דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס

חולין פד ע"א - Steinsaltz

The Gemara challenges: But even if the mishna is dealing with birds consecrated for Temple maintenance, let one redeem them after they were slaughtered and then cover their blood. The Gemara responds: This is not feasible, because in order to redeem a consecrated animal we require setting and valuating, i.e., the animal must be stood before a priest in order to evaluate it and only then is it redeemed (see Leviticus 27:11–12). A slaughtered bird cannot be stood before the priest; consequently, it cannot be redeemed.

The Gemara asks: But if the mishna is dealing with birds consecrated for Temple maintenance, in accordance with whose opinion is the mishna? If one suggests the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Everything, i.e., animals consecrated both for the altar and for Temple maintenance, was included in the requirement of setting and valuating, and therefore the slaughtered birds may not be redeemed, this cannot be so. Doesn’t he also say that slaughter that is not fit to render the meat permitted is nevertheless considered a halakhic act of slaughter that requires the covering of the blood? If so, one should be obligated to cover the blood of the bird even if it is not redeemed.

The Gemara continues: And if one suggests the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered a halakhic act of slaughter and therefore the bird would require redemption in order to cover its blood, this cannot be so. Doesn’t he also say that animals consecrated for Temple maintenance were not included in the requirement of setting and valuating? If so, let one redeem the slaughtered birds and cover their blood.

Rav Yosef said in reconciliation of this dilemma: The mishna’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and he formulates the mishna in accordance with the opinions of different tanna’im: With regard to the status of an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, while with regard to the requirement of setting and valuating he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Therefore, since one cannot redeem a bird that was consecrated for Temple maintenance once it has been slaughtered, there is no obligation to cover its blood, as the slaughter was not fit to render the meat permitted.

And if you wish, say instead that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that birds consecrated for Temple maintenance may be redeemed even after their slaughter. And although it would seem that their slaughter is fit to render the meat permitted and that one should therefore be obligated in the mitzva of covering the blood, it is different here, as the verse states: “And he shall pour out its blood and cover it” (Leviticus 17:13). By juxtaposing “pour out” to “cover,” the verse indicates that the obligation to cover the blood applies only to blood that is lacking only pouring and covering, without any intervening step. Excluded is this blood of birds consecrated for Temple maintenance, which is lacking pouring, redeeming, and covering.

The Gemara notes: And now that you have arrived at this explanation, you may even say that the mishna is referring to birds consecrated for the altar. As for the question asked earlier: Why not let one scrape the blood from the altar and then cover it? The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it,” indicating that the obligation to cover the blood applies only to blood that is lacking only pouring and covering, without any intervening step. Excluded is this blood of bird offerings, which is lacking pouring, scraping, and covering.

The Gemara cites another source for the exclusion of consecrated animals from the requirement of covering their blood: Mar bar Rav Ashi said that the verse states with regard to the mitzva of covering the blood: “An undomesticated animal or bird” (Leviticus 17:13). The juxtaposition of these two species intimates an analogy between them: Just as the undomesticated animal referred to in the verse is not consecrated, as undomesticated animals are never fit for sacrifice, so too, the bird referred to in the verse is not consecrated.

The Gemara asks: If it is so that the halakhot of slaughtering a bird are derived from those of an undomesticated animal, then say: Just as the verse is referring to an undomesticated animal, whose species cannot be consecrated as an offering, so too, the verse is referring only to a bird whose species cannot be consecrated as an offering. Therefore, I will exclude even non-sacred doves and pigeons, whose species can be consecrated.

The Gemara rejects this possibility: No, the juxtaposition indicates that the halakha with regard to the slaughter of birds is entirely like that of an undomesticated animal. Therefore, just as in the case of an undomesticated animal, you did not differentiate between its various species and all non-sacred animals are included in the mitzva, so too, with regard to the bird mentioned in the verse, you should not differentiate between its various species.

§ Concerning the halakha that covering the blood does not apply to a domesticated animal, the Gemara says that Ya’akov the heretic said to Rava: We maintain that an undomesticated animal, e.g., a deer, is included in the category of a domesticated animal with regard to the characteristics necessary to determine whether the animal is kosher, i.e., it chews its cud and has split hooves (see Deuteronomy 14:4–6). If so, I will also say that a domesticated animal is included in the category of an undomesticated animal with regard to the mitzva of covering the blood.

Rava said to him: With regard to your claim, the verse states in reference to the blood of a domesticated animal: “You may slaughter of your cattle and of your sheep…but be strong not to eat the blood…you shall pour it out on the ground, like water” (Deuteronomy 12:21–24). Accordingly, just as water does not require covering, so too, this blood of a domesticated animal does not require covering.

The Gemara asks: If that is so, that the verse equates the blood of a domesticated animal with water, then let one immerse ritually impure items in it to purify them, just as he can immerse them in water. The Gemara responds: The verse states: “But a spring or a cistern, or a gathering of water shall be pure” (Leviticus 11:36). The exclusionary term: “But,” indicates that only concerning these bodies of water, yes, they render pure an impure item, while something else, e.g., blood, does not.

The Gemara challenges: But perhaps one can say that this matter, i.e., the exclusionary term in the verse, serves only to exclude other liquids that are not called water. But with regard to blood, which is called water, as the verse states: “You shall pour it out on the ground, like water,” one may indeed immerse ritually impure items in it.

The Gemara responds: Two exclusions are written in the verse discussing ritually purifying waters: A spring of water, and: A cistern of water. The term “water” is understood as being attached to each of the bodies mentioned in the verse. The additional exclusion serves to exclude blood.

The Gemara challenges: Say that both this phrase, a spring of water, and that phrase, a cistern of water, serve to exclude other liquids, and not blood, whereby one phrase is to exclude flowing liquids that are not water from having the status of a spring, which renders an item ritually pure even when it is flowing; and one phrase serves to exclude gathered liquids that are not water from having the status of a ritual bath, which renders an item pure only when the water in the ritual bath is gathered.

The Gemara responds: Three exclusions are written in the verse: A spring of water, to exclude flowing liquids; and: A cistern of water, to exclude gathered liquids; and: A gathering of water, to exclude blood.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to covering the blood: “And any man of the children of Israel, or of the strangers that sojourn among them, who traps a trapping of an undomesticated animal or bird that may be eaten, he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13). I have derived only that one is obligated to cover the blood of an undomesticated animal or bird that one traps. From where is it derived that undomesticated animals or birds that are already considered trapped on their own, such as geese and chickens that do not roam freely, are also included in the mitzva of covering the blood?

The verse states “a trapping” to indicate that in any case, one is obligated to cover the blood of an undomesticated animal. If so, what is the meaning when the verse states: “Who traps,” if it is not to be understood literally? The baraita explains: The Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should consume meat only with this mode of preparation. That is, just as the meat that one traps is not readily available, so too, one should not become accustomed to consuming meat.

In a similar vein, the Sages taught in a baraita that the verse states: “When the Lord, your God, expands your boundary…according to every craving of your soul you may eat meat” (Deuteronomy 12:20). The Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should consume meat due only to appetite. That is, one should consume meat only when he feels a need to eat it.

The baraita continues: One might have thought that a person may purchase meat from the marketplace and consume it. Therefore, the next verse states: “And you may slaughter of your cattle and of your flock,” indicating that one should consume the meat of animals of his own flock, not those purchased in the marketplace. One might have thought that a person may slaughter all of his cattle, i.e., his only cow, and consume the meat, or slaughter all of his flock, i.e., his only sheep, and consume the meat. Therefore, the verse states: “Of your cattle,” indicating some, but not all of, your cattle; “of your flock,” but not all of your flock.

From here, Rabbi Elazar ben Azaria said: One who has one hundred dinars should purchase a litra of vegetables for his stewpot [lefaso]; one who has one thousand dinars should purchase a litra of fish for his stewpot; one who has five thousand dinars should purchase a litra of meat for his stewpot; and if one has ten thousand dinars, his servants should place a pot of meat on the stove for him every day. The Gemara asks: And with regard to these other individuals mentioned by Rabbi Elazar ben Azaria, when, i.e., how often, should they consume meat? The Gemara responds: Every Shabbat eve.

Rav says: We must be concerned for the statement of the elder, i.e., Rabbi Elazar ben Azaria, and be thrifty with our expenditure on food items. Rabbi Yoḥanan says: Abba, i.e., Rav, was from a family of particularly healthy individuals, and was able to subsist on the modest diet suggested by Rabbi Elazar ben Azaria. But with regard to people such as us, who are not as healthy, one who has even one peruta in his pocket should hasten with it to the storekeeper and purchase food. Two generations later, Rav Naḥman said: With regard to people such as us, who are physically weaker than those in previous generations, not only do we not delay the purchase of food items, we even borrow money to purchase food and eat.

The Gemara continues its discussion with regard to one’s livelihood: The verse states: “The lambs will be for your clothing, and goats the worth of a field. And there will be goats’ milk enough for your food, for the food of your household; and sustenance for your maidens” (Proverbs 27:26–27). “The lambs will be for your clothing” indicates that your clothing should be produced from the shearings of lambs, i.e., purchase lambs from whose wool you can produce clothing. “And goats the worth of a field” indicates that a person should always seek to sell a field and purchase goats in order to benefit from their milk, wool, and offspring, and a person should not sell goats and purchase a field instead. “And there will be goats’ milk enough” indicates that it is sufficient for a person that he be sustained from the milk of kids and lambs that are in his house.

“For your food, for the food of your household” indicates that your food comes before the food of your household, i.e., one must first ensure that he has food for himself before providing for others. With regard to the phrase: “And sustenance for your maidens,” Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: The verse indicates that you must give sustenance to your youth, i.e., to your children. From here, the Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should not accustom his son to eat meat and drink wine; rather, he should teach his children to eat less expensive foods.

Rabbi Yoḥanan says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

ומקשינן: וליפרקינהו, הרי אפשר לפדות אותם לאחר שחיטה מן ההקדש, ויהיו מותרים באכילה [1], וליכסינהו שהרי עתה נתברר למפרע ששחיטה ראויה היא, והדם חייב בכסוי?

ומתרצינן: אין פודין קדשים לאחר שחיטה משום דבעינן העמדה והערכה בשעת פדיה, שיעמיד את הבהמה לפני הכהן כדי שיעריכנה. ואחר שחיטה, שאין הבהמה יכולה לעמוד, שוב אי אפשר לפדותה [2].

ומקשינן, שהרי נמצא שתירוץ הגמרא תלוי בשתי הנחות, א. ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. ב. שקדשי בדק הבית דינם כקדשי מזבח בכך שאף הם אינם נפדים אלא על ידי העמדה והערכה. ולכאורה תמוה אם כן - כמאן כשיטת מי סובר התנא במשנתנו.

אי כרבי מאיר, דאמר: הכל היו בכלל הדין של העמדה והערכה, בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית, האמר רבי מאיר: שחיטה שאינה ראויה [שאינה מתרת לאכילה] שמה שחיטה!?

ואם כן גם שחיטת קדשים שלא נפדו חייבת בכסוי.

אי כרבי שמעון, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, האמר רבי שמעון: קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא דוקא קדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית נפדים גם בלא העמדה והערכה, ואפילו לאחר מיתה, ואם כן למה לא יפדם לאחר שחיטתם ויכסה דמם!?

ומתרצינן: אמר רב יוסף: משנתנו - רבי היא! שסידר את המשנה. ונסיב לה אליבא דתרי תנאי, ושנה רבי את דין משנתנו שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין לפי שהוא סובר כשני התנאים דלעיל, בכל דין כתנא אחר.

בשחיטה שאינה ראויה - סבר לה כרבי שמעון, דלא הוי שחיטה. ובהעמדה והערכה - סבר לה כרבי מאיר, דקדשי בדק הבית אף הם בכלל העמדה והערכה. [3] ואיבעית אימא: כולה מתניתין רבי שמעון היא! ואף על פי שלרבי שמעון אפשר לפדות קדשי בדקי הבית גם לאחר שחיטה, מכל מקום אין חייבין בכסוי אפילו לאחר פדייתם. דשאני הכא, גבי כסוי, דאמר קרא "ושפך וכסה", ודרשינן: מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, שמיד אחר השפיכה [דהיינו השחיטה] אפשר לכסות את הדם, הוא דחייב בכסוי, יצא זה, דם של קדשי בדק הבית, שמחוסר שפיכה, ופדייה, וכסוי. שאחר השחיטה עדיין אינו בר כסוי עד שיפדה תחילה, ובדם שכזה לא חייבה תורה שיהיה טעון כסוי.

והשתא דאתית להכי, לדרשא זו, אם כן אפילו תימא שמשנתינו הפוטרת מוקדשין מכסוי הדם עוסקת בקדשי מזבח, עדיין ניתן ליישב את קושית הגמרא דלעיל שהרי אפשר לגרור הדם מהמזבח ולכסותו מחוץ למזבח - לפי שיש לדרוש: מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי הוא טעון כסוי, יצא זה, שמחוסר שפיכה, גרירה, וכסוי! שכיון שבקדשי מזבח אי אפשר לקיים מצות כסוי בדם מיד לאחר השחיטה בהיותו על המזבח, אלא אם כן יגרור קודם את הדם מהמזבח ויתנו על הקרקע, ויקיים מצות כיסוי מלמטה תחילה - הלכך פטור הוא מכיסוי! [4]

מר בר רב אשי אמר: הטעם שמשנתנו פוטרת מוקדשין מכסוי הדם, הוא משום דאמר קרא בכסוי הדם "חיה או עוף", ודרשינן: מה חיה אינה קדש, שהרי אין מקריבין חיה לקרבן על המזבח, אף עוף אינו חייב בכסוי אלא דוקא אם אינו קדש [5]. ומקשינן על מר בר רב אשי: אי [ואולי] נדרוש כך: מה חיה הוא דבר שאין במינו קדש, שלא יתכן שיהיה קרבן ממין החיה, אף עוף אינו חייב בכסוי אלא עוף כזה שאין במינו קדש, וכגון אווזין ותרנגולין שלא מקריבין מהם קרבן. אוציא מכלל מצות כסוי תורין ובני יונה, ואפילו אם הם חולין, לפי שיש במינן קדש, שאפשר להקריב מהמין הזה קרבן?

ומתרצינן: לא! עוף, דינו כחיה! מה חיה לא חילקת בה בין מין למין אלא כל מיני החיה חייבים בכסוי אף עוף לא תחלוק בו בין מין למין אלא כל המינים שוים. שאם הם קדש פטורים מכסוי, ואם הם חולין חייבים בכסוי.

אמר ליה יעקב מינאה לרבא, קיימא לן: חיה בכלל בהמה לענין סימנים! שבתורה לא נאמרו אלא סימני בהמה טהורה, אבל בחיה לא נאמרו בה סימנים לידע איזה היא חיה טהורה. אלא, כיון שמצינו במקרא שהחיה נקראת "בהמה" אנו למדים שהחיה בכלל בהמה, וסימני הבהמה הטהורה הם גם סימני החיה הטהורה. ואם כן - אימא נמי: בהמה בכלל חיה [שגם זה מצינו במקרא שהבהמה נקראת "חיה"], ויהא דין הבהמה כחיה לענין כסוי, שאף הבהמה תתחייב בכסוי הדם?

אמר ליה רבא: עליך אמר קרא, ביחס לדם הבהמה - "על הארץ תשפכנו כמים"! ודרשינן:

מה מים לא בעי כסוי אף האי דם הבהמה נמי לא בעי כסוי! והוינן בה: אלא מעתה, שדם בהמה נקרא "מים", יטבילו בו את הטמא כמו שמטבילין במי מקוה!?

ומתרצינן: אמר קרא "אך מעין ובור מקוה מים - יהיה טהור"! ומשמע הני - אין, שדוקא המים הם המטהרים [שכן משמעות הכתוב, כי קודם פסוק זה נאמרה פרשת השרצים, ומשמע כי מי שנטמא בהם יהיה טהור על ידי מעין], אבל מידי אחרינא, ובכלל זה אפילו דם בהמה, לא!

ומקשינן: ואימא הני מילי למעוטי שאר משקין שאינם מטהרים כמים משום דלא איקרו "מים", אבל דם, דאיקרי "מים", הכי נמי שיטהרו את הטמא!?

ומתרצינן: תרי מיעוטי כתיבי: "מעין מים" ו"בור מים", שה"מים" נאמרו גם על ה"מעין" וגם על ה"בור", ודרשו כאילו נאמר פעמיים "מים" והמיעוט השני בא למעט דם, בנוסף על שאר משקין.

ומקשינן: אימא אידי ואידי, שני המיעוטים של "מים" אתו למעוטי שאר משקין דוקא.

חד - למעוטי שאר משקין שהן זוחלין. דהיינו מקוה שהיו בו עשרים ואחד סאה מי גשמים, שהדין הוא שיכול להוסיף לתוכם תשע עשרה סאה מים שאובים [שפסולים למקוה] ולהשלים לארבעים סאה, ובתנאי שלא ישפכם לתוך המקוה אלא סמוך למקוה במרחק ג' טפחים, ומשם הם זוחלין על הארץ לתוך המקוה. ובא הכתוב למעט שאר משקין שאם היו שאובין והזחילן לתוך המקוה שאינם משלימין את המקוה.

וחד - למעוטי מכונסין שאם לא הזחילן, אלא שטבל בהם כשהם מכונסים במקום אחד אינם מטהרים [6], ועדיין יקשה מנין אנו למדים למעט דם בהמה?

ומתרצינן: תלתא מיעוטא כתיבי: "מעין מים" [7], ו"בור מים", "מקוה מים". [שה"מים" נאמרו על שלשתם] והמיעוט השלישי בא למעט דם בהמה שאינו מטהר.

תנו רבנן: כתיב בפרשת כסוי הדם: "אשר יצוד ציד חיה או עוף". אין לי שחייב לכסות הדם אלא "אשר יצוד", דוקא אם צד חיה או עוף ושחטם. אבל דברים שאין האדם צריך לצוד אותם אלא הם נצודין ועומדין, כגון אווזים ותרנגולים, מנין שחייבים בכסוי? תלמוד לומר "ציד" - מכל מקום! שאפילו בעלי חיים שאינם טעונים צידה חייבים בכסוי הדם.

אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יצוד"?

למדה תורה דרך ארץ - שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת! כלומר, שלא יאכל אלא כשמזדמן לו, וכמו הציד, שאינו מזומן לו ציד תמיד. דהיינו, שלא יאכל בשר תדיר, כדי שלא יבא לידי עניות [8].

תנו רבנן: כתיב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכל בשר" - למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון! דהיינו כשהוא שבע ואינו אוכל אלא לתאוה שאינה אכילה מרובה, אבל לא יאכל הרבה כשהוא עדיין רעב כדי להשביע רעבונו, שאז אכילתו מרובה.

יכול יקח אדם בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר "וזבחת מבקרך ומצאנך". דוקא אם יש לו בקר וצאן בעדרו, ואם לאו, לא יקנה מן השוק [9].

יכול יזבח כל בקרו ויאכל, או יזבח כל צאנו ויאכל, דהיינו שאם אין לו אלא שור אחד או צאן אחד יזבחנו? תלמוד לומר "מבקרך" ולא כל בקרך, "מצאנך" ולא כל צאנך! [10]

מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה [מאה זוז] יקח לפסו [מלשון אילפס שהוא קדירה], והיינו, לצורך בישול בקדרתו - ליטרא ירק! ואם הוא עשיר יותר שיש לו עשרה מנה, יקח לפסו ליטרא דגים! ואם יש לו חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר! ואם יש לו מאה מנה ישפות יבשל קדירה של בשר בכל יום! והיינו כדלעיל, שלא יאכל בשר אלא אם הוא עשיר.

והוינן בה: ואינך, אלו שאמרו עליהם שיקנו ליטרא דגים ובשר, אימת יאכלו את הדגים והבשר, האם בכל יום יקנו ליטרא בשר ודגים?

ומבארינן: מערב שבת לערב שבת! שתספיק להם ליטרא זאת לשבוע.

אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן, רבי אלעזר בן עזריה, שאומר שיש להסתפק במזונות קלים בלבד.

אמר רבי יוחנן: אבא [כנוי של כבוד לרב] - ממשפחת בריאים הוה ולכן יכול היה לנהוג באכילתו כרבי אלעזר בן עזריה. אבל כגון אנו, שאיננו בריאים - מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו, יריצנה לחנוני ויקנה למזונותיו! שאם יצמצם במזונותיו יחלה ויצטרך לבריות.

אמר רב נחמן: כגון אנו, בדור שאחר רבי יוחנן, שנחלשנו יותר, אפילו אם אין לנו פרוטה בכיס - לווין מעות, ואוכלין!

ודורשת הגמרא מפסוקים במשלי [פרק כז] את סדר העדיפויות בכלכלת הבית.

נאמר "כבשים - ללבושך". וביאורו: שיקנה אדם כבשים, ומגז הכבשים יהא מלבושך!

[ויסתפק בבגדי צמר, ולא ירכוש בגדי משי חשובים].

נאמר "ומחיר שדה - עתודים" שבמחיר השדה שימכור יקנה עדרי צאן. מכאן אמרו: לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה, כי עדרי צאן מתרבים במהירות, וגם מסתפק מהם כדי צרכו.

נאמר "ודי חלב עזים". וביאורו: דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו, ואל ישחטם ויאכל הבשר.

נאמר "ללחמך ללחם ביתך", וכיון שלא נאמר "ו" החיבור משמע ש"לחמך" - קודם ל"לחם ביתך"!, ולפיכך אם בחלב העיזים די ללחם ביתו, יזון עצמו תחילה, כדי שיהא לו כח לצאת לעבוד ולפרנסם, אבל לגבי מלבושים, מבואר להלן שבני ביתו קודמים לו.

נאמר "וחיים לנערותך". אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: כך ביאור הכתוב: תן חיים לנערותיך! למד את בני ביתך דרכי חיים שיסתפקו במזונות קלים. מכאן לימדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו לאכול בשר ויין.

הערות

[1] רש"י פירש שקושיית הגמרא שאחר פדיון יהיו מותרים באכילה ויתחייב בכיסוי. ותוס' הקשו מנין שצריך לפדותו כדי להתחייב בכיסוי, [ורש"י נקט שאינו חייב לפדותן, אלא כיון שיכול לפדותן ולהתחייב, אי אפשר לומר שאינו נוהג בהן] ועוד הקשו שאם פודן אינם בכלל מוקדשין [וקושייתם לשיטתם שהכיסוי הוא דין בדם, אך לדעת רש"י החיוב תלוי בשעת שחיטה, וכיון שנפדה אחר שחיטה נחשב חיוב כיסוי במוקדשין] ולכן ביארו שהקושיא שיתחייב בכיסוי קודם פדיון כיון שסופו לפדותו מפני הפסד קדשים. ורש"י לא יכל לפרש כן, כי על ידי האפשרות לפדות נחשבת רק כשחיטה ראויה, אך אינו יכול לאכול הבשר ולדעת רבי שמעון עיקר החיוב תלוי בהיתר אכילה.

[2] הרמב"ן ביאר שבשעת שחיטה אינה נחשבת כעומדת להפדות, שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה, לפיכך כל זמן שהם הקדש פטור מכיסוי, ואחר שפדאן חייב לכסות אך אינן בכלל מוקדשין. ומשמע מדבריו שהחיוב תלוי בשעת כיסוי, ודי בכך שיעשה ראוי לאכילה אחר שחיטה, ואילו לעיל [כ, ב] נקט שחיוב אותו ואת בנו תלוי אם השחיטה עצמה מתרת באכילה. ולדעת רבי שמעון ניחא, כי חיוב כיסוי הדם תלוי רק בהיתר אכילה, ולדעת רבי מאיר שתלוי ב"שחיטה" מוכח כי לדעת הרמב"ן אין צריך שתתיר באכילה, אלא שהחיוב בדם חל רק אם שחיטתו היתה ראויה לאכילה אפילו אחר זמן, ויתכן שלפיכך כתב שאחר פדיון אינו נחשב כיסוי במוקדשין. ב. תוס' העירו שהרי כל זמן שמפרכסת נחשבת ראויה להעמדה והערכה, וכתבו שדוחק לחלק ולומר שעוף נחשב מת בשחיטה משום שיש בו חיות מועטת, והיינו בשחיטת ישראל שנחשב כבשר ע"י השחיטה, אך לבני נח נחשב כחי עד שימות, וכדלהלן [קב, א] ונמצא שגם ביאור זה סובר כביאור ה"ר שמעיה בתוס' ששחיטה המתרת בשר לאכילה גורמת שלא יהיה ראוי להעמדה והערכה [אלא שצידדו לחלק בין עוף לבהמה]. וראה רשב"א ב"ק [עז, א] דהיינו דוקא בשחיטה שהיתירה לאכילה, אך אם שחט פרה שאסורה באכילה כל זמן שהיא מפרכסת נחשבת חיה, וצריך לומר שבקדשי בדק הבית שעומדין ליפדות ולהאכל נחשבת שחיטתן כמתרת לאכילה [ואף שממילא נמצא שאינה עומדת להעמדה והערכה, ושוב אין ראויה לפדות ולהאכל, מכל מקום נחשב כהיתר אכילה כתחילת הדין].

[3] לקמן [קלט, א] אמרו שאם הקדישה ואחר כך שחטה פטור מכיסוי. [ופרש"י משום שחיטה שאינה ראויה] שחטה ואחר כך הקדישה חייב, משום שכבר התחייב, ותמוה שהרי אלו קדשי בדק הבית והשחיטה היתה ראויה ולכן חייב. ובתוספתא [פ"ו ה"ב] גרסינן השוחט והקדיש את הדם חייב, כי קדמה מצוות כיסוי להקדש, והעיר בחזון יחזקאל שטעם הפטור באופן שהקדיש קודם הוא משום שהדם של הקדש ואינו שלו, ותמה למה לא נקטה הגמרא טעם זה בסוגיין. והחזו"א [ריד לדף קלט] כתב שכיון שהקדישה בחייה וטעונה העמדה והערכה והולכת לקבורה אינו מפסיד הקדש וחייב לכסות, אך כיון שקודם לכן צריך לפדות נפטר מכיסוי משום שהוא מחוסר פדיה. וראה הר צבי להלן [קלט, א] שדן בזה עם הגרא"י פינקל. ובמקור ברוך [ח"א כה] הקשה שהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, וביארו תוס' [במעילה טו] שקדשי בדק הבית אינם בכלל העמדה והערכה, ואם כן למה לא יתחייב בכיסוי.

[4] תוס' חילקו בין דם קדשים שהוא בהכרח מחוסר גרירה, לבין דם הניתז שאם לא היה ניתז לא היה טעון גרירה ולכן חייב בכיסוי. והרמב"ן כתב שסתם דם של חולין אין מחוסר גרירה, ולכן גם דם שעל הסכין חייב כיסוי, אך קדשים שכל דמם טעון גרירה לא התחייבו בכיסוי. אך הריטב"א תמה [לדרכו הנ"ל] מה החילוק בין דם שעל גבי הסכין שחייב בכיסוי אף שטעון גרירה, ותירץ שדם הסכין היה ראוי לכסוי בלא גרירה אם יפול על הארץ, אך בקדשים בהכרח הוא טעון גרירה מהמזבח. וביאור דבריו, שרק לענין ראוי לבילה - לכיסוי - נחשב כאינו ראוי אף שהיה ראוי ליפול על הארץ - כי כעת לא שייך שתתקיים המצוה באופן שיהיה עפר למטה, אך חסרון גרירה הוא פטור בחפצא של הדם, ולא משום שנפל למקום שטעון גרירה, ולפיכך אם יתכן אופן שלא יחסר גרירה חל עליו דין כיסוי ואינו נפטר ממנו.

[5] תוס' הוכיחו שמיעוט זה נאמר רק על קדשי מזבח, שהרי אפילו בשחוטי חוץ יש חיוב כיסוי [למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה] וגם משום שאפילו חיה ראויה לבדק הבית, ובהכרח שקדשי בדק הבית לא התמעטו מדרשא זו אלא משום שהם שחיטה שאינה ראויה וכדלעיל. [על פי רש"ש, עי"ש].

[6] הריטב"א ביאר שאף על פי שכל שכן הוא מזוחלין שאינם מטהרים, מכל מקום צריך שני מיעוטים, כי אם היה רק מיעוט אחד הייתי מעמידו במכונסים ולא בזוחלין.

[7] רש"י פירש שאר משקין שהזחילן והמשיכן, וכתב הריטב"א שהוסיף כך משום שלא שייך זחילה בשאר משקין והוא לשון מושאל מהמשנה, והרש"ש תמה על פירושו, וביותר שבסמוך [בד"ה בור] ביאר ש"בור מים" ממעט "ולא שאר משקין ואפילו מכונסין" ובזה לא שייך לפרש לאפוקי המשכה כי אי אפשר ללמוד משאר משקין בק"ו. ולכן ביאר שמעיין מים ממעט מטהרת מעיין בזוחלין, ובור ממעט אשבורן מטהרת בור לאפוקי זחילה.

[8] רש"י פירש שלא יאכל תדיר, אלא כאילו הוא צריך לצוד ואינה מזומנת לו. ורבינו גרשום וריטב"א ביארו שיטרח קודם שיאכל. והרש"ש פירש שלא יקח בשר אלא בדמים קלים, כצידה שבא לו מההפקר בטרחה מועטת וללא תשלום.

[9] הרא"ם [דברים יב, כ] נקט שלמדו מהכתוב בסמוך "כי ירחק ממך המקום" ומשמע ש"כי ירחיב" אינו נסוב על ריחוק מקום אלא על רחבות ידים. ובגור אריה ביאר שמקור הדרשה הוא משום שנאמר בסמוך "ואמרת אוכלה בשר" ומשמע שרק מתוך רחבות ידים ועושר מותר להתאוות לבשר, [ואילו היתר אכילה בריחוק מקום נלמד מהמשך הכתוב בכל אות נפשך תאכל].

[10] באהבת חסד [ריש פ"כ] דן אם יש לו רק כבש אחד אם נחשב "כל" ולא יאכלנו, או שמיעוט הכתוב מלמד רק באופן שיכול לאכול מקצת צאנו. ולהותיר מקצת, ולא באופן שאין לו להותיר.

ושואלים: וגם אם מדובר בקדשי בדק הבית, מדוע אין כיסוי הדם נוהג בהם? וליפרקינהו וליכסינהו [ושיפדו אותם ויכסו אותם, את דמם]! ומשיבים: לא ניתן לפדות בעל חיים שכבר נשחט, מפני שבעינן [צריכים אנו] העמדה והערכה כדי לפדותו, כלשון הכתוב "והעמיד... והעריך" (ויקרא כז, יז), וכשהוא מת לא ניתן להעמידו, וממילא לא ניתן לפדותו.

ושואלים: ולדרך זו, שמדובר במשנתנו בקדשי בדק הבית, כמאן [וכשיטת מי] היא שנויה? אי [אם] תאמר כשיטת ר' מאיר שאמר: הכל, גם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית, היו בכלל דין העמדה והערכה, ולכן לא ניתן לפדותם ולכסות את דמם — האמר [הרי מצד אחר הוא אומר]: שחיטה שאינה ראויה לאכילה — שמה שחיטה, לחייב בכיסוי הדם. ואם כן, גם אם לא נפדו — דמם חייב בכיסוי!

אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה — האמר [הרי הוא אומר]: קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואם כן ניתן לפדותם לאחר שחיטה, ולכסות את דמם!

אמר רב יוסף: משנתנו שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [והוא מביא, שונה אותה לפי שיטת שני תנאים] שונים; בענין שחיטה שאינה ראויה סבר לה [סבור הוא] כר' שמעון, שאינה שחיטה, ואילו בענין העמדה והערכה — סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר, שגם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה. וכיון שלא ניתן לפדותם לאחר שחיטה, נמצא ששחיטתם אינה ראויה, ואינה מחייבת בכיסוי הדם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משנתנו כולה שיטת ר' שמעון היא, הסבור שניתן לפדות את קדשי בדק הבית. ואם כן לכאורה, שחיטתם שחיטה ראויה היא, ואולם שאני הכא דאמר קרא [שונה כאן שאמר הכתוב] ברצף אחד: "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר". ויקרא יז, יג), לומר: באיזה דם מדובר — במי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם קדשי בדק הבית, שהוא מחוסר גם שפיכה גם פדייה וגם כסוי.

ומעירים: והשתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], שאתה מציע טעם זה, אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו בקדשי מזבח, יש להסביר שאינם חייבים בכיסוי מטעם זה עצמו, שנאמר: "ושפך וכסה" — מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם של עוף קדשים, שמחוסר גם שפיכה, גם גרירה של הדם מעל המזבח, וגם כסוי.

מר בר רב אשי אמר: מנין שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשים? שאמר קרא [הכתוב] בענין כיסוי הדם "חיה או עוף", ויש להשוותם זה לזה: מה חיה אינה קדש, שאין מקריבים חיה לקרבן — אף עוף שחייבים בכיסוי דמו הוא דווקא זה שאינו קדש, שרק דם של עוף חולין חייב בכיסוי.

ויש לשאול, אי [אם] כך, שאתה למד מחיה לעוף, שמא נאמר: מה חיה — מדובר בדבר שאין במינו קדש, אף עוף — רק דבר שאין במינו קדש חייב בכיסוי, אוציא תורין ובני יונה מדין כיסוי הדם, ואפילו הם חולין, שהרי יש במינן קדש!

ודוחים: לא, הואיל והוקש דינו של עוף לדינה של חיה, דינו לגמרי כשל חיה; מה חיה — לא חלקת בה בין מין זה למין אחר לענין כיסוי, אף עוף — לא תחלוק בו בין מין זה למין אחר.

א ובטעם הדבר שכיסוי הדם נוהג בחיה ולא בבהמה, אמר ליה [לו] יעקב מינאה [המין] לרבא: קיימא לן [מוחזק בידינו] שחיה, כגון צבי, היא בכלל בהמה שהזכיר הכתוב לענין סימנין, שתהא מעלה גרה ושוסעת פרסה (דברים יד, ד—ו), ואם כן, אימא נמי [אמור גם כן] להיפך, שבהמה היא בכלל חיה לענין כסוי הדם (ויקרא יז, יג)!

אמר ליה [לו]: עליך, על טענתך אמר קרא [הכתוב] ביחס לדם הבהמה: "וזבחת מבקרך ומצאנך... רק חזק לבלתי אכול הדם... על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כא—כד), ומן ההשוואה של דם הבהמה למים, יש ללמוד: מה מים לא בעי [אינם צריכים] כסוי, אף האי נמי [זה גם כן, דם בהמה] לא בעי [אינו צריך] כסוי.

ושואלים: אלא מעתה, שהכתוב משוה את דין דם הבהמה לדין מים, יטבילו בו את הטמאים לטהרם, כמו במים! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), כלומר, יטהר את הטמאים. ולשון "אך" באה למעט: הני אין [אלה כן] מטהרים, מידי אחרינא [דבר אחר] לא.

ושואלים, ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלו נאמרו] למעוטי [למעט] שאר משקין, דלא איקרו [שאינם קרויים] מים, אבל דם דאיקרי [שנקרא] מים, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" — הכי נמי [כך גם כן] יטבילו בו!

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים]: "מעין מים" "ובור מים", למעט גם שאר משקים וגם דם.

ומקשים: אימא [אמור] אידי ואידי למעוטי [זה וזה למעט] שאר משקין, חד למעוטי [אחד למעט] ולומר שאינם מטהרים כמעין כשהם זוחלין, וחד למעוטי [ואחד למעט] שאינם מטהרים כבור ומקוה כשהם מכונסין!

ומשיבים, תלתא מיעוטי כתיבי [שלושה מיעוטים כתובים]: "מעין מים" — למעט שאר משקים זוחלים, "ובור מים" — למעט שאר משקים מכונסים, "מקוה מים" — למעט דם הקרוי מים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם: "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). ומ"אשר יצוד", אין לי ללמוד אלא חיה ועוף אשר יצוד, חיה ועוף הנצודין ועומדין מאליהן (שאין צורך לצודם) מנין שצריך לכסות את דמם. וכגון אווזין ותרנגולים?

תלמוד לומר: "ציד", מכל מקום. אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יצוד"? מדוע השתמשה התורה בלשון זו? למדה תורה אגב כך דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר תדיר, אלא בהזמנה (בהכנה) הזאת, כאדם שצריך לטרוח ולצוד ציד, ואין הבשר מזומן לו בביתו.

וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: במה שאמר הכתוב "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך... בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ) — למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, כשגופו ונפשו זקוקים לכך, ולא דרך גרגרנות. ועוד בענין זה.

יכול יקח (יקנה) אדם בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (שם כא) — משלך ולא משל אחרים. יכול יזבח (ישחט) כל בקרו ויאכל, או כל צאנו ויאכל? תלמוד לומר: "מבקרך" — ולא כל בקרך, "מצאנך" — ולא כל צאנך.

מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה (מאה דינרים) — יקח לפסו (לקדירתו), ליטרא ירק, מי שיש לו עשרה מנה — יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה — יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה — ישפתו לו קדרה של בשר על הכירה בכל יום. ושואלים: ואינך אימת [ואלו ששנה קודם, מתי, כל כמה זמן] יאכלו בשר? ומשיבים: מערב שבת לערב שבת.

אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן, ר' אלעזר בן עזריה, ולהסתפק במזונות קלים, ולמעט בהוצאות על מאכל. אמר ר' יוחנן: אבא (כך קרא לרב שאמר כן) ממשפחת אנשים בריאים הוה [היה], אבל כגון אנו, שאיננו בריאים, מי שיש לו אפילו פרוטה בתוך כיסו — יריצנה לחנווני, ויקנה דברי מאכל כראוי לו. אמר רב נחמן, שני דורות מאוחר יותר: אנשים כגון אנו, שנחלשנו יותר, לא רק כשיש לנו פרוטה בכיסנו צריכים אנו ללכת ולקנות מאכל, אלא אפילו לווין ואוכלין. ועוד בעניינים שידאג בהם אדם לפרנסתו, מביאים מה שדרשו חכמים על הכתוב: "כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כו—כז).

"כבשים ללבושך" — מגז כבשים יהא מלבושך, קנה לך צאן, ומצמרו עשה לך בגדים. "ומחיר שדה עתודים" — לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים (כבשים), שיוכל ליהנות מחלבם ומצמרם ומוולדותיהם, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. "ודי חלב עזים" — דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו.

"ללחמך ללחם ביתך" — לחמך קודם ללחם ביתך. "וחיים לנערותיך" — אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: תן חיים לנערותיך, לבני ביתך הצעירים, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד (ירגיל) אדם את בנו באכילת בשר ושתיית יין, שגורם בכך להוציאו מדרכי חיים.

אמר רבי יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: But even if the mishna is dealing with birds consecrated for Temple maintenance, let one redeem them after they were slaughtered and then cover their blood. The Gemara responds: This is not feasible, because in order to redeem a consecrated animal we require setting and valuating, i.e., the animal must be stood before a priest in order to evaluate it and only then is it redeemed (see Leviticus 27:11–12). A slaughtered bird cannot be stood before the priest; consequently, it cannot be redeemed.

The Gemara asks: But if the mishna is dealing with birds consecrated for Temple maintenance, in accordance with whose opinion is the mishna? If one suggests the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Everything, i.e., animals consecrated both for the altar and for Temple maintenance, was included in the requirement of setting and valuating, and therefore the slaughtered birds may not be redeemed, this cannot be so. Doesn’t he also say that slaughter that is not fit to render the meat permitted is nevertheless considered a halakhic act of slaughter that requires the covering of the blood? If so, one should be obligated to cover the blood of the bird even if it is not redeemed.

The Gemara continues: And if one suggests the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered a halakhic act of slaughter and therefore the bird would require redemption in order to cover its blood, this cannot be so. Doesn’t he also say that animals consecrated for Temple maintenance were not included in the requirement of setting and valuating? If so, let one redeem the slaughtered birds and cover their blood.

Rav Yosef said in reconciliation of this dilemma: The mishna’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and he formulates the mishna in accordance with the opinions of different tanna’im: With regard to the status of an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, while with regard to the requirement of setting and valuating he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Therefore, since one cannot redeem a bird that was consecrated for Temple maintenance once it has been slaughtered, there is no obligation to cover its blood, as the slaughter was not fit to render the meat permitted.

And if you wish, say instead that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that birds consecrated for Temple maintenance may be redeemed even after their slaughter. And although it would seem that their slaughter is fit to render the meat permitted and that one should therefore be obligated in the mitzva of covering the blood, it is different here, as the verse states: “And he shall pour out its blood and cover it” (Leviticus 17:13). By juxtaposing “pour out” to “cover,” the verse indicates that the obligation to cover the blood applies only to blood that is lacking only pouring and covering, without any intervening step. Excluded is this blood of birds consecrated for Temple maintenance, which is lacking pouring, redeeming, and covering.

The Gemara notes: And now that you have arrived at this explanation, you may even say that the mishna is referring to birds consecrated for the altar. As for the question asked earlier: Why not let one scrape the blood from the altar and then cover it? The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it,” indicating that the obligation to cover the blood applies only to blood that is lacking only pouring and covering, without any intervening step. Excluded is this blood of bird offerings, which is lacking pouring, scraping, and covering.

The Gemara cites another source for the exclusion of consecrated animals from the requirement of covering their blood: Mar bar Rav Ashi said that the verse states with regard to the mitzva of covering the blood: “An undomesticated animal or bird” (Leviticus 17:13). The juxtaposition of these two species intimates an analogy between them: Just as the undomesticated animal referred to in the verse is not consecrated, as undomesticated animals are never fit for sacrifice, so too, the bird referred to in the verse is not consecrated.

The Gemara asks: If it is so that the halakhot of slaughtering a bird are derived from those of an undomesticated animal, then say: Just as the verse is referring to an undomesticated animal, whose species cannot be consecrated as an offering, so too, the verse is referring only to a bird whose species cannot be consecrated as an offering. Therefore, I will exclude even non-sacred doves and pigeons, whose species can be consecrated.

The Gemara rejects this possibility: No, the juxtaposition indicates that the halakha with regard to the slaughter of birds is entirely like that of an undomesticated animal. Therefore, just as in the case of an undomesticated animal, you did not differentiate between its various species and all non-sacred animals are included in the mitzva, so too, with regard to the bird mentioned in the verse, you should not differentiate between its various species.

§ Concerning the halakha that covering the blood does not apply to a domesticated animal, the Gemara says that Ya’akov the heretic said to Rava: We maintain that an undomesticated animal, e.g., a deer, is included in the category of a domesticated animal with regard to the characteristics necessary to determine whether the animal is kosher, i.e., it chews its cud and has split hooves (see Deuteronomy 14:4–6). If so, I will also say that a domesticated animal is included in the category of an undomesticated animal with regard to the mitzva of covering the blood.

Rava said to him: With regard to your claim, the verse states in reference to the blood of a domesticated animal: “You may slaughter of your cattle and of your sheep…but be strong not to eat the blood…you shall pour it out on the ground, like water” (Deuteronomy 12:21–24). Accordingly, just as water does not require covering, so too, this blood of a domesticated animal does not require covering.

The Gemara asks: If that is so, that the verse equates the blood of a domesticated animal with water, then let one immerse ritually impure items in it to purify them, just as he can immerse them in water. The Gemara responds: The verse states: “But a spring or a cistern, or a gathering of water shall be pure” (Leviticus 11:36). The exclusionary term: “But,” indicates that only concerning these bodies of water, yes, they render pure an impure item, while something else, e.g., blood, does not.

The Gemara challenges: But perhaps one can say that this matter, i.e., the exclusionary term in the verse, serves only to exclude other liquids that are not called water. But with regard to blood, which is called water, as the verse states: “You shall pour it out on the ground, like water,” one may indeed immerse ritually impure items in it.

The Gemara responds: Two exclusions are written in the verse discussing ritually purifying waters: A spring of water, and: A cistern of water. The term “water” is understood as being attached to each of the bodies mentioned in the verse. The additional exclusion serves to exclude blood.

The Gemara challenges: Say that both this phrase, a spring of water, and that phrase, a cistern of water, serve to exclude other liquids, and not blood, whereby one phrase is to exclude flowing liquids that are not water from having the status of a spring, which renders an item ritually pure even when it is flowing; and one phrase serves to exclude gathered liquids that are not water from having the status of a ritual bath, which renders an item pure only when the water in the ritual bath is gathered.

The Gemara responds: Three exclusions are written in the verse: A spring of water, to exclude flowing liquids; and: A cistern of water, to exclude gathered liquids; and: A gathering of water, to exclude blood.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to covering the blood: “And any man of the children of Israel, or of the strangers that sojourn among them, who traps a trapping of an undomesticated animal or bird that may be eaten, he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13). I have derived only that one is obligated to cover the blood of an undomesticated animal or bird that one traps. From where is it derived that undomesticated animals or birds that are already considered trapped on their own, such as geese and chickens that do not roam freely, are also included in the mitzva of covering the blood?

The verse states “a trapping” to indicate that in any case, one is obligated to cover the blood of an undomesticated animal. If so, what is the meaning when the verse states: “Who traps,” if it is not to be understood literally? The baraita explains: The Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should consume meat only with this mode of preparation. That is, just as the meat that one traps is not readily available, so too, one should not become accustomed to consuming meat.

In a similar vein, the Sages taught in a baraita that the verse states: “When the Lord, your God, expands your boundary…according to every craving of your soul you may eat meat” (Deuteronomy 12:20). The Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should consume meat due only to appetite. That is, one should consume meat only when he feels a need to eat it.

The baraita continues: One might have thought that a person may purchase meat from the marketplace and consume it. Therefore, the next verse states: “And you may slaughter of your cattle and of your flock,” indicating that one should consume the meat of animals of his own flock, not those purchased in the marketplace. One might have thought that a person may slaughter all of his cattle, i.e., his only cow, and consume the meat, or slaughter all of his flock, i.e., his only sheep, and consume the meat. Therefore, the verse states: “Of your cattle,” indicating some, but not all of, your cattle; “of your flock,” but not all of your flock.

From here, Rabbi Elazar ben Azaria said: One who has one hundred dinars should purchase a litra of vegetables for his stewpot [lefaso]; one who has one thousand dinars should purchase a litra of fish for his stewpot; one who has five thousand dinars should purchase a litra of meat for his stewpot; and if one has ten thousand dinars, his servants should place a pot of meat on the stove for him every day. The Gemara asks: And with regard to these other individuals mentioned by Rabbi Elazar ben Azaria, when, i.e., how often, should they consume meat? The Gemara responds: Every Shabbat eve.

Rav says: We must be concerned for the statement of the elder, i.e., Rabbi Elazar ben Azaria, and be thrifty with our expenditure on food items. Rabbi Yoḥanan says: Abba, i.e., Rav, was from a family of particularly healthy individuals, and was able to subsist on the modest diet suggested by Rabbi Elazar ben Azaria. But with regard to people such as us, who are not as healthy, one who has even one peruta in his pocket should hasten with it to the storekeeper and purchase food. Two generations later, Rav Naḥman said: With regard to people such as us, who are physically weaker than those in previous generations, not only do we not delay the purchase of food items, we even borrow money to purchase food and eat.

The Gemara continues its discussion with regard to one’s livelihood: The verse states: “The lambs will be for your clothing, and goats the worth of a field. And there will be goats’ milk enough for your food, for the food of your household; and sustenance for your maidens” (Proverbs 27:26–27). “The lambs will be for your clothing” indicates that your clothing should be produced from the shearings of lambs, i.e., purchase lambs from whose wool you can produce clothing. “And goats the worth of a field” indicates that a person should always seek to sell a field and purchase goats in order to benefit from their milk, wool, and offspring, and a person should not sell goats and purchase a field instead. “And there will be goats’ milk enough” indicates that it is sufficient for a person that he be sustained from the milk of kids and lambs that are in his house.

“For your food, for the food of your household” indicates that your food comes before the food of your household, i.e., one must first ensure that he has food for himself before providing for others. With regard to the phrase: “And sustenance for your maidens,” Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: The verse indicates that you must give sustenance to your youth, i.e., to your children. From here, the Torah taught that it is a desired mode of behavior that a person should not accustom his son to eat meat and drink wine; rather, he should teach his children to eat less expensive foods.

Rabbi Yoḥanan says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וליפרוקינהו וליכסיה. כלומר וליפרוקינהו לחולין ולכסייה:

בעינן העמדה והערכה. כלומר והעמיד והעריך [כתיב] והא לא אפשר דכבר נשחט:

אי כר"מ דאמר הכל היו בכלל העמדה והערכה כו'. כלומר בקרא לא חזינן והעמיד והעריך אלאא)עי' בתמורה ל"ג דלד"ה הך קרא דואם כל בהמה טמאה וגו' דכתיב ביה והעמיד והעריך לאו דוקא בהמה טמאה ממש אלא ר"ל דאינה ראויה לקרבן רק דפליגי ר"ש ורבנן אי מיירי בקדושת בה"ב או דמיירי בקדשי מזבח שהוממו ולכן דברי רבינו צ"ע. בבהמה טמאה ועכשיו אי ר"מ היא דאמר הכל היו בכלל העמדה והערכה והוא אינו יכול להעמיד ולהעריך הא אמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואע"ג דלא פרקיה ליבעי כסוי אי כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא בעי כסוי ולפיכך אינו נוהג בקדשים לדבריו לפרוקינהו וליכסייה דלדבריו לא בעי העמדה והערכה:

אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. כלומר מה דאמרי' דאינו נוהג במוקדשין מוקמינן לה בקדשי בדק הבית ורבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בהעמדה והערכה סבר לה כר"מ דבעי העמדה והערכה ואי אמרת אי סבר לה כר"מ הא סבר ר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואע"ג דלא פרקיה ליבעי כסוי סבר לה כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה:

ואי בעי תימא כולה כר"ש ואי פרכינן אי כר"ש הא מצי למפרקיה ליפרקיה וליכסיה:

שאני הכא דאמר קרא ושפך וכסה כו'. אפי' בקדשי מזבח אין נוהג (למה אין נוהג) מטעם זה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה:

אוציא תורים ובני יונה שיש במינן קדושין. כלומר דאפי' חולין אינן חייבין בכסוי כיון שיש במינן קודש:

כחיה מה חיה לא חלקתה בה כו'. כלומר דכל חיות חייבות בכסוי אף כל עופות חייבות בכסוי וזהו דחולין:

קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין. כלומר בבהמה כתיבי כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה:

אלא מעתה יטבילו בו כו'. כלומר השתא דאיתקש למים יטבילו בו:

אימא חד למעוטי זוחלין כו'. כלומר דשאר משקין אבל דם לא תלתא מעוטי כתיבי חד למעוטי זוחלין דשאר משקין וחד למעוטי מכונסין וחד למעוטי דם:

אלא בהזמנה הזאת. שיטרח קודם שיאכל:

מי שיש לו מנה יקח לפסו כו'. לפסו לשון אילפסו:

ומהו מנה ליטרא וחצי אונקיא. מאה זוזי וזוזי זה משקל זהוב:

(והנך מאימת) צריכין אנו לחוש לדברי זקן. כלומר לדברי ר' אלעזר בן עזריה:

ממשפחת בריאים הוא. כלומר אבא זהו רב:

מגז כבשים יהא מלבושך. כלומר ממה שתגזוז מכבשיך:

ימכור אדם שדה ויקח עתודים. כלומר דחזינן [דנקראו] עשתרות שמעשרות את בעליהן:

לחמך קודם ללחם ביתך. כלומר שלך קודם משל כל אדם:

ולפרקינהו וליכסינהו בעי העמדה והערכה. כתב הראב"ד ז"ל וק' הא דאמרי' לעיל פרק השוחט שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וא"ל התם במפרכסת הכא בשאינ' מפרכסת ומאחר שאינה מפרכסת פטורה לא פסיק' ליה. ואינו מחוור דאדרבא לא הו"ל למתני ואינו נוהג במוקדשים דהא לא פסיק' ליה.
ואני אומר שכך פרוש' והא אי בעי פריק להו וכיון שכן אפי' לא פדאן שחי' ראויה היא וחייב לכסות שכל העומד ליפדות כפדוי דמי ואלו עומדין ליפדות הן שמצוה לפדות שלא הפסיד הקדש דמיא לפרכי' דפרת חטאת דלעיל ומתרץ בעו העמדה והערכה לפיכך אינם כפדויין שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה לפיכך כ"ז שהם הקדש פטור מלכסות ואם פדאן ודאי חייב לכסות אבל (אין לו) [אלו] מוקדשים בשעת כיסוי ומשו"ה תנא שאינו נוהג במוקדשים ובנוסחי דוקני גרסינן וליפרקינהו בעו העמדה והערכה ולית בהו וליכסינהו והך לישנא דוקא בפירוש דילן.
אבל מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והא דאמרי' לקמן שחט בה ב' או רוב ב' הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדית כבר פר"ח ז"ל ואמר שזו אינה משנה אלא שמדקדקין כן בעלי הגמרא ממשנתי' שבפרק העור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלים ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דהוי כחיה משום דאין שחיטה מתירתה אבל לישראל ששחי' מתירתה שוב אין לה פדיון וההיא דאתמר בפ' השוחט בבהמה טהורה דהוא שוחט' פסח הכי קאמרי' דקאמרת כיון דשחט בה פורתא אידחי לי' מפסח נהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי עד שישחוט ברוב שנים דכל שמפרכסת ולא נגמרה בהן שחי' הרי היא כחיה לכל דבריה ומק"ו פריך והיינו דאקשי' במס' שבועות פ"ק מתה או נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה ומאי קו' אנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת ולפי דברינו הראשונים קושיא אמת' אבל נשחטה אפשר דעביד העמדה והערכה.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. פי' שלעולם הוא מחוסר גרירה וכסוי לא בעי כסוי שלא דבר הכתוב בזה אבל בחולין שאין סתם דם מחוסר גרירה הוא שיהיה זה מחוסר גרירה כגון דם שעל הסכין כשאין דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גריר' מעכבת בו וכדר' זירא.

וליפרקינהו וליכסינהו. ואם תאמר ואמאי פריק להו כדי לחייבן בכיסוי, וכי מאין זו לחזור ולפדות כדי לחייב בכיסוי את הפטור, ויש לומר דהכא שאני דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאבוד, ומשום הכי פריך וליפרקינהו מעתה כיון שעומדין לכך ויכסה, ומשני בעינן העמדה והערכה, ואם תאמר והא כל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וישנה בכלל העמדה והערכה כדאמרינן לעיל (חולין כט, ב) בשילהי שמעתא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף, ותירץ הרב רבינו אברהם אב"ד זצ"ל דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין. ואמאי תני ואינו נוהג במוקדשין, ורבותינו בעלי התוס' זצ"ל אמרו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתא, והא דאמרינן (לקמן) [לעיל (חולין ל, א).] שחט בה שנים או רוב שנים הרי כחיה לכל דבריה ונפדית, כבר פירש רבינו חננאל ז"ל ואמר שזו אינה משנה, אלא שמדקדקים כן בעלי הגמרא ממשנתינו דלקמן (חולין קיז, ב) דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה, והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהרה דאי כחיה משום דאין שחיטתה מטהרתה, אבל לישראל ששחיטתה מטהרתה שוב אין לה פדיון, וההיא דאתמר בפרק השוחט (חולין ל, א) (הזעצער: נדמה לי שאין מילים כאלו באותו דף המצויין כאן וגם ההוספות כאן לא ברור מה ואיך להוסיף) בהמה טהורה [הרי] [הוא] דהוא [כ]שוחט את הפסח, הכי קאמר ודקאמרת כיון דשחיט ביה פורתא אידחי ליה מפסח, נהי דמפסח אידחי מדמי פסח מי אידחי עד שישחוט בו רוב שנים, דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה, ומקל וחומר פריך, והיינו דאקשינן במסכת שבועות פ"ק (יא, ב) מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה יעמיד (ויעריך) במפרכסת.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי. כלומר שלעולם הוא מחוסר גרירה וכיסוי ולפיך לא בעו כיסוי, אבל דם שעל הסכין אף על פי שחסר גרירה כיון דאי איכא דם שלא הוא לא בעי גרירה וכיסוי אף בשאין שם דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גרירה מעכבת בו, ואפילו למאן דאית ליה נמי דאף על גב דאיכא דם שלא הוא צריך לגרור ולכסות דם שעל גבי הסכין, הא אפשר לכסויי דם זה בלא גרירא (כיון) [כגון] שאין דם על גבי הסכין, אבל במוקדשין אי אפשר בלאו הכי לעולם.

ליפרקינהו ונכסינהו פרש"י כפשוט' דליפרקינהו ממש מעיקרא והדר ליכסינהו. ואינו נכון דא"כ הוה להן חולין והא קתני נוהג בחולין. ועוד כיון דהשתא הם מוקדשין ופטורין מלכסות מהיכי תיתי דניפרקינהו כדי שיהא מכסה לכך הנכון כמו שפיר' בתוספת דלישנא בעלמא נקט תלמודא דכיון דמצוה לפדותם ואלו פדאם היה חייב לכסות דלהוי מהשתא כאלו פרקינהו כבר דהא כל העומד לפדות כפדוי דמי ויהא חייב לכסות בעודם מוקדשים.

בעינן העמדה והערכה קשי' לי' להראב"ד דמי קאמר דהא קיי"ל שחט בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והוה בר העמדה והערכה וכדאיתא בפר' השוחט ותירץ דהכא בשאינו מפרכסת. ואין זה מספיק דכיון דמשכחת להו במפרכסת והוי בני כיסוי מאי פסקה למתני אבל לא במוקדשים. וי"ל דהכי אמרינן דכיון דחייב כיסוי אתי' מיד בגמר שחיטה ורחוק הוא דליעבד' לי' העמדה והערכה מיד בעודין מפרכסין שראויין לפדיון ולהכי קתני אבל לא במוקדשין וכן תירץ הרמב"ן ז"ל ולפי מה שכתבנו בפרק השוחט בשם רבותינו בעלי תוספות ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל לא קשי' שכבר כתבנו שם דהא דאמרינן שחט בה שנים וכו' אינו אלא ישראל בטמאה או נכרי בטהרה דלאו בתורת שחיטה הוא אבל בישראל בטהר' דבתורת שחיטה הוא דכיון ששחט בה שנים או רב שנים חשיבי כמתה ואעפ"י שמפרכסת וזה עיקר.

השתא דאתית להכי כלומר דאילו לדידי לא אתי קרא להכי אלא לאשמועינן מצות כיסוי אבל כיון דאית לך דנדרוש הכי אפילו תימא קדשי מזבח וכו' ונראה דאידך סבר דמחוסר פדיון דבעי הערכה על פי בקיאין והוה מעשה דחשיב טובא מיקרי מחוסר אבל גרירא בעלמא דמעשה קל הוא לא חשיב מחוסר,

יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי וא"ת א"כ דם שעל הסכין למה ?קים. חייב לכסותו דהא מחוסר גרירה הוא וי"ל דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי היה לכיסוי בלא גרירא אם יפול על הארץ משא"כ בזה דבעינן ונמצה דמו על קיר המזבח:

וא"ת והיכי חשבינן ליה מחוסר פדיון דהא קי"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי. וי"ל דאפי' חשבי' לשאר דברים כפדוי מ"מ פדיון הוא צריך ומחוסר פדיון הוא.

מה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש. וא"ת והא תנן בפרקי' קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב בכיסוי. ויש לומר דאנן אקדוש בפנים קאמרינן.

חד למעוטי זוחלין פירש"י ז"ל שאר משקים שהזחילן והמשיכן והשלים בהן את המקוה דאע"ג דשאובין שהמשיכוהו ונתנוה למקוה כשר בהזחלה זו כשיש במקוה רוב שאינו שאובין. בשאר משקין אינו כך ואע"ג שהזוחלין פסולין: ויפה כיון ז"ל דאלו שאר משקין זוחלין היכי משכחת לה ולשון מושאל הוא זה עם אותה שאמרו המעין מטהר בזוחלין ושמא ירבה הנוטפים על הזוחלין:

וחד למעוטי מכונסין והא ודאי כל דמימעטי מזוחלין לפרש"י ז"ל שהוא האמת כ"ש ממכונסין אלא דאי לא כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמי ליה במכונסין:

תלת מיעוטי כתיבי וא"ת הא ארבעה מיעוטי צריך למעוטי דם נמי בין מזוחלין בין ממכונסין. וי"ל דכיון דגלי קרא שיהא דם כשאר משקין בחדא מיעוטא. ממילא שמעינן דהוי כוותי' לגמרי למפסל בין מזוחלין בין ממכונסין:

אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,

חמשים מנה יקח לפסו לטרא בשר משמע מכאן שדגים בזול יותר מן הבשר אבל במדרש אמרו בהלכו' דרך ארץ אורחים יום ראשון אווזים ותרנגולים יום שני דגים יום שלישי בשר יום רביעי קטניות משמע דדגים חשיבי טפי ונראה דמקומות יש:

קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי אלו נערכים ונפדין ומביא בדמיהם קרבן וצריכים העמדה לפני כהן והערכה על פי כהן כמו שביארנו בפרק שני:

הקדיש חיה לבדק הבית הרי זו נפדית ונערכת וצריכה העמדה על הדרך שביארנו ואם הקדיש בהמה או עוף שהם ראויים למזבח נערכין ונפדין אף כשהן תמימים וצריכים העמדה ומ"מ המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית עובר בעשה שנאמר שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ר"ל לבדק הבית ועל זה אמרו אותו אתה עושה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ומ"מ בדיעבד מה שהקדיש קדוש:

נמצא שהכל ר"ל בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית כלן בכלל העמדה והערכה הן לפיכך אם מתו או נשחטו אין להם פדיון וקדשי בדק הבית שנשחטו אסורין בהנאה:

שחיטה שאינה מכשרת לאכילה כגון שוחט את הטרפה והדומים לה אע"פ שבענין אותו ואת בנו דנוה בשחיטה כמו שהתבאר לענין כסוי אינה שחיטה כלל ופטור מלכסות ודבר זה יתבאר למטה במשנה:

כל המשקין שטבל בהם אדם או שהטביל בהם את הכלים לא טהרו אלא אם כן במים אבל שאר משקין אין מטהרין לא דרך זחילה והמשכה ולא במכונסין אבל מים אם הן של נהר או של מעיין מטהרין בזוחלין ושל מקוה כגון מי גשמים במכונסין ודוקא בשלא היו אותם המים שאובים אבל אם היו שאובים פסולים הם לטבילה ואף שלשת לוגין מים שנפלו למקוה חסר פסלוהו במה דברים אמורים בשנפלו לתוך המקוה מתוך הכלי אבל אם נפלו מים אלו חוץ למקוה דרך זחילה והמשכה לא פסלוהו אא"כ היה שם מחצה על מחצה אבל אם היו המים הנקוים רוב הרי המקוה כשר ויש מתירין בשאובה שהמשיכוה אף בכלה ואין הדברים נראים ודבר זה מתבאר במסכת תמורה:

אע"פ שראוי לאדם לסלסל עצמו בכל מדותיו בעניני האכילה ראוי לו לסלסל עצמו ביותר שלא יאכל דרך גרגרנות ולא יהא מחזר אחר המעדנים אלא יצמצם בזה כמה שאפשר לו לפי מה שמכיר בטבעו ולפי ממונו שהוא יכול לסבול אמרו חכמים ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון ואף בשעה זו לא ככל מה שאפשר לו אלא מעט והוא שרמז בכתוב בשר לאכול ולחם לשבוע ואף זו לא בכל יום אא"כ הוא בעל נכסים מרובים מכאן אמרו יש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק ר"ל לחלקו ולשון לפסו כמו לפסת מלשון יהי פסת בר וכו' עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים יקח לפסו ליטרא בשר ואף על אלו אמרו דרך אזהרה דוקא מערב שבת לערב שבת הא אם הוא בעל נכסים מרובים או שצריך לו לפי מזגו וחולשת כחותיו יעשה כפי מה שצריך ולעולם יהא אדם מרגיל בניו ובני ביתו לצמצם עצמם במאכל ובמשתה ושלא יהיו גרגרנים ולא בלענים אמרו חכמים תן חיים לנערותיך למדה תורה דרך ארץ שלא ירגיל אדם בני ביתו בבשר ויין:

גמרא קי"ל חיה בכלל כו' אימא נמי בהמה בכלל חיה ?נכסוי כו' מהך גופא דבהמה בכלל חיה ליצירה כדאמרי' בפ' בהמה המקשה המ"ל דאימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי כו' אלא דהך דרשא אינה פשוטה דרבנן פליגי עליה דר"מ התם משא"כ הך דרשא דחיה בכלל בהמה לסימנין דרשא פשוטה לכ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה מה חיה שאינה קודש כו' קדשים בחוץ ר"מ מחייב כו' עכ"ל ולר"ש נמי קדשים בחוץ לא אצטריך קרא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא אצטריך האי הקישא דמה חיה שאינו קודש כו' אלא למעט עוף קודש שבפנים ואע"ג דחיה נמי שאינו קודש בפנים לא בעי כסוי דהוי חולין בעזרה דלא צריך כסוי לר"ש צ"ל דה"ק דמה חיה לא תמצא בו כסוי אלא באינו קודש ובחוץ אף עוף כן ולאפוקי עוף קודש אף שבפנים ודו"ק:

בד"ה עשרה מנה כו' במדרש אומר אורחים יום ראשון אווזים כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדוייקים והכי איתא במדרש ילקוט והביאו רש"י בחומש סוף פרשת פנחס שאם ילך אדם לאכסניא יום א' מאכילו עופות כו' עכ"ל ע"ש:

מע"ש לע"ש כו' פרש"י אלו האחרים שאמרת ליטרא דגים וליטרא בשר אימת כו' עכ"ל. ע"ש והוא דחוק דלא יהיה קאי נמי אליטרא ירק שאמר דאי לאו בכל יום מה יאכל ולולי פירושו נראה לפרש דאכולהו קאי בין אמי שיש לו מנה ובין אמי שיש לו י' מנין ובין אמי שיש לו נ' מנה דלא יאכל רק ליטרא בשר הני כולהו לאימת יאכלו בשר בריוח וקאמר מע"ש לע"ש וק"ל:

מגז כבשים כו'. פרש"י קנה לך צאן כו' ואין זה במשמעות הכתוב ונראה לפרש כעין שאמר הכא שיפחות האדם באכילתו ולא ילך אחר המותרות כן אמר לענין מלבושיו שלא יבקש לו בגדי משי חשובים אלא מגז כבשים דהיינו בגד צמר ללבושיך ובמאכליו אמר כאן אל תבקש בשר ללפת בו הפת כי די לך חלב עזים ללחמך דהיינו ללפת בו הפת ואמר לחמך קודם כו' דלכך לא כתיב ולחם ביתך בוי"ו ומסיים תן חיים לנערותיך דבימי נערות תרגיל ולמוד עצמך ליתן חיים לנפשך דהיינו רק לקיום הנפש ולא תבקש מותרות ועוד יפורש לקמן וק"ל:

בתוס' ד"ה ליפרקינהו ולכסויי וכו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו'. ר"ל כיון שמוכרח הוא בעל כרחו לפדותו עכ"פ יהא ראויה לאכילה מקרי אפי' קודם פדייה שחיטה ראויה דהא מוכרח הוא לפדותו על כל פנים:

[בא"ד] ועוד דאית ליה לר"ש וכו' כמו שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראויה וכו' כצ"ל:

ד"ה מה חיה שאינו קדש וא"ת אפי' קדשים טעונים כסוי וכו'. קושיא זו של התוס' לא שייכא הכא אמה דקאמר מה חיה שאינו קדש דהא פשיטא דמתני' דפרקי' דתנא קדשים בחוץ לא איירי בחיה דלא שייכא לקדשי מזבח אלא אמסקנא דשמעתי' מקשה דבשום קדשי מזבח לא בעי כסוי אפי' בעוף ובפרקין תנא קדשים בחוץ ר"מ מחייב וע"כ איירי בעוף שהקדישו לקדשי מזבח ושחטו בחוץ ותירץ דהא דמסיק הכא דאין כסוי נוהג בקדשי מזבח אפילו בעוף היינו כששוחטן בפנים אכל כששוחטן בחוץ חייב בכסוי לר"מ אלא שלשון התוספות דקאמר וי"ל דאינו קדש בפנים קאמר הוא מגומגם דמשמע דאחיה קאי ואי לא מסתפינא הייתי אומר למחוק תיבת דאינו קדש ולגרוס הכי וי"ל בפנים קאמר וק"ל:

רש"י בד"ה [רבי] היא כו' דעתו ונסיב כו' הד"א:

גמרא מה חיה אינה קדש כו'. טע"ז אינו מספיק לקדשי ב"ה. וצ"ל בדידהו מטעם שחיטה שא"ר כדלעיל. דל"ל מטעם מי שאינו מחוסר כו'. דא"כ קדשי מזבח נמי תיפוק ליה מטע"ז. ול"ל היקשא דחיה:

שם א"ל יעקב מינאה כו'. עי' מגילה (כג) תד"ה אמר ומה שציין הגרי"פ שם:

שם א"ל עליך אמר קרא עה"א תשפכנו כמים כו'. הרע"ב פי' דהכוונה על הכתוב אצל בכור בע"מ. וקשה דלמא משום דעדיין קדושת בכור עליו שאין נשחט ונמכר באיטלז (והוא מה"ת כמש"כ התוס' בר"פ כפה"מ) פטריה רחמנא. ואכתי חולין גמורים מנ"ל. לכן נראה יותר לפרש דיכוון על הכתובים בפ' ראה (י"ב. פ' ט"ז. וכ"ד). אבל עדיין תיקשי דשם איירי בשאר פהמו"ק כדמוכח בבכורות (לג) וגם המה עוד קדושתן עליהן להאסר בגיזה ועבודה. וכן לכלבים למאן דאמר (תמורה לא). אי לזאת נראה דלא כוון רק על הכתוב בפ' כי ירחיב. וס"ל כמו שהביא רש"י לעיל (כח) מספרי דמוקי ליה בבשר תאוה של חולין ועי' לעיל (יז). וי"ל קצת פי' הרע"ב דכל הני דאסורין בבכור בע"מ ופהמ"ק אינן אלא משום בזיון כמש"כ התוס' שם. משא"כ בכסוי דאדרבה לכבוד יחשב:

רש"י ד"ה זוחלין. והזחילן למקוה כו'. פירושו דחוק מאד. ולכאורה יל"פ בפשוטו. דקי"ל מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן (עי' שבת סה ב בפרש"י) וקאמר דמעיין מים למעוטי שאר משקין. מטהרת מעיין בזוחלין. בור מים למעוטי אשבורן מטהרת בור. וכ"מ מפי' עצמו לקמן בסמוך בד"ה מעיין מים:

רש"י ד"ה אלא בהזמנה הזאת. שאינה מזומנת לו כו'. לולי פירושו הנל"פ דר"ל בדמים קלים כמו צידה שבאה לו רק ע"י טרחה מועטת מן ההפקר בלא דמים:

תד"ה מה. וי"ל דאינה קדש בפנים קאמר. לכאורה אינו מובן דמ"מ קשה דנימא מה חיה איננה קדש כלל:

תד"ה עשרה. אבל במדרש כו' יום ב' דגים כו'. עמש"כ שם במ"ר בסוף פ' פנחס:

רש"י ד"ה כל בקרו וכו׳ אלא שור אחד. נ"ב דלא בשופטני עסקינן דלא שחיט טובא דלא צריך לי׳ אלא אפי׳ חד דצרין לי׳ ממעט קרא אם היא כל בקרו:

צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. נראה לי בס"ד קראו בשם זָקֵן מלבד כי זקן הוא כינוי לחכם שהוא נטרקון 'זה קנה חכמה' (קידושין לב:) הנה הוא נתכוון להרבות שבחו בשם זה להורות על הנס שנעשה לו מן השמים בענין הזקנה שהיה בן שמונה־עשרה כשמינו אותו לנשיא ונתחוורו שערות זקנו וכמו שאמר הוא על עצמו הריני כבן שבעים שנה (משנה ברכות א, ה).

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה, וְיִקַּח עַתּוּדִים (משלי כז, כו). נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שנדחים מצות שאפשר לעשותם על ידי אחרים מפני עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח, יא) וידוע שָׂדֶה רמז למצות שהם תיקון המלכות 'חקל תפוחין קדישין' וְעַתּוּדִים רמז לדברי תורה שנקראים 'כבשי דרחמנא' שבהם כבוש ואצור כמה וכמה עניינים נסתרים וכמו שאמרו הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).

"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ", לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ (משלי כז, כז). רמז כאן על לחם המוציא של סעודת שבת קודש דתחילה יבצע פרוסה שלו שהיא כנגד אות יו"ד דשם הוי־ה ואחר כך פרוסה של אשתו שהיא כנגד אות יו"ד דשם אדנ־י וגם רמז דרך ארץ על הסעודה של כל יום שהיא נקראת בשם לֶחֶם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וּמַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) שיביאו תחלה את התבשיל לפני בעל הבית לאכול תחלה ואחר כך יאכלו אשתו ובניו כי כן היה הדרך ארץ לפי מנהג הקדמונים שלא היו אוכלים כולם ביחד על השלחן.

גמ' מי שאינו מחוסר. כעין זה לקמן דף קלה ע"א:

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך לעיל י"ו ע"ב דרשינן מזה להתיר בשר תאוה. כשירחיב גבול כל ישראל היינו שיכנסו לא"י ולא מיירי מהרחבת גבול של יחיד שלא יאכל בשר אלא בהרחבת גבולו של עצמו דלא מיירי מזה. ונ"ל דהאי תנא דשמעתין ס"ל דלא מיקרי הרחבת גבול כ"א לע"ל כדכתיב בפ' מסעי כי ירחיב ה' את גבולך ויספת לך שלש ערים ע"ש וכבר הרגיש הרמב"ן בזה וכ' שאין ב' הרחבת גבולים דומים זה לזה ע"ש האי תנא דשמעתין ס"ל דהאי קרא לא מיירי מהרחבת גבול א"י ולא בא להתיר בשר תאוה אלא מיירי מדרך ארץ מהרחבת גבול של כל אדם ובדרוש הארכתי בזה:

יקח לפסו לטרא ירק וכו' מ"ש תוס' בשם מדרש היינו דמייתי רש"י פ' פנחס גבי פרי החג דפוחת והולך ולפי הנמשל דפרי החג דפוחת א' בכל יום משמע גם המשל היא בכה"ג דביום ראשון מאכיל להאורח קטניות ובשר ודגים ואוזים ותרנגולים ביום שני פוחת א' מהם היינו ואוזים ותרנגולים ומעמידו על הקטניות בשר ודגים ביום השלישי פוחת הדגים ומעמידו על קטניות ובשר וביום הרביעי פוחת גם הבשר ומעמידו על קטניות ואז הוה הנמשל דומה לו ולא ק' כל כך ק' תוס' ואין הכרח לומר דדגים היו ביוקר יותר מבשר וק"ל:

צריכין אנו לחוש לדברי הזקן. י"ל עפ"י מ"ש רמב"ם בפי' המשנה ספ"ק דברכות אמתניתין דארב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וז"ל כי לא הי' בן שבעים אלא צעיר לימים היו והיו מרבה לשנותו וללמוד ולקרותו יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה עכ"ל והיינו דאמר רב ראב"ע שנזדקן מרוב חולשה ואפ"ה אמר שמי שאין לו מאה מנה לא ישפתו לו קדירה בכל יום ור' יוחנן פליג דוקא משפחת בריאים אבל כגון אנו היינו ר' יוחנן שאמר מעלות ומורדת שבטברי' הם הזקנוני ע"כ מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני:

דף פ״ד ע״א מר בר״א אמר, אמר קרא חיה או עוף, וכו׳, הנה הדרשה נראה דחוקה מאד, אבל כבר הודעתיך דכל דרשות כאלה לא באו אלא לחזק סברתם או קבלתם של רבותינו חכמי התלמוד ז״ל, ועיקר הטעם דקדשים פטורין מכסוי הוא דענין כסוי הדם שייך לאיסור הדם כאשר האריך הרמב״ן ז״ל עה״ת על הקרא שם, כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתי לכם לכפר על המזבח, ותמצית דבריו שם הוא כי בקושי התיר השי״ת אכילת בשר בכלל, והרי עד נח נאסר ובנח אחר שהקריב קרבנות התיר לו השחוטה, (ר״ל הנחירה) והתיר לו רק גופם אבל דמם שהוא נפשם לא, כי אין לבעל נפש לאכול נפש, רק נתן הדם לזרוק על המזבח שיבא נפש ויכפר על הנפש. ואח״כ בא הצווי על כסה״ד דהיינו בחיה ועוף שאינם באים לכפר ולא יהי׳ דמם נזרק יכסה עכ״פ הדם, כי גנאי הוא לאדם שימית בע״ח להנאתו ורק בקושי התירו לו, לכן יכסה עכ״פ דמם. ולא חייבה תורה רק בחיה ועוף ולא בבהמה משום דבמדבר הכל היו קרבנות וגם אח״כ על הרוב כן היה עיי״ש. והנה מש״כ דבמדבר לא היה בהמה נשחטת לחולין ניהו דאין זאת אלא לר׳ ישמעאל דבשר תאוה אתסר להם. אבל לר״ע הלא הותר להם לנחור, מ״מ מסתבר דלא היו נוחרין אלא מביאין מהם קרבנות, ומש״כ וגם אח״כ על הרוב יצוה, אע״פ שאח״כ הותר להם לזבוח חולין משום ריחוק מקום מ״מ י״ל דרוב שחיטות היו לגבוה, כי כל מעות מע״ש היו אוכלין מהם שלמים כבמנחות פ״ב ע״א, ואכילת בשר חולין רחקה התורה כמבואר כאן במאמרים הבאים דלמדך תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר רק מתוך הרחבת גבול ותאוה יתירה. ולכן בבהמה לא בעי כסה״ד אף בשוחט לחולין, אבל בעוף ניהו דבקדשים עצמן ודאי מסתבר דכל שנעשה מצותו ונזרק דמו על קיר המזבח, דלא שייך בי׳ מצות כיסוי. אבל בחוליהן כיון דרק מועטין קרבין לגבוה אין האי מעוט קדשים יוכל לגרור הרוב שאינו קדוש לפטור מכסוי ובפרט שעופות אין מספר מן הטהורים שאין במינם כלל לגבוה ועל סברא זו נבנה הדרש של מר בר״א דמה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש ר״ל דמה חיה דע״כ צ״ל דמחלק הקרא בין חיה לבהמה במצות כסוי, משום דבהמה על הרוב קדוש וא״כ מסתבר דעוף קדוש נמי פטור מכסוי, וא״ת א״כ כמו בבהמה דפטרתו ולא חלקת בין קדוש ובין אינו קדוש כיון דמינו קדוש ה״נ תאמר בעוף דתורים וב״י לעולם יפטרו משום דמינם קדוש, ע״ז קאמר דומי׳ דחיה לא חלקת בה, ר״ל דכל חיות חייבין ה״נ בעוף לא תחלוק בו, דהמעוט תורים וב״י נגרר אחר הרוב עופות דאין במינם קדוש, וזה יותר מסתבר משנאמר דבתוך מין דתורים וב״י יהי׳ נגרר הרוב שבהן שאינן קרבין אחר מעוט הנקרבין ודו״ק היטב.

עוד שם א״ל יעקב מינאה לרבא קי״ל חיה בכלל בהמה לסימנים, אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי, א״ל רבא עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים וכו׳ הנה כתבתי למעלה דהן השואל והן רבא דהשיב, אליבא דרי״ש קאמרו דבשר תאוה איתסר להם במדבר, א״כ מהא דכתיב כי יצוד ליכא להוכיח דחיה דוקא, דאפשר לאמר דדיבר הכתוב בהוה, דבמדבר לא היו שוחטין בהמה בחוץ רק בעלי מומין שהוא מלתא דלא שכיח, אבל לר״ע דהוה מצי לנחור וקרא דושפך את דמו מנחירה דיבר וכמבואר לעיל דף י״ז ע״א, דהאי קרא לר״ע נחירה קאמר א״כ מאי כי יצוד דקאמר, כיון דמבהמה נמי מיירי, אלא ודאי דהאי חיה דוקא חיה, כי בהמה גם במדבר היה פטור מן הכסוי, כך כתבתי למעלה. אולם לפי מה שהבאתי בדבור הקדום דברי הרמב״ן ז״ל דגם לר״ע רוב בהמות היו נקרבין, א״כ גם לר״ע יש לשאול דלמא גם בהמה חייב בכסוי, והא דכתיב כי יצוד ציד חיה, משום דדיבר הכתוב בהוה, דלא היו נוחרין במדבר בהמות הראויין להקרבה. אלא דיש להעיר טובא דלמר בר״א והוא העיקר וכמש״כ למעלה, דרק מדרשה דמה חיה אינה קדוש ידעינן דאין מצות כסה״ד נוהג בקדשים, וא״כ אם נימא דבהמה בכלל חיה, נפל כל האי דרש בבירא, ויהי׳ גם בהמת קדשים חייב בכסוי אחר זריקת הדם, וכמו דפריך לעיל בעוף קדשים, וא״כ כי יצוד דכתיב איך נפרשהו, דתו לא שייך לאמר דיבר הכתוב בהוה, כיון דגם בהמת קדשים בכלל כסוי.

לכן נראה לפע״ד דלהא דלא נוהג כסה״ד בבהמת קדשים לא בעי קרא כלל, דהרי תראה דאפילו בלאו דאוא״ב פריך הש״ס ר״פ אוא״ב מנ״ל דנוהג במוקדשין אע״פ דכתיב בענינא דקדשים, ומכ״ש כאן דלא כתיב בענינא דקדשים כלל, ולא עוד אלא דאם נאמר דמצות כסה״ד נוהג במוקדשין ג״כ, וכולל כל מיני בע״ח למה למה פרט חיה ועוף כלל והול״ל סתמא, איש אשר ישפוך דם כל חי אשר יאכל, יכסהו בעפר ומדפרט חיה ועוף ע״כ דבא להוציא בהמה, אלא דהאי יעקב מינאה פריך דלמא בהמת קדשים הוא דרוצה לשלול ולכן כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף דדבר בהוה, וכמש״כ הרמב״ן ז״ל דבמדבר לא היה בהמת חולין נאכל כלל רק נקדש ונקרב, וכל שנקרב פטור מכסוי וממילא דגם חטאת ועולת העוף פטורין וכמש״כ הרמב״ן ז״ל שם טעמא רבה איכא לפטור קדשים מכסוי, דכל שדמו נזרק על המזבח ומכפר לא בעי האי דם כסוי, וכמו שהסברנו לעיל בדבור הקודם. אבל בהמת חולין אי אירע שהיה נחרה בחוץ, באמת בעי כסוי כך מתפרש שאלת האי מינאה, וע״ז השיב רבא דהתורה מיעטה בהמה מכסוי במה דאמרה בפ׳ ראה על הארץ תשפכנו כמים. אלא דלפ״ז נצמחת לן קושי׳ יותר חזקה ועצומה מקושית האי מינאה, דלר״ע דלא היה מצות שחיטה נוהגת במדבר אלא בקדשים, ובחולין היו נוחרין ואוכלין כשאר עכו״ם, ולא היתה הנחירה מצוה כלל אלא תיקון, וכסברת הריצב״א בתוס׳ שבועות כ״ד על השחיטה עצמה, וכאשר הארכנו בזה בפתיחה עיקר א׳ עיי״ש וכאשר נכנסו לארץ נתחדשה להם מצוה חדשה לשחוט גם חוליהן, ואע״ג דקרא רק מבקר וצאן מיירי, מ״מ האי כאשר צויתיך לזבוח קאי גם אחיה ועוף שלא הוזכרו בקרא, דהא דדבר מבקר וצאן הוא משום דבהם היה בעי היתר על הזביחה שנאסר להם במדבר משום ש״ח, אבל כיון דשמעינן מהאי היתר זביחה איסור נחירה שוב גם חיה ועוף בכלל האי איסור, דמהיכי תיתי לחלק ביניהם. ולאמר דלא נאסרה הנחירה רק בבקר וצאן ולא בחיה ועוף. ואדרבה הרי בבקר וצאן היה מוכרח להתיר איסור ש״ח שהיה עד עתה, משא״כ בחיה ועוף דלא נאסרה השחיטה גם עד עתה, וא״כ כמו באיסור נחירה וציווי השחיטה קאי הקרא על כל בע״ח, כמו כן נימא נמי דעל הארץ תשפכנו כמים (עיין בהגהות הרש״ש ז״ל דע״כ אקרא דבפ׳ כי ירחיב ה׳ את גבולך קאי) קאי נמי לבטל מצות כסוי, לא מבקר וצאן לבד אלא מכל בע״ח שנתחייבו במצות שחיטה, ומסתבר מלתא טובא, דכמו דבמדבר רק בנחירה היה חיוב כסוי בין בחיה ועוף ובין בבקר וצאן ורק בשחיטה ומליקה דהיה מצוה לא בעי כסוי, כמו כן נימא עתה שנתחייבו במצות שחיטה על כל בע״ח נפטרים מכסוי בכלן.

ומתוך חומר קושי׳ זו נפרכים דברי הרמב״ן ז״ל בטעם פטור כסוי דבהמה משום דרובם נקרבים דהרי להאי מינאה דפריך דלמא בהמה בכלל חיה לכסוי לא שמעינן פטור בבהמת חולין דהרי הוא בכלל חיה אלא דדיבר הכתוב בהוה כי יצוד וכנ״ל, ואי מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים הלא נתחדש לפטור מכסוי כל בע״ח מאחר שנתקדשו במצות שחיטה. אלא ודאי דלכ״ע היו רגילין בנחירת בהמה במדבר, וממילא דכי יצוד ממעט בהמה דא״א להיות בכלל חיה, וכל דברי יעקב מינאה ותשובת רבא אזדו לדעת ר׳ ישמעאל, דבשר בקר וצאן נאסר להם במדבר, רק בעלי מומין אשתרי ובשחיטה ואז מצינן למימר דכי יצוד דכתוב משום דדיבר הכתוב בהוה וכמש״כ בריש פרקן וזה ברור כשמש בצהרים. וכיון שזכינו לזה עוד יותר מובן לשון המשנה אליבא דר״ע, דקתני ונוהג בחיה ועוף ולא קתני ואינו נוהג בבהמה, דלר״ע הא דאינו נוהג בבהמה משנה שאינה צריכה היא, וכקושית הריטב״א ואין לאמר דלאפוקי מהאי מינאה וכמש״כ התוס׳ דלא נימא בהמה בכלל חיה, דזה ליתא דהרי כי יצוד כתיב ובהמה בייחית היא ואינה נצודת ולא מקרי ציד כלל. אבל לעומת זאת אצטריך טובא לאשמעינן דחיה ועוף בעו כסוי גם עתה אחר שנתקדשנו במצות שחיטה גם בחיה ועוף, דלא נימא כדעת הרמב״ן ז״ל דגם לר״ע לא היה דרכן לנחור במדבר רק מקריבין קדשים, ומשום הכי דיבר הכתוב בהוה ובאמת גם בהמת חולין שנחר היה חייב בכסוי, ושוב עתה שנצטוו על הזביחה, נאמר על הארץ תשפכנו כמים לפטור מכסוי בכולם, לכן קתני ונוהג בחיה ועוף ודו״ק היטב כי הדברים ברורים ואמתים לאמתה של תורה תלי״ת.

עוד שם גמ׳ על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעו כסוי. מכאן נמי משמע, דעפר למטה אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא, דאי דרשה גמורה היא, למה לי הקישא למים הרי מהא דעל הארץ תשפכנו ולא בעפר תחוח מוכח דלא בעי כסוי, דניהו דאפשר לגרור ולכסה וכקושית הש״ס לעיל, זה אינו אלא דיעבד אבל לכתחלה הלא בעי עפר למטה, דהרי לעיל ל״א ע״א דפריך על רבא דבדיק גירא לר׳ יונה בר חלפתא לשחוט עופא בהדי דפרח, והא בעי עפר למטה ולא מצא שינוי׳ אחרינא אלא דאזמין לי׳ לכולא בקתא ולא משני בפשיטות בגריר לדם ומכסה מוכח דלכתחלה מצוה שישחוט לתוך עפר תחוח, ואיך יאמר כאן על הארץ תשפכנו וארץ סתם אינו עפר תחוח, וזה הערה נכונה לפע״ד.

עוד שם גמר׳ אלא מעתה יטבילו בו. תמיה לי, וכי משום דאיתקש דם למים דלא בעי כסוי כמים, נימא נמי דאין היקש למחצה ויהי׳ כמים ממש גם לענין טבילה, אתמהה, והרי תראה דכמה פעמים כתוב האי על הארץ תשפכנו כמים, ודרשינן דדם מותר בהנאה כמים, ודם מכשיר כמים פסחים כ״ב ע״א ושם לא פריך אלא מעתה יטבילו בו, אלא ודאי דלא שייך בכעין, זאת אין היקש למחצה, דורחץ כל בשרו במים כתיב, ואין דרך לרחוץ בדם, דאין זאת רחיצה אלא לכלוך. ולא עוד אלא דקשה לי לישנא דגמר׳ דקאמר דלמא אשאר משקין אבל דם דאקרי מים לא, איך אקרי כאן דם מים, הלא רק שפיכת דם איתקש לשפיכת מים, ולא דם למים, ור״ל כמו מי ששופך מים על הארץ אינו צריך לכסות, כך מי ששפך דם על הארץ, אין בו מצות כסוי וצע״ג.

עוד שם גמר׳ ת״ר אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, ניצודין ועומדין מאליהן כגון אווזין ותרנגולין מנין הנה מלשון זה משמע דרצה למעט מין עופות מכסוי דהיינו שהוא בייתי ואין דרכו לצוד אבל צפורים דדרכן לצוד אפילו אם נצודין ועומדין, לא עלה על דעתו לפטרן מכסוי וה״ט דידע דהאי כי יצוד דיבר בהוה כמש״כ הרמב״ם ז״ל ומי שדרכו להיות נצוד חייב גם בניצוד ועומד, אבל אתא למעט אווזין ותרנגולין דאין דרכן להיות ניצודין והם פטורין אפילו אם אירע שנצודים דמה״ט גופא דדבר הכתוב בהוה ממעטים הני דאין דרכן להיות ניצודין, ולכן דרש ציד מ״מ דכל שאפשר להיות ניצוד בכלל כסוי, וממילא גם אווזין ותרנגולים בכלל כסוי, ובין ניצודין עתה ובין נתגדלו בבית דכי יצוד דיבר הכתוב בהוה, ומשום חיות ורוב עופות שדרכם להיות ניצודים נקט לה, ולא למעט אתא - וכן נראה ממה דלא מציין הש״ס המשנה במזומן ובשאינו מזומן ועליו ליתנא האי ת״ר כדרכו תמיד לציין המשנה ולפרשה ע״י הברייתא שמפורש בה הדרשה מקרא. ועוד ראי׳ לזה דהרי בפרק שלוח הקן קתני במשנה, איזה שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס, הרי דחשוב אווזין ותרנגולין בשקננו בפרדס לאינו מזומן, ואיך קתני הכא כגון אווזין ותרנגולין למזומן, אלא דהכא ממין שדרכו להיות מזומן משתעי, והתם בקננו בפרדס במקרה מיירי ולכאור׳ י״ל דבזה מתיישב פרש״י במשנה דכתב במזומן ושאינו מזומן דנקט משום האי דשלוח הקן, ותמהו התוס׳ עליו דהא איצטרך כי היכי דלא נימא כי יצוד דוקא בשאינו מזומן, ולפי הנ״ל ניחא דהא בריית׳ לא דיבר כלל ממזומן ושאינו מזומן, דידעינן משום דכי יצוד דיבר הכתוב בהוה, אלא רצה לשלול שלא נמעט מין שאין דרכו לצוד והוא כמין אווזין ותרנגולים - ומה מאד מתישבים בזה דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפי״ד הלכ׳ ב׳ וז״ל ״כסה״ד נוהג במזומן ושאינו מזומן, לא נאמר אשר יצוד אלא בהוה״ עכ״ל. וכ׳ עליו הלח״מ ז״ל דזה כתוס׳, אלא דקמתמה למה לא כתב רבינו דאשר יצוד כתיב ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אלא בהזמנה הזאת כמפורש בהאי ברייתא ולפי מה שבארנו זה ליתא דרמב״ם כרש״י ולא כתוס׳ ס״ל והפרש המשנה דמזומן ושאינו מזומן לא איצטרך דהרי דיבר הכתוב בהוה, והאי ברייתא דאתא לפרש שלא נמעט מין שאין דרכו לצוד דהיינו אווזין ותרנגולים, לא הוצרך להביא כלל, כיון דכתב בריש הפרק מצות כסוי לכסות דם שחיטת חי׳ טהורה או עוף טהור וכו׳, הרי דכלל כל מיני חיות ועופות הטהורים הנשחטים, שוב נתיישבתי דהתוס׳ נמי נחתו לכל זאת, דהרי תראה שהתוס׳ לא ציינו הברייתא דלקמן להקשות על רש״י, אלא כתבו מדעת עצמם דאצטריך משום דכתיב כי יצוד דלא תימא דוקא מזומן, וכוונו ג״כ להא דרמב״ם ז״ל דדיבר הכתוב בהוה, ולא להא דברייתא דללמד דרך ארץ קאתא, אלא דרש״י ס״ל דניהו דיש קצת רבותא דמפרשינן קרא דדיבר בהוה, אבל מש״ה לא היה קתני במתניתן דהרי הברייתא גופא סמכה על המובן, ולא תשמיענו דאף במזומן חייב בכסוי, אלא דאף במין שדרכו להיוח מזומן, וזאת לא קתני במתניתן, ודוק היטב.

עוד שם גמרא ת״ר כי ירחיב ד״א את גבולך למדה תורה ד״א וכו׳ עיין מה שכתבנו בזה בפתיחה עיקר א׳ עיי״ש היטב.

תוס׳ ד״ה וליפרקינהו ולכסינהו תימא וכו׳ וי״ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו׳, א״כ לכסינהו ואפילו קודם פדיי׳ ואפילו לא יפדם לבסוף הוה שחיטה ראוי׳ כמו שחיטת קדשים לר״ש וכו׳, והקשו האחרונים ז״ל דא״כ מה קאמר לבסוף דפטור מכסוי משום דמחוסר פדיי׳ והא גם בלא פדוי חייב בכסוי כל שעומד לפדות ותרצו דמכל מקום מקרי מחוסר פדיי׳. וכמש״כ התוס׳ לעיל דף פ׳ ע״ב ד״ה דכל כמה, דדוקא לענין לשווי׳ אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוה כזרוק, אבל לשווי׳ שחיטה ראוי משום דכזרוק דמי לא. ואני אומר במחכ״ת לא כוונו יפה בזה דהתם קאו התוס׳ אליבא דר״ש דס״ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ע״כ שפיר כתבו דכל שלא נזרק אע״פ דעומד לזרוק, עדיין ששא״ר מקרי וכן נמי לענין כסוי לר״ש כל שמחוסר פדיי׳ עדיין ששא״ר היא ופטור מכסוי, אבל תנא דמתניתן ניהו דאית לי׳ כר״ש בכסה״ד דששא״ר פטור מכסוי, אבל לא מטעמי׳ דס״ל ששא״ר לא שמה שחיטה, דהרי תנא דידן לענין ששא״ר באוא״ב שנה ר״מ בלשון חכמים דס״ל ששא״ר שמה שחיטה, אך בכסה״ד דכתיב אשר יאכל דרש דבעינן ראוי׳ לאכילה, וא״כ כל שיש במציאות שיהי׳ ראוי לאכילה ע״י פדיי׳ אשר יאכל קרינן בי׳ כמו באוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, דאשר יאכל משמע דכל שאפשר לבוא לבסוף לידי אכילה, ואי משום ששא״ר הלא אנן כר״מ ס״ל דשמה שחיטה ולכן דעת התוס׳ קשה להולמה וצע״ג.

תוס׳ ד״ה בעינן העמדה והערכה וכו׳, ומפרש הר״ר שמעי׳ דשחט בה שנים או רוב שנים היינו דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה וכו׳, אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה ננהו עכ״ל, ואע״ג דגם בהאי שחיטה לא משתרי באכילה דהרי אסור מצד איסור קדשים, מ״מ הרי איסור אבמה״ח אשתרי בשחיטה, וע״כ דחשובה כמתה כן כתבו האחרונים ז״ל, אלא דלפי מה שבארנו בפתיחה עיקר ב׳ כל ששא״ר דלאו מצוה היא אינה מתרת איסור אבמה״ח והוה כמו נחירה במדבר דאינה מתרת רק איסור וטומאת נבלה א״כ ליתא האי סברא דנימא דמ״מ חשובה כמתה דאדרבה כחי חשובה גם לענין איסור אבמה״ח, מ״מ יש לקיים שיטת הר״ר שמעי׳ בשנאמר דהכא אם אמרת דהוה כחי ובכלל העמדה והערכה, ממילא תהי׳ השחיטה כשחיטה דעלמא המחרת איסור אבמה״ח, ושוב חשובה כמתה ואיך נערכה, והוה כמו שכתבו החוס׳ בפסחים כ״ה ע״ב ד״ה עלה עליה זכר ודוק.

עוד שם אמר ר׳ נחמן כגון אנו לווין ואוכלין, בב״ק דף ע״ב ע״א קאמר ר״נ לא אכילנא היום בשרא דתורא. ופרש״י ז״ל, ולא דקדקתי בדבר, ומשמע דרגיל היה בבשרא דתורא בכל יום, וכדאמר הכא דאנן לווין ואוכלין, והתוס׳ שם פירשו דלאו דוקא אלא שרוי בתענית היה, ואולי גם התוס׳ על האי גמר׳ קסמכו דכיון דאמר ר״נ דאנו לווין ואוכלין א״כ למה באמת לא אכל בשרא דתורא, דא״א לאמר דהיה כלה פרוטה מכיסו, כיון דמסתמא היו לווין לו, אלא ודאי יושב בתענית הוה דלולי זאת היה אוכל בשרא דתורא בכל יום.

אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה. פירש"י רבי יוחנן קרי לרב אבא עכ"ל והגם דרב שמו אבא מ"מ רבי יוחנן שהיה חבירו לא היה קורא אותו רב אלא אבא. ולא שכונתו לקרותו בשמו דגם לקרות אבא הוא כבוד כמ"ש תוספות ישנים סוף יומא ועמ"ש אני בענין זה בפתח עינים ברכות על דף מ"ז בס"ד וכתב הרב עיון יעקב ז"ל דהגם דאמר רב צריכים אנו לחוש לדברי זקן אפ"ה אמר רב גופיה בעירובין דף נ"ד אם יש לך הטיב לך כי אין בשאול תענוג עכ"ל ונראה דשם רב איירי שלא יהיה כילי וקמצן לצמצם ביותר אלא אם יש לו ייטיב לו:

כבשים ללבושך מגז כבשים יהי מלבושך ומחיר שדה עתודים לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. אפשר לומר דרך רמז דהכי רמז כבשים שהם סודות כמ"ש בהדי כבשי דרחמנא למה לך. וזה מגז גז גימטריא עשר ספירות וג' ראשונות נחשבות כאחד ואח"כ ז' תחתונות וז"ש מגז כבשים מעסקך בג' ראשונות וז"ת ע"ד הסוד וזהו כבשים יהי מלבושך בזה יהיה אור חלוקא דרבנן וזה דוקא לעצמך. אמנם כשתתעסק בתלמוד שרמוז בתיבת שדה כמשז"ל שדה זו תלמוד בזה יותר טוב שיהיה לו תלמידים אף שימעט לימודו וז"ש לעולם אדם ימכור שדה שיתרצה ללמוד מעט בתלמוד ויקח עתודים תלמידים צאן קדשים להרביץ תורה בישראל דטפי מעלי. ואל ימכור עתודים שישלח התלמידים כדי לקרות הרבה בתלמוד:

וליפרקינהו. ויהיו מותרים באכילה והדר ליכסייה לדם: בעינן העמדה והערכה: אין פודין את הקדשים לאחר מיתה מפני שכתוב בהן (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן (והרים) [והעריך] אותה הכהן ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד: וכמאן. מוקמת למתניתין דתרצת לה בהני תרי טעמי שחיטה שאינה ראויה לאו שחיטה היא ובעינן העמדה והערכה: אי כר''מ דאמר. בפ''ב דתמורה (דף לב: ע''ש): הכל היו בכלל העמדה והערכה. אחד קדשי מזבח שנפל בהם מום ואחד קדשי בדק הבית: האמר. במתני' (לקמן דף פה.) השוחט ונמצאת טריפה חייב לכסות אלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה: ר''ש. סבירא ליה התם קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו: רבי היא. מתניתין רבי סתמה לפי דעתו ונסיב מילתיה כי הני תרי תנאי בחדא כמר שראה דבריו של זה בזו ושל זה בזו: והשתא דאתית להכי. דדרשינן כה''ג: אפילו תימא בקדשי מזבח. ודקאמרת ליגרריה וליכסייה אמר קרא כו': מה חיה. סתמא אינה קדש שאינה ראויה להקריב: אוציא תורים ובני יונה. מדין כסוי ואפילו הן של חולין: הואיל ויש במינן קדש. אלא לא גרסי': לא חלקת בה. דכולן חייבות בכסוי דהא אין בה קדושה: אף עופות לא תחלוק בהם. לומר מין זה חייב ומין זה פטור ומיהו חולין בעינן כחיה: לסימנין. שאין סימני חיה מפורשת אלא בבהמה כתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה וגו': אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי. דהא ילפינן בבהמה המקשה (לעיל דף ע:) דאף בהמה בכלל חיה: אלא מעתה יטבילו בו. כיון דמים אקרי: אך מעין ובור. בפרשת שרצים כתיב דמשמע אך מעין ובור יטהר את מי שנטמא בשרצים: אבל דם דאקרי מים ה''נ. דמטבילין: זוחלין. שאר משקין שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה דאילו גבי מים קי''ל בתמורה בפ''ק (דף יב.) השאיבה מטהרת ברבייה והמשכה אם רבו מי גשמים עד כ''א סאין ממשיך לתוכן שאובין בזחילה י''ט סאין: תלת מיעוטי. דמים אכולהו קאי: מעין מים. ולא שאר משקין ואפילו זוחלים: בור מים. ולא שאר משקין ואפילו מכונסין: מקוה מים. ולא דם: אלא בהזמנה הזאת. כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני: מבקרך. אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק: כל בקרו. אם אין לו אלא שור אחד יזבחנו: לפסו. לקדרתו לשון אילפס: משקל ליטרא ירק. אבל בשר לא יאכל: דגים היו בזול במקומם יותר מן הבשר: ישפות. כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה: ואינך אימת. אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה אם לא בכל יום: לחוש. ולהסתפק במזונות קלים: אבא ממשפחת בריאים. רבי יוחנן קרי לרב אבא: כגון אנו. שאין אנו בריאים: מי שאין לו אלא פרוטה יריצנה לחנוני. ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר: אמר רב נחמן כגון אנו. רב נחמן אחר דורו של ר' יוחנן היה ותמיד העולם היה משתנה והולך ולא היה בריא כאותן שבימי רבי יוחנן ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול: כבשים ללבושך. מקרא הוא בספר משלי קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבוש: ויקח עתודים. צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש: דיו לאדם. הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם: תן חיים לנערותיך. לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:
וליפרקינהו וליכסינהו. תימה מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכסוי ועוד דמתניתין ואין נוהג במוקדשין קתני ואי פריק להו אין זה מוקדשין וי''ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו משום הפסד קדשים לכשיפדה הוה למפרע שחיטה ראויה א''כ ליכסינהו ואפילו קודם פדייה ועוד דאית ליה לר''ש כל העומד לפדות כפדוי דמי ואפילו לא יפדם לבסוף הויא שחיטה ראויה משום שחיטת קדשים דהויא שחיטה ראויה לר''ש אפילו נשפך משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאמרינן במרובה (ב''ק דף עו:): בעינן העמדה והערכה. וא''ת והא כל זמן שמפרכסין בני העמדה והערכה נינהו כדאמר לעיל בפרק ב' (דף ל.) וכ''ת בעינן העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ודוחק לומר דהכא איירי בעוף דאין בו חיות כל כך דהכשרו בסימן אחד דאין סברא לחלק ומפרש ה''ר שמעיה דשחט בה שנים או רוב שנים היינו כדאמרינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכא.) דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה כדפירש ר''ח לעיל בפ''ב (דף ל.) והתם דוקא מפרכסת היא כחיה דע''י שחיטה אינה ניתרת באכילה והויא כחיה עד שתמות וכן הא דקאמר התם בפ''ב מדמי פסח מי אידחו וחשובה מפרכסת כחיה כשלא גמר שחיטה איירי דבשחיטה פורתא לא משתריא באכילה אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה נינהו: יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי. ולא דמי לדם הניתז (לקמן דף פז:) דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה: מה חיה שאינה קדש. וא''ת והא אפילו קדשים טעונים כסוי דתנן בפרקין (לקמן דף פה.) קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב ויש לומר דאינה קדש בפנים קאמר: עשרה מנה יקח ליטרא דגים נ' מנין יקח ליטרא בשר. במקומם היו דגים בזול יותר מן הבשר כדפירש בקונטרס אבל במדרש אומר אורחים יום ראשון אווזין ותרנגולים יום ב' דגים יום שלישי בשר [רביעי] קטנית:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד