he who created wind did not create mountains; rather, each was created by a separate deity, as it is written: “For behold, He Who forms the mountains and He Who creates the wind” (Amos 4:13), indicating that there are two deities: One who forms the mountains and one who creates the wind. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Imbecile, go to the end of the verse, which states: “The Lord, the God of hosts, is His name.” The verse emphasizes that God is the One Who both forms and creates.

The heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: Give me three days’ time and I will respond to you with a rebuttal of your claim. Rabbi Yehuda HaNasi sat and fasted three days of fasting while awaiting the heretic, in order that he would not find a rebuttal. When Rabbi Yehuda HaNasi wanted to have a meal at the conclusion of those three days, they said to him: That heretic is standing at the doorway. Rabbi Yehuda HaNasi recited the following verse about himself: “They put gall into my food, and for my thirst they gave me vinegar to drink” (Psalms 69:22), i.e., my meal is embittered with the presence of this heretic.

When Rabbi Yehuda HaNasi came to the door he saw that it was in fact a different heretic, not the one who asked for three days to prepare a rebuttal. This heretic said to him: Rabbi, I am a bearer of good tidings for you: Your enemy did not find a response, and he threw himself from the roof and died. Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Since you have brought me good tidings, would you like to dine with me? The heretic said to him: Yes. After they ate and drank, Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Would you like to drink the cup of blessing, i.e., the cup of wine over which the Grace after Meals is recited, or would you like to take forty gold coins instead, and I will recite the Grace after Meals? The heretic said to him: I will drink the cup of blessing. A Divine Voice emerged and said: The cup of blessing is worth forty gold coins. Evidently, each one of the blessings in the Grace after Meals is worth ten gold coins.

The Gemara adds: Rabbi Yitzḥak says: That family of the heretic who dined with Rabbi Yehuda HaNasi still exists among the prominent families of Rome, and that family is called: The family of bar Luyyanus.

§ The mishna teaches that if one covered the blood and it was then uncovered he is not obligated to cover it again. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What is different about this case from the mitzva of returning a lost item, where the Master said: The verse states with regard to the obligation to return a lost item: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1), even one hundred times?

Rav Ashi said to Rav Aḥa: There, in the verse discussing the obligation to return a lost item, a restriction is not written in the verse to limit the obligation. Here, in the verse discussing the obligation to cover the blood, a restriction is written, as the verse states: “And he shall cover it.” The usage of the term “it” indicates that one must cover the blood only one time.

§ The mishna teaches that if the wind blew earth on the blood and covered it one is obligated to cover the blood. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: They taught this halakha only if the blood was again uncovered. But if the blood was not again uncovered one is exempt from the obligation to cover it. The Gemara asks: And when the blood was again uncovered, what of it? Isn’t it already rejected from the mitzva of covering since it was covered by the wind? Rav Pappa said: That is to say that there is no permanent rejection with regard to mitzvot. Although the wind covered the blood, the mitzva to cover it was not rendered null; rather, the mitzva simply could not be performed. Consequently, once the blood is again uncovered, the mitzva to cover the blood remains in place.

The Gemara asks: But even if the wind covered the blood and it remained covered, why is one exempt from performing the mitzva of covering the blood? What is different about this case from that which is taught in a baraita: In a case where one slaughters an undomesticated animal or a bird and its blood is absorbed by the ground, one is obligated to cover the blood? The Gemara responds: There, the baraita is referring to a case where the impression of the blood is still recognizable, i.e., it was not entirely absorbed in the ground.

MISHNA: In a case of the blood of an undomesticated animal or bird that was mixed with water, if there is in the mixture the appearance of blood one is obligated to cover it. If the blood was mixed with wine one views the wine as though it is water, and if a mixture with that amount of water would have the appearance of blood one is obligated to cover it. Likewise, if the blood of an undomesticated animal or a bird was mixed with the blood of a domesticated animal, which one does not have to cover,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - א

ומתרצינן: הכי השתא!? הרי אין הדברים דומים! כי התם, בברכת המזון, משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר! שכשהוא מברך ברכת המזון אינו יכול אז לשתות ^[1], ולכן כשהחליט לברך ואמר "הב ליבריך" התכוון להפסיק מלשתות עוד. אבל הכא, בכסוי הדם, אינו מסיח דעתו מלשחוט בעת הכסוי, שהרי אפשר להמשיך ולשחוט אפילו תוך כדי כסוי, על ידי דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ^[2].

מתניתין:

שחט ולא כסה הדם, וראהו איש אחר, את הדם - חייב האיש הרואה לכסות! ^[3] כסהו, ונתגלה ^[4] הדם אחר כך - פטור מלכסות עוד! אבל אם כסהו הרוח ^[5] את הדם, ונתגלה אחר כך - חייב לכסות!

גמרא:

תנו רבנן: כתיב "ושפך את דמו וכסה", ודרשינן: מי ששפך, דהיינו השוחט בעצמו, יכסה הדם! ^[6] ואם שחט ולא כסה, וראהו אחר את הדם - מנין שחייב לכסות? שנאמר בפרשת כסוי הדם "ואומר לבני ישראל", ומשמע אזהרה לכל בני ישראל! שעל כולם מוטלת מצוות כסוי הדם, אלא שחיובו של השוחט קודם לכל אדם! ^[7] תניא אידך: "ושפך וכסה". ודרשינן: במה ששפך, דהיינו ביד, שבה הוא שוחט - בו יכסה! ^[8] שלא יכסנו ברגל! וטעמו של דבר ^[9] - שלא יהיו מצוות בזויות עליו ^[10]. תניא אידך: "ושפך וכסה". ודרשינן: מי ששפך, דהיינו השוחט בעצמו - הוא יכסנו! מעשה ^[11] באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה את הדם ^[12], וחייבו רבן גמליאל ליתן לו, לשוחט, עשרה זהובים עבור ההפסד ^[13] שגרם לו בכך שחטף ממנו את המצוה ^[14].

איבעיא להו: עשרה זהובים אלו האם הם עבור שכר המצוה שנטל ממנו, או עבור שכר הברכה שמברכין על הכסוי, שגם את הברכה הוא נטל ממנו? ^[15] למאי נפקא מינה? לברכת המזון! מי שחטף מחבירו ברכת המזון כמה ישלם? אי אמרת שהתשלום הוא עבור שכר מצוה, הרי מצוה אחת היא שנטל ממנו וחייב לו רק עשרה זהובים. ואי אמרת שהתשלום הוא עבור שכר ברכה הרי בברכת המזון יש ארבע ברכות, ואם כן הויין ארבעים זהובים ^[16]. מאי? תא שמע: דאמר ליה ההוא צדוקי לרבי: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים! [כלומר שתי רשויות הן ח"ו] דכתיב "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח".

אמר ליה רבי לצדוקי: שוטה! שפיל, השפל עיניך וראה, לסיפא דקרא, דכתיב "ה' צבאות שמו"! שהוא לבדו ברא את כל אלו.

אמר ליה הצדוקי לרבי: נקוט לי זימנא, תן לי זמן תלתא יומא, ומהדרנא לך תיובתא, ואקשה לך על תשובתך.

יתיב רבי תלת תעניתא והתפלל שינצחו בויכוח ^[17]. לסוף שלשת הימים כי הוי בעי מיברא להברות עצמו בסעודה שלאחר התענית אמרו ליה בני ביתו לרבי: צדוקי שקבעת לו זמן, קאי אבבא, עומד בפתח ! אמר רבי על עצמו - "ויתנו בברותי ראש" שממררים לי בסעודתי.

לבסוף נתברר שהעומד בפתח לא היה אותו צדוקי שהתווכח עמו, אלא צדוקי אחר הוא שבא, ואמר ליה: רבי! מבשר טובות אני לך! לא מצא תשובה אויבך הצדוקי הראשון, ונפל מן הגג, ומת!

אמר לו רבי לצדוקי: רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן!

לאחר שאכלו ושתו אמר לו רבי לצדוקי: כוס של ברכה אתה שותה!? כלומר רצונך להצטרף עמנו ולצאת בברכת המזון, או ארבעים זהובים אתה נוטל עבור זה שתוותר על ברכת המזון!? ^[18]

אמר לו הצדוקי: כוס של ברכה אני שותה!

יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה - ישוה ארבעים זהובים! ^[19] ומכאן מוכח שהחוטף ברכה מחבירו חייב לשלם לו עשרה זהובים. שהרי רבי רצה לשלם לצדוקי ארבעים זהובים עבור ברכת המזון משום שיש בה ארבע ברכות.

אמר רבי יצחק: עדיין ישנה [קיימת] לאותה משפחה של המבשר לרבי בין גדולי רומי וקוראין אותה "משפחת בר לויאנוס".

שנינו במשנה: כסהו, ונתגלה - פטור מלכסות!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מפני מה הוא פטור? וכי מאי שנא מהשבת אבדה שחייב להשיב אפילו אם כבר השיב את האבידה הזאת ונאבדה שוב. דאמר מר: נאמר "השב" בהשבת אבדה ללמד שחייב בה אפילו מאה פעמים! ואם כן גם בכיסוי נפרש מה שכתוב "וכסהו" שאפילו מאה פעמים חייב לכסות אם נתגלה הדם אחרי הכסוי!?

אמר ליה רב אשי: התם, בהשבת אבדה, לא כתיב מיעוטא. הכא בכסוי הדם כתיב מיעוטא. דכתיב "וכסהו" ולא כתיב "וכסה", ומשמע שרק כסוי אחד הוא חייב אך אם נתגלה פטור ^[20].

שנינו במשנה: כסהו הרוח חייב לכסות.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שחייב לכסות אלא כשחזר ונתגלה אחר שהרוח כסתה אותו ^[21]. אבל לא חזר ונתגלה אלא הוא עדיין מכוסה מחמת הרוח פטור מלכסות, שהרי עתה מכוסה ועומד הוא ^[22].

ומקשינן: וכי חזר ונתגלה מאי הוי? הא כבר אידחי ליה מכסוי? שמכיון שבשעה שהיה מכוסה היה פטור מלכסות כבר נדחה הדם מחיוב כסוי, ושוב לא יתחייב. כמו שמצינו בקרבנות שאם נפסל הקרבן שעה אחת הרי אף על פי שנסתלק הפסול אחר כךשוב אין הקרבן כשר להקרבה, אלא הוא נדחה לעולם ^[23].

ומתרצינן: אמר רב פפא: זאת אומרת - אין דיחוי אצל מצות! שרק בקרבנות נאמר פסול דיחוי ^[24]. ולפיכך אם חזר ונתגלה הכיסוי שכסתהו הרוח צריך לכסותו שוב ^[25]. ומקשינן על רבה בר בר חנה, שאמר שכל זמן שהדם מכוסה מחמת הרוח פטור מלכסות: ומאי שנא מהא דתניא: השוחט ונבלע דם בקרקע - חייב לכסות! ואפילו אם לא חזר ונתגלה מכסה על העפר שמכסה את הדם. אם כן, גם בכסהו הרוח יכסה על העפר!? ומתרצינן: התם מיירי כשרישומו של הדם עדיין ניכר! שלא נבלע לגמרי בקרקע, הלכך חייב לכסות על הכיסוי, אבל בכסהו הרוח, שהדם מכוסה לגמרי, פטור מלכסות. שהרי כבר מכוסה הוא ^[26].

מתניתין:

א. דם שחייב בכסוי שנתערב במים, והמים הם הרוב [וכן בכל המשנה] ^[27] - אם יש בו בדם המעורב במים מראית דם, לא בטל הדם במים, וחייב לכסות! אך אם נשתנה מראהו כתוצאה מעירובו במים, ולא ניכר מראה הדם, בטל הדם במים ופטור מלכסות.

ב. ואם נתערב הדם ביין, שצבעו אדום כמו צבע הדם, ואין ניכר בו מראה הדם - רואין אותו, את היין, כאילו הוא מים! שאם כמות היין היא במדה כזאת שאילו היה אותו יין מים עדיין היה ניכר בתערובת מראה דם - חייב לכסות את התערובת הזו ^[28].

הערות

^[1] דעת רבינו יו"ט בתוס' [ד"ה משתא] ש"לא אפשר" משום שאסור להפסיק באמצע ברכה [וכן כתבו בפסחים קג ב, ובעה"מ ורמב"ן שם כד א בדפי הרי"ף]. אך רבינו דוד בפסחים [קט ב] כתב שההפסק משום המציאות שאי אפשר לשתות כשמדבר, והמאירי הוסיף וחילק בין שתיה שאי אפשר לאכילה שאפשר אף כשמדבר, ומאידך נקט שגם באופן שמן הדין האכילה אסורה נחשב כהפסק, [אך כשהאיסור מחמת שהוא באמצע ברכה אינו הפסק]. ותוס' נקטו שההפסק שייך רק בברכת המזון ומשום שהיא גמר, אבל אמירת ברכה אינה הפסק אף שאינו יכול באותה שעה לאכול, [ומה שהוכיחו מהמתפלל שהניח חברים שחוזר ואוכל בלא ברכה, יתכן לדחות שהקביעות של הנשארים מועילה גם להפסק שבאמירת הברכה, וראה בעה"מ שם "שגמר" נחשב כעוקר ממקומו ולא הניח חברים].

^[2] הרשב"א [בתוה"ב הקצר א ה] כתב שאפשר לו לשחוט ולכסות ולברך בבת אחת, ולכן אין הכיסוי וברכתו הפסק לשחיטה. וראה בעיטור [דף מו] שדבר זה יתכן באופן שישחוט מעט מהעוף, ויכסה דם החיה ביד אחרת ויברך, ואין זה הפסק כיון שהתחיל בשחיטה [והיינו רק כרבנן שאין צריך לכסות דוקא בין השחיטות ושמא גם רבי יהודה מודה שמה שצריך לברך קודם מפני שהכיסוי קודם לשחיטה אינו נחשב כאינו יכול לשחוט אלא דין צדדי]. וכן נקט בעל המאור [בפסחים שם] שאע"פ שבשעת אמירת ההגדה אינו יכול לשתות במציאות, כיון שיכול להפסיק ולשתות נחשב שאין ההגדה מפסקת בברכה [כי רק איסור לשתות מפסיק וכנ"ל], והוא הדין בכיסוי אף שצריך להפסיק במעשה השחיטה בשעת הכיסוי [כי אסור לעשות מלאכה בעת הברכה - או"ח קצא] מכל מקום אין זה הפסק, כיון שהתחיל וממשיך בשחיטה ובאמצע מברך. [או שכוונת הרשב"א שבדיעבד יוצא בברכה בעת עשיית מלאכה]. וראה בתורת יקותיאל [יט ב] שהקשה מדברי שו"ת הרשב"א [ח"ה יג הובא בב"י או"ח כה] שאם הפסיק בין שחיטה לשחיטה לומר אמן יש"ר אינו חוזר ומברך, ואם כן פשיטא שברכת הכיסוי לא תפסיק, ולמה הוצרכה הגמרא לטעם שיכול לשחוט ולברך בבת אחת. ב. תוס' [ד"ה ומכסי] כתבו שאם הסיח דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך וכתב הרמב"ן שהמקור לכך ממה שדימתה הגמרא הפסק בשחיטה לסעודה, וכשם שבסעודה היסח דעת מחייב בברכה, כך גם בשחיטה. והיינו ש"לא אפשר" הוא גמר והפסק, וכיון שדעתו על גמר מחייבת ברכה, נלמד מכאן לנמלך בשחיטה. וכבר הבאנו שהטור הביא כי בעל העיטור חילק בין נמלך לשחוט עוד מאותו מין שאינו מברך, אך על מין אחר מברך. והמאירי כתב שרק אם נמלך מלשחוט וכסה הדם צריך לברך, אך בתוס' מוכח שגם אם נמלך קודם הכיסוי צריך לברך, ולכן כתבו שאם צריך לברך צריך לכסות, וכך היא דעת רוב הראשונים בסוגיין שבכל אופן שנמלך צריך לחזור ולברך. ומה שהוכיחו תוס' [והרשב"א ושא"ר] מדברי רבי יהודה שצריך לסיים מצוה ראשונה לפני תחילת השניה ולכן בהסיח דעתו צריך לכסות קודם שחיטת השני מוכח מלשון הרשב"א שצריך לכסות משום ש"המצוות חלוקות" ולא משום שהפסיק בין הברכה למצוה, כי במצוה אחת אין הפסק אחר שהתחילה, ומוכח שהחילוק תלוי בשחיטות ולא בכיסויים ומכסה כי צריך לסיים השחיטה הראשונה. אך הריטב"א דחה שרק לרבי יהודה צריך לכסות כי המינים מחלקים אותן כשתי מצוות, אך לרבנן מצוה אחת הן, ונמלך מחייב רק ברכה ואינו חייב לגמור ולכסות קודם שיברך. ואם שח בין השחיטות דנו בזה תוס' והרא"ש והסמ"ג אם יברך, ודעת רבינו תם [ברא"ש, ובספר הישר תסח] שחוזר ומברך, ודימו שתי שחיטות לשתי מצוות בתפילין שאינן מעכבות זו את זו ולכן השח ביניהם צריך לחזור, כי [בדיבורו גמר את המצוה הראשונה - רא"ש] ונמצא שהפסיק בדבורו בין הברכה לתחילת המצוה השניה. וראה בהשלמה שדימה דין זה להפסק בין ברכה לאכילה. אך הרא"ה בבדק הבית והריטב"א והרא"ש [סי' ו] כתבו שכל השחיטות מצוה אחת הן, ואינן כתפילין [שהן שתי מצוות ודיבור מפסיק מהברכה, וראה מעדני יו"ט כ ולב אריה ודבריהם תמוהים]. והרשב"א והר"ן כתבו בשם רבינו יונה והרמב"ן שתפילין הן שתי מצוות שמחויבות עליו ואסור לדבר ביניהם, וכיון שעבר ושח צריך לחזור ולברך, אך כל שחיטה תלויה ברצונו. ומותר לדבר בין השחיטות ולכן אין שיחתו מפסקת ואינו חוזר והיינו שאם אסור לדבר בעת המצוה נמצא שהשיחה סותרת את המצוה, אך אם מותר הרי היא כדיבור בסעודה שהוא דרך קיומה ואינו מפסיק מהברכה בתחילה שנמשכת על כולה.

^[3] הגרעק"א הקשה שדין זה כבר מוכח מהמשנה לעיל [פו א] שאחרים הרואים שחיטת חש"ו חייבין לכסות, ופירש"י שהאחרים חייבים לכסות ולמה נשנית כאן שוב. וראה רשב"א [לעיל יב, ב, גיטין כ א, ושו"ת ח"א כו] שהביא בשם רבינו יונה ששחיטה שאפשר לעשותה ע"י שליח כוונת האחר העומד על גבי החש" נחשבת ככוונת עושה המעשה שנחשב כשלוחו. [ועי"ש במאירי בשם הראב"ד. וראה תוס' שם ד"ה מאן שדנו אם אחרים רואין ביום כעומד ע"ג], ואם כן יתכן שרק האחרים הרואים שחיטת חש"ו חייבין בכיסוי, וכן מדוייק שם ברש"י שכתב אותן אחרים חייבין לכסות, והיינו דוקא הם ולא אחרים כי רק להם יש חלק בשחיטה [אם המעשה מתייחס למשלח, ואכמ"ל] אך לא מצינו חיוב כיסוי על אדם שמצא דם מגולה, ולכן הוצרכה המשנה להשמיענו בכל אדם. עוד יתכן שחש"ו ששחט, כיון שהוא אינו חייב חל החיוב על הרואה, אך כשהחיוב חל על השוחט הוה אמינא שלא יחול על אחרים. [וראה ט"ז כח ס"ק ח שדייק מדברי הטור שזה הנידון בסוגיא בסמוך]. והסברא שחש"ו אין להם את חובת הגברא ולכן מוטל החיוב שחל בדם על כל אדם, אך כשחל חיוב הגברא על השוחט יתכן שחיוב הכיסוי שעל החפצא תלוי בו ולא באחרים. ובאהלי ישועה תירץ כי יתכן שכוונת המשנה לעיל היא על החש"ו כשיגדיל או יתפקח שיתחייב בכיסוי אף שלא היה חייב בעת השחיטה, ודן אם יש בו משום דיחוי כמבואר ברא"ש [סוף מו"ק] שאם אין בידו לבטל את הדיחוי יש דיחוי גם במצוות. ולכאורה גם נידון זה תלוי אם חיוב הכיסוי על הגברא או על החפצא וכדלהלן].

^[4] הרא"ה [בבדק הבית] כתב שכיסוי דם שעל גבי הסכין לא מועיל כי עתיד לגלותו, והוכיח מכך התבואות שור [ס"ק יח] שכיון שאם עתיד לגלותו אינו כיסוי, גם אם כיסהו לצמיתות אסור לגלותו, ולכן שנינו במשנה "ונתגלה" ומשמע מאליו ולא שגלהו בידים. וכן הוכיח בהג' יד שאול לשו"ע מרש"י בכריתות [ד ב] שכתב כי דם הכיסוי בטל לקרקע, ומשמע שאסור לגלותו. אך ביד יהודה כתב שמדברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו שבסכין לא מועיל כיסוי רק משום שאין עפר מלמטה, משמע כי אין חסרון בעומד לגלותו, וראה בתורת חיים שכתב שנוהגין לכסות במקום שיתגלה מיד ע"י דריסת בני אדם כי מותר לגלותו לכתחילה.

^[5] כבר הבאנו לעיל [פו א במשנה] את דברי המאירי שאם כסהו חש"ו נפקעה המצוה, ודקדקנו מדבריו שאין הפטור משום קיום המצוה אלא משום שנעשה מעשה כיסוי. וביד יהודה דקדק ממשנתנו שנקטה "כסהו הרוח" ולא "כסהו חש"ו", וביאר שכסויים מועיל כיון שהם בכלל זביחה מתקיים בהם "ושפך וכיסה" אף שאינם חייבים במצוות. אך בדרכי תשובה [כח סב] הביא מהר"ם שיק [יו"ד לז] שדינו ככסהו הרוח.

^[6] בפרי תואר [יא] ביאר שחיוב הכיסוי מוטל על השוחט, ואם לא כיסה השוחט העוון תלוי בצווארו וה' הטיל את החיוב על הרואה. ועוד פירש שהשוחט זוכה במצוה ואין אחר יכול לכסות, וראה בהערות הגרי"פ על הרס"ג [עשה יד] שדן אם כשהשוחט רוצה לכסות יש איסור לאחר שכסות ויתבאר להלן. ובאבודרהם [ברכת המצוות] כתב שאי אפשר לקיים מצוות כיסוי הדם על שליח, והפלתי כתב שיכול לעשותה ע"י אחר אך רק בתורת שליחות, וכן כתב בבינת אדם [או"ה י] שדרך כיבוד אסור, ורק בשליחות נחשב כאילו הוא עצמו עושה, ואילו בתבואות שור [ס"ק יד] כתב להיפך שאין מצוה בו יותר מבשלוחו אלא כשנותן לאחר כדי לפרוך מעליו עול המצוה, אך כשנותן לו דרך כיבוד לזכותו במצוה מותר לכתחילה. והגרעק"א דן אם אפשר לכסות ע"י עכו"ם וקטן כמו שמצינו בע"ז [כו ב לגבי מילה] ובתוס' שבועות [ג א לגבי גילוח] והיינו משום שהוא שליחות למעשה גרידא, וראה נתיבות המשפט [קפב] ואכמ"ל. [ונראה שנקט כי החיוב על הדם וכדלהלן]. והש"ך [חו"מ שפב ד] כתב שאם נתן לאחר לכסות ביטל את המצוה, וביאר בקצוה"ח [ס"ק ב] שהיא מצוה שבגופו שהטילה עליו התורה לעשות מעשה הכיסוי ולכן אם מכסה שלוחו לא קיים הוא כלום, ונקטו שמצוות הכיסוי על הגברא שיעשה את מעשה הכיסוי ואינו שייך כלל לקיום הכיסוי בדם.

^[7] יש לעיין אם גם אחר שהתרבו כל ישראל לחיוב כיסוי, אין החיוב חל בתחילה אלא על השוחט, ורק באופן שאינו מכסה הוא חל על כל אדם מישראל הרואה את הדם, [וכן משמע מדברי הפרי תואר לעיל וראה ט"ז סק"ח ויובא להלן], ואם כן, אחר שאין השוחט מכסה חל חיוב בגופו של הרואה ואינו יכול לעשותו בשלוחו, וכן יתכן כי הרואה ראשון זוכה במצוה ואין אחר רשאי לחוטפה ממנו [ראה דרכי תשובה שם סו שדן בזה]. או שמקרא זה מלמד שחוץ מחיוב הגברא שחל על השוחט יש חיוב על החפצא של הדם לכסותו, ומצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל הרואה דם מגולה, וכיון שאינה מצוה על הגברא יכול לעשותו בשליח והרואה ראשון אינו זוכה בה, ובסמוך נצדד שהחיוב חל רק על החפצא, וגם מצוות השוחט תלויה בחיוב הדם, [אך הגוזל מצוותו חייב וכדלהלן]. ונידון זה תלוי לכאורה בביאור הגר"א והחפץ חיים לתורת כהנים אם גרסי' ושחט וכסה ולא יכסנו אחר דהיינו שהיא מצות השוחט או ולא יכסנו שוב, דהיינו שהיא מצוה על החפצא של הדם. אך ודאי אין לפרש שהחיוב חל על השוחט, וכשאינו מכסה חל חיובו על כל ישראל ומקיימים את מצוות השוחט, שהרי מצינו בחש"ו שחל חיוב על אחרים אף שהם עצמם אין חייבין לכסות דם שחיטתן. וכן מבואר בדברי הרמב"ם [סוף הל' שחיטה] "שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט בלבד" דהיינו שהכתוב מלמד שאינה מצוות השוחט, אלא מצוות כל ישראל אלא שהשוחט זוכה בה בתחילה כי הוא עוסק בשחיטה ועליו מוטל לקיימה, וחיובו אינו מתקיים ע"י אחרים, אך שאר ישראל מצווים רק שיהא הדם מכוסה, ודי בכיסוי ע"י אחר. ולשון הטור כל ישראל חייבין בה אלא שהשוחט קודם לכל אדם, וראה עוד להלן.

^[8] רש"י פירש שיכסנו בידו. והרמב"ם והמאירי כתבו שיכסנו בידו או בסכין ששחט בו כדי שלא יעשנו דרך ביזוי ברגלו, והסמ"ג [סד] כתב דסכין והוא הדין בידו או בקיסם, וכתב הב"ח שמשמע מדבריו שלכתחילה יכסה בסכין, והרשב"א [ח"א תרכ] כתב שאסור לכסות בסכין שמא יפגם, וכתב הדרכי משה שכוונת הסמ"ג שיכסה בסכין אחר, או בקת הסכין של שחיטה, וכן נוהגים כל השוחטים לכסות בקת.

^[9] בתוספתא שנינו "שאין עושין את המצוה עראי" ובחזון יחזקאל ביאר שלא יעשנה דרך מקרה ואגב אורחא בלי טירחא מיוחדת לכך. והרמב"ם [סוף הל' שחיטה] כתב שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצלנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים וכו', וביאר החתם סופר כוונתו עפ"ד הרמב"ן עה"ת [דברים יב] שטעם כיסוי הדם מפני שהיו המצריים והכשדיים רגילסי לשפוך דם על פני השדה ואומרים שהרוחות והשדים מתקבצים על הדם ומגידים להם עתידות וכו' והוה אמינא שצריך לכסות ברגל כדי לנהוג בזיון במה שנהגו הם כבוד, ולכן כתב הרמב"ם שאנו נותנים כבוד למי שציונו לכסות ולהאיר מחשבת כסלותם של הגויים.

^[10] בחיי אדם [סח ב] למד מכאן שביזוי בעשיית המצוה אסור מן התורה, ומשמע מדבריו שנידון הראשונים [ראה ב"י או"ח תרלח] אם הוא מה"ת או מדרבנן הוא רק כשהביזוי בחפצי המצוה או אחר שהתקיימה המצוה, אך על ביזוי בעצם העשיה אמרו בשבת [כב א] אבוהון דכולהו דם. עי"ש. אך בשדי חמד [ב לח] כתב כי כיון שלמדו מקרא זה גם ש"מי ששפך יכסה" בהכרח אינו אלא אסמכתא.

^[11] בב"ק [צא ב] הובאה ברייתא זו וגרסינן שם "ומעשה באחד" וכו', וכתב הב"ח [יו"ד רסא] שמכאן למד הרמב"ם [מילה א ב] שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, והטעם לכך, כי כיון שהמצוה מוטלת עליו אין כח ביד אחר לחטוף ממנו את המצוה. והיינו שכוונת הברייתא שהשוחט זוכה במצוה שהוטלה עליו וראיה לכך שהרי החוטפה ממנו משלם. וכן כתב רבינו יונתן [בפירושו על הרי"ף] שאסור לחטוף את מצוות הכיסוי מהשוחט. אך הב"י נקט שמקורו מסברא או מדקדוק הגמ' בקידושין [ל.] ומשמע שאין להוכיח מסוגיין ומב"ק משום שבהם מדובר במצוה קיומית שהחוטף נהנה בקיומה כמו בעליה, ולכן צריך לשלם על הנאתו, ואין מכך ראיה לחייב בחוטף מילה שהיא חובת האב [שהרי יכול לעשות שליח לדעת השו"ע יו"ד שם, וביאוריהם תלויים בנידון לעיל אם יש בכיסוי הדם חיוב על השוחט בפני עצמו, וכן בנידון הראשונים בב"ק אם מדובר בהרחקת נזקין שהיא חובת המזיק, או בסכנת נפשות שהיא מצוה לכל ישראל. והגרי"פ בהגהותיו על הסמ"ג [עשה יד] דייק שהרמב"ם לא הזכיר דין זה לגבי כיסוי הדם ומשמע שאין צריך להמלך בדעת השוחט, ונקט שכוונת הברייתא שאסור לשוחט לזלזל במצוה ולהניח את הדם בלא כיסוי, וראיה לכך שהרי תקנו תשלום על חטיפת מצוה כדי שיהיו המצוות חביבות ולא יזלזלו בהן. [כמבואר בשטמ"ק ב"מ שם] אך כל דין תשלום עשרה זהובים הוא רק באופן שהשוחט בא לכסות וחטף ממנו, אבל אם השוחט לא התעסק מיד בכיסוי, יכול כל אדם לכסות בלי לשאול לדעתו. [ויתכן של"ג "ומעשה" ולא קישר בין הדינים]. וראה בהל' חובל ומזיק [ז יד] שהרמב"ם הביא דין זה שתלוי בדעת השוחט וצ"ע.

^[12] הטור כתב מצות כיסוי היא כשאר מצוות עשה שכל ישראל חייבין בהם, אלא שהשוחט קודם לכל אדם, הלכך אם קדם אחר וכסה חייב וכו' וביאר הט"ז [ס"ק ח] שכוונתו לשלול את הביאור הראשון לעיל שהחיוב על כל ישראל חל רק כשהשוחט אינו מכסה, שאם כן לא יתחייב החוטף בי' זהובים כי אינו יכלו לברך שהרי אינו מצווה, ואין חיוב תשלום אלא כשנהנה החוטף בקיום המצוה, ובהכרח שהמצוה על כל ישראל והשוחט רק קודם לקיום, [ובחי' הגרז"ס תמה שהרי אצל החוטף היא מצוה הבאה בעבירה, ולמה יברך]. אך הרמב"ם [חובל ז יד] כתב שכל המונע בעלים לעשות מצוה וקדם חבירו ועשאה משלם לבעלים י' זהובים, ומשמע שהתשלום אינו תלוי בקיום החוטף אלא במניעת בעל המצוה. [ובלחם חמודות אות כה כתב שהמקיים פטור באופן זה כי הבעלים היה מנוע מלעשות]. וראה אחיעזר [ח"ג עג ד].

^[13] הרמב"ם [שם] כתב: חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים. וכתב הדרישה [חו"מ שפב ב] וכן בסמ"ע [שם סק"א] שנחלקו אם רבן גמליאל חייבו בסכום זה כפי ראות עיניו כמה בעל המצווה אדוק ומדקדק במצוות, ובעד איזה סכום ניחא ליה שיעשו אחרים מחמת הטירחא שבמצוה. ומה שלמדו מדין זה [בב"ק שם] למקרים אחרים, היינו שכל דיין יכול לפסוק כמראה עיניו. אולם דעת ה"יש מי שהורה" [שהוא הרי"ף בב"ק] שסכום י' זהובים קנס הוא ואין למדים ממנו. והש"ך כתב [שם סק"א] שהסוגיא בב"ק כמאן דאמר שלמדים מקנס. וביאר שגם לדעת הרי"ף נותן כפי ראות עיני הדיינים, כי הדין יכול לקנוס כנראה בעיניו, [ושלא כביאור הסמ"ע] ולדבריו מובן למה קנסו כאן י' זהובים אף שכסה רק מלמעלה ולא חטף את כל המצוה, שהרי אין י' זהובים קנס קצוב למצוה שלמה, אלא כך ראות עיני הדיין באופן זה. [אולם מסקנת דבריו שלדעת הרמב"ם דינא הוא, ומכל מקום משלם קנס קצוב, ושוב תמוה כנ"ל]. והגרי"פ [שם] ביאר שנחלקו אם יש איסור לחטוף את המצוה וקונסים עליו, או שאין איסור ורק חייב תשלומין לבעליה, ולכאורה יש לתלות מחלוקתן בסיבת חיוב התשלומין שקנס שייך גם על מניעה גרידה אך תשלומין לא נקבעו אלא משום שהמקיים נהנה. וראה שם בש"ך שנקט כי מחלוקתן בין בכיסוי הדם ובין בהרחקת נזקין, ותמה על הטור [חו"מ שפב] שנקט בכיסוי הדם שמשלם י' זהובים ובהרחקת נזקין נקט שניתן כראות עיני הדיינים, ותמה למה חילק ביניהם, ובסמוך יתבאר שרק על קיומית משלם י' זהובים כי החוטף נהנה בקיומה ויש שיעור קצוב להנאה, אך מצוה המוטלת על בעליה אין לחוטפה הנאה כבעליה, אלא חיובו על נזק מניעת קיום חיובו, ולזה אין שיעור, כי שומת נזק תלויה בשווי החפץ לבעליו, כמבואר בנתה"מ. ולכן נותן כראות עיני הדיינים.

^[14] תוס' בב"ק הביאו שרבינו תם אמר שיתן החוטף תרנגול לבעל המצוה, וישחטנו ויכסה דמו ויברך עליו שתי ברכות, ומשלם לו בכך מה שחטף לו, אך תוס' בסוגיין כתבו שזאת מצוה אחרת והראשונה הלכה לה, ואינו יכול לתקון, אלא ישלם לו. ויתכן שרבינו תם סובר שאין חיוב תשלומין אלא על מניעת קיום מצוה שמוטלת על בעליה, אך במצוה קיומית יכול להעמיד לו תחתיה מצוה אחרת, ואם אכן סבר לחלק כן, בהכרח שדעתו כי התשלומין על היזק מניעת המצוה, כי אילו משלם על הנאת קיומה הרי אינה מוטלת על החוטף, ואינו נהנה בקיומה כמו בעליה. וראה או"ז [ח"א שצט] ובהערה הבאה.

^[15] למסקנא התשלומים הם שכר ברכה, וכתב הר"ן שבב"ק [שם] מוכח שגם אם חטף מצוה שאין בה ברכה משלם עשרה זהובים. והרא"ש [סי' ח] הביא מעשה באב שכיבד את חברו למול את בנו אחר ומל, ופטר רבינו תם כי יכל לענות אמן, וגדול העונה אמן יותר מהמברך. ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה. ותמה המעדני יו"ט [אות ה] אם כן למה חייב רבן גמליאל את המכסה בי' זהובים והרי יכל לענות אמן. ותירץ שסברת רבינו תם שייכת רק במצוה הנעשית ברבים כמילה, אך על כיסוי מברך בנחת ולא יכל בעל המצוה לשמוע ולענות אמן, וכן כתב המהרש"א בב"ק שם, וראה פרישה, [חו"מ שפב]. ולפי המבואר בהערה הקודמת יתכן שרבינו תם סבר שרק במצוה קיומית יכול לענות אמן ולא הפסיד את הברכה שעליה משלם החוטף, אך כיסוי הדם מוטל על השוחט, ובזה חייב לשלם על מניעת קיום חיובו. והיש"ש בב"ק [פ"ח סי' ס] תמה שסברתו מועילה רק לפוטרו על הברכה, אך למה לא יתחייב על חטיפת המצוה. [ובפשטות יש לומר שלא קיים את מצות האב למול כי לא עשאו שליח, ולא עשה אלא מצות כל ישראל למול, וכיון שאין החיוב על מניעת המצוה אלא על קיומה נמצא שהתביעה רק על הברכה, וכן משמע מדברי הרא"ש שהמוהל הראשון תבעו ולא האב, ואילו הנידון על מצות האב שמנע משלוחו לעשותה עבורו, למה לא ישלם לאב, ובהכרח שחטף רק ברכה, ולכן מועילה ענית אמן. אך כשחטף מצוה לא תועיל לו העניה וראה סמ"ע שם ס"ק ז]. והש"ך [שם סק"ד] תירץ שבמצוה שיש בה ברכה החיוב על הברכה, שהרי אינו משלם עשרים - על הברכה ועל המצוה - ובהכרח שכיון שאי אפשר לברכה בלא מצוה אינו משלם על המצוה. ולכן כשיכול לענות אמן נחשב כחוטף מצוה בלא ברכה, ופטור. ותמה על כך בשו"ת חתם סופר [או"ח קנט] וכי משלם על הטפל ולא העיקר, ולכן נקט להיפך שמשלם רק שכר המצוה ולא שכר הברכה, וביאר שהנידון בסוגיין אם דין התשלומין נקבע רק על חטיפת מצוה ולא על חטיפת ברכה, או גם על חטיפת ברכה בפני עצמה במקום שאין מצוה, ועל כך מסקינן שרק בברכת המזון משלם על הברכה כי מזכה בה רבית ונטפל המברך לעונים, אך בשאר ברכות שהעונה עדיף משלם רק שכר מצוה, וראה עוד להלן. וראה תוס' בב"ק שם וריטב"א כאן, שכתבו שאינו משלם עשרים כיון שמצוה וברכה נחשבים כאחד, והיינו שברכת המצוות היא דין בקיום המצוה ואינה דין נוסף על עצם המצוה, [וראה דו"ח לרע"א ברכות טו] וכן משמע בוידוי מעשר, שאומרים בו "ולא שכחתי - לברך על הפרשת תרו"מ, ואין הוידוי אלא על דיני מעשר, ולא על הלכות ברכות [וכביאור הגרי"ז על וידוי אנינות] ובהכרח שהברכה היא מדיני המצוה. ויש לעיין אם כוונתם שכל אחת בפני עצמה אינה שוה י' זהובים, או שרק המצוה נצרכת להשלמת הברכה, אך הברכה היא דין בפני עצמה, ואם כן מובן למה מסקינן שהחיוב על שכר ברכה, ואם יכול לענות אמן פטור על המצוה, אך בתפארת יעקב דקדק מלשונם שכיון שמשלם בעד המצוה עליו לברך, ואי אפשר לתובעו על הברכה.

^[16] הש"ך [שם] הקשה לרבינו תם הרי בברכת המזון הבעלים יכול לענות אמן, ולמה יתחייב החוטף, והעמיד שהנידון באופן שדחפו משם שלא יוכל לענות, ואע"פ שהבעלים יכול לברך בעצמו, יש לחייב את החוטף על שמנע ממנו לברך ברכה ברבים שיענו עליה אמן ונדחק משום כך לפרש שרבן גמליאל חייב את המכסה באופן שהשוחט רצה לכסות ולברך בקול [והחוטף בירך בנחת ולכן לא יכל לענות אמן, כנ"ל]. אך לכאורה עדיין תמוה כי למה פטר רבינו תם באופן שיכל לענות אמן, והרי אין לו בכך אלא את הברכה, אך הפסיד שלא בירך לפני אחרים. ומשמע שהעונה אמן דינו ככל מה שהרויח המברך עצמו.

^[17] בתוס' רא"ש פירש, לפי שהיה גדול ונשיא בישראל והיו הכל מתאספין כשמתווכחין עמו, היה חלול ה' וגנאי אם ינצחוהו, והריטב"א הביא בשם תוס' שאינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות שנאמר ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם יהא חילול התורה.

^[18] פירשו תוס' ושאר הראשונים, שלא היתה כוונת רבי שישלם לו ארבעים זהובים כדי שלא ישתה, [והיינו משום שהשתיה היא מצוה] כי אם כן לא היתה מכאן ראיה שהתשלום על שכר ברכה, אלא כוונתו שלא יברך עמהם [או שלא יענה אמן, וכדלהלן].

^[19] רש"י פירש "שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן" וביאר במעדני יו"ט [אות ג] שבא לפרש שלא כרבינו תם שפטר במילה משום שומע כעונה, אלא כל ברכה שעונים עליה רק "אמן" נחשב שהפסידה לו ומשלם עליה, ורק ברכת הזימון שעונים עליה בלשון ברכה, אין צריך לשלם עליה כי גם העונה נחשב כמברך. והש"ך [סס"ק ד] הקשה שהרי גדול העונה יורת מן המברך. ולכן פירש שרבי לא היה נותן לצדוקי לברך לפני הרבים, ורק על כך התחייב בתשלום, [כי ברכת עצמו לא יכל למנעו לברך ביחידות] וגם על כך יכל להפטר אם היה מניחו לענות אחריו אמן, [כרבינו תם] אלא שהקפיד שלא יענה אמן ועל כך שילם לו ארבעים זוז [וכך פירש הריטב"א] ועיין עוד בחידושי רעק"א כאן. ובתוס' [ד"ה או] הקשו למה לא שילם לו גם על ברכת הגפן שאחר המזון. ותירצו כמאן דאמר שיוצא עליה בברכת כוס ראשון. והש"ך כתב שהיא כלולה בארבעים זוז, כי על ברכת הטוב ומטיב שהיא דרבנן אינו צריך לשלם. וכדברי היש"ש בב"ק שעל מצוה דרבנן אין משלמים, ותמה הקצוה"ח שהרי גם ברכת הגפן היא דרבנן ובהכרח שרק על "מצוה" דרבנן אין משלמים אך על ברכה דרבנן משלמים. [וכן הוכיח הריטב"א בסוגיין], והטעם בחילוק זה הוא משום שמצוה דרבנן אפילו יקיימנה אין בידו אלא קיום דברי רבנן, אך ברכה שחיובה מדרבנן, אם מברך מקיים מצוה דאורייתא [ראה רש"י דברים כו יג], וחיוב התשלומין הוא על מניעתו מקיום המצוה. ובש"ך הביא בשם רבינו ירוחם שעל ברכת הגפן לא שילם כי היא ברכת הנהנין, וראה תוס' רי"ד פסחים [קג ב] שאינה ברכה של מצוה שהרי יוצא בברהמ"ז אף שלא שתה מהכוס.

^[20] בתפארת יעקב תמה מה הדמיון בין כיסוי לאבידה, והרי באבידה הוא חייב מחמת שעכשיו היא שוב אבודה, ואילו בכיסוי החיוב תלוי בשחיטה הראשונה. [וראה בדבר אברהם [ח"ב ח ו] שדן אם באבידה לא נתקיימה ההשבה כשחזרה ואבדה או שחל חיוב חדש, ואפילו אם חל חיוב חדש האם הוא חל משום ההגבהה הראשונה, וראה להלן [קמא א] לענין שילוח הקן]. ומדברי רש"י [ד"ה כתיב] משמע כי בהוה אמינא סברה הגמרא שהחיוב על הדם שיהיה נכסה כל שעה, ולכן הוא דומה לאבידה שכל שעה שהיא אבודה חייב להחזירה, וזה גופא מלמד הפסוק ב"וכסהו", שהחיוב על "כיסוי זה ותו לא", ויתכן שכוונתו כי החיוב על הגברא שיכסהו וחיובו חל בעת השחיטה הראשונה ותו לא. וראה להלן בבירור ענין דיחוי.

^[21] הריטב"א פירש דהיינו דוקא בעוד שרישומו ניכר, וכוונתו שחייב אפילו באופן שלא התגלה הדם אלא רשומו, כי אילו כוונתו שרישומו ניכר קודם שהתגלה, הרי הוא חייב אף שלא התגלה וכדלהלן. [ואין להקשות שהרי אף שרשומו ניכר אין זה אלא מקצת הדם, וקיי"ל שדי בכיסוי מקצתו, כי גם הפטור במקצתו חל רק כשעושה בו מעשה ולא בכיסוי הרוח]. והרמב"ם [ה"ט] כתב שאם שחט ונבלע הדם בקרקע ואין רישומו ניכר היר זה כמי שכיסתו הרוח ופטור מלכסות, ודייק בתבואות שור [ס"ק טז] שכיסוי הרוח מועיל לפטור מברכה אפילו אם כסתה בדברים שאין מכסים בהם. ויתכן לבאר שרק בנבלע הדם אם רשומו ניכר חייב לכסות אך כשכיסהו נפטר אף כשנשאר רשומו ניכר, כי קיים מעשה כיסוי, ודי בכיסוי מקצתו, ורק בכסהו הרוח צריך שלא יהא רשומו ניכר בדי לפטור, ואינו נדחה כשניכר, ורק לענין זה דימהו הרמב"ם לכסהו הרוח שצריך כיסוי גמור [ואין כוונתו שמועיל כיסוי בנבלע ממילא כרוח ונדחית ראית התבו"ש] וזו כוונת הריטב"א לחדש בהוספת דבריו. [וראה פרי תואר ס"ק טו שכיסוי הרוח מועיל רק כשאין רשומו ניכר דדוקא כשכסהו בדבר הכשר לכיסוי מועיל, והיינו כנ"ל שכיסוי הרוח דינו שונה כי הוא רק דיחוי וראה הערה הבאה].

^[22] רש"י [ד"ה פטור] פירש שהרי מכוסה ועומד הוא, ובסוכה [לג א] משמע מדבירו שחל בו דיחוי אף שלא התקיימה המצוה בכיסוי הרוח. וכן כתב הר"ן בע"ז מז א] שכיון שנדחה נדחה. אך תוס' בשבת [כה, ב] הביאו דעה שאין מברכין על הדלקת נר שבת כי אם היה מוצאו דלוק אין צריך לכבות ולהדליק אחר, והקשו מכיסוי הדם שבכסהו הרוח אין חייב לגלותו ובכל זאת מברכים, ומשמע שכיסוי הרוח אינו דיחוי גרידא אלא מתקיימת בו המצוה. וראה בפרי חדש [ס"ק יז] ובפרי תואר [ס"ק טו] שאם רוצה יכול לגלות הדם ולכסות בלי ברכה, ולכאורה תלוי אם כיסוי הרוח הוא דיחוי או קיום מצוה, וכן נידון התבואות שור בדברים שאין מכסין בהם שייך רק אם הוא קיום מצוה, אך אם הוא דיחוי ודאי שמועיל בכל דבר, ולהמבואר לעיל תהא נפקא מינה ברשומו ניכר, וראה תוס' לעיל [פג ב ד"ה שחט] ובמנחת חנוך [קפז] דן בכסהו הרוח מקצתו אם נפטר על כיסוי כולו שהרי בסמוך מסקינן שדי בכיסוי מקצתו, והיינו רק אם מתקיימת המצוה בכיסוי הרוח.

^[23] לכאורה תמוה איך שייך דיחוי בכיסוי הדם, והרי אין הדיחוי חל אלא על חפצי המצוה כלולב או הדס, ומדברי רש"י נראה שהדיחוי חל על הגברא, שנקט כהוכחה לדיחוי שהרי כסהו ונתגלה פטור מלכסות, והוכיח מכסהו אדם שהתמעט מקרא שחיובו רק על כיסוי זה ותו לא, וכדלעיל, [אך לולי המיעוט צריך לחזור ולכסות כי החיוב על הגברא ולא נדחה הדם]. אך כבר הבאנו שהרא"ש במו"ק [פ"ג סי' צו] כתב שאין דיחוי במצוות חל בגברא. ובהכרח שעצם הדם מחוייב בכיסוי אלא שהאדם מחויב לקיים בו את מעשה הכיסוי, ואילו יש דיחוי במצוות נמצא כי כשכסתה הרוח את הדם ועבר עליו זמן שלא היה בר חיוב כיסוי נדחה מהיות חפץ של מצוה. [ובדברי רש"י צריך לגרוס כפירושו בסוכה לג א, שההוכחה מכסהו הרוח ולא נתגלה שפטור מכיסוי משום דיחוי אף שלא התקיימה המצוה, וכן כתבו היעב"ץ והרש"ש]. וכן הוכיח בכתבי הגרי"ז זבחים [לד ב] מדברי תוס' שם שדנו אם יועיל מה ש"בידו" לגלות את הדם ולהתחייב בכיסוי לדחות את הדיחוי, ואין בידו מועיל אלא לדיחוי בחפצא, שהרי הגברא כעת פטור, ודו"ק. ובלב אריה כתב שרש"י כאן בא להוכיח שאין חיוב הכיסוי חל כל רגע שיש דם, שאילו כן לא היה שייך בו דיחוי, ואת זה הוכיח מכסהו ונתגלה שיוצא במצות כיסוי בכיסויו הראשון. ואילו בסוכה כוונתו להוכיח שנחשב דחוי בעת שמכוסה ע"י הרוח, וזה מוכיח ממה שאינו חייב לכסות. והרא"ש [מו"ק פ"ג סי' צו] כתב שיש דיחוי בחפצי המצוה, ורק בכיסוי אין דיחוי משום שיש בידו לגלות את הדם ולבטל את הדיחוי. ותמה הקרבן נתנאל אם כן איך הוכיחה מכך הגמרא [כאן ובסוכה] שאין דיחוי אצל מצוות, והחתם סופר [בסוכה שם] תירץ שסוגיין כרבא [בזבחים לד ב] שאין "בידו" מפקיע דיחוי, והרא, ש נקט להלכה כרב אשי שבידו מפקיע דיחוי. וראה בית הלוי [ח"ב טו]. וב"הערות" הגרי"ש אלישיב [סוכה שם] כתב שהרא"ש כבר חילק בין דיחוי בחפצי המצוה לגברא, ובהכרח שהוקשה לו מדיחוי כי אינו דומה לכל מצוה שיכול לקיים חיובו בחפץ אחר, ואילו הדיחוי בדם דוחה את חיוב הגברא, [כי בדם אחר הוא חיוב אחר], ולדיחוי זה שחל בגברא מועיל מה שבידו לגלות ולהתחייב בכיסוי על אותו דם. אבל בגמרא הנידון על הדיחוי שחל בחפץ ולזה לא מועיל כלל מה שבידו לגלות.

^[24] רש"י בזבחים [עח ב] ביאר שדיחוי חל רק בדבר קדושה, ולא בחפץ שמקיימים בו מצוה. והרוקח [טבילה שעח] כתב שרק בקדשים שייך דיחוי שהרי עדיף שיביא כפרה מן המובחר, משא"כ במצוות. והרא"ש [מו"ק פ"ג סי' צו] כתב שהאדם הוא המחויב לעשות את המצוה, ואף שנדחית ממנו עתה, כשתראה יוכל לעשותה כי האדם לא נדחה. והב"ח [או"ח תרמו] ופני יהושע [סוכה לג ב] נקטו שהצד שיש דיחוי במצוות הוא רק מדרבנן, כי אין למדים חולין מקדשים, ומצוה נחשבת כחולין לגבי קדשים. ובשו"ת כתב סופר [או"ח קכא] תמה שהרי אמרו כאן שאם יש דיחוי אין צריך לכסות, וראה ט"ז [שם] שנקט שאם יש דיחוי, הוא חל אף מדאורייתא. [והוכיח מכיסוי הדם שהנידון גם דנראה ונדחה, ופשיטא לרב פפא שאפילו באופן זה אינו נדחה].

^[25] הרמב"ם [יב ז] והשו"ע [סעיף יא] כתבו שאם כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ולא פירשו אם יברך או לא, והפרי חדש וכרתי ופלתי [ס"ק יג] ותבואות שור [ס"ק יז] כתבו שאינו מברך כיון שבסוכה [שם] ובע"ז [שם] היא איבעיא דלא איפשטא אם יש דיחוי או לא. וראה במג"א [תקפו ו] שהעיר על השו"ע שלא כתב שיכסה רק מספק [ובמחצה"ש ביאר שנ"מ לברכה]. והט"ז [או"ח תרמו ו] כתב שרב פפא פשיטא ליה שאין דיחוי וקיימא לן כוותיה במקום שאיבעיא לרבי ירמיה ולא פשט. ובבית הלוי [ח"ב טו] כתב שהשו"ע פוסק כהרא"ש שכיסוי נחשב "בידו" ואינו דחוי. ויתכן עוד שהרמב"ם נקט שכסתו הרוח אינו שייך כלל לדיחוי כיון שלא למד מ"וכסהו" ש"פטור" מלכסות, אלא כדבריו ש"אינו חייב לכסות" משום שהוא מכוסה ואי אפשר לכסות. [ואולי נקט שהוא רק פטור לגברא ואינו דיחוי] ונידון הגמרא שייך רק אם "וכסהו" מלמד ש"פטור" מכיסוי וכפרש"י. והמאירי לעיל [פו א] כתב שאם כסהו חש"ו והתגלה פטור מכיסוי, שאינו דומה לכיסהו הרוח אלא לכסהו הוא, והיינו שאף אם אין דיחוי במצוות, זהו דוקא באופן שחסרה ההיכי תמצי לקיים את המצוה בחפץ, אך כשנעשה מעשה המצוה בחפץ, אף שהעושהו לא קיים מצו, ה נתקיימה מצוות החפץ ונתקן הדם ונדחה מקיום נוסף של כיסוי.

^[26] בחזון יחזקאל דן אם יכול לשחוט לכתחילה על גבי עפר תיחוח, ובכך יתקיים כיסוי גם מלמעלה כשיבלע כל הדם בעפר. והוכיח מלשון הרמב"ם שדימה דם שנבלע בקרקע לכסהו הרוח, שבא להשמיענו כי אם אחר כך התגלה חייב לכסות, כי לא התקיים מעשה כיסוי בדם שנבלע, אלא שבהיותו מכוסה אי אפשר לקיים בו כיסוי ודינו ככסהו הרוח, וראה בהערה לעיל לגבי כסהו הוא ורשומו ניכר. והרשב"א בתוה"ב הקצר כתב אם רשומו ניכר מכסהו במקומו. ומשמע לכאורה שדין הכיסוי מלמטה ודאי מתקיים באופן שנבלע, ואין צריך לתת עפר בידו אלא כשאינו נבלע, אך בתבואות שור [ס"ק טו] כתב שצריך לגררו וליתן עפר מתחתיו, והעמיד את דברי הרשב"א באופן שאם יגרר יאבד מקום מראית הדם. וראה לבוש [סעי' יד] שעל דם בהמה אינו גורר כשכולו יבלע בסוף, ועיין בפמ"ג [משב"ז י].

^[27] בהגהות מיימוני [שחיטה יד אות ב] כתב שמשנתנו דלא כרבי יונתן בר יוסף לעיל [פג ב] שאמר שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות, ולכאורה תמוה שהרי במשנה מדובר באופן שהתערבו הדמים זה בזה, ואילו לעיל הנידון כשדם הבהמה על החיה, ופטורו מכיסוי משום שהוא מכוסה, ולא נתערבו הדמים כלל. [וראה יש"ש סי' יד שהביא את משנתנו והברייתא לעיל ביחד ומשמע שאין סתירה ביניהם]. והובא שם בשם מהר"ם מרוטנבורג שאם שחט עוף, ושוב שחט עליו אחר והתנבלה בידו, חייב לכסות, ותמה הב"י מה החילוק בין דם בהמה על חיה שפוטר מכיסוי, [וראה ב"ח ורמ"א וש"ך], וכתב הט"ז [ס"ק יב] שהדם היוצא מהעוף השני קודם שנעשה נבלה הוא ראוי לכיסוי, ואף שאח"כ נעשה נבילה למפרע, כבר התבטל בשעה שהיה ראוי לכיסוי, ואפילו אם אין בדם הראשון שיעור לבטל ממנו מראית דם, כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת, ולכן מברכים על כיסויו, אך אם התנבלה בתחילת השחיטה אינו מברך אלא אם היה בדם הראשון שיעור שאילו היה מים לא היה מראית דם.

^[28] כתב הש"ך [ס"ק יח] כי כשם שאם נפל למים, אף שבתחילה הוא בטל ונדחה, כיון שבסוף התרבה ונהפך מראיתו לדם, חוזר וניעור, ואין דיחוי אצל מצוות, נראה שהוא הדין בנפל לדם בהמה או יין יהיה חוזר ונעור, וכבר תמה הפמ"ג מה החידוש באופן זה, [ופשיטא שבשני האופנים אינו מברך מספק אם יש דיחוי במצוות].

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] במעשה בתלמידי רב — משתא וברוכי בהדי הדדי [לשתות ולברך ביחד] לא אפשר, ולכן, משעה שזימנו עצמם לברך, נתנו דעתם שלא לשתות יותר. אבל הכא [כאן], כששחט חיה, והוא רוצה לשחוט עוף, כשהוא מכסה את דם החיה אינו מסיח דעתו מן השחיטה, שהרי אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא [שישחוט ביד אחת, ויכסה ביד אחת].

א משנה שחט חיה או עוף ולא כסה את הדם בעפר, וראהו אחר — חייב האחר לכסות. כסהו ונתגלה — פטור מלכסות. כסהו הרוח — חייב לכסות.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר", ויקרא יז, יג), ודברים אלו שנאמרו ברצף אחד מלמדים כי מי ששפך כלומר, שחט את החיה או העוף — מצוה שיכסה את דמו. שחט ולא כסה, וראהו אחר, מנין שחייב לכסות? שנאמר באותה פרשה: "ואומר לבני ישראל" (שם יד) — אזהרה לכל בני ישראל.

ומעיהם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על כתוב זה: "ושפך וכסה", במה ששפך — בו יכסה, כלומר בידו, או בסכין, שלא יכסנו ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "ושפך וכסה", מי ששפך — הוא יכסנו. מעשה באחד ששחט חיה או עוף, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.

איבעיא להו [נשאלה להם]: האם עשרה זהובים אלה הם שכר מצוה שגזל ממנו, או שכר ברכה, ברכת המצוות? ומסבירים, למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] משאלה זו למעשה — לברכת המזון, אי אמרת [אם אתה אומר] שכר מצוה חייבו רבי — ברכת המזון כולה מצוה אחת היא, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שכר ברכה — ארבע ברכות של ברכת המזון הויין [הריהן] שוות ארבעים זהובים. מאי [מה] התשובה?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה שמסופר שאמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] לרבי בקינטור: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב [שנאמר]: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד, יג), הרי שיש יוצר ויש בורא! אמר ליה [לו] רבי: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא [רד, המשך לסופו של הכתוב], שנאמר: "ה' אלהי צבאות שמו", שהוא גם היוצר וגם הבורא.

אמר ליה [לו] אותו מין: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא [תן לי זמן שלושה ימים ואחזיר לך תשובה]. יתיב רבי תלת תעניתא [ישב רבי שלוש תעניות], באותם שלושה ימים, כדי שלא ימצא לו אותו מין תשובה, שלא יהיה בכך חילול שם שמים. כי הוה קא בעי מיברך [כאשר עברו אותם שלושה ימים, והיה רוצה רבי לסעוד], אמרו ליה [לו] לרבי: מינא קאי אבבא [מין עומד בשער]. אמר רבי על עצמו את הפסוק: "ויתנו בברותי רוש (עשב מר) ולצמאי ישקוני חומץ" (תהלים סט, כב), כלומר, נותנים דבר מר לסעודתי.

אמר ליה [לו] המין שעמד בפתח: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל (הפיל עצמו) מן הגג ומת. אמר לו רבי: הואיל ובישרת לי בשורה טובה, רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן. לאחר שאכלו ושתו, אמר ליה [לו] רבי: כוס של ברכה אתה שותה, כלומר האם רצונך לברך ברכת מזון על הכוס, או ארבעים זהובים אתה נוטל, ואני אברך? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים.

אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה של אותו מין שבישר לו את הבשורה, בין גדולי רומי, וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.

ג שנינו במשנה: כסהו ונתגלה — פטור לכסות. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה הדבר] מהשבת אבדה, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב, א) "השב" — אפילו מאה פעמים?

אמר ליה [לו]: התם לא כתיב מיעוטא [שם לא נאמרה לשון מיעוט], הכא, כתיב מיעוטא [כאן נאמרה לשון מיעוט] "וכסהו" כלומר, כסה אותו, כיסוי זה ולא יותר.

ד שנינו במשנה: כסהו הרוח — חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסהו הרוח. אבל לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות. ושואלים: וכי [וכאשר] חזר ונתגלה מאי הוי [מה בכך]? הא אידחי ליה [הרי כבר נדחה] ממצות הכיסוי כשכיסהו הרוח! אמר רב פפא, זאת אומרת: אין מושג דיחוי שייך אצל מצות, וכיון שנתחייב הדם בכיסוי — לא נדחתה ממנו המצוה, ואם נתגלה — עומדת בעינה המצוה לכסותו.

ושואלים: ואם כסהו הרוח ולא נתגלה, מדוע פטור מלכסות? ומאי שנא מהא דתניא [ובמה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: השוחט חיה או עוף ונבלע דם בקרקע — חייב לכסות? ומשיבים: התם [שם מדובר] כשרשומו של הדם ניכר בקרקע, שלא נבלע לגמרי.

ה משנה דם חיה או עוף שנתערב במים, אם יש בו מראית דם בתערובת — חייב לכסות. נתערב הדם ביין שהוא אדום — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בכמות כזו של מים היתה מראית דם — חייב לכסות. נתערב דם החיה או העוף בדם הבהמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. כלומר וכיון דאמר הבו ליבריך מפסיק הברכה בין ברכת היין שבירך תחלה ליין ששותה עתה ובעי לברך בתחלה על היין אבל הכא לא מפסיק הכיסוי של חיה לברכת שחיטת העוף קודם שישחוט דיכול לכסות דם חיה בחדא ידא ולשחוט עוף בחדא ידא ולא חשוב כסוי דם חיה הפסק לפיכך א"צ אלא ברכה אחת לחיה ועוף:

במה ששפך יכסה. כלומר ביד:

ארבע הוויין. כלומר בברכת המזון איכא ד' ברכות. ברכת הזן וברכת הארץ בונה ירושלים והטוב והמטיב:

למיברא. כלומר להאריח:

מ"ש מהא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות. כלומר הכא נמי כיסהו הרוח אע"ג דלא חזר ונתגלה יהא חייב מלכסות:

התם בשרישומו ניכר. כלומר מה דאמרי' נבלע דם בקרקע חייב לכסות בשרישומו ניכר אבל אין רישומו ניכר פטור מלכסות:

נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. כלומר אם יש בו מראית דם חייב לכסות:

אסיקנ' דעשרה זהובים שכר ברכה הוא. וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמרינן פרק החובל בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה וכולן שכרן י' זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כולן כך שכרן אלא שאין דנין דין זה בבבל אעפ"י שהוא ממון מידי דהוי אבושת אעפ"י שהוא ממון כיון דלית חסרון כיס לא מגבינן ליה בבבל ומיהו אי תפס לא מפקי' מניה. ולפי' כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' החובל (לב, ב ברי"ף) לדון בה בדאי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר ה' דברים.

משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו, טעון ברכה למפרע, ואחר כך נוטל ידיו ובוצע, משום דמיכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר, וכדאמרינן הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזו דעת רבינו אלפסי ז"ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התוס' ז"ל כתב דלא דמו כלל, דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסוי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו, אבל תפילה לא הוי גמר והפסק דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ובהדיא אמרינן התם בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, א) עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת והניחו שם מקצת חברי' כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה למפרע ולא לכתחילה, ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת רבי זרחיה ז"ל שם בפרק ערבי פסחים, וזה נ"ל עיקר, ויש עוד ראיות אחרות.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה. ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים. והוא הדין למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל (בבא קמא צא, ב) בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כולן שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך וכולן שכרן.
ומיהו אין דנין דין זה בבבל, דאף על גב דדיני ממונות הוא, מכל מקום לית ביה חסרון כיס, והוה ליה כבושת ופגם דלא עבדינן שליחותייהו ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אם תפש לא מפקינן מיניה, ולפיכך כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל בפרק החובל לדון בה בדתפש וכן לכל דיני הקנסות דאי תפש לא מפקינן מיניה.

הכי השתא התם משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר פי' ולפיכך ברכת מזון שבנתיים הוי הפסק וצרך לברך בזה בורא פרי הגפן אחרי והוא הדין לאומר הב ונברך שנזדמן לברכה ויש למדין מכאן למי שקם באמצע סעודה להתפלל שיש לו לחזור ולברך ברכת הנהנין כיון דמיכל ומשתי ונצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכן למד מכאן ריא"ף ז"ל לענין כוסות של פסח לומר בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד כמו שכתיב שם בהלכותיו וכן דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל שני רבותי ז"ל הסכימו לדברי האומריה מגדולי רבותי האחרוני' ז"ל שלא אמרו כאן לענין ברכת המזון שהוא גמר מעשה ראשון וכיון דלא אפשר למישתי ולברוכי כחדא הוי הפסקה ובברכת שחיטה וכיסוי אע"ג דכיסוי גמר מעש' לא הוי הפסק משום דאפשר למישחט וכיסוי בחדא אבל דבר שאינו גמר מעשה ראשון פשיטא דלא הוי הפסק ואינו קובע ברכה ולכן זה שהתפלל באמצע סעודה אינו חוזר ומברך ולענין ארבעה כוסות אין לברך אלא על כוס ראשון וכוס ברכת המזון וכן עיקר וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד וגם בהלכות סדר האגדה בס"ד ולדברי הכל כל שקם לשוח באמצע סעודה עם חבירו אע"פ שהפליג אינו חוזר ומברך דדבר של רשות אינו הפסק ולענין ברכת הכיסוי נהגו לברך על כיסוי הדם וטעם זה לפי שאין ברכה זו קבוע עליו בלחוד כי מצוה זו על כל ישראל וכדרך שאמרו על ביעור חמץ כפי הכלל שכתבחי שם בס"ד אבל מה שכתב בהלכות גדולות שמכסה ואח"כ מברך ולפיכך היה בעל כמו על הטבילה ועל נטילת לולב זה אינו דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה כדאיתא בפ"ק דפסחים ולמה תצא זו מן הכלל כיון שלא הוציאה בתלמוד הילכך מברך ואח"כ מכסה.

שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמ' מכאן אומר רבי אליהו ז"ל מפריז שתקנו בסוף ברכת מעריב ערבים לומר סמוך לחתימה ה' צבאות שמו ואין (נראה דצ"ל ואח"כ עיין תר"י ברכות די"א ע"ב) אומרים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד כדכתיבנא בדוכתיה בס"ד יתיב רבי בתענית' תלתא יומין פי' בתוס' לפי שר' היה גדול ישראל והוא אינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות כענין ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם כהוגן יהא חלול התורה:

כוס של ברכה אתה שותה פירש"י ז"ל כי לא על השתי' היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכה ולא יענה אמן שהוא כמברך וזהו שלמדו מכאן דשכר ברכה עשרה זהובים ומכאן דן ר"ת ז"ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך וכן דין במי שהי' מזומן לימול ובא חבירו ומל ועוד נתן הר"ר פטר ז"ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחבירו.

ואסקינא דשכר ברכה עשרה זהו' ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ושכר מצוה נמי בלא ברכ' עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ"א ע"ב) גבי אילן העומד ליקצץ וכולן שכרן י' זהובים וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיב' ושכר שתיהן עשרה זהובים. דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים וכל זה אינו דנין בחוצה לארץ דמילתא דלית ביה חסרון כיס הוא וכדמוכח בפר' החובל ואין דיננו בזה אלא להיכא דתפס ולזה הוא שהביאה הרי"ף ז"ל מ"ר ז"ל:

ומאי שנה מהשב דאמר מר השב אפי מאה פעמים פי' דליכא למימר דשאני התם דכתיב השב תשיבם דהא תשיבם לדרשא אחרית' אתא ומהשב בלחוד נפקא אפי ק' פעמים כדאיתא בפ אלו מציאות וכדפי' רש"י ז"ל.

לא שנו אלא שחזר ונתגלה פי' בעוד שרישומו ניכר וכי חזר ונתגלה מאי הוי נימא הואיל ואידחי אידחי פי' כיון דאמרת דכי לא נתגלה פטור כי חזר ונתגלה מאי הוי אבל לדידי אע"פ שלא נתגלה חייב לכסות ומקשה לומר דהוא הדין דאע"ג דלא נתגלה שיהא חייב לכסות דלא עדיף כסהו הרוח מהיכי דנבלע דם בקרקע שחייב לכסות.

אמר רבי זירא ההוא שרישומו ניכר פי' דההיא שלא נבלע לגמרי אלא שהיה רישומן ניכר וכן הילכתא.

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והחלק החמישי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר"ל אם אפשר בזולת השוחט אם לאו ועל איזה צד חייב לחזור ולכסות ועל איזה צד פטור ואמר על זה שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות אמר הר"מ פי' מה שאמר כסתו הרוח חייב לכסות ר"ל אם נתגלה אחר כן כדי שלא תדמה כאלו כסהו ונתגלה שהוא פטור מלכסות אבל אם כסתו הרוח ונשאר מכוסה פטור מלכסות ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות שהרי נאמר במצות כסוי ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל כסהו ונתגלה פטור מלכסות שהרי מ"מ כבר יצא ידי חובתו כסהו הרוח חייב לכסות אם חזר ונתגלה ובברכה כמו שביארנו בשלישי של סוכה הא אם לא חזר ונתגלה פטור שכבר מכוסה הוא וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שהתרנו את הרצועה להיות אחר זוכה בכסוי אינו כן אלא בשהניחה השוחט והלך לו הא אם הוא לשם עדיין עיקר המצוה עליו היא מוטלת ואין ראוי לשום אדם לחטוף אותה ממנו ואם בא אחר וחטף פטור השוחט שהרי נתכסה ומ"מ מנהג קדמונינו בתלמוד לקנוס על כל כיוצא בזה עשרה זהובים וכן בכל כיוצא בזה כגון מי שהיה ראוי לברך ברכת המזון כגון כהן או גדול והוזמן לכך ובא אחר וחטפה ממנו היו קונסין אותו ארבעים זהובים עשרה לכל ברכה ויש מפרשים דבר זה בתורת ממון ולא בתורת קנס אם כן אף בזמן הזה דנין כן ואין הדברים נראין לנו:

כסוי הדם צריך שיזהר שלא לעשותו דרך בזוי ברגלו או בדבר אחר אלא או בידו או בסכין ששחט בו ושפך וכסה במה בשפך יכסה:

המצות אע"פ שנדחו שעה אחת שאין מקום לקיומן אם חזרו ונראו לחיובן חזר החיוב למקומו ואין אומרין הואיל ונדחה נדחה על הדרך שאמרנו בכסהו הרוח שאם חזר ונתגלה חייב לכסות ולענין קדשים הואיל ונדחה ידחה כמו שיתבאר למטה:

השוחט ונבלע הדם בקרקע עד שאי אפשר לגררו אם רשומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רשומו ניכר פטור מלכסות:

כבר ביארנו בפרק שני על השוחט ולא יצא דם ששחיטתו כשרה בחולין שאין הכסוי צרך לאכילה כלל אלא כל שנשחט כראוי הותר לאכילה יתכסה או לא יתכסה:

המוצא את האבדה שהוא צריך להחזיר אם החזירה וברחה חייב להחזיר וכן בכל פעם ופעם שנאמר השב תשיבם ודרשו בו השב אפי' מאה פעמים כמו שביארנו בשני של מציעא:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ר"ל בדם על איזה צד יבטל עד שלא יהיה חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל ואמר על זה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם הבהמה או בדם הקזה של חיה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם אמר הר"מ פי' מה שאמר בדם חיה ר"ל עם דם חיה טמאה שאם היתה טהורה הכל מסכימין שחייב לכסות וענין מה שאמר ר' יהודה אין דם מבטל דם שאם היה דרך משל אותו העוף במשקל גרגיר ונתערב בכמה ליטרין מדם הבהמה עמו ולא בטל דם העוף אלא מכסה הכל וכבר זכרנו בשמיני מזבחים שאין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ואם לאו בטל הוא אצל המים ופטור מלכסות נתערב ביין שהוא אדום ואין שנוי מראה ניכר ביניהם רואין את היין כאלו מים ואומדין בדעתנו אלו נפלו שם מים כשיעור יין זה אם בטלו מראה הדם אם לאו ואם נראה לנו שמראה הדם היה נהפך ללבן בשיעור מים כיין זה פטור מלכסות ואם לאו חייב וכן אם נתערב בדם בהמה שאינו בתורת כסוי וכן בדם הקזה אף של חיה אחרת לעולם רואין את התערובת כאלו הוא מים ור' יהודה אומר אין דם מבטל דם ולעולם כל שנתערב בדם חייב לכסות והלך ר' יהודה בכאן על השטה הידועה לו בתלמוד מין במינו לא בטיל ואין הלכה כדבריו בזו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

תד"ה משתי וברוכי כו' צריך לברך ברכת המזון וליטול כו' עכ"ל זה אינו כשיטת התוס' דלעיל דלא בעי בהיסח הדעת ברכת המזון אלא ברכה ראשונה אבל דברי הר"ר י"ט הם כשיטת רש"י בפ' ע"פ שפי' בהך עובדא דאיתסר לכו למשתי עד לאחר ברכת המזון ע"ש וק"ל:

בד"ה רואין אותו כאילו כו' מפרש טעמא דרבנן ודר' יהודה מדכתיב ולקח כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה הקושיא לרבנן בתוס' בפ' התערובות וק"ל:

בא"ד אבל דם בתוך מים ראשון כו' מדרישא במיא דאיסורא כו' וכי היכי דהך סיפא באיסור כו' ה"ה רישא דיין ביין כו' עכ"ל צ"ע מאי קושיא לדמות רישא דיין ביין לסיפא דסיפא מים ביין דאיירי באיסורא לגו היתרא אדרבה נדמהו לסיפא דיין במים דאיירי בהיתרא לגו איסורא דבמיא דאיסורא מיירי הנך בבי לפי סברת המקשה ואפשר דמשמע למקשה דהנך תרי בבי דרישא דכל שהוא דומיא דתרי בבי דסיפא וכמו דתרי בבי דסיפא איירי חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא דומיא דהכי תרי בבי דרישא יין ביין ומים במים איירו בכה"ג חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא ודו"ק:

לא ברא רוח כו' הצדוקי הזה נטה להאמין בשניות ואמר מי שברא הרוחני לא ברא הגשמי שהם ההרים ולכך שינה הלשון ברא בדבר רוחני ויצר בדבר גשמי והיה תשובת רבי לו שוטה שפיל לסיפיה דקרא כי תשובתך בצידו ה' צבאות שמו כי ה' שהוא שמו המיוחד הוא ה' של שני הצבאות שהם הגשמי והרוחני וכה"ג איתא בסנהדרין ששאל צדוקי א' לר"ג כו והשיב לו ר"ג אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא ויצר ה"נ כו' דכתיב גבי צלמו שהוא צלם אלהים דבר רוחני לשון בריאה וגבי יצירת הגוף כתיב ויצר ה' אלהים אדם מן האדמה וזה אין סברא שיהיו שני שותפין באדם א' כדמסיק שם ויבואר זה במקומו שם. ומ"ש ויתנו בברותי ראש כו' המינות נקרא ראש ע"ש הפסוק שורש פורה ראש ולענה וגו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה דאמר מר כו' ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא וכו'. משום דאל"כ לא הוה משמע מאה פעמים אלא תרי זימני עיין שם פרק אלו מציאות:

בתוס' ד"ה רואין אותו וכו' דלאו רואין לדם קדשים קאמר. ר"ל שנאמר שרואין לדם קדשים כאילו הוא מים ונפסל ועיין שם:

גמרא כי הוה קא בעי מיברך כו'. נראה דצ"ל מיכרך בכ"ף. כמו לקמן (קה ב) כרך ריפתא. וכן בד"ט. ועי' גי' ע"י:

שם הכא כתיב מיעוטא וכסהו. התוי"ט נדחק לומר לפי' הרמב"ם דהכוונה בכאן מדלא כתיב בלשון מקור הסמ"ך בחול"ם. ול"ד דכיון דוכסהו הוא מבנין פעל הדגו"ש. המקור ממנו כסה:

רש"י ד"ה ארבעים זהובים. שענה אחריהם אמן. בש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ד משמע דגריס שעונה וע"ש ג"כ ביאור כוונתו:

רש"י ד"ה הא אידחי ליה מכסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות. וכן העתיקו התוס' י"ט. לכאורה כך הל"ל דהא כי לא חזר ונתגלה פטור וכן פי' בעצמו בסוכה וע"ז:

גמ׳ כי הוה קא בעי מכרך כצ"ל ונ"ב כמו כריך ריפתא:

שם בין גדולי רומי כצ"ל:

רש"י ד"ה ארבעים וכו׳ שענה אחריהם נ"ב עשי״ע:

ד"ה הא אידחי וכו׳ דהא כיסהו ונתגלה. נ"ב נ"ל שחסר כאן מלת ולא נתגלה וכצ״ל דהא כסהו ולא נתגלה פטור. ר"ל דהא אם כסהו הרוח פטור בשלא נתגלה ש"מ דאדחי מכסוי:

תוס' ד"ה רואין אותו וכו׳ שאפי׳ הי׳ דם הפר. נ"ב נ"ל שחסרה כאן מלת מים וכצ"ל שאפי' הי׳ דם הפר מים היו כו׳:

בא״ד אי רובא מיא נינהו סלקא. נ"ב חסר כאן וצ"ל להו טבילה:

ע"ב גמ׳ כל משקה המת טהור חוץ וכו' ומשקה המת טהור כצ"ל:

תוס׳ ד״ה כל משקה המת טהור וכו׳ והלא משקין מטמאין בכל שהוא כצ"ל:

אִיבָּעְיָא לְהוּ: שְׂכַר מִצְוָה, אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה. צריך להבין אם שכר מצוה או שכר ברכה מה טעם יש בעשרה זהובים?
ונראה לי בס"ד כי הברכה היא 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' שהם כ"ה אותיות וסימן לדבר וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה (תהלים קמה, י) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יברכו כ"ה' וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אלו הכ"ה אותיות כלולות מעשר הרי הם ר"ן אותיות כמנין יחוד נר [250] שהוא 'הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלהי־ם הוי־ה אדנ־י' [250] דעל ידי הברכה יהיה לו שפע מן יחוד 'נר' הנזכר.
וידוע כי דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף לכן שכר ברכה עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף כנגד ר"ן אותיות של הברכה ואם נאמר שכר מצוה החשבון הוא כך כי המצוה יש בה חמשה בחינות שהם מעשה ודיבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא כנגד ד' אותיות השם ברוך הוא וקוץ של יו"ד דלכך נקראת מצוה שהיא ד' אותיות השם ברוך הוא כי מ"ץ בא"ת ב"ש י־ה וידוע בכל חלק מחמשה בחינות הנזכר יהיה בו תיקון ומיתוק חמשה גבורות בחמשה חסדים שהם כ"ה וכ"ה שמספר כולם חמשים וחמשה פעמים חמשים הוא ר"ן לכן נותן עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף.

לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא קאמר נפקא מינה לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט שני חיות או חיה ועוף כל אחד בפני עצמו דקיימא לן דסגי בברכה אחת ומכל מקום כל חדא מצוה בפני עצמו היא כמשמעות הרא"ש ז"ל בפסקיו, ואם כן אי אמרינן שכר ברכה נותן רק יו"ד זהובים ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפני עצמו היא וצריך לשלם עשרים זהובים או יותר לפי מה שהם? עיין שם.
ונראה לי בס"ד בכהאי גונא אי אמרינן שכר מצוה נמי אינו נותן עשרים זהובים אלא רק עשרה כי מאחר שהוא בירך הברכה דסגי לשתיהם הנה אחר שבירך וכיסה האחת אנחנו אומרים לו שיכסה דם השני גם כן ולא יכסנו השוחט כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה שאם יכסנו השוחט צריך לברך מחדש כי איך יקיים מצוות עשה בלא ברכה ולא מהני ליה ברכה של זה כיון שלא כיון עליו וגם הוא לא נתכוון לצאת בברכתו ולכן כיון שאנחנו אומרים לו כסה השני תו לא מחייב קנס על מה שכסה השני ואם כן אין נפקותא בזה.

לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל. נראה העיקר כמו שאמרו המפרשים ז"ל דלא רצה רבי להזמינו על ברכת המזון לברך אותה על הכוס דזה אי אפשר כיון דמקודם היה מנהגם שהתופס כוס ברכה בידו הוא לבדו יברך ברכת המזון והמסובין ישמעו ממנו ויצאו ידי חובתם ואיך יתכן שיעשה כן על ידי אותו צדוקי? אלא הכונה הוא שהזמינו לשתות הכוס כי רבי יברך עליו ברכת המזון וזה ישתה אותו לכן אמר לו 'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה' ולא אמר לו 'אַתָּה מְבָרֵךְ' והואיל וזכה כוס זה לברך עליו ברכת המזון לכך יש מצוה בשתייתו ולכן אמר לו 'אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל' כנגד ד' ברכות שנאמרו על כוס זה. ומה שעשה לזה ערך 'אַרְבָּעִים זְהוּבִים' מפני כי כל ברכה החוטף אותה משלם עשרה זהובים לכך אמר ארבעים זהובים לכל אחת עשרה.
ולכן 'יָצָאתָ בַּת־קוֹל וְאָמְרָה' אל תחשוב דרבי ויתר הרבה בערך זה של ארבעים זהובים אלא כך הוא האמת ששכר ברכה אחת הוא עשרה זהובים ולכך כוס זה שנאמרו עליו ד' ברכות שוה שתיה שלו ארבעים זהובים. ואפשר דלא יצאה בת קול מן השמים ואמרה כן אלא לשון מליצה הוא זה דקאמר תלמודא כיון דרבי אמר לתת ארבעים זהובים תמורת כוס ברכה יצא הקול בבתי מדרשות בין החכמים ובין כל איש ישראל לומר כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים דהויא מלתא דא שגורה בפי הכל.
ואפשר לפרש בס"ד טעם לארבעים זהובים בכוס של ברכת המזון שצריך לכוין בה בשבת בברכה ראשנה בחתימתה בשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] ובברכה שניה בחתימתה בשם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=63] ובברכה שלישית בשם מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א =45] ובברכה רביעית בתחלתה בשם ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] וסך הכל הם ט"ל [39] אותיות. וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל בפסוק אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) דלוקה ט"ל דוקא שהוא סמוך לארבעים נמצא כל סמוך נקרא בשם מספר שאחריו לכך שכר ד' ברכות של ברכת המזון הוא ארבעים זהובים וגם בימי החול נזונין בסעודתם מקדושת סעודות שבת.
והא דתלה הערך בכוס ולא בברכות, נראה לי בס"ד כי כוס ברכת המזון נאמרו בו עשרה דברים כנזכר בגמרא (ברכות נא.) ולכן כיון דמברכים עליו ד' ברכות הרי ד' פעמים עשרה לכך ערכו ארבעים זהובים.
ונראה לי בס"ד כיון דכוס ברכה שוה ארבעים זהובים שהם אלף דנרי כסף [25×40=1000] לכן שותהו בעל הבית ומשייר בו לאשתו כי איש ואשתו יש בהם ת"ק [500] אברים וכמו שיש בנפשם כן יש בנשמתם הרי הת"ק הוא מספר אלף.
ובזה יובן ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא) ותיבת 'כָּכֶם' נראה לשון יתר, אך בזה ניחא שהוא מדבר עם כל זוג מישראל נאמר 'כָּכֶם' רצונו לומר במספר הרמוז ככם אתם איש ואשתו שהם אלף אברים נמצא פשיטא דשכר ברכה עשרה זהובים.
ובזה יובן הטעם שנתן אליעזר לרבקה שני צמידין כל אחד עשרה זהב משקלו (בראשית כד, כב) כי היא נתנה לו מים ובירך עליהם בודאי תחלה וסוף כי האבות קיימו כל התורה ואפילו ערובי תבשילין (יומא כח:) וכל שכן ברכות דהנהנה ולא בירך הרי זה גזלן (ברכות לה.) לכך מן השמים סיבבו לו שיתן לה שני צמידין שהם עשרים זהב משקלם.

וְקוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס. נראה לי בס"ד נזדמן לה שם זה מן השמים כי זה הצדוקי שאמר לרבי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לְךָ וכו' משמע שלבו פירש מן הצדוקין.
ומה שהיה אותו זמן צדוקי אנוס הוא כי ירא לפרוש מהם בגלוי ונמצא זה לווי שלו עם הצדוקין הוא מחמת אונס לכן קורין למשפחתו לוּיָאנוּס חלק השם הזה לשנים וקרי ביה 'לוי אנוס'.

גמ' דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר כו'. עי' ברבינו יונה פ"ק דברכות דף ז ע"ב הביא הנוסחא מי שברא אור לא ברא חשך ומי שברא חשך לא ברא אור א"ל שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו ובאמת בקרא דהתם לא כתוב בסיפא דקרא ה' צבאות שמו ואולי דט"ס הוא וצ"ל לסיפיה דקרא כי אני ה' עושה כל אלה:

שלא יהא מצות בזיות עליו. ז"ל הרמב"ם בחתימת ח"ב סוף ה' שחיטה וכשמכסה לא יכסה ברגלו וכו' שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שציוה בהן ברוך הוא והיצלנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבת היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי עכ"ל. במתק לשונו נתעוררתי טעם דקמ"ל קרא הכא שלא יהי' מצות בזיות עד שאמרו בפ' במה מדליקין אבוהן דכולהן דם דמיני' ילפינן לכל המצות ומ"ש דרמזו קרא הכא י"ל עפ"י מ"ש רמב"ן בתורה טעם לכיסוי הדם מפני שהיו המצריים והכשדיים רגילים לשפוך דם ע"פ השדה ולאסוף ולאכול שם ואומרים שהרוחות והשדים מתקבצים על רוח חמימות דם בעל החי ומגיד להם עתידות ע"כ ציוה הקב"ה בחי' ועוף שרוב פעמים נשפך דמם בשדה לכסותם בעפר. ובחי' תורה אמרתי רמז במה שצריך ב' פעמים עפר למטה ולמעלה כי ב' פעמים עפר עם פ"א דם גמטרי' ש"ד מ"ת לרמז על רוחות המתים והשדים. וא"כ לכאורה יהי' משמע אדרבה יכסה ברגל לנהוג בזיון במה שנהגו הם כבוד ואם נכסה ביד נראה כנותן כבוד להדם לכן כ' רמב"ם שלא להמצוה אנו נותנים כבוד אלא למי שציוה אותנו זה להאיר מתוך חשכת סכלותם של או"ה ההמה:

וחייבו ר"ג עשרה זהובים. לכאורה נראה לא שכר שיווי המצוה או הברכה חלילה מי יכול לשער אורח חיים פן תפלס וכל חפצים לא ישוו בה ותו מה צריך לשלם לו הפסדו הלא חשב לעשות מלוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסרי' אך הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו נמצא אעפ"י שלענין שכר שמים אין הפרש מ"מ דצערא בגופא איכא הפרש והענישו ר"ג עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא:

וביש"ש פ' החובל סו"ס כ' ששיעור יוד זהובים הי' מקובל עפ"י סוד הגנוז ע"ש וקצת ע"ד דרוש יש להסביר הקנס היותר חמור הוא שור ושה וטבחו ומכרו משלם ה' בקר תחת השור ה"נ יש לו לשלם פעמיים ה' פעמים שיווי המצוה היינו עשרה פעמים כדאמרינן בעלמא ק"ו לשכינה י"ד יום. ובאלעזר כתיב שני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלה פירש"י נגד ב' לוחות שבהם יוד דברות נמצא שיעור כל דיבר בזהב א' וזה הגונב ישלם עשרה זהב עפ"י הנ"ל:

והנה רש"י בפ' משפטים מייתי מכילתא פלוגתא דתנאי ר"מ ורחב"ג לחד מ"ד עיקר תשלומי ה' ורק בצאן היקל הקב"ה משום שנתבזה הגנב לישאו על כתפו וא"ש הנ"ל והכא ס"ל לרשב"ג שקנסו עשרה זהב אך למ"ד דהעיקר ד' תחת הצאן ושור שביטלו ממלאכה צריך לשלם א' יותר משום ביטול מלאכה א"כ הוי סגי הכא בשמנה זהב וק' על הבת קול שאמר ברהמ"ז שוה ארבעים זהב והלא אינו שוה אלא ל"ב זהובים. וגם הש"ך סי' שפ"ב בח"מ הקשה אהתוס' שתירצו דאתי' כמ"ד לא מברכין אכסא דברכתא וק' לאידך מ"ד מהב"ק ה"ל למימר חמשים זהב. ר"ל ק' מתורצת בחברתה דבת קול יוצאה ואמרה בהמ"ז שוה מ' זהב ולא ידעינן אי ברכת בפה"ג בכלל דמברכין אכסא דברכתא וה"ל ה' ברכות אלא ס"ל כמ"ד תשלומי ד' עיקר וכל ברכה איננה שוה אלא ח' זהובים וה' פעמים הוא ארבעים או לא מברכין אכסא דברכתא והוה רק ד' ברכות אלא הלכה כמ"ד תשלומי ה' עיקר ומגיע עבור כל ברכה עשרה זהב דה"ל מ' ומיושב הכל בעזה"י:

עשרה זהב העלה ש"ך עפ"י הפוסקים דוקא כשלא ענה אמן כגון שבירך בלחש ומ"ו בהפלאה על התורה כ' בחטף בחזקה ה"ל בוצע וברך ואין עונין אחריו אמן דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש. אבל אם ענה אמן אפי' למ"ד סוף נזיר ממהרים למברך תחלה ואין העונה אמן גדול מן המברך מ"מ שוים הם וכשם שברכה אפי' בלא מצוה שוה עשרה זהב ה"ה אמן שוה כך נמצא אין לנו לגבות מהחוטף עשרה זהב שהרי כבר החזיר לו מה שחטף ממנו בעניות אמן. וצ"ע א"כ מ"ט אמר למאי נפקא מיני' לבה"מ לימא נפקא מיני' כשענה אמן אי שכר מצוה דוקא צריך לשלם ואי שכר ברכה הרי העונה כמברך וכשהחזיר לו מה שחטף ממנו סגי בשלמא לולי הש"ך ה"א כיון דתלי' בפלוגתא אי עונה אמן עדיף או מברך עדיף הוה בעי למימר נפקא מיני' אליבא דכ"ע אבל להש"ך דלכ"ע עונה אמן שוה לכל הפחות כמו המברך א"כ ק' וצ"ע:

וכ' ש"ך מדכ' רא"ש לחלק בין חוטף מן האב עצמו או שחטף ממי שכיבדו האב למול וכ' ש"ך מזה מוכח שאין לעשות שליח למול. והסביר קצה"ח סי' שפ"ב דאי ס"ד שליחו כמותו במילה א"כ מי שחטף משליחו הפסיד האב שאלו מל שליחו הוה כאלו הוא מל בעצמו וזה האחר מל שלא בשליחותו והרבה מקפידים על זה שיהיו דוקא מוהל שלו אע"כ אין שליחו כמותו. ואמנם בטעם הדבר מ"ש מילה מכל התורה ומשחיטת פסח ע"ש שלא העלה דבר ברור והנלע"ד לפי דברי תוס' רי"ד דמייתי קצה"ח בעצמו ומבוארים הדברים יותר בכפות תמרים גבי עובדא דר"ג דנתן אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ע"ש והעיקר דאעפ"י דשליחו כמותו מ"מ אין איבריו כאיברי המשלח והנה הקב"ה רצה שיהי' תפילין מונחים על ראש וזרוע וא"א לומר שיהי' ראשו וזרועו של זה במקום ראשו וזרועו של זה. אבל הקשירה יכול להיות ע"י שליח כיון עיקר הכוונה שיהיו התפילין מונחים על הזרוע שוב אין קפידא אם יהיו הקשירה ע"י שליחו הוה כמותו לענין זה. והנה שחיטת קדשים אנו משערין תכלית הכוונה שיהיו הקדשים שחוטים ומצוה על הבעלים לשחוט אבל אין תכלית הכוונה שתהיו השחיטה על ידו של הבעלים דא"כ לא הי' אפשר לעשות שליח דאין ידו של זה כידו של בעלים אך כיון דתכלית הכוונה שיהי' נשחטים ושוב המצוה על הבעלים יכולים לעשות שליח כמותו ואה"נ במילה אי לא כתיב אלא וימל אברהם את יצחק בנו דמיני' ילפינן מ"ע על האב ה"א כמו ושחט את הבקר דעיקר כוונה שיהי' הבנים נימולים ומה שהמצוה מוטל יותר על האב לזה יכול לעשות שליח כמותו. אך הרי כתובי קראי אחריני על כל ישראל שמחוייבים למול הערלים כמבואר בקידושין כ"ח והחיוב על השליח כמו על המשלח. נמצא מה שפרט על האב הוא מ"ע אחרת שמצוה בידו של אב דוקא כמו זרוע של הנחת תפילין ולזה לא יכול לעשות שליח שיהי' מעשה ידו כמעשה ידו. ובכלבו כ' לענין כיסוי נמי אינו יכול לעשות שליח והיינו כנ"ל כיון דכתיב ואל בני ישראל לומר שמוטל על כל ישראל א"כ מה דפרט על השוחט שיכסה הוא קפידא בפ"ע כמו גבי מילה וכן יש ליישב דעת השואל בריב"ש שפסקו רמ"א בי"ד סי' ש"ה ובש"ך סקי"א כיון דמצוה על הבן לפדות א"ע א"כ מה שהטיל החוב על האב הוא קפידא וכנ"ל:

למאי נפ"מ לברהמ"ז צל"ע נהי למסקנא מצוה בין שאין בה ברכה ובין שיש בה ברכה שכרה קבוע וכן ברכה בלי מצוה הכל חד מ"מ ברהמ"ז ג' ברכותי' מ"ע א' היא והמברך א' מהם ופוסק לא יי"ח ברהמ"ז וברך ברכה לבטלה ואינו נוטל עליו שכר ועוד נענש שלא ברך ברהמ"ז וא"כ איך ישוה כל ברכה עשרה זהב באשר כל א' בפ"ע אינה כלום. ואם נאמר מ"מ מקבל שכרו על ברכה ואינו דומה לברכת המצוה שהיא רק טפלה שמברך על שצונו לעשות המצוה ההיא משא"כ ג' ברהמ"ז המה כל א' שבח בפ"ע וכל א' שווי' שכרה א"כ י"ל בפשיטות מ' זהב על ג' ברכות שלשים ועל המ"ע בעצמה יוד אבל על הטוב והמטיב דרבנן וכן ברכת הנהנין על היין לא קחשיב כלל עיין ש"ך ומיושב ק' תוס':

והנה מ"ש למבשר כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהב אתה נוטל. נ"ל דקדוק הלשון כוס של ברכה ולא אמר אם רוצה לענות אמן אחר ברהמ"ז שיברך רבי ועוד מאי שאלה היא זו כיון שסעד ע"כ יזמן ויברך דהצדוקים מודים בבההמ"ז דאורייתא ונ"ל הטוב והמטיב אין חיובו ברור כל כך שהרי אין הפועלים מברכין אותו אך ברכת היין כיון דקיי"ל בהמ"ז בג' טעונה כוס המפקפק על זה אין בהמ"ז שלו עולה לו לשכר כיון שמפקפק בהכשר המצוה. והנה רבי שיער תשלומי שכר המבשר במ' זהובים ואמר שיסעוד אצלו ויתחייב בבהמ"ז ורבי יברך והוא יענה אמן הרי לו מ' זהב. אך אם הצדוקים מודים בכוס שבהמ"ז טעונה כוס אז ברכותיו כהוגן ומקבל שכרו משלם על ד' אמנים מ' זהובים אך אם אינו מודה בברכת הכוס הרי אין בהמ"ז בשלימות צריך רבי ליתן לו מ' זהובים ממש שכר בשירותו והיינו דדקדק כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל וק"ל:

מי שברא רוח לא יצר הרים. במעשי בראשית דכתיב בריאה ועשי' ויצירה לא הוה ק' לי' מידי דלאו מטעם שינוי הפועלים כ"א משינוי הפעולות דביש מאין א"נ בריאים נפלאים כגון תנינים הגדולים או אדם יוצדק בריאה ועל החומר עשי' ועל צורת החומר יצירה. אך הכא כתיב יוצר הרים ובורא רוח והרוח גם הוא מד' יסודות גשמיות כמו ההרים ולא ה"ל לשנות לומר בורא רוח לולי מטעם שינוי הפועלים לא מטעם שינוי הפעולות. וי"ל הצדוקי לא נעלם ממנו סיפא דקרא דכתיב ה' צבאות שמו לשון יחיד. אך יען השתי רשויות שחשב הרשע הזה רוחניות הם ובדברים רוחניים לא שייך פירוד אלא בכחותיהם לא בעצמותם ע"כ שייך לשון יחיד שמו על היוצר ועל הבורא. זה הי' דעת הצדוקי אמנם שקר נחל דהרי בהאי קרא כתיב יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו ודרשו חז"ל אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו ביום הדין נמצא מיירי קרא מיום הדין ומבואר ר"פ חלק שאז מחזיר הקב"ה הנשמות לגופים ודונם זע"ז ומייתי מקרא יקרא אל השמים מעל היינו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. והא"ש קרא דהכא יוצר הרים היינו הגופות מכונים בשם הרים ובורא רוח היינו הנשמה ועל הנשמה חלק אלוה ממעל יוצדק לשון בריאה ומחזירים זה לזה ואז מגיד לאדם מה שיחו ליום הדין ובטלו דברי הצדוקי. אלא שהי' לו לטעון אי קאי על נשמות רבות שמחזירים לתוך גופים הרבה היל"ל בורא רוחות לשון רבים כמו יוצר הרים לשון רבים על זה השיב לו רבי שפיל לסיפי' ה' צבאות שמו לשון יחיד. וע"כ תאמר ברוחניות שייך לשון יחיד ה"נ בכל נשמת ישראל המתאחדים בשרשם שייך לשון יחיד כל הנפש הבאה לבית יעקב ונלע"ד משו"ה הי' שכר המבשר בהוציאו י"ח בבהמ"ז משום הא דיכול להוציא חברו י"ח הוא מטעם כל ישראל נפש א' וערבים זה בזה ושייך שכר זה לבשורה זו וק"ל:

יצאה ב"ק בהמ"ז שוה מ' זהובים מכאן משמע דדבר קבוע וידוע הוא וצ"ע על הסוברים סי' שפ"ב דקונסים לפי ראות עיני הדיינים וזה דעת הרמב"ם והי"מ דמייתי ריף פ' החובל ובפסק דהיזק שאינו ניכר הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

השב אפי' מאה פעמים עיין פי' משנה לרמב"ם לקמן פ' שלוח הקן גבי שלח אפי' מאה פעמים מדכתיב שלח מקור משמע אפי' מאה פעמים וכ"כ פ"ב דב"מ גבי השב אפי' מאה פעמים והקשה תי"ט א"כ לא פריך בשמעתין מידי דהא הכא לא כסה מקור. ואולי י"ל דהא דמקור משמע אפי' מאה פעמים היינו טעמא משום שאינינו ציוי להשב אלא שיהי' מושב לבעליו והאם תהי' משולח א"כ מחוייב אפי' מאה פעמים. א"כ ה"נ כיון דכתיב לכל ישראל כל הרואה הדם יכסנו הי' משמע שאין המצוה על השופך אלא שיהי' הדם מכוסה א"כ ממילא אפי' מאה פעמים ומשני שאני הכא דגלי קרא וכסהו א' ולא פעמיים:

דם שנתערב במים רואים וכו' הנה כל דבר שנתערב בחברו ובטל ברוב מקרא אחרי רבים להטות רק באינו מינו איכא מ"ד כל זמן שטעמו נרגש הוה כאלו הוא בעין ופלוגתא בילפותא דקרא ועיין לקמן צ"ח ע"ב לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל וכו' ע"ש וא"כ צ"ע מנ"ל כל כך בפשיטות בדבר דלא שייך למיזל בתר טעמא כגון כיסוי וזריקה דניזל בתר חזותא אפי' לקולא לכפרה ולברך על הכיסוי ודוחק לומר כיון שניכר לא נתבטל א"כ מה חילוק יש בין דיהה מראיהו לבין ממשו ניכר אע"כ כיון שא"א להפרידם זה מזה ע"כ ניזל בתר רובא ובטל א"כ גם כשמראה ממשות ניכר מנ"ל דלא בטל אפי' להקל לזורקו על המזבח להכשיר הקרבן ולברך על הכיסוי וצ"ע לכאורה. ועיין סוטה ט"ו ע"ב בפסוק וטבל בדם ציפור השחיטה ובמים החיים דלר' ישמעאל דקיי"ל כוותי' מוקי קרא ברביעית מים שדם ציפור כל דהו ניכר בהם לאפוקי רבנן דמפרשי קרא קודם שנתערב קורא לזה דם ציפור ולזה מים חיים אבל משנתערב תו לא קרי' דם ציפור שאין צריך שיהי' ניכר ע"ש והקשו תוס' לר' ישמעאל כיון שאעפ"י שנתערב כבר נקרא דם ציפור מפני שניכר בהם א"כ מנ"ל למילף מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטיל כמו שהקשו בשמעתין ותירצו כמו שתי' בשמעתין דבדם הפר אין ממשות מראה ניכר משא"כ דם הציפור ברביעית מים ע"ש וא"כ למי דקיי"ל כר' ישמעאל א"ש דמוכח מקרא דאזלינן בתר חזותא אחר התערובות קורא לו דם הציפור. ומ"מ מוכח ג"כ דאזלינן בתר רובא דהרי קורא לו ג"כ מים החיים אעפ"י שנתהפך מראי' למראית דם ש"מ חזותא ורובא שניהם שוים שמראהו דם ורובו מים לא זה בטל בזה ולא זה בזה ועדיין צ"ע:

דף פ״ז ע״א ת״ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר ואומר אל בנ״י אזהרה לכל בני ישראל עכלה״ג, הרמב״ם ז״ל השמיט האי דרשה דואומר אל בני ישראל, וכתב בסוף פי״ד מה״ש וז״ל: ומי ששחט יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות שזו מצוה בפני עצמה הוא, ואינה תלוי׳ בשוחט בלבד עכ״ל וכן הטור סימן כ״ח כתב בטעמא דהאי דינא, שמצות כסוי הוא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבים בהן, אלא שהשוחט קודם לכל אדם. ובדרישה נתקשה בדברי הטור, דלמה לי׳ למתלי׳ דהוה כשאר מצות עשה, כיון דאיכא כאן ילפותא מיוחדת לחייב כל ישראל (ויותר הול״ל דאם כטעמא דהטור דהיה כשאר מצות עשה, למה לי קרא ומדאצטריך קרא ע״כ דאינו כשאר מצות עשה) ותירץ דלולי סברת הטור הוה לן למעט מדכתוב ושפך וכסה, דדוקא על השופך איכא חיוב כסוי ולא היינו למדין מואומר אל בנ״י, די״ל דקאי אכל שוחט ושוחט, אבל השתא מסייעה הסברא לדרוש ואומר אל בני ישראל, דלכל ישראל קאמר ולהוציא ממשמעותי׳ דושפך וכסה שאינו דוקא עיי״ש וחוץ מן הדוחק הגדול שבדבריו, המה נפרכים מכמה צדדים. א׳) איזו מעוט איכא במה שצותה תורה להשופך שיכסה שאם עבר או נאנס או שגה ולא כסה שאין אחר יכסנו במקומו, כמו בשאר מצות עשה כגון נותר או חמץ דודאי עיקר המצוה על הבעלים, אבל אם לא קיימוה מאיזו סבה שיהי׳, ודאי דחיוב על כל ישראל לבערו ובפירוש אמרו ז״ל בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו. ואין לחלק דבחמץ איכא לאו דב״י, דלאו זה אין בו מעשה, ומה לי לאו זה או ביטול מצות עשה, ועוד דלדעת רש״י ז״ל כל שהבעלים לא ידעו מחמצם ולא ראוהו אינם עוברים כלל. ב׳) לפי דעת הפרישה הכי הול״ל בברייתא יכול ראהו אחר פטור, ת״ל ואומר וכו׳ אבל בברייתא קתני ״מנין״ ואיך פריך מנין במקום דבכל המצות הכי הוא, וכל עצמיות ספיקו כאן דשמא אתא ושפך וכסה למעט כל ישראל אתא והול״ל יכול וכו׳. ג׳) הפרישה לא העמיד קושיתו על הרמב״ם ז״ל שהשמיט ג״כ האי דרשה דואומר אל בנ״י, ותרוצו נפרך מלשון הרמב״ם, דמדבריו משמע דאי לאו דכסוי מצוה בפ״ע אלא גמר מצות שחיטה לא היתה מוטלת על כל ישראל, והא מנ״ל דמ״ש מכל המצות שלא קיימוה בעליה שחייב כל מי שבידו לקיימה לתקן המעוות וכמש״כ הטור, וא״כ מנין לרמב״ם לאמר דמצות כסוי מצוה בפ״ע, דלמא גמר מצות שחיטה היא, ומ״מ כל שלא גמרה השוחט חייב הרואה לגומרה.

אבל האמת יורה דרכו דהרמב״ם והטור לדבר אחד נתכוונו דקשה להם על הברייתא למה לי ילפותא דואומר אל בנ״י דהרואה חייב לכסות פשיטא דמ״ש משאר מצות עשה, דכל שלא עשאה מי שמחייב בה חייב כל מי שיש בידו לקיימה מצד ערבות, וצ״ל דאיצטריך האי קרא דמצות כסוי מצוה בפ״ע, ולא גמר השחיטה, וניהו דבי״כ וב״כ מחויב הרואה לכסות וכקושייתינו, אבל הנפקותא הוא דאם שחט חשו״ק או זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה, דבהני אופנים לא נתקיים מצות וזבחת, ומ״מ הנשחט כשר (ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דאפילו שחיטת נכרי שאינו עע״ז כשרה מה״ת. עיין מש״כ בסוגי׳ דנפלה סכין ל״א ע״א ודו״ק) דבכל הני ליכא כאן חיוב על השוחט לגמור המצוה כיון דלא התחיל, ואין כאן שוחט אלא נשחט, א״כ גם על אחר הרואה ליכא שום חיוב לגמור. משא״כ אי מצות כסוי מצוה בפ״ע היא אז בכל הני איכא חיוב כסוי וזאת ילפינן מואומר אל בנ״י דמצות כסוי מצוה בפ״ע היא ואינה תלוי׳ בשוחט בלבד, ואפילו ליכא שוחט איכא כסוי. ולזה כיוון גם הטור דנגרר בזה אחרי דברי הרמב״ם במה שכתב דמצות כסוי היא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבים ר״ל שאינה גמר מצות שחיטה שאז היה החיוב ארואה רק מצד ערבות לגמור מה שפשע בו חברו, וממילא בשחיטת חשו״ק דאין כאן שוחט בכוונה ולא בר חיובא היה פטור גם הרואה מלכסות, וע״ז אתא קרא דואומר אל בנ״י דהוא מצוה בפ״ע ואינה גמר מצות שחיטה. וא״כ טעם שכ׳ הרמב״ם הוא פירוש למה לי קרא ודו״ק.

וענין זה אי מצות כסוי הוא מצוה בפ״ע או גמר מצות שחיטה תלוי בטעמי המצוה של הרמב״ן והרשב״ם ז״ל, דדעת הרמב״ן ז״ל בטעם המצוה הוא, משום דאין לשפוך דם בע״ח לצורך אכילת אדם בלבד, שלא לצורך גבוה כלל, ולכן צוה השי״ת לכסות דם חיה ועוף שאינם קרבים על המזבח, ולפי טעם זה הכסוי הוא להראות שהאדם מתבייש על שפיכה זו ומכסה את דמו, וכדכתיב באחי יוסף שאמר יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו, דכן דרך הרוצח לכסות דם הנרצח מפני הבושה או המורא מעונש. וא״כ במקום דליכא שופך כגון במתעסק וזרק סכין ובחשו״ק דאין להם מחשבה ושחיטתן חשובה כמתעסק כמבואר לעיל י״ב ע״ב, ליכא כאן מקום למצות כסוי. אבל לדעת הרשב״ם שכתב דטעם המצוה הוא הרחקת אכילת דם שאינו קרב לגבי מזבח, ולפי טעם זה ודאי הכסוי מצוה בפ״ע הוא, ואינה תלוי׳ בשחיטה כלל, וקרא ומתניתא מסייע לרשב״ם דהרי האי קרא דואמר אל בנ״י דאמרו ז״ל שהוא אזהרה לכל בני ישראל על הכסוי, באיסור דם קמיירי דמסיים דם כל בשר לא תאכלו, ומה ענין אכילת דם לכסוי אם לא כטעם הרשב״ם ז״ל, וזה ברור ואמת בדעת חז״ל שדרשו האי ואומר אל בני ישראל לאזהרה לכסוי. ועיין מש״כ במשנה בזה דבר נפלא בחשו״ק ששחטו ודו״ק.

דף פ״ז ע״א תני׳ אידך, ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו המצות בזויות עליו. ויל״ד מה זו שאמר שלא יהיו המצות בזויות עליו דרך כלל, ולמה לא קתני שלא יבזה את המצוה, דהיינו הכסוי במה שמכסה ברגל. והנראה לפע״ד כי מחכמי הטבע אומרים, כי הדם הוא העצם היותר עלול וממהר להבאיש ועפושו מקלקל האויר, וגורם מחלות רעות, וע״כ צותה התורה לכסותו בעפר שהוא היותר מוכשר לבטל האדום המזיקים והבאצילין היוצאים מן הדם הנשפך. ואם נאמין לטעם זה, תהי׳ מצות כסוי הדם, כעין מצות וכסית את צאתך. ואם נאמר טעמים כאלו במצות ה׳ יתברך, תתבזה המצוה בעיניו כמובן, ולכן דרש שיכסה ביד דייקי ודלא כדרך המכסים דבר מאוס ברגל, כי יש טעם כמוס ותיקון הנפש בקיום מצות ה׳ שלא נתגלה לנו, ולכן עלינו לכבד את המצות מצד קדושת המצוה. וראי׳ דכן הוא ממה דלמד מזה, בשבת כ״ב ע״א שאסור להרצות מעות נגד נ״ח, ולהרבה פוסקים אפילו מרחוק ואיזו בזיון איכא בזה, עד שלמדוהו מהא דאין מכסין ברגל, אלא ודאי כדאמרן, דמשם ילפינן דבעינן לכבד המצוה ובעינן דוקא ביד ולא ברגל כשאר דבר מאוס, ומזה שפיר ילפינן גם להרצאת מעות נגד נר חנוכה דמורה על אי כבוד. ובזה נבין נמי למה דוקא כאן בכסוי גלתה התורה שלא יהיו המצות בזויות עלינו עד שאמרו שם בשבת, אבוהון דכלהו דם אבל לפי האמור ניחא דכאן בכסוי המעשה בעצמו שהוא לכסות דבר מאוס ועלול לעיפוש, היה הדרך הרגיל לכסות ברגל ומ״מ הקפידה תורה לכסות דוקא ביד כדי להראות כבוד לא להמעשה אלא להמצוה ב״ה, וכ״כ הרמב״ם ז״ל במתק לשונו הזהב בסוף הל״ש וז״ל: וכשיכסהו לא יכסה ברגלו וכו׳ שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ב״ה וכו׳ עכ״ל ודו״ק.

עוד שם גמרא אבעי׳ להו שכר מצוה או שכר ברכה, כבר נתעורר בל״ח הא תרתי איכא מצוה וברכה. והנראה לפע״ד בכוונת האי אבעי׳, דהכי קמסתפק דמצוה עצמה כיון דאיתא בשליח ושלוחו של אדם כמותו. איך אפשר לחטפה מן המחויב בה, דהרי הוא כשלוחו וניהו דבתורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה, דהתם אפשר לבטל הפרשתו אם נאמר דלא עשה כלום, ועוד דהתם ג׳ מדות בתורמים ואמר בעה״ב שהוא רוצה ליתן פחות או יותר, ע״כ צריך לעשותו שליח בפירוש, אבל בכסוי או במילה וכדומה דבלא״ה א״א לבטל המעשה, מסתמא ניחא לבעלים כדי שיהי׳ שכר של המצוה שלהם אלא דמ״מ אפסדי׳ הא דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולכן בברכה איכא ספק דהרי אמרו גדול העונה יותר מן המברך ועכ״פ כמברך, וא״כ מה אפסדי׳, ועיין ש״ך חו״מ סימן שפ״ב דהעלה באמת דבבירך בלחש מיירי, דאי איכא עונה הרי הוא יותר או כמברך. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שהקשה א״כ מ״ט אמר דנ״מ לענין ברכת המזון, ולא אמר בפשיטות דנ״מ בעונה אמן ויפה דחה דברי הש״ך ז״ל, אלא דלא באר למה באמת ישלם שכר ברכה במקום דהנגזל ענה אמן. אבל באמת לק״מ כאשר בארתי במקומו, דהא דגדול העונה יותר מן המברך, היינו מן המברך בלא עונה, אבל לא מן המברך בדאיכא עונה. דהא דעונה גדול מן המברך משום דשמע ושומע כעונה וגם ענה אמן, אבל מברך בלא עונה לית לי׳ רק אמירת הברכה לבד בלא שמיעת אמן, משא״כ בדאיכא עונה דגם למברך אית לי׳ תרתי מברך וגם שומע עניית אמן דהוא כעונה אמן, וא״כ סכ״ס איכא איזו יתור להמברך בדאיכא עונה נגד העונה ועל אותו חטיפה חייב י׳ זהובים. וזה דקמסתפק שכר מצוה ומשום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אבל שכר ברכה לא דעונה כמברך או שכר מצוה לא, דמשום האי פורתא דמצוה בו יותר מבשלוחו לא משתלים מידי׳, אבל שכר ברכה משלם משום דהמברך בדאיכא עונה גדול מן העונה ומשום האי יתר משלם. ובזה נדחין נמי דברי הש״ך ז״ל שמוכיח מדברי הרא״ש ז״ל כאן, שמחלק בחטף מצות מילה בין חטפו מן האב דחייב, ובין חטפו משלוחו דפטור דמזה מוכח דאין לעשות שליח למול, דאל״כ הרי סכ״ס חטף המצוה מן האב אם חטף משלוחו שהוא כמותו. ולפי הנ״ל ליתא דהרי בחטיפת מעשה המצוה אינו אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, וזה הפסיד האב בכוב״כ, ואי דחטף זאת מן השליח ע״ז כתב הרא״ש ז״ל דבדבור בעלמא לא זכה במצוה דניהו דהאב מסתלק ע״י דבור בעלמא, אבל השליח לא זכה בה להיות תובע הפסדו מן החוטף ודו״ק.

עוד שם גמרא כסהו הרוח חייב לכסות. ארבב״ח אר״י ל״ש אלא שחזר ונתגלה וכו׳, ויש להכניס זאת בלשון המשנה דאל״כ הול״ל כסהו הרוח חייב לגלותו ולכסותו, אלא ודאי קאי אשלמעלה כסהו ונתגלה פטור מלכסות והני מילי אם כסהו בעצמו, אבל כסהו הרוח חייב לכסות כשנתגלה. אלא דעל גוף הדין אני תמה כיון דאם נתגלה חייב לכסות למה לא יתחייב לגלותו ולהביא עצמו לידי חיוב שהיה עליו מתחלה. וק״ו הוא ממה שאמרו חסידים הראשונים הכניסו פירותיהם דרך חציריהם כדי לחייבם במעשר והרי שם לא היה חייב מתחלה כלל, מכ״ש הכא דהיה מוטל עליו החיוב לכסות והרוח חטף ממנו המצוה, ולמה לא יגלהו כדי לזכות במצוה שהיתה כבר מוטלת עליו, וחכם לב יקח מצות כתיב. ואע״פ שיש חילוק בין מעשר לכסוי, דהתם לא נפרש המעשר אבל כאן הרי נתכסה הדם, ורצון הבורא ב״ה נתקיים בלעדי עשייתו, ואין מקום לעשות עוד, אלא דזה ע״כ ליתא דהרי אם כסה בעצמו וחזר ונתגלה פטור, ובכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב, הרי מוכח מזה דכל זמן שלא כסה הוא לא נעשה רצון הבורא.

אבל דע כי כבר אמרתי לך כמה פעמים דננקוט כלל גדול בידינו, דכל דרשות שדרשו חז״ל כעין אלו היתה סברתם או קבלתם האב, והדרשה להסמיך לקרא התולדה, ולכן גם כאן שאנו רואים דבהשבת אבדה ושילוח הקן ובתוכחה בכלם אנו דורשים אפילו מאה פעמים, וכאן בכסוי דורשים וכסהו דסגי בפ״א, ואע״פ שחזר ונתגלה פטור, העיקר הסברא שיש חילוק בין הנושאים, וע״ז סמכו לדרוש כאן הכי, וכאן הכי, והסברא מבוארת לכל שופט בצדק דבכ״מ דדרך שיחזור הדבר לכמות שהיה לא סגי בפ״א. ובהמה שדרכה לברוח מבית בעליה, או האם המשתלחת מקנה דדרכה לחזור ולברוח, לחזור ולשוב אל קנה, והתוכחה דרכה שלא תתקבל בפ״א עד שיתמיד המוכיח בתוכחתו, ולכן מסתבר דעד שנשיג התכלית איכא חיוב בהתמדת המעשה הלזו אפילו מאה פעמים. אבל בכסוי הדם הלא כל שנתכסה פ״א אין דרכו להתגלות רק ע״י סבה דלא שכיחא, ולכן לא מסתבר שיתחייב השוחט שיחזור אחר הדם, אם אירע שנתגלה, ולכן דרשו חז״ל בהני דלעיל השב ושלח הוכח אפילו מאה פעמים וכאן בכסה״ד אמרו דוכסהו מיעוטא הוא דסגי בפ״א, אמנם כן בכסהו הרוח כמו שהרוח מכסהו כך דרכו לגלותו, כי כן דרך הרוח כידוע, וא״כ שפיר אמרו דבכה״ג חייב לחזור ולכסותו. ולפ״ז דוקא אם חזר ונתגלה ע״י הרוח אבל אם ע״י סבה אחרת נתגלה באמת פטור מלכסות, וכן אם כסהו נכרי או חשו״ק אע״פ שחזר ונתגלה פטור מלכסות, ודבר זה חדש הוא ולא עלה ע״ד שום פוסק.

והנה הפר״ח בסימן כ״ח חקר באם הוא גילה בכסהו הרוח אם חייב לברך וכתב דמלשון הגמר׳ דקאמר שאם חזר ונתגלה חייב לכסות משמע דבכל אופן שנתגלה אם ממילא או ע״י עצמו חייב לכסות, וכיון דמחויב לכסות ממילא חייב לברוכי, אלא דזה ליתא דהא בסוכה ל״ג ע״א מסיק דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי אצל מצות ולחומרא אמרינן ולא לקולא א״כ ספק ברכות להקל עכת״ד. והדבר נפלא עד מאד דהרמב״ם ושאר פוסקים לא הזכירו כלל דבר גדול כזה דהאי חייב לכסותו היינו מספק ובלא ברכה, ועל הש״ס גופא יש לתמוה דאיך יסתפק ר״פ במקום דקתני במתניתן חייב לכסות, ולא מצינו כעין זה בש״ס שהתנא יסתפק בדין ועיין באחרונים שם בסוכה שנתפלאו בזה.

אבל מה שנראה לפע״ד בזה הוא דהנה רש״י ז״ל בד״ה הא אידחי לי׳ פירוש וז״ל ״והא אידחי לי׳ מכסוי, דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות״ עכ״ל. והוא פלאי מה מביא משם דהא בכסה בעצמו נעשה מצותי׳. ובסוכה ל״ג ע״א באמת לא פירוש כן אלא דכתב על הא דאמרינן והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות כיון דאדחי אדחי, ופרש״י ז״ל הואיל ואדחי ע״י הרוח מכסוי של מצוה כדקאמר, דכי לא נתגלה פטור מלכסות ע״כ והוא הנכון דקושית המקשן היתה מני׳ ובי׳ דכיון דבלא נתגלה פטור הרי דנדחה, איך שוב יהי׳ נראה אבל לפי פירושו כאן אין הקושי׳ מצד דחוי, אלא כיון דנתכסה מה לי ע״י אדם ומה לי׳ ע״י הרוח, דהרי כבר נעשה מה שראוי לעשות, ונשלם כונת המצוה יתברך, ואי בשביל דנעשה ע״י הרוח והפסיד המצוה, וכי בשביל זה נאמר דיכסה עוד הפעם, דבר שאין לו שום תכלית רק כדי שיקבל שכר. והנה לפע״ד רש״י ז״ל מצא סמוכין לפרש כן כאן הכי וכאן הכי בלשון הש״ס דבסוכה קפריך ״כיון דאדחי אדחי״ והכא פריך ״והא אדחי לי׳״, הרי שלך לפניך דשם כונתו למיפרך דכיון דע״י הרוח נדחה מכסוי איך יהי׳ חוזר ונראה, ולכן אמר כיון דאדחי אדחי. אבל כאן פריך למה לא נימא דכבר נעשה מצותי׳ ברוח כמו בכסה בעצמו, דמ״ש דסכ״ס נתקיימה כוונת המצוה ב״ה שיתכסה הדם פ״א, ובהכי סגי דוכסהו מעוטא הוא כנ״ל. ומה דקאמר לישנא דוהא אדחי לי׳ ולא קאמר והא נעשה מצותי׳ כיון דאין כאן מצוה רק התכלית של המצוה נעשה ועי״ז נדחה זה מן המצוה. ואם כן הוא הפירוש כאן בקושית המקשן והא אדחי לי׳, גם בתירוצו של ר״פ דאין דחוי אצל מצות צריכין אנו להכניס כוונה אחרת ממה דהשיב ר״פ שם בסוכה על הקושי׳ דהואיל ואדחי אדחי, והכוונה כאן דאין דחוי אצל מצות דכל שכסה הרוח והרוח חזר וגלהו הוה ממש כמו השב תשיבם ושלח תשלח, דבכל פעם הוה מצוה חדשה, ולא שייך כאן דחוי כלל וכסברת הרא״ש ז״ל ס״פ אלו מגלחין לגבי שבת, דבכל רגע איכא חיוב חדש דלא שייך דחוי, ואי דבכסהו בעצמו פטור, שם איכא מיעוטא כדאמר בגמר׳ והסברא הוא דכל שכסה פ״א אין דרכו להתגלות עוד, משא״כ ברוח המכסה דדרכו לגלות כמו שכסהו הו״ל כמו שילוח הקן דדרכו של האם לחזור אל קנה. ותדע דהש״ס לא על דרשה דהשב קסמך, דהרי פריך מ״ש מהשבת אבדה דהשב אפי׳ מאה פעמים, ומשני התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו, ואיפכא הול״ל התם כתיב השב במקור דמורה על התמדת המעשה, אבל הכא לא כתיב רבוי כזה, אלא ודאי עיקר הענין אסברה נבנה, והאי מעוטא דוכסהו קאי דוקא על כסוי של עצמו, או אפילו של חשו״ק ונכרי, אבל בכסה הרוח דדרכו לגלות כמו לכסות הדרינן לסברתינו, להיות כמו השבת אבדה ושלוח הקן. ומעתה מה דקאמר שם דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי או אין דחוי, היינו בשאר מצות אבל בכסוי צ״ל ע״כ דלא שייך כלל דחוי, דכל שהרוח כסה וגלה, הוה כהשבת אבדה דאפילו מאה פעמים חייב לכסות, וכסתימת לשון המשנה דאמרה חייב לכסות ולכן כל שחזר ונתגלה ע״י הרוח חייב לכסות בברכה אבל אם הוא גלה או נתגלה ע״י סבה אחרת, אין כאן מצות כסוי כלל, כמו בכסהו בעצמו וכנ״ל והא דמכסה בעצמו, וחזר ונתגלה אפי׳ ע״י הרוח דפטור משום דהא גופא שיהי׳ רוח מנשב בחוזק שמגלה כסוי עפר שבארץ הוא לא שכיח, אבל כסהו הרוח הרי כבר איכא רוח המכסה והוא המגלה אין זה כסוי העומד. היוצא לנו מזה לדינא להלכה ולמעשה כל שכסהו הרוח והרוח גלהו ודאי יכסה בברכה כסתם משנה וכסתימת לשון הפוסקים, אבל אם גלה בעצמו או נתגלה ע״י סבה אחרת ודאי יש לחוש ולכסות ולא נסמוך על סברתינו נגד סתימת לשון הפוסקים שלא נחתו למה שכתבנו, אבל חלילה לברך על כסוי זו באשר גם הפר״ח וכמה אחרונים שאחריו מסכימים שלא לברך, ולפי הצעתנו אין כאן ספק מצוה, אלא ודאי לא בעי כסוי כלל.

ועפ״י דברינו נדחה מה שראיתי בת״ח ז״ל שכתב דממה דקתני במתניתן כסהו ונתגלה פטור מלכסות, לכאור׳ משמע דדוקא אם נתגלה בדיעבד, אבל אסור לגלותו לכתחלה, וא״כ הוה אסור לשחוט ברחוב העיר מקום דריסת הרבים, אבל נראה דמתניתן אורחא דמלתא נקיט, דאפילו לכתחלה מותר לגלות כיון דמיעוט קרא דחזר ונתגלה פטור מלכסות, אלמא דכסוי לחוד עושה מצוה, דכל שמכוסה אפילו רגע אזלא לה המצוה. ואע״ג דגבי נר חנוכה נמי קי״ל הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, מ״מ אסור לכבותו תוך השיעור שאני התם דפרסומי ניסא בעינן וכו׳, עכת״ד, ולפי דברינו ליתא דגם כסוי, ממש כדין נ״ח הוא, דאין זקוק לכסותו אם נתגלה אבל אסור לגלותו וכן ברוח מצוי׳ לגלות אין הכסוי פוטרו מלכסותו פ״א כמו שבארנו למעלה. וראי׳ לזה מהא דלעיל פ״ה ע״ב דאמר לי׳ צא טרוף משום דאם ישחט ויתחייב בכסוי, שוב אסור לו לעשות צרכיו כפרש״י שם, דלא יעשה ממנו צרכיו ואי דהוה שרי לגלותו מיד, היה יכול לכסות ואח״כ לזרוק הכל לתוך ביבותא דמיא, אלא ודאי דבעינן שישאר מכוסה. וחילוקו של הת״ח בין נ״ח לכסוי לא הבנתי, דהלא הקושי׳ הוא כיון דהתם משום פרסומי ניסא בעינן שידליק עד שיכלה רגל מן השוק, למה לא הזקיקו להחזיר ולהדליק אם כבתה, ואין לנו מנוס אחר אלא לאמר דכל שאין עלול לכבות לא אטריחו, והיינו טעמא דכסוי נמי וכנ״ל, והוא אמת וצדק וברור לדינא בס״ד ודו״ק.

עוד שם גמרא ומ״ש מהא דתניא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות, ופרש״י חייב לכסות אע״ג דלא חזר ונתגלה, ופלא להבין דמה ס״ד דגם הכא בכסהו הרוח יהי׳ חייב לכסות אחר שכבר נתכסה, ואיך אפשר לאמר כן דמה מהני הכסוי על כסוי, דהא בלא ר׳ יוחנן הוה מפרשינן מתניתן דכסהו הרוח חייב לכסות דר״ל שחייב לגלותו ולכסות, אבל לכסות מה שכבר מכוסה מהיכי תיתי וצ״ל דהומ״ל ולטעמיך, ודו״ק.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לברכת המזון. כתב הרב ש"ך בח"מ סימן שפ"ב דמהרש"ל ז"ל כתב דשכר ברכה מדאורייתא קאמר אבל שכר ברכה מדרבנן פטור ולפ"ז חשיב בפה"ג ולא הטוב והמטיב והקשה מורינו הרב הגדול שארינו (בן בתו של מז"ה חס"ל זלה"ה) כמהר"ר אברהם יצחקי ז"ל דגם ברכת פה"ג דרבנן וכבר אני עני כתבתי בענין זה בשער יוסף בסופו סימן ז' ובפתח עינים כאן. ואחר זמן נדפס עפרא דארעא להרב מהר"י עייאש ז"ל הגהות על ארעא דרבנן ותירץ דשאני ברכת בפה"ג דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה וכו' וכבר כתבתי על דבריו בקונטריס יעיר אזן מערכת שי"ן אות ח' בס"ד ובענין זה כתבתי בכמה מקומות כמו שרמזתי במחב"ר י"ד סימן כ"ח בס"ד:

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לברכת מזון וכו' איכא למידק במ"ש למאי נ"מ לבהמ"ז. אמאי לא קאמר נמי למצוה שאין בה ברכה דאי אמרת שכר מצוה חייב עשרה זהובים ואי אמרת שכר ברכה פטור. ונראה דלא אסתפק ליה דאי אמרת שכר ברכה דבמצוה בלא ברכה פטור דהא אמרינן פרק החובל (בבא קמא דף צ"א) תני רבה בב"ח קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ותרגמה רב בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה דא"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכסה וכו' חייבו ר"ג עשרה זהובים. ומהאי ברייתא פשיטא ליה דבמצוה בלי ברכה חייב אלא דאיבעיא ליה דבמצוה דיש כמה ברכות אי חייב על כל ברכה:
ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים דלימא דחייבו י' זהובים ה' משום מצוה וה' משום ברכה והכונה דהבעיין הו"ל לאסתפוקי אי האי דחייבו ר"ג עשרה זהובים הוא משום שתיהן מצוה וברכה או שכר מצוה או שכר ברכה. וע"פ האמור ניחא דכיון דידע ההיא דשור ואילן דחייב עשרה זהובים כדמוכח מסתמות דברי רב אף דליכא ברכה לא נסתפק אלא אי שכר מצוה ולא משגחינן בברכות או שכר ברכה וחייב במספר הברכות:
וראיתי להרב עיון יעקב שהקשה אמאי לא קאמר דנ"מ לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט ב' חיות או חיה ועוף כל א' בפני עצמו דקי"ל דסגי בברכה אחת ומ"מ כל חדא מצוה בפ"ע היא כמשמעות הרא"ש בפסקיו וא"כ אי אמרינן שכר ברכה אינו נותן רק עשרה ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפ"ע וצריך לשלם ך' זהובים או יותר לפי מה שהם ואולי י"ל דסתם גמרא קאמר הנ"מ הזה לענין ברכת המזון לפי מה שידע מהמעשה דפשיט שהוא בבהמ"ז אבל באמת יש נ"מ טובא עכ"ל ויש להרגיש דמשמע מדבריו לפי מאי דפשיט דהוא שכר ברכה על מצוה בלי ברכה פטור ואם כך כונת הרב ז"ל הוא הפך סוגית קמא ודברי הרי"ף והרא"ש והריטב"א והר"ן וסיעתם כמפורש בדבריהם דעל מצוה בלי ברכה חייב נמי עשרה זהובים ואם כן לא קאמר בש"ס נפקותא זו דפשיטא ליה דחייב על ב' מצות שעשה אף דברכה א' לשניהם ומיהו יש לצדד קצת בזה:
וזה חזיתי בשיטה מקובצת קמא שכתב משם הרב המאירי וז"ל סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ויש שפירשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שביארנו שם עכ"ל ודברים ככתבן קשים לשמוע דאיך קפסיק ותני ברישא דעשרה אפילו איכא הרבה ברכות והלא מסקינן בסוגיין דבהמ"ז מ' זהובים והוה עובדא ברבי דאמר מ' זהובים אתה נוטל וגם נתנה עליהם בת קול כוס של ברכה שוה מ' זהובים. ותו מאי קאמר ויש שפירשו במסכת חולין הלא זהו תלמוד ערוך. ואנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס שבסופו דף כ"א ע"ד סברית מימר דגירסא אחרת היתה לו וכו' ע"ש ועתה רואה אני דלא ניתן ליאמר כיון דהרב המאירי היה בזמן הרשב"א ולא חזינא ברבוואתא קמאי רמז גירסא אחרת. והנכון שהוא ט"ס וצ"ל סך עשרה זהובים על המצוה הוא ואם היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה פירשו במסכת חולין עשרה וכו' כצ"ל:
תו איכא למידק בש"ס במ"ש יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים דאמאי אצטריך בת קול והרי רבי כבר אמר בפשיטות מ' זהובים אתה נוטל. וראיתי להרב גדול בדורו מהרח"א במקראי קדש וישרש יעקב שפירש דהבת קול חידש תירוץ מהרש"ל על קושית התוס' דהטוב והמטיב דהויא דרבנן אינו חייב עליה עשרה זהובים עכ"ל. והרואה יראה דמהרש"ל לא אתא לשנויי קושית התוס' רק ביש"ש פרק החובל להלכה קאמר דאינו חייב במצוה דרבנן. והרב ש"ך ח"מ סימן שפ"ב תירץ בזה קושית התוס'. והאמת שדבריו קשים להולמן חדא דבפה"ג ג"כ דרבנן. ותו דמהראשונים מוכח דאף במצוה דרבנן וכמ"ש אני בעניי שם בשערי ושם ישבתי דברי מהרש"ל והרב ש"ך והמעיין יראה מ"ש שם בדעת מהרש"ל וכן נראה ממהרש"ל עצמו שם במ"ש דעכשיו שקונין שלישי וכו' חייב עשרה זהובים ע"ש ודוק הטב:
ולכל הדברות מה שפירש הרב מהרח"א דהב"ק חידש זה. אינו מתיישב דס"ס מאי אתא לאשמועינן וכבר רבי אמרה ופשיטא ליה דמ' זהובים הוא ולדעת זה גם רבי כונתו כן מפיק הטוב ועייל בפה"ג:
ולי ההדיוט אפשר בהבין דברי רש"י שכתב מ' זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהן אמן עכ"ל ודבריו צריכין ביאור וכבר עמדו עליהם הרב מעדני מלך והרב ש"ך ופירש כל אחד לדרכו. ואני בעניי אפשר לי לומר דרש"י לפרש הבת קול קאי ולא קאי לפרש דברי רבי שאמר מ' זהובים אתה נוטל כמו שחשבו ז"ל והראיה שכתב רש"י שענה אחריהן אמן. ואי קאי על דברי רבי הול"ל שעונה או שיענה אחריהן. אמנם כונת רש"י אפשר דהוקשה לו כקושיין על הב"ק אמאי אצטריך: ותו דכיון שהוא צדוקי הוא רחוק שיהיה לו שכר. והגם דרבי א"ל מ' זהובים אתה נוטל אמר לו כן כדי שלא יברך אבל ודאי שאם הוא מברך אין לו שכר כיון דמכחיש הקבלה. ולזה פירש דהב"ק בא לומר שרבי שענה אמן יש לו שכר מ' זהובים לאפוקי הצדוקי דאין לו שכר כלל חפץ בברכה ותרחק ממנו ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו':
ואחזה אנכי בשו"ת יכין ובועז להרבנים השלמים נכדי הרשב"ץ הנדפס מקרוב אשר בח"ב סימן ט"ז כתב וז"ל ולדידי קשיא הא דאמרו ד' ברכות והא ה' הן ד' של בהמ"ז וא' על היין אלא שיש לתרץ שלא מנו אלא הג' ברכות שהם של תורה ולא מנו הרביעית שהיא של סופרים וכו' ולא מצינו שזכרו רז"ל סמך לזה גם לא ראינו למפרשים ולא למחברים שכתב א' מהן שיש שום סמך לברכה ששוה עשרה זהובים. אלא מ"ש הרמב"ן שיש אסמכתא מן הכתוב כף אחת וכו' ועוד כתב טעם אחר שיש לכלול עשר ספירות וכו' ומתוך דבריו נראה שאין שוה עשרה זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא ואחרים כתבו שכל מצוה שוה עשרה זהובים וכו' והביאו ראיה מפרק החובל וכו' ע"ש וק"ק במ"ש ולדידי קשיא וכו' שהיא קושית התוס'. ומה שתירץ אפשר דאין כונתו לשלול מצוה וברכה דרבנן אלא דעתו ז"ל דהכא שיש ג' ברכות דאורייתא לא חשבינן הטוב דתקנוה על הרוגי ביתר:
והוי יודע כי אני הצעיר כתבתי במקום אחר שהרב הנזכר לא ראה דברי ה"ר צמח שכתב רבינו ירוחם בשמו וכו' ועתה התבוננתי ובעיני הוא קרוב לודאי שמה שכתב ברבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ד כתב ה"ר צמח עד סוף הלשון שכתוב עד כאן אינו מהחיבור. הרואה יראה שהוא לשון תשובת יכין ובעז הנזכרת כמעט אלא שהוא בקצור. ונראה שבגליון ספר רבינו ירוחם כתב הכותב תשובה הנזכרת בקצור. ומ"ש כתב ה"ר צמח לאו דוקא וכונתו על תשובה הנזכרת וכבר מצינו למרן בב"י א"ח סימן שכ"ד שכתב תשובה א' מח"ב הנזכר בשם הרב צמח. והח"ב הוא לרב שמעון ולפי מ"ש בסדר הדורות דספר רבינו ירוחם דפוס ראשון הוא בשנת רפ"א אינו רחוק שכתבו בגליון תשובה הנזכרת וסיימו שאינו מהחיבור והמדפיסים הדפיסוהו בפנים. ולפ"ז מ"ש אני בעניי בשם הגדולים ח"ב דרבינו ירוחם מייתי ספר ארחות חיים ע"ש אפשר דגם שם הוא גליון ואינו מספר רבינו ירוחם:
ומ"ש עוד בתשובת יכין ובעז הנזכרת דלא מצא שום מחבר ומפרש זולתי הרמב"ן וכו' יש להעיר שכ"כ ארחות חיים דף ד' והרב ז"ל היה לו ספר ארחות חיים שמזכירו בתשובות אחרות ואפשר שכונתו שלא מצא מחבר קודם הרמב"ן. אבל א"ח היה אחריו. האמנם קודם הרמב"ן כתבו אור זרוע שקדם קצת להרמב"ן כפי הנראה והביאו הרב תורת חיים בקמא דף צ"א. והרב רבינו יהודה חסיד שהיה תלמיד ר"י בעל התוס' והביאו בספר מנחת יהודה. אמנם הרב הנזכר אפשר דלא היו בידו הספרים הנזכרים בכ"י. ולכל הדברות ק"ק עליו דלא זכר תשובת מר זקנו הרשב"ץ בח"ג סימן קנ"ו ע"ש. גם מ"ש בדעת הרמב"ן אינו מוכרח. ואדרבה יש להוכיח שאין דעת הרמב"ן כן מדלא הזכירו דעתו הרשב"א והר"ן והרב המגיד והריטב"א והרשב"ץ דשמעתיה בפומיהו כולי יומא כידוע וכתבו בפשיטות דמצוה. לחודה דינה כברכה:

(פז א) מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר השב אפי' מאה פעמים וכו'.—תמוהה מאד בעינינו קושיא זו, דשאני השבת אבידה דכתיב בה לשון מקור "השב", והרבה כיוצא בזה איתא בסוגיא דב"מ שם כמו "שלח" "הוכח" "עזוב" "הקם"^*וכעין זה כתב הגאון רמ"ל מלבים זללה"ה באילת השחר שלו סי' לח (ע"ש)..

דין המתפלל בתוך הסעודה אין צריך לחזור ליטול ידיו ולבצוע:

פסק כתבו התו' והרא"ש אחריהם הא דאמרינן משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר היה הר"ר י"ט אומר מטעם זה שמעינן דפעמים שאדם זוכר באמצע סעודה שלא התפלל ועומד להתפלל כשחוזר צריך ליטול ידיו ולבצוע המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרי' הכא ולא דמי כלל דהיינו דוקא לענין ב"המ דקחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה אטו אם יברך באמצע הסעודה על הזיקים ועל הרעמים הוי הפסק ובהדיא אמרינן בע"פ אם עקרו רגליה' לילך לב"ה כשהן חוזרין אין טעינין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה אם הניחו שם מקצת רבירים אע"פ שהתפללו בנתיים ע"כ וכת' ב"י וז"ל יראה שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ הוא חלוק בדבר שכ' דאמרי רבוותא הואיל וכל חד מצוה באנפי' נפשיה הוא צריך לברך בפ"ה לכל כסא כסא ומסייע להאי סבר' מהא דתנן וכו' שמעינן השת' דכי היכי דלענין ב"המ כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוי הפסק ה"נ כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צרי' לחזור ולברך בתר דגמור הגדה ובתר דגמיר הלילא בפ"ה וסברא מעליא היא ע"כ והרי ההגד' אינה סילוק ברכה והיסח הדעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצריך לברך בפ"ה על כוס הגדה וא"כ ה"ה במתפלל מ"מ כיון שאין אנו מברכי' על כוס הגדה מילתא במתפלל בתוך סעודתו לא נקי' כוותיה אלא לדברי הרא"ש ז"ל ע"כ ולפי דבריו אנו דק"ל כדברי הרי"ף ומבר' על כל כסא וכסא וכן המנהג בכל מדינת אשכנז א"כ לא יתכן נמי דברי הרא"ש שכ' הכא דתפילה לא הוי הפסק אלא צריך לחזור ולברך וליתא דמה שנהוגים לברך על כל כסא וכסא לאו משום הפסק והיסח הדעת הוא דא"כ ה"ל נמי לברך ברכה אחרונה אחר כוס הראשון וכן אחר ב"המז דהא מפסק אגדתא והלל ואנו נוהגין שלא לברך ברכה אחרונה אלא אחר כוס האחרונה לבד אלא דס"ל מאחר שחכמי' תקנו ד' כוסות וכל חד וחד למילתא אתקין כל חדא מצוה בפני עצמו הוא ומ"ה מברכין אכולהו וכ"כ המרדכי להדיא בע"פ ועוד נ"ל שאף הרי"ף מודה הכא בשלמא התם א"א לו בע"א אלא להפסיק באגדתא ובהלל ומ"ה חשיב ליה הפסק אבל הכא אפשר לו שיפסוק ויברך ב"המ ואח"כ יתפלל וא"כ הוי כדבר הרשות וסברא זו מצאתי כתוב בשם ספר אהל מועד דכל דבר הרשות לא הוי הפסק בתוך הסעוד' ואף שיש מפרשים תפילת המנחה מאחר שהוא חובה הוי הפסק לא מסתבר הכי מאחר שאין חובה להתפלל בתוך הסעודה כדפרי':

דין מי ששחט והזיד ולא בירך או שכיסה והזיד ולא בירך איסורא קא עביד ומ"מ מותר באכילה:

פסק כת' המרדכי שכת' בספר אבי"ה שאסור לספר בין ברכת שחיטה ובין ברכת כיסוי ובספר התרומה התיר וכתב עוד שמצא ראבי"ה בתשובות הגאונים דמי שכסה והזיד ולא בירך אסור לו לאכול משחיטתו אבל לאחרים מותר והוא חייב מלקות עכ"ל ואף שאין לדברים עיקר בגמ' ובספר א"ח נמי הביא ראייה מגמ' שאין כיסוי הדם מעכב את הבשר מלאכול מ"מ נר' שהגאונים בקעה מצאו וגדרו בה גדר שהיו רואים שלא נזהרו בברכת הכיסוי ומ"ה קנסוה לו ולא לאחרים וגזירה זו לא נתפשטה גם האידנא לא פריצי אינשי בהאי בקעה שלא לברך ומ"ה מותר לאכול אפי' לו וכ"כ בספר א"ז שחט והזיד ולא בירך או כיסה והזיד ולא בירך איסורא עביד ומ"מ מותר באכילה ע"כ:

דין שיברך ברכת כיסוי קודם לכיסוי ונוסח הברכה הוא בא"י אמ"ה אק"בו על כיסוי דם בעפר:

פסק כתב הרא"ש וז"ל כת' בה"ג שמכסה תחילה ואח"כ מברך ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן הני מילי בתחילת המצוה אבל זו סיום מצו' היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך הלכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה ועל הכיסוי אח' גמר מצוה והעולם לא נהגו משו' דחשיבי כיסוי בפני עצמה ע"כ והמה דברי הרשב"א שכת' בספר ת"ה וכתב שכן מצא לדברי הרמב"ן וכ"פ שיברך קודם שיכסה וכן עיקר ונוסח הברכה בא"י אמ"ה אק"בו על כיסוי דם בעפר:

דין כסהו וחזר ונתגלה פטור לכסות כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ודין אם שפך ולא כיסה והראהו אח' חייב לכסותו ויכסה בידו או בסכין או בכלי אבל לא ברגל משום בזוי מצוה:

מתניתין שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות אמר רבה בר בר חנה אמ' רבי יוחנן ל"ש אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות וכ' הרא"ש ואע"פי שנדחה מכיסוי קודם שנתגלה אין דיחוי אצל מצו' והא דתני' השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות אוקמי ר"ז בשרישימו ניכר ע"כ ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומניין שאם שחט ולא כסה וראהו אח' שחייב לכסות ת"ל ואמרת אל בני ישראל מצוה זו תהא על כל ישראל תני' אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא יכס' ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו וז"ל הטו' ומכס' בידו או בכלי אחר ונהגו לכס' בקת' דסכינא ששחט בה תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באח' ששפך וקדם חבירו וכס' וחייבו רש"בג ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה ההוא דסעד אצל ר' א"ל ר' כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובי' אתה נוטל א"ל כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהו' ה' דשכר ברכה שוה מ' זהו' ה"ה שכר מצו' וסוד עשרה זהו' הו' ע"ד כוונת אלף עולות שהעלה שלמה ועיק' הדבר הא דאמרינן דמחייב י' זהובים ליתן בעבור שכר מצות או ברכה שקדמה ולקחו ממנו בין לעניין מיל' בין לעניין קריא' התורה וכן הא דאין דנין האד' האידנא במידי דלית ביה חסרון כיס כו' הכל כתבתי בפרק החובל סימן ס' באריכות:

דין דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ואם אין בו מראה דם פטור מלכסות ואין חילוק בין אם נפל דם בתוך מים או מים לתוך דם לעולם כשיש מראית דם חייב לכסות אע"פ שנדחה מכיסוי כשלא היה בו מראית דם מ"מ כשחזר למראית דם חייב לכסות ואם נתערב ביין אדום או בדם בהמה רואי' היין ודם הבהמה כאילו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור היין הזה והיה בו מראה דם חייב לכסות ואם שחט חיה ואח"כ בהמה עליה פטור מלכסות שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות ואם שחט צפור כשרה ואח"כ שחט עליו צפור שנתנבלה חייב לכסות:

מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותן כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה פי' חיה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים ר"יא אין דם מבטל דם תנן נמי התם כזה לענין קדשים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים ר"יא אין דם מבטל דם אר"ח ב"א א"ר ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם שנפלו לתוך מים ראשון ראשון בטל אר"פ ולענין כיסוי אינו כן שאין דיחוי אצל מצות פירש"י שאפי' נפל דם לתוך מי' חייב לכסות שאפי' שבטל ונדחה ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית מים לדם דם הבטל נעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות תניא ר' יונתן ב"י אומר שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה שחט בהמה וא"כ חיה חייב לכסות ואע"פ שאין עפר למטה וצריך עפר למטה ולמעלה כדלקמן מ"מ אין המצוה בטילה בכך ומה דאפשר ליה למיעבד עבד והטור כ' וז"ל כ' ב"הע מאן דשחיט צפורא או חיות' ושחט בהמה עלה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות וכת' מהר"י קא"רו אין ספק שרבינו הטור לא עיין לבקש דין זה בגמ' דא"כ לא היה כותבו בשם העיטור ואני אומר דמ"ה הביא ב"הע כדי לדייק מינ' דוקא שחט צפורא או חיותא ואח"כ בהמה אבל שחט עליה צפור שנתנבלה חייב לכסות דדם צפור קליל ואינו מכסה אף שהדם שלמטה נמי הוא של צפור ומ"ה דייק ב"הע בלישני' שחט צפורא או חיותא כו' ובסוף שחט בהמה ואח"כ חיה ולא כתב צפורא אלא מ"ה כת' בתחלת דבריו צפורא לדייק מינה דאף בציפור בעינן אחריו בהמה אבל צפור שנתנ' לא וכן כת' בהג"ה בשם מהר"ם שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט ונתנבלה בידו חייב לכסות והיינו כדפרישית אמר ר"י אמר שמואל כל מראה אדמדומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכיסוי מאי קמ"לן מכפרין תנינ' חייבין בכיסוי תנינא מכשירין איצטריכא ליה מכשירין נמי אי דם הוא אכשורי מכשיר ל"צ שתמדו בימי גשמים מי גשמים נמי כיון דשקלו ורמי אחשבינהו ל"צ שתמדו מאליהם ר"א מנהרבי"ל אומר בצללא דדמא פי' באותן מים שהן מן הדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ר"י מדפתי אמר ענוש כרת והוא דאיכא כזית במתנית' תנא מטמאין באוהל והו' דאיכא רביעי' פרש"י והוא דאיכא כזית דם גמור וקאי אצללתא דדמא וקמ"ל אע"פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור וכן אינה מטמאה באוהל עד דאיכא רביעית דם גמור וכן פירשו התו':

מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר. הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע''פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה: גמ' ואומר לבני ישראל. בפרשת כסוי הוא: במה ששפך. בידו: שלא יכסנו ברגל גרסינן: ליתן לו. מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה: ברכת המזון. ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא: ה' צבאות שמו. אלמא חדא הוא דבראינהו: נקוט לי זימנא. תן לי זמן: כי הוה בעי. רבי מיברך כשהיה רבי רוצה לסעוד: אמרו ליה. בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא: אמר. רבי על עצמו מקרא הזה: ויתנו בברותי רוש. בסעודתי נותנין מרה: לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת: ארבעים זהובים. שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן: לאותה משפחה. של מבשר: דאמר מר. באלו מציאות (ב''מ דף לא.) השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא הכא נמי וכסה טובא משמע: כתיב מיעוטא. אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי' מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא: פטור מלכסות. דהא מכוסה ועומד הוא: הא אידחי ליה. מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות: אין דיחוי. אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן: חייב לכסות. אף על גב דלא חזר ונתגלה: מתני' נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו: רואין אותו. יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות: נתערב בדם הבהמה. דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה:

משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. מכאן היה אומר הר''ר יום טוב שאם עמד מאכילתו והתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לאו דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים או אפילו בפה''ג יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים (דף קב.) דאם הניחו מקצת חבירים ועקרו רגליהן לילך לבהכ''נ כשהם חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אף על פי שהתפללו בנתיים: ומכסי בחדא ידא. יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש''י להניח על של יד ועל מצות על של ראש ולדברי ר''ת מברך על של ראש שתים או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וא''צ לחזור ולברך המוציא ומיהו אם אומר מענין שחיטה כמו תביא עוף לשחוט או הסכין פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כמו (ברכות דף מ.) טול ברוך גביל לתורי ואם צריך לחזור ולברך כמו בתפילין אז אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה כמו בתפילין כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו.) דעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה ומ''מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מא.) דתנן נוטל ס''ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס''ת. וניקרי ביה ומשני ר''ל משום ברכה שאינה צריכה ונראה היכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשחוט שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט דהא אשכחן ר' יהודה שמצריך לכסות בין חיה לעוף אף על פי שא''צ לחזור ולברך: וחייבו ר''ג ליתן עשרה זהובים. ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמלתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמר בהחובל (ב''ק דף פד:) ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב''א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא: או ארבעים זהובים אתה נוטל. שתיה לא שייכא לשכר ברכה אלא היה רוצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי וא''ת או נ' זהובים ה''ל למימר דהא איכא ברכת בפה''ג שלאחר בהמ''ז וי''ל דסבר כמ''ד בערבי פסחים (דף קג: ושם ד''ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא: רואין אותו כאילו הוא מים. בפ' התערובות (זבחים דף עח:) אמר דלאו רואין לדם קדשים קאמר אלא רואין ליין ולדם בהמה וחיה קאמר ' דרואין כאילו הוא מים כדפירש בקונטרס והקשה הר''ר שמואל מוורדו''ן דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כב.) מפרש טעמא דרבנן ור' יהודה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה אומר מכאן למין במינו שאינו בטל והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זה את זה ומין במינו בטל הכא לא בטיל שאפילו היה דם הפר היה ניכר אדמומית דם השעיר וי''ל דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא יהיה דיהה מראהו ובטל כדאמרי' בפ' התערובות (זבחים דף עח:) דלי שיש בתוכו יין לבן וחלב ר' יהודה אומר רואין ליין וחלב כאילו יין אדום ואם דיהה מראיהן (כשר אבל) דם לתוך מים ראשון ראשון בטל וה''נ אמרינן בפ''ה דע''ז (דף עג.) כי אתא רב דימי א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ובפרק בתרא דנדה (דף עא:) גבי דם תבוסה היכא דפסק שאין הולך בלא הפסק אמרינן ראשון ראשון בטל וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו סלקא ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמים דבציר בטלי ברובא וקאמר רב דימי בשם

חולין פז ע"א