חולין פג ע"ב

חולין פג ע"ב - Steinsaltz

§ Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28), is referring to a special day, and it indicates that a special day requires a proclamation to prevent buyers from slaughtering an animal together with its offspring on that day. From here is derived that which is stated in the mishna: On four occasions during the year, which are special days, one who sells an animal to another must inform him: I sold its mother for slaughter, or: I sold its offspring for slaughter.

MISHNA: The mitzva of covering the blood after slaughter is in effect both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, both in the presence, i.e., the time, of the Temple and not in the presence of the Temple. And it is in effect with regard to non-sacred animals, but it is not in effect with regard to sacrificial ones. And it is in effect with regard to the slaughter of an undomesticated animal and a bird, with regard to animals and birds that are readily available in his home, and with regard to those that are not readily available and are hunted in the wild. And it is in effect with regard to a koy, because it is uncertain whether a koy is a domesticated animal and one is exempt from the covering of its blood or whether it is an undomesticated animal and one is obligated to cover it.

And one may not slaughter a koy on a Festival, because covering its blood entails the performance of prohibited labor that is permitted only if there is a definite obligation to cover the blood. And if one slaughtered a koy on a Festival after the fact, one does not cover its blood until after the Festival.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason one is not obligated to cover the blood of sacrificial birds? If we say it is because of the statement of Rabbi Zeira, that is difficult. As Rabbi Zeira says: One who slaughters a bird or an undomesticated animal must place earth beneath the blood and earth above it, as it is stated: “And he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13). It is not stated: Cover it with earth, but rather, “in earth,” indicating that the blood must be concealed inside the earth. The verse teaches that one who slaughters a bird or undomesticated animal must place earth beneath the blood and earth above the blood.

The Gemara continues: And here, with regard to a bird offering, whose blood is presented on the altar, it is not possible for one to cover the blood with earth from beneath it. As how should one perform the covering of the blood? If one suggests that he should place earth on the altar and nullify that earth to the altar such that it will never be removed from there, this is unfeasible, since by nullifying the earth to the altar, he is adding to the structure of the altar. And it is written with regard to the construction of the Temple: “All was in writing, from the hand of the Lord, which He gave me to understand” (I Chronicles 28:19), indicating that the dimensions of the Temple and all the vessels within were given prophetically and are therefore not subject to change.

And if one suggests that he should not nullify the earth to the altar, this too is problematic, as the earth constitutes an interposition between the blood of the bird and the altar.

The Gemara explains why this statement of Rabbi Zeira does not sufficiently explain why one is not required to cover the blood of sacrificial birds. Granted that it is impossible to place earth beneath the blood of the bird, but it is possible to place earth above the blood of the bird. If so, let him perform a covering of the blood from above.

The Gemara explains this suggestion: Isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yonatan ben Yosef says: If one slaughtered an undomesticated animal, whose blood requires covering, and thereafter slaughtered a domesticated animal, whose blood does not require covering, in the same location as the undomesticated animal, he is exempt from the obligation to cover the blood of the undomesticated animal, as it is covered with the blood of the domesticated animal. But if one slaughtered a domesticated animal and thereafter slaughtered an undomesticated animal he is obligated to cover the latter’s blood despite the fact that there is no earth, but rather blood of the domesticated animal, beneath it. It is evident from this baraita that the mitzva of covering the blood applies even when earth cannot be placed beneath the blood.

The Gemara responds: The exclusion of sacrificial birds from the mitzva of covering the blood, even from above, is in accordance with another statement of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira says with regard to meal offerings: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing does not invalidate the meal offering. Even though there is a mitzva to mix the oil with the flour ab initio, the meal offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed together. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing invalidates the meal offering. Similarly, if one slaughtered a domesticated animal and thereafter an undomesticated animal, since it was possible to cover the blood of the former before slaughtering the latter, which would allow the proper fulfillment of the mitzva of covering the blood, one is still obligated to cover the blood from above. By contrast, it is always impossible to properly perform the mitzva in the case of sacrificial birds.

The Gemara asks: Still, why is the mitzva of covering the blood not applicable to sacrificial birds? Let one scrape the blood off the altar and cover it elsewhere. Didn’t we learn in a mishna (87b): With regard to blood that spurts outside the pit in which the animal was slaughtered, and blood that remained on the slaughtering knife, one is obligated to cover it? Evidently, the halakha is that one may scrape off the blood and cover it in a location other than where it spilled out. Here too, let us scrape the blood of a sacrificial bird off the altar and cover it elsewhere.

The Gemara answers: If the ruling of the mishna was dealing with items consecrated for the altar, indeed, the blood must be scraped off and covered elsewhere. But here we are dealing with items consecrated for Temple maintenance, i.e., birds donated to the Temple in order to be sold, the profits of which would be used for repairs. Such birds may not be slaughtered, and if one transgressed and slaughtered them it is prohibited to derive any benefit from them. The tanna of the mishna holds that the mitzva of covering the blood does not apply to a slaughtered animal that is forbidden for consumption.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

רבי אומר: "יום אחד" משמע יום המיוחד! ובמה יחודו? שהוא טעון כרוז! שהמוכר חייב להכריז אמה מכרתי! או בתה מכרתי! ^[121].

מכאן אמרו: בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו.

הדרן עלך פרק אותו ואת בנו

הערות

^[121] רש"י פירש שיחודו של היום הוא בכך שטעון כרוז, ובאופן נוסף פירש שיחודו בכך שצריך הרבה בשר, והצורך בכרוז נלמד מ"לא תשחטו" שדורשין אותו כאילו נאמר "לא תשחוטו", וביאר הגר"א [בתו"כ] שהיה ראוי לומר "לא תשחט" שהרי האיסור רק על השני ולא על הראשון. ורבינו חננאל ביאר שלומדים מדיני יום המיוחד שהוא שבת, לדיני יום המיוחד של ד' פרקים, שטעון כרוז כמו שמכריזין להבטיל את העם ממלאכה בערב שבת, וכן היום הולך אחר הלילה בשניהם.

פרק שישי - כסוי הדם

מתניתין:

החיוב של כיסוי הדם, שמצוה מן התורה לכסות את דם השחיטה בעפר ^[1], נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ. בין בפני הבית, בזמן שבית המקדש היה קיים, ובין שלא בפני הבית.

ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין! שעופות קדשים, כגון חטאת העוף ועולת העוף, אין דם מליקתן חייב בכסוי.

ונוהג בחיה ובעוף, אבל לא בבהמה!

ונוהג במזומן, בחיה ועוף הגדלים בבית ומזומנים לשחיטה בכל עת, ובשאינו מזומן, בחיות ועופות שאינם מזומנים לו אלא הוא צריך לצוד אותן ^[2].

ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק ^[3] אם הוא חיה או בהמה, ולכן חייבים להחמיר ולכסות את דמו ^[4].

ואין שוחטין אותו, את הכוי, ביום טוב כיון שביום טוב אין מכסין את דמו, כמבואר בסמוך, ולכן אין לשוחטו לכתחילה כדי שלא לבטל מצות כיסוי הדם המחויבת בכוי מספק, כאמור לעיל ^[5]. ואם שחטו את הכוי ביום טוב - אין מכסין את דמו באותו היום, מפני שיש בטלטול העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב לצורך כיסוי דמו, שאין מצוותו אלא מחמת הספק ^[6].

גמרא:

והוינן בה: דם מוקדשין מאי טעמא לא חייב בכסוי? ^[7]

אילימא משום דרבי זירא. דאמר רבי זירא: השוחט - צריך שיתן עפר למטה מהדם! דהיינו, שלא ישחוט על קרקע קשה אלא ישים על הקרקע קודם השחיטה עפר רך ^[8], ועפר למעלה כדי לכסות בו את הדם, שנאמר "ושפך את דמו - וכסהו בעפר", ודרשינן: "עפר" לא נאמר שיהא משמע שרק מלמעלה יהא הדם מכוסה בעפר, אלא "בעפר", דמשמע שהדם יהא עטוף מכל צדדיו בעפר. מלמד: שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה!

והכא, בדם המוקדשין, לא אפשר ליתן עפר מלמטה, שהרי סדר הקרבת קרבנות העופות הוא שמולקין אותם ומזים את הדם, וממצים את הדם שבצוארם על קיר המזבח, ואם כן היכי ליעביד?

ליתיב עפר על קיר המזבח קודם מצוי הדם, וליבטליה לעפר שם, והיינו שיקבענו לעפר שם כדי שישאר כך לעולם, הרי קמוסיף אבנין של המזבח, ואין להוסיף על מדות המזבח ^[9], דכתיב

שאמר דוד המלך לשלמה בנו "הכל - בכתב מיד ה' עלי השכיל"! שנאמר לו בנבואה כל צורת מלאכת בית המקדש ומידותיו, ואין לשנות מהם.

ואילו אם לא ליבטליה לעפר שם, אלא יתן העפר על המזבח על מנת ליטלו לאחר מכן ^[10] [ועל ידי כן לא יחשב העפר כחלק מהמזבח, וממילא לא נוסף על מדתו], אם כן העפר הזה קא הוי חציצה בין הדם של הקרבן למזבח, והרי צריך שהדם יתמצה על קיר המזבח!? [אך אילו היה מבטל את העפר שם, לא היה חוצץ לפי שהעפר בעצמו היה נחשב כמזבח], וכיון שאין אפשרות לקיים מצות כסוי הדם בעפר מלמטה, פטור הוא לגמרי מכסוי הדם, אפילו מלמעלה.

ומקשינן: נהי דלמטה לא אפשר לקיים מצות כסוי הדם במוקדשין, אבל למעלה, הרי אפשר לכסותו בעפר [מבלי שיבטל שם את העפר, ולא איכפת לן שאינו מבטלו, שהרי העפר שמלמעלה אינו חוצץ בין הדם למזבח] ואם כן ליעביד כסוי? וכך אמנם מצינו, שבמקום שאי אפשר לקיים מצות כסוי למטה מכסים, לפחות, מלמעלה.

מי לא תניא: רבי יונתן בן יוסף אומר: שחט חיה, ואחר כך שחט בהמה, ודם הבהמה [שאינו חייב בכסוי] נשפך על דם החיה - פטור מלכסות את דם החיה, לפי שאין אפשרות לכסותו, שהרי דם הבהמה מכסה עליו ונתבטלה המצוה ^[11].

אבל אם שחט בהמה, ואחר כך חיה ^[12], חייב לכסות את דם החיה מלמעלה ואף על פי שמלמטה לא כיסה את דם החיה בעפר [שהרי נתן דם החיה על דם הבהמה!] ^[13] הרי, שאם אי אפשר לכסות מלמטה מכסים על כל פנים מלמעלה, ואם כן למה לא יכסה גם את דם המוקדשין מלמעלה!?

ומשנינן: התם, כדרבי זירא. דאמר רבי זירא: כל מנחה הראוי לבילה, דהיינו שאין בכלי שבוללים בו את המנחה יותר מששים עשרונות סולת [שעד הכמות הזאת ניתן לבלול את הסולת והשמן יחד בכלי אחד] אין בילה מעכבת בו! שאפילו אם למעשה לא בלל את הסלת עם השמן כשרה המנחה הואיל וראויה היא ליבלל. וכל שאינו ראוי לבילה, במנחה שיש בה יותר מששים עשרונות סלת, שאין הסלת והשמן שבה יכולים להיות נבללים היטב - בילה מעכבת בו! דהיינו, שהמנחה פסולה, כיון שאינה ראויה לקיים בה מצות בילה ^[14].

וגם בעניינינו אפשר לתרץ כך. שאין להקשות מדין "דם חיה על דם בהמה" שחייבים לכסותו מלמעלה. כי שם אין הכסוי שמלמטה מעכב בו הואיל ודם החיה היה ראוי לכסוי מלמטה, שהרי יכול היה ליתן עפר על דם הבהמה קודם שחיטת החיה, ולכן לא אמרינן שבגלל העדר הכיסוי מלמטה תתבטל לגמרי ממנו מצות הכסוי, ולא יצטרך לכסותו אפילו מלמעלה. אבל בדם המוקדשין, שמעולם לא היה ראוי לכסוי מלמטה, הרי הכסוי שלמטה מעכב בו. שמכיון שלא היה ניתן לקיים בו מעולם את מצות הכסוי מלמטה - נתבטלה לגמרי מצות הכסוי! ולכן שנינו במשנה שאין כסוי הדם נוהג במוקדשין.

ומקשינן: וליגרריה לדם הקרבן מעל המזבח, לאחר שניתן עליו ונעשתה מצותו, ויתננו לדם למטה מהמזבח על הקרקע וליכסיה, ויקיים בו מצות כסוי הדם?

מי לא תנן: דם הניתז בשעת השחיטה למרחוק ודם שעל הסכין של השחיטה - חייב לכסות! אלמא, דגריר את הדם מעל הסכין ^[15] [כדי לכסות את הדם גם מלמטה ^[16]] ומכסי ליה, ואם כן, הכא נמי נגרור הדם מהמזבח לקרקע, ונכסי ליה!? ^[17] ומתרצינן: אי בעופות של קדשי מזבח, ^[18] שמקריבין אותם במזבח - הכי נמי שחייבין בכסוי! והיינו, שגורר את הדם מהמזבח למטה, ומכסה שם. אלא, הכא במשנתנו במאי עסקינן על אילו מוקדשין שנינו שדמן מוקדשין פטור מכסוי הדם - בקדשי בדק הבית! שהקדיש אותם על מנת שימכרו וישתמשו בדמים לצורך בדק בית המקדש. ועופות אלו אסורין בהנאה כל זמן שלא נפדו, ואם שחטן הרי היא "שחיטה שאינה ראויה", שאינה מתרת באכילה, ואין עליה שם שחיטה, ולכן אין הדם טעון כסוי. [מה שאין כן בקדשי מזבח שנחשבים שחיטה [מליקה] ראויה, שהרי הקרבנות נאכלין לכהנים [בחטאת העוף].

הערות

^[1] כתב הרמ"א [יו"ד כח, א] שהכיסוי הוא מצוה בפני עצמה, והשחיטה כשרה אפילו אם הזיד ולא כיסה. והש"ך הביא דבריו בדרכי משה שאפילו הוא עצמו מותר לאכול משחיטתו, וכן כתבו הב"י והיש"ש [סי' יא]. והט"ז העיר שהרא"ש [סי' ד-ו] כתב שהכיסוי הוא גמר השחיטה, וביאר שהיא מצוה בפני עצמה אלא שהיא שייכת אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש אחר של יד [וראה שם שחילק ביניהם לענין דיבור בין זה לזה]. ובמעדני יו"ט [סי' ו, אות ת] דקדק כן מדברי הרא"ש שלענין הכשר השחיטה ולענין הברכה היא נחשבת מצוה בפני עצמה אף שהיא גמר השחיטה. וראה באבי עזרי [פי"ב משחיטה ה"א] שנקט כי לכולי עלמא הכיסוי הוא מדיני השחיטה, ולא נחלקו אלא אם מברך לפני הכיסוי, משום שיש בו גם מצוה נפרדת של כיסוי, ועיין עוד בהערה 6.

^[2] רש"י פירש שהוצרך להשמיענו דין זה משום שבשילוח הקן מצינו חילוק בין מזומן לשאינו מזומן, ותוס' הקשו עליו אם כן למה לא שנינו אותו בשאר הפרקים [בגיד הנשה ואותו ואת בנו]. ולכן פירשו שהוצרך לפרש כן שלא נאמר כי כיון שנכתב בו "אשר יצוד" אין חיובו אלא כשאינו מזומן וצריך צידה. והרשב"א [תוה"ב ב"א ריש ש"ה] כתב בשם תוס' שנוהג אפילו במזומנים שהרי ריבתה התורה כי יצוד ציד, והביא ששנינו כן בברייתא להלן [פד, א]. אמנם רש"י כאן פירש ש"מזומן" הוא עוף הגדל בבית, והיינו שנקט כי גדר עוף מזומן הוא כמו בשילוח הקן שתלוי אם יש בעלות על העוף, [שהרי ביצים ואפרוחים נחשבים שאין מזומנים כשאינם בבית], ואינו שייך לנידון הברייתא לפטור עוף שהוא ניצוד בטבעו כאווזים ותרנגולים, שאין מחוסרים צידה מפני שאינם פורחים, ותוס' והרשב"א הבינו שנידון הברייתא הוא בחידוש המשנה, ואמנם שונה דין מזומן בשילוח הקן ממזומן בכיסוי הדם.

^[3] אף שבכל שחיטת בהמה וחיה יש ספק נוסף שמא במקום שחיטה היה נקב, וטריפה פטורה מכיסוי, ונמצא לכאורה שיש ספק ספיקא לפטור מכיסוי, מכל מקום אינו מתמעט מחיובו מ"אשר יאכל" שהרי שחיטה זו מתרתו באכילה מפני שהולכים אחר הרוב.

^[4] הרא"ש [סי' א'] הביא שרבינו יונה אמר שצריך לברך על כיסוי דם כוי, וראייתו ממה שאמרו [שבת כג, א] שאין מברכין על דמאי משום שהוא ספק דרבנן, ומשמע שעל ספק דאורייתא ככוי מברכין, וכן הביא הטור בשם בעל העיטור. ודחה הרא"ש שטעם זה רק מבאר למה אין מברכין על מצוה דרבנן זו כשאר מצוות דרבנן, כי לא תקנוה אלא מספק, אבל מצוה שעושה מספק אפילו היא דאורייתא יתכן שאין מברך עליה, כדי שלא יעבור מספק על "לא תשא". וכן נפסק בשו"ע שאין מברכים.

^[5] רש"י פירש שאין שוחטין כוי ביו"ט שמא טעון כיסוי, ומספק לא מחללין יו"ט אם שחטו. וכוונתו למבואר בביצה [ח, ב] שעפר הכיסוי הוא מוקצה, וכמו שאמרו שם שדעתו להכין אפר לכיסוי חיה ודאי ואין דעתו לספק. ולכאורה תמוה אם ניתן לכיסוי למה לא ישתמש בו לכל צרכו, ואם הוא ודאי מוקצה לספק הרי גם לודאי יחשב מוקצה, וראה שמירת שבת כהלכתה [כא, כ] שדימה דין זה לעצים העומדים להסקה שאינם נחשבים לא אוכל ולא כלי כי תשמישן לפעם אחת. והגרעק"א העיר שפירוש רש"י אינו כמסקנת הסוגיא בביצה שגזרו בכוי משום התרת חלבו, וכן נפסק בשו"ע [או"ח תצח, יח] שאפילו באופן שאין חילול יו"ט אין מכסין. אך הרא"ה [כאן ובביצה ובבדק הבית, שם] נקט שאם יש אפר מוכן ואין חילול יו"ט יכול לכסות, וסבר שגם למסקנת הסוגיא טעם האיסור משום חילול יו"ט. והרשב"א [בתוה"ד א ה] הוכיח מכאן שאם אין לו עפר אסור לשחוט, וכן נפסק בשו"ע [כח כא]. וראה להלן [פח, ב] באיזה אופן נחשב שאין עפר].

^[6] בביאור הגר"א [סק"ב] כתב שמכאן מקור הדין שאין הכיסוי מעכב בשחיטה, וכמו שפירש"י [ביצה ח סע"ב] שאינו מעכב בשמחת יו"ט כי אין הבשר נאסר באכילה משום שלא כיסה את הדם. ובגליון מהרש"א לשו"ע [שם, כא] הקשה למה אסור לשחוט במקום שאינו יכול לקיים כיסוי הדם, והלא מצינו במרדכי [ציצית, תתקמד] שמותר בשבת ללבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית כיון שאנוס הוא על הציצית, [ולא נאמר בתורה שלא ילבשנו בלא ציצית, אלא רק חיוב להטיל ציצית וכשהוא אנוס פטור], והוא הדין בכיסוי שלא נאסרה השחיטה אלא נצטווה על כיסוי. ובאבי עזרי [שם] כתב כי לשיטת הראשונים שכיסוי הוא גמר שחיטה, אף שאינו מעכב בהיתר הבשר, אין לשחוט כי אינו יכול לקיים את השחיטה בתיקונה. וכבר רמז לכך בגליון מהרש"א שציין לדברי הרמ"א שסבר כהרא"ש. ובעונג יו"ט [סי' א] חילק, שבציצית גם אם לא ילבש את הבגד בשבת נמצא שאינו מקיים את המצוה היום, ולמחר הוא קיום אחר, ולפיכך אין איסור ללבשו ולהכניס עצמו בחיוב ובאונס, אך בכיסוי אם לא ישחוט היום יוכל לקיים למחר את הכיסוי, ונמצא שבשחיטת יו"ט מבטל מצוותו. וראה בקהילות יעקב [ב"ב י, מנחות כג]. ולהלן [פז א] נוכיח כי כיסוי הדם אינה מצוה שחלה רק על הגברא אלא עצם הדם מחייב בכיסוי, אף שאינו מתקנו לצורך האדם, ואם כן אף שהוא אנוס ונפטר מחיובו לכסות לא מתקיים חיוב תיקון הדם. אך ציצית מזוזה ומעקה הם חיוב שחל על האדם לתקן את הבגד והבית לצרכו, וכשהוא אנוס לא חל החיוב, וראויים הם לצרכו גם ללא מצוותן.

^[7] תוס' ביארו שהנידון בסוגיין גם על חטאת העוף שנמלקת, ואף שאין בה שחיטה, כיון שמתירה באכילה לכהנים צריך מקור לפוטרה מכיסוי, שלא נאמר בו "שחיטה" אלא "שפיכה", והריטב"א כתב שקדשים מליקתן זו היא שחיטתן, ובכיסוי לא נאמר אשר ישחט אלא אשר יאכל, וכל הראוי לאכילה מתחייב בכיסוי. אולם רש"י לעיל [יז, א ד"ה פטור] כתב שלדעת רבי מאיר בסמוך [פה, א] כיסוי נלמד משחוטי חוץ שנאמר בהם "שחיטה", אך אינו ממעט נחירה אלא אם אינה מתרת באכילה, ומשמע כי אף אם נאמר "שחיטה" נכללת בכך מליקה המתרת. ויתכן שדברי תוס' כדעת רבי שמעון שגדר השחיטה תלוי רק בהיתר אכילה, ומליקה אינה מתירה, כי ההיתר לכהנים הוא מדיני הקרבן, [ראה באתוון דאורייתא [כלל א] שהאריך בזה] ולכן הוצרכו לומר שלא נאמר "שחיטה" בכיסוי הדם. ובאור שמח [פי"ד משחיטה] כתב שאילו נאמר "שחיטה" לא היתה מליקת קדשים נכללת בזה, שהרי שחיטה פוסלת בו, וכיון ששחיטה אינה מחייבתו בכיסוי אי אפשר לחייבו מצד "מליקתו כי היא שחיטתו" ולכן נקטו תוס' שלא נאמר "שחיטה" בכיסוי, וראה קהילות יעקב [סי' יא] ולהלן [פה, א] נוסיף עוד.

^[8] תוס' הביאו דברי רש"י לעיל [לא, א] שעפר למטה טעון הזמנה בפה, והש"ך [סקי"ב] כתב שאין צורך בהזמנה אלא למצוה מן המובחר, אולם בתבואות שור ביאר שכוונת רש"י שלא שייך מעשה כיסוי מלמטה אחר שחיטה שכבר נשפך הדם, ובהכרח הכוונה רק להזמין את העפר, ולזה אין צריך מעשה. ותוס' נחלקו עליו וכתבו שאם "יש שם עפר הרי כאילו נתן הוא את העפר", והוסיף בשטמ"ק [אות ג'] כי כיון שנתן את הדם על העפר, כאילו נתן הוא את העפר. ולדעתם צריך מעשה כיסוי גם למטה, אלא שאין צורך לעיל שצריך "הזמנה" היינו בקרקע קשה שטעונה חרישה כדי שיהיה שם עפר תיחוח. וביראים [תלח] כתב שאפילו עפר תחוח צריך שינערנו ויזמיננו, והיינו שצריך לעשות מעשה בגוף הכיסוי, ויכול לעשותו גם ב"כולה בקתא" כדלעיל, כי העיקר הוא בהכנה בידים לכיסוי ואין צריך שיעשנו בשעת השחיטה. ובבית הלוי [ח"ב יד] כתב שלדעת רש"י בהכרח שגם העפר למטה הוא חלק מהמצוה ולכן הוא טעון הזמנה בפה, אך לדעת תוס' שדי בעפר תחוח המונח שם, הרי יתכן שאין זה אלא תנאי, וכמו שמצות טבילה מתקיימת רק כשאין חציצה על הטובל, אך עצם הסרת החציצה אינה מצוה, כך מצות הכיסוי שהיא בעפר למעלה מתקיימת רק בדם שנשפך על עפר שתחתיו, [אך לפי המבואר בשטמ"ק גם לדעת תוס' הכיסוי הוא חלק מהמצוה, שהרי צריך שיתן בעצמו, אלא שדי שהמעשה יעשה בדם ולא בכיסוי].

^[9] פירש"י שמוסיף בגובהו, והיינו בדם חטאת העוף הניתן על היסוד או עולת העוף שניתן על הסובב, אך על גבי המזבח אין נתינת דם, ובסמוך לגבי חציצה פירש"י שחוצץ בין הדם לקיר המזבח, וגם תוס' בזבחים [סב, א ד"ה אף] נקטו שני האופנים, וראה רש"ש כאן. ולכאורה מוכח מסוגיין כי העפר חוצץ אף בפני דם שאינו צריך ליגע במזבח [אלא רק להכנס באוירו, כמבואר בזבחים טו, א] וכמו שמים בתחתית מזרק חוצצים מהמזרק וכן התחתית עצמה מפסקת מהמזבח [ראה זבחים עח, א פז, א], וכן מוכח שדם אינו חוצץ אף אחר שיבש, כיון שבטל למזבח, ואינו נחשב מוסיף על המזבח כי אין בו ממש. עוד יש להעיר כי בביטולו למזבח לכאורה בטל ממנו שם עפר, ואיך יועיל לכיסוי, ומוכח שאין צורך שיהיה על הכיסוי שם עפר, אלא כל שהוא ראוי לכיסוי במציאות אף שבטל שמו, כשר לכיסוי, והעיקר שראוי מין עפר שמגדל צמחים וכדלהלן [פח, א].

^[10] במקור ברוך [ח"א כג] כתב מסברא שעפר התחתון בכיסוי צריך שישאר במקומו בקביעות, ומה שצידדה הגמרא שאין צריך לבטלו, היינו שאין צריך לבטלו בפירוש אך צריך שישאר במקומו ולא יהיה עתיד לפנותו. [והוכיח כסברתו מדברי האור זרוע [שצו] שאין מכסין בשלג כי סופו להעשות מים ויתבטל הכיסוי, עי"ש].

^[11] רש"י כתב שפטורו משום שדם בהמה למעלה ומה יכסה, וביאר הפמ"ג [שפ"ד ס"ק יט] שכוונתו כי אפילו אם מין במינו אינו חוצץ, מכל מקום מכוסה הוא ונדחה מכיסוי כמו בכיסהו הרוח, והוכיח מכך כי אפילו אם כסהו בדבר שאינו מכסה - דהיינו במינו - פטור מלכסות. והפלתי [ס"ק ה] ביאר שאין אומרים בשני דמים אלו את הכלל "מין במינו אינו חוצץ", כיון שדם חיה חייב בכיסוי ודם בהמה פטור, ונחשבים כשני מינים. ובהגהות הנצי"ב לשו"ע [מכון ים] העלה מכך כדברי תוס' בבכורות [ט, א] שחלוק דין מין במינו לענין חציצה מלענין ביטול, שהרי להלן [פז, ב] אמרו שאין מבטלין זא"ז משום מין במינו. ובאופן נוסף ביאר הפלתי, שאמנם אינו חוצץ, וכשדם בהמה למעלה גזרו משום היתר חלבו, שיאמרו חיה הוא ולכן כסהו, והוכחת הגמרא שמועיל כיסוי גם כשדם בהמה למטה, היא כדברי האומרים מין במינו חוצץ [ראה תוס' סוכה לז, א ד"ה כי]. ובמקור ברוך [ח"א לג] כתב כדרכו שבכיסוי צריך שישאר העפר למטה בקביעות ונקט שמין במינו אינו חוצץ רק במצוה, וכיון שהמצוה בכיסוי היא רק בשעת מעשה הכיסוי נמצא שאחר כך אין דבר המחבר ולא מועיל כלל זה שאינו חוצץ, כי נעשה כנותן עפר שעתיד לפנותו.

^[12] הב"ח כתב שדוקא אם שחט חיה ע"ג בהמה חייב בכיסוי, אך אם שחט על גביה עוף פטור כי דם עוף מועט. וראה ש"ך [ס"ק כ] וט"ז [ס"ק י] ופמ"ג שהאריכו להסיק על דבריו ולברר שיטות הראשונים בזה. והט"ז עמד על השמטת הרי"ף והרא"ש לדין זה של שוחט חיה על גבי בהמה, ובמאירי כתב שהנידון הוא מצד תערובת דם שחייב כיסוי בדם הפטור, ומשערין אותם כמו דם במים, וראה בפרי תואר ובבכור שור ובתבואות שור [ס"ק כד] שדנו אם שייך תערובת בדם שלא ערבוהו בידים, ובשבט הלוי [ב, ריח] הסיק שזה הטעם שהשמיטו הפוסקים דין זה.

^[13] הלבוש [סעיף יד] כתב שחיובו לכסות הוא רק באופן שיש למטה עפר תיחוח ולבסוף יבלעו בו דמי הבהמה והחיה, אך כשאין עפר תיחוח צריך לגוררו ולתת עפר תיחוח, והש"ך [סק"כ] כתב שאף אם אין עפר למטה יכסה, כי מה שאפשר לעשות בכיסוי עושים. וכן הוכיח בדברי חמודות [אות כח] מסוגיין, שהרי לדברי הלבוש אין ראיה מדין זה לדם שעל המזבח, כי כאן יש כיסוי למטה כשיבלע בעפר תיחוח. ובבית הלוי [שם] העיר שמשמע מהשקלא וטריא כי העפר למטה אם ראוי ליתנו אינו מעכב, אך לכתחילה צריך ליתנו כמו שצריך לכתחילה לבלול, ולכאורה לשיטת תוס' [כדרכו] שאין עפר למטה חלק מהמצוה, הרי גם לכתחילה די שיהא ראוי לעשותו כמו שבטבילת בית הסתרים די שיהא ראוי לביאת מים אף שאין המים נכנסים בו. וכבר ביארנו שגם לתוס' הוא חלק מהמצוה שנעשית בדם.

^[14] בארצות החיים [כו, ד] ובעמק יהושע [סי' ג] כתבו שכלל זה נקבע רק במצוה שתלויה במצוה אחרת, כגון כיסוי הדם בעפר שלמטה שאינו מצוה שמתקיימת בפני עצמה, אלא כך כשיש גם עפר למעלה, וכיון שהיא טפילה למצוה המשלימתה די שיהא ראוי לעשותה אף שאינה נעשית בפועל. וראה שאגת אריה [לז].

^[15] רש"י [ד"ה דם] נקט שקושית הגמרא מדם שעל הסכין, והעיר הגר"א שדעתו כהרא"ה שדם הניתז אינו טעון גרירה. והריטב"א ביאר שדעת רש"י כי דם שעל הסכין אי אפשר לכסותו במקומו ולתת עפר למטה, אך דם הניתז אפשר לכסותו במקומו. ובפשטות כוונתו שדם הניתז היה ראוי לתת קודם את העפר למטה, אך דם שעל הסכין אי אפשר לתת שם עפר קודם השחיטה [או מפני שאי אפשר לשחוט עמו, או משום שדין הכיסוי רק אחר שחיטה, וכנ"ל] ונמצא שלא שייך כיסוי אלא עם גרירה, ובהכרח שדי בראוי לגרירה אף שלא גרר ולכן נחשב ראוי לכיסוי, ונמצא שרש"י חולק על הרא"ה, כי לדעתו דם הסכין טעון גרירה בפועל משום שאינו עומד לינטל.

^[16] הרשב"א [תוה"ב ב"א ש"ה] כתב שהשוחט ולא נתן עפר למטה, גורר את הדם ומכסהו כדין דם שעל הסכין, והשיגו הרא"ה בבדק הבית שרק דם שעל הסכין טעון גרירה כי עתיד לינטל משם, אך על הקרקע מכסהו במקומו, וכן דין דם הניתז שאינו טעון גרירה. כי היה ראוי לבילה בשעה שניתז, ושוב אינה מעכבת בה. וכן דקדק הגר"א [סקי"א] מלשון רש"י [ד"ה דם] וכדלהלן. והרשב"א במשמרת הבית כתב שגם דם הניתז טעון גרירה, ואילו לכתחילה סומכים על הכלל של כל הראוי לבילה לא היה צריך ליתן עליו עפר לא מלמעלה ולא מלמטה, כי בשעה שהדם שותת ראוי הוא לכיסוי מלמעלה ומלמטה, ודקדוק הגמרא שטעון גרירה הוא מהלשון "חייב לכסות" שלא אמרו "נותן עליו עפר". ולשון זו נאמרה גם על דם הניתז. וגם עיקר קושית הגמרא על דם קדשים היא מדם הניתז שדומה לדם שעל הקרקע המזבח, שהרי לדברי הרא"ה אינו דומה לדם הסכין שעתיד לינטל, משא"כ במזבח שינוח על גביו ואינו טעון גרירה. ובפשטות נראה שנחלקו אם העפר מלמטה הוא חלק ממצות הכיסוי, ובדיעבד אין צורך לגוררו כי די שהיה ראוי לכיסוי, או שדינו ככסהו הרוח בדבר שאין ראוי לכיסוי, שפטור. אך אם הוא תנאי במצות כיסוי שיהיה עפר למטה, כיון שלא היה אלא דם לא התחילה מצוותו וצריך לגוררו, שהרי הוא בא לכסותו כדינו, וזה חלק ממצוותו. [ורש"י לשיטתו שצריך הזמנה בפה למצוות כיסוי, ולכן בניתז אין צריך גרירה. ותוס' לשיטתם שעפר אין צריך הזמנה וטעון גרירה]. אך אין לבאר להיפך, שדעת הרשב"א שצריך לגוררו כדי לקיים חלק מהמצוה, ואילו הרא"ה סבר שרק תנאי הוא ולשם כך אין צריך לגוררו, שהרי הרשב"א לעיל [לא, א] נקט שהעפר למטה אינו צריך הזמנה, ואילו הרא"ה להלן [פח] נקט שצריך הזמנה, והזמנה אינה נצרכת אלא לקיום מעשה המצוה, ונמצא שסותרים דבריהם כאן. וראה תועפות ראם [תלח, יח] שדן בזה.

^[17] תוס' [ד"ה שחט] הקשו למה בדם חיה על בהמה לא יגרור את התחתון, וכן בבהמה על חיה למה נפטר מכיסוי והרי יכול לגרור את העליון. וכבר תמה התבואות שור [ס"ק ט"ז] שהרי כשדם הבהמה למעלה דינו ככסהו הרוח שאינו חייב לגרור כשהוא מכוסה, והעלה מכך שרק אם נתכסה בדבר המכסה מועיל לפוטרו [או שקושיית תוס' היא על עצם דין כסהו ברוח] וכבר הבאנו שהפמ"ג דקדק מרש"י שכל כיסוי פוטרו. ועל קושייתם שיגרור את דם הבהמה מלמטה, תירץ הרשב"א במשמרת הבית שמדובר בדם שלא נקרש ואי אפשר לגוררו כי בגרירה מתערבים הדמים זה בזה, [כך מובא בש"ך ס"ק כ] אך באמת אם נקרש צריך לכסות [וראה דברי חמודות אות כח שהשוה דבריו עם הלבוש שצריך עפר תיחוח]. והרא"ה נחלק וסבר כי גם כשנקרש קודם שחיטת החיה פטור מגרירה כי היה ראוי לכיסוי כשנשפך. וכן ביאר הגר"א את דברי רש"י שאי אפשר לגרור דם מעל גבי דם, ונחשב כראוי לכיסוי כי יכל לתת עפר על דם הבהמה לפני ששחט את החיה. וטעמו כפרש"י להלן [פ"ד, ב ד"ה חייב] שהכיסוי הוא דין בשחיטה, ותלוי אם הוא ראוי לכיסוי בשעת שחיטה. אך תוס' סברו שצריך שיהא ראוי לכיסוי אחר השחיטה, כי הוא דין בדם ותלוי בשעת שפיכתו. וכיון שאין גרירה מעל גבי דם שוב אינו ראוי לכיסוי.

^[18] רש"י ביאר שהכוונה לחטאת העוף, ולעיל [פא, ב לגבי איסור אותו ואת בנו] נחלקו אם גם עולת העוף נחשבת כאכילת מזבח לעשות את השחיטה כשחיטה הראויה לאכילה, וכאן לא נקט רש"י אופן זה, כי רק לרבי מאיר שהמחייב בכסוי הדם הוא כמו באותו ואת בנו [שהחיוב על עצם השחיטה], לכן די שתתיר באכילת מזבח, אך לרבי שמעון שהמחייב בכיסוי הדם הוא היתר האכילה שנאמר "אשר יאכל", הרי רק אכילת אדם [כחטאת העוף] מחייבת, ולא אכילת מזבח של עולה, שאינה מועילה אלא לחיוב אותו ואת בנו, שתלוי רק בשחיטה ראויה ולא בהיתר אכילה.

א רבי אומר: מה שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), "יום אחד" רומז ליום מיוחד, וכתוב זה בא להדגיש: יום המיוחד טעון כרוז כדי שלא ישחטו בו אותו ואת בנו. מכאן אמרו חכמים במשנה: בארבעה פרקים זמנים מיוחדים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, או: בתה מכרתי לשחוט.

א משנה מצות כסוי הדם לאחר שחיטה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית (כשבית המקדש קיים) ושלא בפני הבית, ונוהג דווקא בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף, אבל לא בבהמה. ונוהג בין במזומן לו בביתו, ובין בשאינו מזומן, אלא ניצוד בשדה. ונוהג בבעל החיים הקרוי כוי, מפני שהוא ספק בהמה ספק חיה.

ואין שוחטין אותו את הכוי ביום טוב, מפני שכיסוי הדם כרוך באיסור מלאכה, ולא הותר הדבר אלא כשהיא מצוה ודאית, ולא בספק. וגם בדיעבד, אם שחטו את הכוי ביום טוב — אין מכסין את דמו עד למוצאי יום טוב.

ב גמרא ושואלים: מוקדשין, קרבנות העוף, מאי טעמא [מה טעם] לא חייב לכסות את דמם? אילימא [אם תאמר] משום דבריו של ר' זירא, שאמר ר' זירא: השוחט חיה או עוף צריך שיתן תחילה עפר למטה וישחט עליו, ואחר כך יתן עפר למעלה, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "וכסהו עפר" לא נאמר, אלא: "וכסהו בעפר", שיהא מכוסה מכל צדדיו בעפר — מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה;

והכא [וכאן], בקרבן העוף, הרי לא אפשר הדבר, שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? אם תאמר: לאחר שהיזה מדם העוף על המזבח ליתיב וליבטליה [יתן עפר ויבטלנו] את העפר למזבח, שיהא מונח שם לעולם — הלא בכך קמוסיף אבנין [הריהו מוסיף על הבנין], וכתיב [ונאמר] על בנין המקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א א, כח), לומר שהכל נעשה על פי נבואה, ולא ניתן להוסיף על הבנין!

אם תאמר: לא ליבטליה [שלא יבטלנו את העפר] — קא הוי [הריהו] חציצה בין דם העוף למזבח.

וכיון שלא ניתן לתת עפר למטה אמרה המשנה שכיסוי הדם אינו נוהג בקדשים — טעם זה אינו מספיק, שכן נהי [גם אם אמנם] לתת עפר למטה קודם המליקה לא אפשר, מכל מקום לתת עפר למעלה אחרי המליקה — אפשר, ואם כן ליעביד [שיעשה] כסוי על כל פנים מלמעלה!

מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא], ר' יונתן בן יוסף אומר: שחט חיה ואחר כך שחט בהמה באותו מקום, ונתכסה דם החיה בדם הבהמה — פטור מלכסות, שהרי הוא מכוסה. אבל אם שחט בהמה ואחר כך שחט חיה — חייב לכסות את דם החיה מלמעלה, למרות שאינו מכוסה מלמטה בעפר, אלא בדם החיה!

ומשיבים: טעם הדבר שכאן אין לומר כן, הוא כדברי ר' זירא, שאמר ר' זירא על מצות הבלילה של הסולת והשמן שבמנחות: כל הראוי מצד עצמו לבילה (לבלילה) — אין מצות בילה מעכבת בו בדיעבד, וגם אם לא בלל — כשר, וכל שאינו ראוי כלל לבילה — בילה מעכבת בו. ולענייננו, כששחט בהמה ואחר כך חיה, הואיל וניתן היה לכסות את דם הבהמה בעפר ולשחוט עליו את החיה, הרי גם אם לא עשה כן — אין זה מעכב. אבל בקדשים, הואיל ואינו יכול בשום אופן ליתן עפר למטה, מפני שהוא כמוסיף על הבנין — הרי זה מעכב את הכיסוי.

ושואלים: ועדיין, מדוע אינו יכול לקיים כיסוי הדם בקדשים? וליגרריה וליכסיה [ושיגרר, יגרד את הדם מן המזבח, ויכסה אותו]! מי לא תנן [האם לא שנינו]: דם חיה ועוף הניתז רחוק ממקום השחיטה, וכן הדם שנותר על הסכין — חייב לכסות. אלמא דגריר ומכסי ליה [מכאן שיכול לגרר את הדם ולכסות אותו] במקום אחר. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן], בדם קדשים, נגרור ונכסי ליה [שיגרר את הדם מן המזבח ויכסה אותו] במקום אחר!

ומשיבים: אי [אם] היה מדובר בקדשי מזבח — הכי נמי [כך גם כן] יכול היה לעשות. אבל הכא [כאן], ששנינו במשנתנו שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשים, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? בקדשי בדק הבית, בעופות שהוקדשו למקדש כדי למוכרם ולהשתמש בדמיהם לבדק הבית, שאסור לשחוט אותם, ואם נשחטו הריהם אסורים בהנאה. ולדעת משנתנו, שחיטה שאינה ראויה לאכילה פטורה מכיסוי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if one suggests that he should not nullify the earth to the altar, this too is problematic, as the earth constitutes an interposition between the blood of the bird and the altar.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:

במזומן ובשאינו מזומן. כלומר בייתות ומדבריו':

והכא לא אפשר היכי ליעביד ליבטליה. כלומר לא אפשר ליתן עפר למטה על המזבח לא ליבטליה קא הוי חציצה בין הדם למזבח (היכא דיהב)^א)צ"ל שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות כלומר וכו'. מתנות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות. כלומר אלמא אע"ג דחוצץ דם בהמה בין עפר לדם חיה אעפ"כ בעי כסוי למעלה הכא נמי אע"ג דלמטה לא אפשר למיתן עפר למעלה ליבעי כסוי:

התם כדר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה כו'. כלומר ביו"ט הראשון של חג היו שם ששים עשרונים בין פרים ואילים וכבשים (ושעיר מוספין דשבת) אם אירע בשבת אבל נסכי עולת תמיד לחודה היתה נבללת בין כל הני דאמרי' היו ס' בכלי אחד והיה מחזיק הכלי ס' עשרון^ב)צ"ל והם ראוים לבילה והלכך אין בילה מעכבת בהן וכו'. והם ראויים לבילה אע"ג נבללים בס' רביעיות שהיו בתוך הכלי כיון דראויין לבילה אין בילה מעכבת בהן אבל אם נתנו (בו עשרון) יתר מס' עשרונות [בכלי אחד] כיון דאין ראויין לבילה בילה מעכבת הכא נמי לענין כסוי דם אע"ג דדם בהמה למטה כיון דאי אין דם בהמה היה ראוי ליתן עפר למטה אע"ג דדם בהמה חוצץ לא חיישינן אבל לענין מזבח דאין ראוי ליתן עפר למטה מעכב ולא יכסה:

ולגרדיה ולכסיה. כלומר לגרדיה מעל המזבח וליכסיה חוץ למזבח:

אי בקדשי מזבח הכי נמי. כלומר כגון מליקת העוף:

הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית. דשחיטה שאינה ראויה^ג)צ"ל דשחיטה שאינה ראויה היא דהא היא קדושה למכור ודמיהן לצורך בדק הבית. דאינה אלא בקדושת שמוכרין אותן ודמיהן לצורך בדק הבית:

הכי גריס בפירושי רבינו חננאל ז"ל: רבי אומר יום אחד המיוחד מה יום המיוחד טעון כרוז. כלומר טעון להודיע אמה מכרתי לשחוט ומה יום המיוחד היום הולך אחר הלילה אף זה היום הולך אחר הלילה.

מתני': מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא דגריר ליה. ואם תאמר מנא לן דגריר ליה דילמא במקומו מכסהו. ויש לומר מדקתני חייב לכסות ולא קתני נותן עליו עפר, משמע ליה דחייב לכסות כדרך הכיסוי שנותנין עפר למטה ועפר למעלה דהיינו דגריר ליה ומכסי ליה.

פרק כסוי הדם
מתניתין כיסוי' הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית הא פשיטה ולא קתני לה אלא משו' דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין וכדמפרש בריש שילוח הקן.

בחולין אבל במוקדשין פי' רש"י ז"ל במוקדשין כגון חטא עוף ועולת העוף דהכין מסקנא דגמרא דאפי' בקדשי מזבח אין כיסוי הדם נוהג ומקראי מייתי לה וא"ת והא קדשי מזבח במליק' הם שהיה בנחיר' ואנן ס"ל הנוחר והמעקר פטור מלכסות י"ל דהא לק"מ דבקדשי' נחירתן ומליקתן זו היא שחיטתן דהא שרי' רחמנא לכהנים חטאת עוף ואשר יאכל קרינא ביה דגבי כיסוי הדם לא כתיב ושחט אלא אשר יאכל ושפך את דמו והאי נמי אשר יאכל קרינא ביה.

ונוהג בחיה אף ע"ג דבהדיא כתיב בקרא נקיטי אגב אידך ולאשמעינן נמי אגב אורחיה דדוקא בחיה ולא בבהמה ולא אמרי' דבהמה בכלל חיה.

במזומן ושאינו מזומן פירש"י ז"ל דלא איצטריך למיתני אלא דנקט לה שלא לצורך משו' דבעי למיתני בשלוח הקן שאינו נוהג במזומן ומקשי' עליו דא"כ אמאי לא קתני הכי גבי גיד הנשה ואותו ואת בנו ובשר בחלב נראה דלא קשי' דשניא היא שהיא מצוה שנוהג' בעוף כההו' דשילוח הקן אבל הא קשיא דבפ' שלוח הקן דמני תלמודא מאי דקתני בהני פרקים שלא לצורך אמאי לא אמר נמי הא ובחנ' דחיק רבי' ז"ל אלא דמשום דכתיב אשר יצוד דמשמע בשאינו מזומן איצטריך למיתני שנוהג אף במזומן וכדנפקא לן מברייתא מדכתיב ציד: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק וסתמא דלא כר' יוסי דאמר כוי ברי' בפני עצמה הוא כדאיתא ביבמות:

גמ' במוקדשין מאי טעמא אילימ' וכו פי' דסתם מוקדשין משמע ואפי' בקדשי מזבח.

ולבטליה פיר' דהשתא ליכא חציצה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל פי' מקרא הוא בענינו תכונו' הבית שאמר דוד לשלמה בנו לומר כי כל שיעורי בית כול' מפי השם ואין להוסיף ולגרו' בהם וא"ת הא אמרי' בפ' קדשי קדשים שכשעלו בני הגול' הסיפו במזבח ד' אמות מן הדרום י"ל דהא מפרש התם דקר' אשכחו ודרוש מה בית ששים אף מזבח ששים ועוד דהתם בתחלת בנינו והכ' כשהי' במזבח כל שיעורו. לייתי ולא ליבטלי' פי' דהא לא חשיב תוסיף הוי חלילה פירו' וכתיב ונמצה דמי על קיר המזבח שלא יהיה דבר חוצץ בין דם למזבח.

פרק ששי בעזר הצור:

כסוי הדם וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות כסוי הדם בשלמות כל עניניה ורוב הפרק יסוב על שמנה ענינים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו השני להודיע באותן המינין שמצוה זו נוהגת בהן באיזו שחיטה נוהגת ושלישי לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו ונכלל בזה החלק ענין ברכות השחיטה והכסוי הרביעי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר"ל אם אפשר באחר זולת השוחט אם לאו החמישי לבאר על איזה צד חייב לחזור ולכסות אם נתגלה ועל איזה צד פטור הששי לבאר בדם שנתערב על איזה צד יבטל עד שלא יהא חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל השביעי לבאר אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו השמיני לבאר במה מכסין ובמה אין מכסין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו ואמר על זה כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחט אין מכסין את דמו אמר הר"ם פי' אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב כסוי וכבר אמרנו שהכוי בריה בפני עצמה ולא הכריחו חכמים אם מין חיה או מין בהמה ולפיכך אם כסו דמו ביום טוב ידמו שהוא חיה ויבאו לאכל חלבו לפיכך אין מכסין את דמו עד מוצאי יום טוב:

אמר המאירי כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ שהרי חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל במציאות הבית והוא בזמן שבית המקדש קיים ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהרי הוא צריך לזריקה על המזבח ופי' מוקדשין לענין זה עולת העוף וחטאת העוף שהרי בהמה אינה בכלל כסוי כמו שיתבאר בסמוך וחיה אינה בכלל מוקדשין ונוהג בחיה ובעוף אבל לא בבהמה שהרי כך כתוב ציד חיה או עוף במזומן כגון אווזין ותרנגולין וחיות הגדלות בבית ובשאינו מזומן כגון חיות ועופות המדברים ונוהג בכוי מספק שהרי הא ספק חיה ספק בהמה ואין שוחטין אותו ביום טוב שמא אינו טעון כסוי ואין מחללין יום טוב לכסותו מספק או שמא הרואה יתיר חלבו כמו שהתבאר בפרק שלפני זה ואם שחטו אין מכסין את דמו עד לערב ולערב אם רישומו ניכר מכסה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוחט לא ישחט על גבי קרקע קשה ויכסה אלא צריך שיתן עפר תיחוח למטה וישחוט ויכסה באותו עפר עצמו או באחר שנא' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ואם עבר ושחט על גבי קרקע יראה מסוגיא זו שהוא צריך לגררו ונותנו על גבי עפר תיחוח ומכסה בעפר ויש חולקין לומר שאין צריך גרירה אלא שעל הסכין ולא יראה כן מסוגיא זו שהרי על שניהם הוא אומר דגריר ליה ומכסי ליה ואם נבלע בקרקע ואי אפשר לגררו יתבאר למטה שאם רישומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות:

שחט חיה ואחר כך בהמה או בהמה ואחר כך חיה וכלל הדברים כל שנתערב דם הטעון כסוי עם דם שאינו טעון כסוי יתבאר למטה שרואין את הדם שאינו טעון כסוי כאלו הוא מים ומשערין באומד הדעת אלו היה מים אם היה מבטל מראה הדם עד שלא ישאר אדום ואם הוא כן פטור מלכסות ואם לאו חייב לכסות ואין הפרש בין שדם בהמה תחלה לדם חיה תחלה:

תכונת המזבח במדת ארכו ורחבו וגבהו ידועה על הדרך שביארנוה במסכת יומא וצריך להתכוין בה כונה יתירה שלא יוסיף ושלא יגרע בה נתן עפר תיחוח על המזבח כדי להיות הדם נזרק עליה אם בטלה הרי זה מוסיף על הבנין ואם לא בטלה הרי זה חציצה ומפני זה לא יתן אלא על גופו של מזבח ולא יקפיד על הכיסוי כלל שהמוקדשין אין דמם צריך כסוי לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית ואף אחר זריקה אין צריך לגררו ולכסותו כלל שנא' ציד חיה או עוף מה חיה אין בה קדש ולא חלקת בה אלא כל חיה בחיוב כסוי אף עוף אין בו כסוי אלא באותן שאינן קדש הא של קדש אינן בתורת כסוי כלל:

כל מנחה שהיחיד מביא קרבה על המזבח וכל מנחה הקרבה על המזבח טעונה שמן לבלול בו את הסולת חוץ ממנחת חוטא שבדלי דלות האמורה בפרשת ויקרא ומנחת קנאות ומ"מ אם לא בלל השמן עם הסלת כשר:

חמש מנחות הנזכרות בפרשת ויקרא כלן באות בנדר ונדבה ואע"פ שיש להן שיעור למטה והוא עשרון יכול הוא לידור ולהתנדב מהם כל מה שירצה אפי' אלף עשרון אבל מנחת העומר של צבור ומנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתי כהן גדול אין גורעין מהן ואין מוסיפין עליהן:

מנחות אלו הבאות בנדר או בנדבה שהוא רשאי להביא ממנה כמה עשרונות רשאי הוא להביא עד ששים בכלי אחד שעד ששים ראויות ליבלל כאחד אחר שיש בהן שמן כראוי לפי המדה אבל אם נדר ששים ואחת או יותר יביא הששים בכלי אחד והנשאר בכלי אחר ואם הביא יותר מששים בכלי אחד פסול מפני שאי אפשר ליתר מששים שיהו נבללות יפה כאחד שמא תאמר והלא אמרת שאם לא בלל כשר על זה אמרו הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

השוחט וניתז הדם לחוץ וכן דם שעל הסכין בזמן שאין דם אלא הוא גוררו ומניחו על עפר תיחוח ומכסהו ואם יש דם אחר דם האחר פוטרן ויש חולקין בזו כמו שיתבאר למטה במשנה:

התבאר בתוספתא שאם שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן לבדק הבית או שהקדיש את הדם טעון כסוי שהרי קדמה מצות כסוי להקדשו:

בפרש"י בד"ה ואין שוחטין כו' ומספיקא לא מחללינן י"ט אם שחטו עכ"ל הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה שחט חיה כו' תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה כו' עכ"ל דע"כ ליכא למפטריה משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדבעי למימר מעיקרא כיון דאפשר בגרירה כההיא דסכין דחייב לכסות למעלה ע"י גרירה דאין סברא לחלק בין למעלה בין למטה דתרווייהו מקרא דבעפר נפקא וק"ל:

בד"ה אין בילה מעכבת כו' דסברא הוא בכל כי הני שיש שום דרשא כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין בילה מעכבת בו וכו' עד מיהו בנגמר הדין גבי נקטעה יד העדים פטור ואיכא דמחייב התם דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם למה כצ"ל. ור"ל דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ולכך איכא מ"ד דפטר ליה התם דבעי קרא כדכתיב וכיון דנקטעה יד העדים א"א לקיים הקרא ואיכא מ"ד דמחייב דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם אמאן דאמר דמחייב דהא מסקינן בכל הני דוכתי דמ"מ ראוי מיהא בעינן כדבתיב בקרא וק"ל:

רש"י בד"ה דם הניתז כו' מעל הסכין ומכסי ליה נמחק ומכסי ליה:

תוס' בד"ה אין בילה כו' נקטעה יד העדים כו'. נ"ב כגון גידמין כו' ע"ש:

רש"י ד"ה קמוסיף אבנין. להגביהו. משמע דס"ל דהשקלי וטריא הוא שיכסה. בחטאת העוף הדם המתמצה על היסוד (עי' זבחים סד ב). ובעולת העוף יכסה הדם המתמצה על הסובב. ולקמן בד"ה קא הוי חציצה כתב ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח. וכן התוס' בזבחים (סב) בד"ה אף תפסו החבל בשני ראשים. דבתירוץ הא' והג' משמע דהכוונה שיתן העפר בקיר. ובתירוץ הב' כתבו א"נ מגובה פריך התם ע"ש. (ועמש"כ לקמן בכוונת דבריהם דהכא בד"ה קא מוסיף). ונ"ל דאזלי אליבא דרבנן לקמן (פח) דסברי כל דמו טעון לכסות. ולכן בעינן עכ"פ ראוי לבילה דכל דמו. וכל היכי דלא מצי לקיים הכסוי אם בקיר אם ביסוד. מעכב:

רש"י ד"ה ופרכינן. אבל למעלה לאחר שמלק דליכא חציצה מא"ל. כ"נ דצ"ל:

תד"ה קא מוסיף. מן הדרום כו' התם כו'. כצ"ל:

שם התם קרא אשכח ודרוש מה בית ששים כו'. נראה דכוונו למש"כ שם בזבחים בתירוץ הב' א"נ מגובה פריך ע"ש. ודלא כהגהת מוהרב"צ ר"ב. האומנם ק"ל דבגובה נמי נימא מה בית שלשים כו':

גמ׳ רבי אומר יום אחד. נ"ב דהו"ל ל"ת כאחד או יחד:

תוס׳ ד"ה שחט חיה וכו' תימה דלגררי. נ"ב צ"ע:

כיסוי הדם וכו' ונוהג בחי' ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. לקמן ר"פ שלוח הקן הדר ותני לי' חומר בכיסוי הדם מבשלוח הקן ע"ש וא"כ הא דהכא משנה שאינה צריכא הוא שהרי גם בר"פ ראשית הגז תנן חומר בזרוע ולחיים וקיבה מראשית הגז ובר"פ הזרוע לא תני לי' משום דסמוך אמאי דתנן בר"פ ראשית הגז א"כ ה"נ אמאי תני לי' דנוהג בחי' ועוף ובמזומן ובשאינו מזומן ע"כ כ' תוס' דלגופי' אצטריך דה"א יצוד דוקא ולא מזומן וה"א בהמה בכלל חי' קמ"ל חי' ועוף ולא בהמה, וצ"ע דה"ל למתני בהדיא ונוהג בחי' ועוף ולא בבהמה כדתנן ר"פ ג"ה ונוהג בבהמה וחי' ואינו נוהג בעוף ולא סמיך אדיוקא דנימא בהמה וחי' אין עוף לא ה"נ ה"ל למתני בהדיא אבל לא בבהמה:

בקדשים מ"ט לא. כ' תוס' בסוף דבריהם וגבי כיסוי הדם לא כתיב שחיטה אלא שפיכה עכ"ל דבריהם לכאורה מיותרים דא"נ הוה כתיב שחיטה מ"מ נימא מליקתו זו הוא שחיטתו כדמשני ביומא ס"ג ע"א דחייתו לצוק זהו שחיטתו וכן הקשו תוס' לעיל פ"ב ע"א ד"ה עגלה ערופה וכו' דנימא עריפתו זו הוא שחיטתו א"כ מכ"ש דה"נ אפי' אי כתיב שחיטה ה"א מליקתו זו היא שחיטתו וצ"ל מ"מ לא פשיטא כ"כ דפריך קדשים מ"ט לא דהרי התם ביומא לא אסיק שם אדעתי' עד דפריך ומשני לי' ע"כ כתבו דהכא שפיכה כתיב אע"ג דיליף שפיכה משחוטי חוץ מ"מ פשיטא למקשן בהא דמליקתו הייני שפיכתו:

שחט חי' ואח"כ שחט בבהמה וכו' עיין במכות ד' ע"א חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול וכו' והקשה בתשובת חו"י פ"י ק"ז א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו דמבטלים בס' כל תערובות לח בלח מבשא"מ בין יין שמן וחלב וכל המשקים שוים אצלינו וניחוש דלמא עמדו במקומם ולא נתערבו עדיין ונותנים טעם במקומם ולא היו לנו להתיר אא"כ נתערבו בידים במגיס ובאמת כבר כ' שם בחי' ריטב"א למכות בשם הראב"ד שכ' בשם ר' משה הדרשן וז"ל דשאני הכא דים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין מים המלוחים מתערבים עמהם עכ"ל וא"כ לק"מ דלעולם יש בילה בלח בלח בכל דבר שבעולם אפי' לא עירבו בידים והכי קיי"ל פ"ק דר"ה דפליגי תנאי בהכי וקיי"ל יש בילה וא"כ צ"ל הך תנא ר' יונתן בן יוסף ס"ל אין בילה אבל אנן קיי"ל יש בילה בין שחט בהמה ואח"כ חי' בין חי' ואח"כ בהמה הו"ל דם תערובות ומכסה עליהם כמות שהן כדאיתא במס' ביצה דף ח' ע"א ע"ש והא"ש דהשמיטו הפוסקים הך דינא. וטור הביאו בשם בעל העיטור ולא משמא דגמרא ועב"י והא"ש:

דם הניתז ושעל הסכין כ' בכל בו בשם הר"מ בן נתן דמכסה עליו בלי גרירה והקשה ב"י שהוא נגד ש"ס ערוך ולפע"ד ס"ל דלא בעי גרירה מטעם כל הראוי לבילה וכמו שהקשו תוס' כן על שחט בהמה ואח"כ חי' והא דאמר בש"ס בפשיטות אלמא דגריר ומכסי' לי' משמע בלא גרירא לא סגי בכיסוי שעל גביו היינו משום דקאי לתנא דס"ל צריך לכסות כל דמו נמצא קרא כתיב ושפך את דמו וכסה כל דמו בעפר למעלה ולמטה וזה א"א לקיים לעולם בשום מקום דהרי ממש נמנע שתהא שום שחיטה בלי שישאר דם בסכין וניתז ואיך יקיים כל דמו בעפר ע"כ צריך לגרור. אבל למאי דקיי"ל כר' דסגי בקצת ודם הניתז ושעל הסכין לא בעי כיסוי אלא כשאין שם דם אלא הוא עיין לקמן פ"ח ע"א א"כ מתקיים עיקר מצות כיסוי בעפר בכל השחיטות רק באם ליכא דם אלא הוא אז נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא בעי גרירה ומיושב נמי קו' תוס' ד"ה שחט חי' וכו' וק"ל:

אי בקדשי מזבח ה"נ פירש"י כגון חטאת עוף עכ"ל עע"ג דקיי"ל אכילת מזבח שמי' אכילה וא"כ אפי' עולה נמי. ואפי' לרבא דס"ל לא שמי' אכילה הא כ' תוס' לעיל פ"א ד"ה עולה לאו בת אכילה וכו' דרבא מודה דאכילת מזבח שמי' אכילה רק לענין שחיטה שאינה ראוי' לא מיקרי אכילה כיון דנפיק מטבוח טבח והכן ופי' ראשונים והתם כתיב כי אתי יאכלו האנשים בצהרים ובעינן אכילת אנשים ע"ש וא"כ בכיסוי הדם דנפקא לו מאשר יאכל כדלקמן פ"ה ע"א גם אכילת מזבח את העולה שמי' אכילה ומ"ט פירש"י חטאת עוף. ונלע"ד דפשיטא לי' לרש"י דאפי' להס"ד דלא ידעינן מהקישא עוף לחי' שלא יהי' נוהג בקדשי מזבח מ"מ אשר יאכל כולל אכילת חי' ועוף ומה אכילת חי' אכילת אדם אף אכילת עוף אכילת אדם והיינו חטאת עוף שנאכל לכהנים לאפוקי עולת עוף:

דף פ״ג ע״ב משנה ונוהג בחיה ובעוף, הא דלא קתני במשנה דאוא״ב דנוהג בבהמה ולא בחיה ועוף, משום דפשיטא דשור ושה כתיב אבל כאן הו״א דבהמה בכלל חיה כמש״כ התוס׳ לכן בעי להשמיענו, אלא דק״ז החת״ס ז״ל בחדושיו מדקדק, דא״כ למה לא נאמר בפירוש ולא בבהמה כמו בגיה״נ דקתני ואינו נוהג בעוף. ולדידי קשה עוד דהא כי יצוד כתיב, וכ׳ הרמב״ם ז״ל בחבורו פי״ד מהלכות שחיטה דלא אתא למעוטי מזומן דאשר יצוד דכתיב, משום דדבר הכתוב בהוה, וא״כ ע״כ האי חיה דקרא דוקא ולא שם הכולל לחיה ולבהמה, דהא בהמה דהוא שור ושה אין דרכם לצוד דבייתים המה, וא״כ קרא מפורש טפי ממתניתין דבקרא כי יצוד כתיב אבל במשנה דקתני סתם חיה אפשר דבהמה בכלל. (הא דבהמה בכלל חיה היינו בלישנא דקרא אבל בלשון חכמים לא. מחתני הרב משעבעש נ״י) זה ליתא והא ראי׳ אלו טרפות בבהמה וכן קשה לקמן בגמר׳ אהאי יעקב מינאה דקאמר לרבא דנימא בהמה בכלל חיה לכסוי, ורבא השיב לו עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים, ותפ״ל דכתיב כי יצוד, וע״כ דהאי חיה דוקא ולא בהמה. אבל דע דכבר כתבתי בפתיחה דלר׳ ישמעאל דס״ל בשר תאוה של שור ושה אתסר להם במדבר, ולא הותר להם רק בעלי מומין דהמה לא שכיחי, גם בזה דיבר הכתוב בהוה, דאמרה תורה כי יצוד ציד חיה ועוף דבהמה לא אשתרי כלל בחוץ אם לא בע״מ, ומאלו לא דבר הכתוב אבל באמת גם אלו אי אתרמי ושחטן בעו כסוי, והאי יעקב מינאה אליבא דר״ש אזיל, ומה דפריך מבהמה בכלל חיה היינו דמשום דיבר הכתוב בהוה לחוד, קשה להוסיף מין שלא נאמר, ולכן קאמר דלעולם בהמה נכלל בחיה אלא דכאן דיבר בהוה הן בכי יצוד והן בחיה, אולם לר״ע דבשר תאוה לא איתסר כלל אלא אדרבה אשתרי להו לנחור והאי ושפך את דמו דכתיב בכסוי נחירה הוא, הרי מוכח ממה דכתיב כי יצוד דהאי חיה דוקא קאמר, דלא שייך תו לאמר דדבר הכתוב בהוה דאם בהמה בכלל חיה, אז הבהמה דלא בעי צידה הוא השכיח ולא החיה המחוסרת צידה, ולא בעינן שום קרא למעט בהמה מכסוי, ובזה מדוקדק דהשיב לו רבא, עליך אמר קרא וכו׳ דמשמע דאנן לא בעינן האי ילפותא, ולפי הנ״ל ניחא דאנן דכר״ע קיי״ל לא בעינן שום ילפותא. ומעתה מה דנקט במתניתן ונוהג בחיה ובעוף סתם, ולא קאמר ואינו נוהג בבהמה ניחא מאד, משום דכולא מתניתן בהאי מסכת אליבא דר״ע נשנו, וככל המשניות הסתומות ולר״ע הרי הפסוק מבאר באר היטב דרק בחיה ממש דבר דהא כי יצוד כתיב, וכ״כ הריטב״א ז״ל דמה דמפורש בקרא אין דרכו של התנא לשנות, אבל כאן לאו לפרושי קרא קאתא, דהוא מפורש ועומד אלא לאפוקי מדרי״ש בר פלוגתי׳ דס״ל דבשר בהמה אתסר להם ואז הוה גם בהמה חייב בכסוי, אי לאו דאיכא ילפותא אחרינ׳ לפטרה, וכדרבא לקמן שהשיב ליעקב מינאה. ולכן בדיוק נפלא, לא קאמר מפורש ואינו נוהג בבהמה לרמז דלא אצטריך, דהרי בקרא מבואר דחיה חיה ממש קאמר, ולא קתני במתניתן הכא אלא לרמז ולהראות מקום לקרא עצמו שמתפרש כך, משום דאשר יצוד כתיב ולאפוקי מדרי״ש, דאלו לרי״ש ודאי דהוה קתני ואינו נוהג בבהמה, דלדידי׳ מכח הקרא גם בהמה היה חייב בכסוי, דחיה דכתיב משום דדיבר הכתוב בהוה ושמור לך הדבר הזה, כי הוא נקודה נפלאה בס״ד ועיין עוד לקמן.

עוד שם במשנה במזומן ובשאינו מזומן ופרש״י ז״ל משום דלקמן בשלוח הקן דאצטריך קתני נמי הכא. והקשו בתוס׳ דא״כ למה לא תני לי׳ נמי באידך פרקן אלא מפרשים דמשום דכתיב כי יצוד הו״א דוקא באינו מזומן נקט לי׳ במתני׳. ולפי האמור למעלה יש ליישב פרש״י ז״ל דהאי כי יצוד דמפרשינן דדיבר הכתוב בהוה כבר ידענו מדקתני דנוהג בחיה ועוף, ואי דנימא דוקא באינו מזומן חייב מדכתיב כי יצוד, א״כ מנ״ל דאינו נוהג בבהמה דלמא גם בבהמה אי מתרמי אינה מזומנת חייבת בכסוי, והא דכתיב חיה משום דדבר הכתוב בהוה דחיה דרכה להיות אינה מזומנת ולכן מוכרח לאמר דלא קתני אלא משום דבפרק שה״ק קתני נמי הכי אע״ג דכבר נשמע, והא דלא קתני בשאר פרקי, משום דבכל הני לא צריך כלל אבל הכא הרי יש צורך, אלא דכבר נשמע ממה דקתני ונוהג בחיה ובעוף, ודוק היטב.

עוד שם גמרא, דא״ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר וכו׳, ופרש״י ז״ל עפר למטה ולא על קרקע קשה. רצה לשלול בזה פי׳ התוספ׳ דאמרו בסוף ד״ה צריך שיתן, דצריך עכ״פ הזמנה בפה דגם עפר למטה בכלל המצוה. ולעיל דף ל״א ע״א כתב רש״י ז״ל ב׳ הפירושים. ולפע״ד ב׳ דעות אלו תלויים בפירוש דברי ר׳ זירא דלפי פשטות הדברים דרש ר״ז האי בעפר דבעינן שיכסהו מלמטה ומלמעלה בעפר לאחר ששפך את דמו, וזאת אי אפשר רק ע״י גרירה אלא דא״כ חסר בקרא הגרירה דהול״ל ושפך את דמו על הארץ, וגררו משם וכסהו בעפר, וכיון דלא כתיב הכי, אנו דנין דאפשר לקיים וכסהו בעפר ע״י שיתן תחלה עפר על הארץ למטה, וישחוט עליו ואח״כ יכסנו מלמעלה וא״כ הוא בעינן עכ״פ שיזמין בפה העפר דלמטה דמעיקר המצוה הוא שיעטוף בעפר לאחר ששפך אלא דאם הזמין עפר דלמטה בתחלה די בכך. אבל יש לפרש דר״ז דרש האי בעפר אשלפניו נמי והוה כאלו כתיב ושפך את דמו בעפר וכסהו בעפר, דגם השפיכה תהי׳ לתוך עפר, וא״כ לא בעינן שום הזמנה אלא אם איכא שם עפר תחוח לשחוט לתוכו, מקיים בזה קרא דכתיב ושפך את דמו בעפר ונראה פירוש זה השני יותר מן הראשון, מדהביא ר״ז האי ושפך את דמו שהוא לפירוש הראשון ללא צורך כלל כמובן. ולעיל דף ל״א השמיט באמת האי ושפך את דמו אלא דשם מקצר במאמרו משום דאינו עיקר מקומו. אלא דבשו״ע יו״ד סימן כ״ח עושה האי דעה דצריך הזמנה בפה לשיטה העקרית, ועיין עוד לקמן.

עוד שם גמר׳ ניהו דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעבוד כסוי, מי לא תניא ריב״י אומר שחט חיה ואח״כ בהמה פטור מלכסות, בהמה ואח״כ חיה חייב לכסות הפוסקים הראשוני׳ השמיטו האי ברייתא מכל וכל, ורבה המבוכה זה אומר בכה וזה בכה, ותמצית דבריהם כי דינא דהאי ברייתא קשה להולמה מצד קושיות התוס׳ דהא שפיר מצי מכסה ע״י גרירה, שנית הלא דם חיה שנתערב בדם בהמה הרי תנן לקמן פ״ז ע״א במתניתן דרואין אותו כאלו הוא מים, אם היה בו מראית דם חייב לכסות, והש״ס לא הביא האי ברייתא אלא להוכיח מנה דעפר למטה אינו מעכב. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שכתב, דהאי תנא סובר דגם לח בלח אין בילה. ובמחכ״ת ארשה לאמר כי לא דבר נכונה, כי מאן דס״ל אין בילה, ע״כ אין הכונה דלח בלח עומד השני על הראשון שתחתיו כמו יבש ביבש, אלא דאינו נבלל בשוה וא״כ אדרבה היא הנותנת לחייב בכסוי אם שפך דם בהמה על דם חיה ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא דשמא איכא מדם החיה גם למעלה. אלא ודאי דדם שאני דכשנופל על הארץ ומתקרר מיד נקרש קצת עכ״פ, כאשר נראה לכל, ולכן פשיטא לי׳ להאי תנא דדם שלמטה נשאר במקומו ודם הבא בזמן מה אח״כ - דבין שחיטה לשחיטה סתמא איכא שהיי׳ מועטת - עומד כולו למעלה ומכסה את שלמטה הימנו. והא דתנן לקמן דם שנתערב בדם היינו בידים או בשפך זה על זה בעודו חם ממש טרם שנקרש קצת.

אחרי כתבי זאת הראה לי תלמידי הה״ג מו״ה אברהם משה נ״י דברי הטו״ז או״ח סימן תס״ז דס״ל לאסור הבאר שנפל בתוכו מים חמוצים קודם הפסח משום דעומדים למעלה, וזה דלא כחת״ס. אמנם החת״ס אדברי הראשונים קסמיך דגם בלי בלילה ביד אמרינן בלח יש בילה, וכבר עמד בזה על דברי הטו״ז בפרמ״ג שם עיי״ש. עוד הקשה תלמידי הנ״ל על הברייתא דהא לח אינו חוצץ ולמה לא יועיל כסוי לדם החיה שתחת דם בהמה, והשבתי לו דזה לק״מ דהרי אדרבה אמרו במנחות כ״א ע״א, דדם בין לח ובין יבש חוצץ ופריך שם מבריית׳ דאלו לחין אין חוצצין יבשין חוצצין, וחדא מנייהו דם, ומשני הא דסביך הא דלא סביך, ועיין יו״ד ס״ק צ״ח ובפוסקים שם, הרי דדם שאני משאר משקין וטעמא כמש״כ, דבדם איכא ממשות הרבה ודרכו להסתבך וכיון דטעמא דלח בלח אינו חוצץ הוא משום יש בילה, ובדם לא שייך טעם זה רק בעודו צלול. עוד אמרתי בסברא דכפי מה שפרש״י ז״ל לקמן פ״ח ע״ב ד״ה כלל הצריך לפרט דבעינן הדם נבלל בעפר דכיון דהקפידה תורה על כסוי עפר דוקא, שדרכו לבלוע מסתמא משום דבתוכו יהי׳ נבלל ולא שיהי׳ רק מכוסה למעלה, א״כ כל שיש דם בהמה למעלה ואינו נבלל עם דם שלמטה הימנו מעכב הכסוי בעפר דהא לא יהי׳ הדם דלמטה נבלל בעפר רק מכוסה ולא סגי בהכי. ובזה מתורץ נמי הא מין במינו אינו חוצץ, אבל לפי״ז ניחא דמב״מ אינו חוצץ שייך רק במקום שהדבר צריך שיהי׳ מונח על דבר אחר ומינו מפסיק אמרינן דמינו אינו מעכב מלהיות נקרא מונח עליו, אבל כאן דבעי נבלל בעפר איך יתכשר ע״י מב״מ אינו חוצץ, סכ״ס אינו נבלל ואפילו ליכא שום דבר המפסיק בעי חוץ מכסוי גם בלילה בעפר ודוק היטב.

שוב ראיתי דכל הקושי׳ מתלמידי נ״י הנ״ל לק״מ והוא ממה ששנינו בזבחים ע״ח ע״ב, דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב, וכתבו שם התוס׳ דלא דמי להא דתנן הדיו והחלב לחין אין חוצצין דהכא כיון דהאי דלי יש בו חלב עד רובו לא מחלחלי, ולא דמי לחלב דמנח אגבא דיינא הרי דבריבוי משקה לא אמרינן יש בילה ודו״ק.

עוד שם בגמר׳ דא״ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ויש לי מקום עיון דהרי בחולין לא בעינן שנה הכתוב לעכב רק בקדשים, וכמש״כ התוס׳ מנחות ל״א ע״א ד״ה ואם הקדים, וא״כ איך מדמה הא דר״ז דמיירי בקדשים להא דכסוי הדם דהוה חולין. דניהו דמצינן גם בחולין דרק למצוה נאמר ולא לעכב כמו קריאה בחליצה ע״כ לאמר דזה דוקא בדבר שאינו מעיקר המצוה רק טפלה בעלמא. אבל ליתן עפר למטה דהוא מעיקר המצוה מהיכי תיתי לא יעכב. ואולי כפי מה שכתבנו לטמלה דעפר למטה ידעינן מדמפרשינן הקרא דתיבת בעפר קאי אשלפני׳ נמי דהיינו אושפך את דמו, א״כ י״ל דהוה כתרי מצות שאינן מעכבות אחת את חברתה, כמו תכלת ולבן בציצית ומ״מ קאמר דכל שאינו ראוי׳ לעפר למטה פטור גם אשלמעלה, משום דאקרא קאי דאנן מספקינן אי האי מצות כסוי נאמר דוקא בחולין כמשמעותו הסתמית או נאמר דה״ה בקדשים, וע״ז שפיר פשטינן כיון דקרא תרתי קאמר עפר למטה ועפר למעלה, ע״כ דלא מיירי מקדשים וליכא מצוה בקדשים כלל לכסות הדם, ולא מטעם דאינו ראוי לעפר למטה, אלא דקרא מוכח דלא איירי בקדשים מאיזו טעם שהיה להמצוה ב״ה, שלא לצוות כסוי על דם קדשים כמו דלא צוה בבהמה רק בחיה ועוף. ואי קשי׳ לך א״כ הא דר״ז דכל הראוי׳ לבילה וכו׳, מה בעי הכא, לפע״ד נראה דגם התם בהא דבילה נמי הפירוש כן, דכיון דהתורה אמרה בלולה דלמצוה בעינן לבלול, ע״כ דלא דבר הכתוב ממנחה גדולה יותר מס׳ עשרונים דזה פסול, ולא משום שאינו יכול לבלול אלא מטעמא אחרינא דהקפידה תורה שלא להביא מנחה יותר מס׳ עשרונים, דמשום דא״א לבלול למה יפסל כיון דאין בבלילה אלא מצוה. וכן צ״ל בכל הני שהביא התוס׳ כמו ושמע אשה דממעט חרש, אין הטעם משום דבעינן ראוי׳ לשמוע כדי שנוכל לקיים ושמע אישה, אלא דמהא דושמע אישה אנו מוכחים דדברה תורה מאיש שאינו חרש, אבל החרש אינו יכול להפר מאיזה טעם נסתר מאתנו. אלא שהתוס׳ כאן ד״ה אין בילה לא ס״ל הכי, דהרי כתבו דמסברא קאמר ר״ז דבעינן עכ״פ ראוי׳ ואני בעניי לא אבין האי סברא מה היא, וצ״ע.

ובגוף הענין דר״ז דבעי עפר למטה אשר עליו בנה מסדר הש״ס יסודו, דלכן קדשים פטורין מכסוי והפוסקים פליגי אי בעינן הזמנה בפה דוקא בעפר למטה. ובעיני יפלא מאד דאיך השמיט רבנו הקדוש במשנה וכן ר״ח ור״א בברייתא האי חלק המצוה ולא הזכירוהו אפילו ברמז רמיזא, אם לא במה דקתני דאינו נוהג במוקדשין אם נפרש מטעם דלא מצי ליתן עפר למטה. ועיין יבמות ל״ו ע״א דאמר ר״א אפשר דאיתא להא דר״ל ולא תנן במתניתן, והיינו נמי מטעמא הנ״ל כיון דדינו של ר״ל הוא מעיקרי דיני חליצה, א״א שלא יהי׳ נזכר ונרמז במשנה, ומייתי התם מתניתן וברייתא לסייעו עיי״ש. ועוד דהדרשה דר״ז גופא נראה כעין אסמכתא. דאיך יכתב וכסהו עפר, הלא כל מקום דמשתמש בפעל כסה תבא אחריו בי״ת השמוש, כמו סוף פ׳ במדבר וכסו בה את מזבח הזהב, ושם א״א לאמר עטוף מלמטה. ואפילו אם נאמר כמש״כ למעלה דהאי בעפר קאי אשלפני׳ ושפך את דמו בעפר, אין לזה תואר דרשה גמורה והכרחית כמובן לכל מבין לשון והגיון, ובפרט דדרשינן לקמן בברייתא דמי ששפך יכסה, ובמה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל דכל זאת מורה דמעפר למטה אין זכר. ולעומת זה גם להיפך קשה דדרשות של אסמכתות לא מצינו רק בדבר של טעם שהיה נראה לחכמים משום סיג וגדר או משום נמוס וד״א ואסמכוהו אקרא, אבל כאן לפום רהיטא לא מצאתי מאיזו טעם היה נראה לחז״ל להוסיף על הכסוי דלמעלה גם עפר למטה.

ומתוך עיוני זה אמרתי אלכה אל הבאר באר מים חיים רבינו הרמב״ם ז״ל, כדרכי תמיד אולי מתוך דקדוק לשונו הטהור והברור, אלמד סוד הדבר הסתום הלזה, וכאשר בינותי בפי״ד מה״ש בסידור דיני הכסוי, מיד נתגלה לי אור גדול אור בהיר בשחקים. דהנה מתחלת הפרק עד קרוב לסופו מסדר הרמב״ם ז״ל דיני כסוי הדם ולא הזכיר מאומה דהכסוי הוא עיטוף בעפר למטה ולמעלה, ואח״כ בהלכ׳ י״ד כתב וז״ל: ״השוחט צריך ליתן עפר למטה ואח״כ ישחוט בו ואח״כ יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר״ עכ״ל הזהב. הנה כל רואה ישתומם כאשר יתבונן בדבריו הקדשים. א׳) דמתחיל השוחט צריך ליתן עפר למטה כאלו לא דבר עד הנה ממצות כסוי כלל. ור״ז דקאמר לשון זה הוא משום דמדבר מכל המצוה וקאמר דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. וכן תראה מלשון הטור שבריש דבריו כתב כיצד מכסין נותן עפר תחוח למטה ועפר תחוח למעלה ואח״כ מביא דעות אי צריך הזמנה בפה, הרי דהטור מביא ממש מימרא דר״ז אלא דלא קאמר השוחט צריך שיתן וכו׳, משום דהוא כבר עסק בדין דחייב לכסות. אבל הרמב״ם ז״ל אחרי כל דיני כסוי מתחיל במימרא בפ״ע השוחט וכו׳ הא חדא. ב׳) דקדק הרמב״ם ז״ל לכתוב בעפר למטה ״צריך שיתן״ ובעפר למעלה כתב ״ואח״כ יכסה בעפר״ והלא דבר הוא דמשנה לשון ר״ז דקאמר ליתן עפר למטה ועפר למעלה וע״כ דעביד הכי כדי להוציא האי עפר ממצות כסוי. ג׳) מה זה שהוסיף על דברי ר״ז וכתב צריך שיתן עפר למטה ואח״כ ישחוט בו, והאי ואח״כ וכו׳ לא נזכר בדברי ר״ז כי באמת ר״ז לא קאמר דצריך ליתן עפר למטה קודם שחיטה בהכרח, אלא דצריך ליתן עפר למטה ולמעלה, דבקרא שדרש משמע שיכסהו בעפר לאח״ש ואין זה אלא עצה טובה, שלא יצטרך לגרור הדם יתן עפר תחלה. אבל הרמב״ם שנה בדיוק והוסיף ואח״כ ישחוט בו משמע דאם לא עשה כן בטל המצוה דעפר למטה, וזה נגד הש״ס דקאמר ולגרור ולכסוי. והלח״מ דן להיפך דהרמב״ם ס״ל דבעי גרירה וזה ליתא, דהא מצריך לשחוט בתוך העפר, ובגרירה לא יתוקן האי מעוות כי רק בדברי ר״ז דלא קאמר ואח״כ ישחוט בו, יש לפרש כן דיתן עפר למטה בין קודם ובין אחר שחיטה כמובן לכל מבין דבר. ובזה נפרך גם פירושי דלעיל דתיבת בעפר קאי גם אשלפניו דאם קרא שפיכה בתוך עפר מצריך, מה מהני הגרירה, דסכ״ס לא קיים השפיכה בתוך העפר כדכתיב בקרא, דמאן ספון לפרש טעמא דקרא דמשום הכסוי קאמר ושפך את דמו בעפר, דלמא איכא טעמא אחרינא בציווי דושפך לתוך העפר והבן זאת. ד׳) והוא העיקר דמסיים, אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. ומי לא ישתומם על המראה הלזו, והלח״מ שם הרגיש בהאי זרות וכתב וז״ל: ״פירוש בענין דליכא למיחוש למינות כגון ע״ג כלי, אי נמי אפילו איכא למיחוש למינות קאמר הכא, דזולת האי טעמא דהוא דרבנן, מדאורייתא אסור״ עכ״ל. העתקתי כל לשונו כדי להראות לעין השמש דבשום אופן אין מתקבלין דבריו. דבדרך הראשון דמיירי ע״ג כלי דמותר מצד חשש מינות, מה בעי הרמב״ם הכא בזה, דהלא דין שחיטה בכלי דאסור ועל גבו מותר באר לעיל בפ״ב והכא דאסור בדליכא עפר למטה מה ענין זה לכלי, הלא ע״ג קרקע נמי אסור בלי עפר למטה, ולא עוד אלא דהרמב״ם בפירוש קאמר ולא ישחוט בכלי ולא על גבי כלי. ודרך השני דבאופן דאסור לשחוט בכלי מיירי, ואתא לאמר דאית בי׳ נמי איסור מה״ת משום דליכא עפר למטה, גם כאן הבן שואל, מה ענין זה לכלי פשיטא דבלא עפר למטה בטל חלק ממצות כסוי ולא בכלי בלבד אלא אפילו על קרקע קשה הדין כן. והנך רואה כי מחמת דהלח״מ לא ירד לסוף דעת הרמב״ם ולסגנון למודו בש״ס, תלי בי׳ בוקי סרוקי, וכן תמצא בהרבה פסקי הרמב״ם שהוכחתי שכל הבאים אחריו לא השיגו דרכי למודו, לכן נתקשה להם בדבריו ויישוביהם רחוקים מדעתו כרחוק מזרח ממערב.

ועתה אבינך דעת הרמב״ם ז״ל דהוא ז״ל בשום אופן לא רצה לקבל האי דרשה לדרשה גמורה רק לאסמכתא, מטעם דהדרשה בעצמה חותם האסמכתא עליה וכנ״ל, וגם משום דלא נזכר בשום משנה וברייתא האי חלק המצוה מעפר למטה, והיתכן ששכח התנא להשמיענו חידוש דין כזה, שנדרש מדקדוק קל בקרא, ולכן ס״ל לרמב״ם דאין בזה משום מצות כסוי כלל, רק מאחר דאמרה תורה לכסות דם הנשפך מחיה ועוף בעפר ומדרך הדם הנשפך על הארץ שזוחל למרחוק ובפרט אם הקרקע קשה ומדרון קצת. ואז הכסוי קשה מאד כי צריך לילך כל אותו הדרך ולכסות דם הנזחל, ולכן מסתמא ישחוט השוחט לתוך כלי או גומא כדי שיהי׳ הדם כנוס במקום אחד כדי לכסותו בנקל, אבל בזה הלא יש חשש חק לעכו״ם כמבואר לעיל בפ״ב במשנה וגמרא וכדפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ב מה״ש, ולכן אמרו ז״ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה שע״י כן יעמד הדם במקום אחד ולא יצטרך לשחוט לתוך כלי או גומא ואסמכוהו אקרא, כדי לעשות חיזוק לדבר זה שלא ישחוט לתוך הכלי חיה או עוף הצריכים כסוי. אולם הש״ס קודם דמסיק בטעמא דקדשים אין בהם חיוב כסוי, להא דמר בר ר׳ אשי דמה חיה אינה קדשים וכו׳ והיה מבקש למצוא טעם למה במוקדשין לא, מכח הא דר״ז ע״כ היה סובר דהוא מעיקר מצות כיסוי, ליתן עפר למטה ומן התורה, ואין זאת אלא ס״ד בגמרא. אבל אחר שמסיק להאמת וכאשר תראה לפנינו דהוא עיקר הטעם דלא בעי כסוי בקדשים, שוב לא צריכים אנו למימר דר״ז דאורייתא קאמר, ומשום מצות כסוי, אלא אסמכתא הוא, ולמען לא ישחוט בכלי להקל עליו הכסוי, צוו לתת עפר למטה, כנ״ל ברור ואמת בדעת רבנו הרמב״ם ז״ל, וממילא דיפה כתב הכ״מ שם דממה שכתב הרמב״ם אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר, נראה דסובר דלא בעי הזמנה בפה דזה ודאי אמת, אבל לא מטעם אחד, שהתוס׳ לא עלתה על דעתם דהאי עפר למטה לאו משום מצות כסוי קבעי, משא״כ דעתו של הרמב״ם ז״ל דאין בזה משום מצות כסוי כלל, ורק דרך אסמכתא נדרש כך.

ודע דבביצה דף ז׳ ע״ב דהביא הש״ס נמי הא דר״ז פירוש רש״י ז״ל פירש פירוש חדש בהאי דרשה דר״ז, והוא דבעפר משמע שהדם טמון ונבלל בעפר קודם הכסוי, ור״ל וכסהו כשהדם כבר נבלל בעפר, והוא פלא דא״כ עפר למעלה היכן כתיבא דאפשר לכסות במה שירצה רק שהדם יהי׳ טמון ונבלל תחלה בעפר. ומזה גופא דרש״י ז״ל פירש פעם כך ופעם כך תראה, כי הילפותא הלזו דעפר למטה הוא דחוקה בקרא בדרך אסמכתא. עוד יש לי רמז לזה במאמר דר״ז גופא שכופל הא דיש ליתן עפר למטה ועפר למעלה בתחלת המאמר, ובסופו והוא יתור ממש ללא צורך דהכי הול״ל אר״ז ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד וכו׳ ומדהתחיל בדין דצריך שיתן משמיענו דהדין נולד קודם הדרש ומן הטעם שכתב הרמב״ם ז״ל, ואח״כ נסמך אקרא וזה רמז הגון לדעתי.

ועוד אראך הכרח גמור לפרש כרמב״ם ז״ל דמר בר ר׳ אשי ע״כ דס״ל דהאי עפר למטה אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא. דהנה האחרונים ז״ל כתבו דלמר בר ר׳ אשי דודאי אית לי׳ דגם קדשי בדק הבית לא בעי כסוי, ע״כ דאית לי׳ ילפותא דלעיל דושפך יכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי׳ וכסוי, דאל״כ הלא חיה מצי להיות קדוש קדושת בדה״ב ויפה כתבו בזה דניהו דרש״י ז״ל מפרש במתניתן אבל לא במוקדשין חטאת ועולת העוף, אין זה אלא לעומת מה דס״ד בגמר׳ דהטעם משום דלא מצי ליתן עפר למטה וזה לא שייך רק בקדשי מזבח. אבל לפי המסקנא פשיטא דכיון דמוקדשין סתמא קתני, כולל הכל גם קדשי בדה״ב, וטעמא משום דמחיה ועופות טהורין אין מספר קמיירי במתניתן, ואין מסתבר דלא במוקדשין סתם דהכא מיירי רק מתורים ובנ״י. ותדע דהרי הש״ס על הקושי׳ וליגרר ולכסי מתרץ אי בקדשי מזבח ה״נ. אבל הכא במה עסקינן בקדשי בדה״ב, וקשה איך קאמר סתם לא במוקדשין אי קדשי מזבח בעי כסוי, ואדרבה נוהג במוקדשין הול״ל, אלא ודאי משום דחיה ועוף כמעט כולם אינם ראויים למזבח זולת שני מינים בעוף, דהיינו תורים וב״י לא חש לדבר עליהם, וסתמא מוקדשין דהכא קדשי בדה״ב הן, וא״כ ע״כ גם מר בר ר׳ אשי ס״ל דקדשי בדה״ב עכ״פ נמי בכלל פטור ננהו, ומדרשה דושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה דמחוסר פדיי׳. אלא דלפ״ז נתקשו ז״ל למה לי׳ למר בר״א לחדש דרשה דמה חי׳ אינה קודש דהא שפיר אמרינן לעיל דלא שייך כסוי משום האי דרשה גופה דפוטר בקדשי בדה״ב דמחוסר פדיי׳ פטור נמי בקדשי מזבח דמחוסר גרירה. ותרצו דלא ס״ל למר בר׳ אשי רק מחוסר פדיי׳ דהוא מעשה רבה ובעי בי״ד וכהן. אבל מחוסר גרירה דהוא מעשה כ״ד לא, ובמחכ״ת תירוץ זה לא נתן להאמר, דהרי משנה מפורשת שנינו בגיטין דאין כותבין במחובר לקרקע וטעמא משום דוכתב ונתן כתיב ולא שיהי׳ מחוסר תלישה, ועיי״ש בתוס׳ וכן לקמן פ״ט בסוף פרקן, ועל משנה זו בודאי לא יחלוק מר בר״א, ומה בין תלישה לגרירה. אבל לדעת הרמב״ם מר בר״א נאיד מהאי טעמא דלעיל דמחוסר גרירה, משום דס״ל דכל עפר למטה אינו אלא מדרבנן, ומהטעם שכתב הרמב״ם ז״ל, וקרא דר׳ זירא הוה אסמכתא בעלמא ודו״ק היטב.

משנה כסוי הדם וכו' ונוהג בחיה ובעוף וכו'. טעם לכסוי ראיתי להרב דינא דחיי בעשין דף ע"ה שהאריך והביא דברי הראב"ע והרב בעל הטורים בפרפראותיו ע"ש ואני הדל מצאתי בב"ר דכשהרג קין להבל הניחו ע"פ השדה ובאו חיות ועופות וחפרו וקברוהו ולכך זכו למצות כסוי אך בתנחומא שם אמרו דב' עופות באו וא' הרג חבירו וחפר וקברו ומשם למד קין וחפר וקבר להבל ומזה זכו העופות למצות כסוי. ועוד אמרו בהגדה דחיה שמרה בתולי רבקה שנשרו ומשו"ה זכו החיות לכסוי והביאו בספר פענח רזא סוף פרשת חיי שרה ע"ש:

תוס' ד"ה במזומן. הרב כנה"ג בתשובותיו שנדפסו מחדש בי"ד סימן כ"א תמה על תמיהת התוס' על רש"י וכתב דגם רש"י כונתו כמ"ש הם ז"ל עיין בדבריו באורך ושוב ראיתי שכ"כ בכנה"ג י"ד ריש סימן כ"ח ע"ש ודינא דחיי דף ע"ז ואני הדל אומר דמלבד שאין לתמוה על התוס' והר"ן והריטב"א שהקשו כך על רש"י אלא דקשה על הרב איך נתפייס בזה חדא דתורה מבחוץ ותו דל"צ לשלוח הקן רש"י כלל ואיך אכפל תנא במותב תלתא לזה ופוק חזי להריטב"א דמהדר ליתובי לרש"י לקושית התוס' וקרוב לדבריו י"ל דתנן חומר בכסוי וכו' ולבסוף כתב הריטב"א ובחנם דחק רבינו ע"ש ודוק כי קצרתי. ועלה על לב לומר דמ"ש רש"י הוא לס"ד כדאשכחן כמה זימני והוא דרש"י קשיא ליה דהש"ס הו"ל להקשות פשיטא ולתרץ מהו דתימא כי יצוד כתיב קמ"ל כדתניא אשר יצוד וכו' והיא הברייתא דמייתי בסמוך דף פ"ד ע"א דהכי ארחיה דהש"ס ואמאי מייתי הברייתא בסתם ומשו"ה לס"ד כתב דמשום דתני בשלוח הקן וכו' כלומר ומשו"ה לא מקשה ומתרץ הש"ס אך לפי האמת אחר שראינו הברייתא נתגלה טעם המשנה ומודה רש"י בזה ובהכי מתרצתא גם קושית הריטב"א על רש"י ע"ש ודוק הטב כי כעת דק קנה זה וקצר הדבר:

(פג ב תוספות) ד"ה קא מוסיף וכו' ור"ת מפרש קא מוסיף אבניין ולא הוה מרובע וכו'.—אינו מובן, שאם יכסה בעפר על הדם שבקיר המזבח מן הצד במקום שזורק וממצה מדם חטאת ועולת העוף, יפול העפר למטה. אבל ודאי שיכול לכסות את הדם שמתמצה על הסובב והיסוד למעלה, ואז יוסיף בקומת המזבח, ואף דמדת הקומה אינה מעכבת (זבחים סב א) צ"ל דהיינו דוקא קומת המזבח בכלל, אבל מ"מ מדת היסוד והסובב בפרט מעכבת (עי' עירובין ד א), וכ"כ התוס' בזבחים (שם ד"ה אף) לחד תירוצא דכאן פרכינן מגובה (ע"ש), ומה שהקשו בעירובין (קד א) עלה דתנן התם "בוזקין מלח ע"ג הכבש" האי מלח ה"ד אי דמבטלה קא מוסיף אבניין, י"ל דה"פ דמוסיף אבניין במלח בדבר שאין דרך לבנות בו.

דין כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ודוקא בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ועוף במזומן בבית ושלא במזומן ונוהג בכוי ומ"מ אין שוחטין אותו בי"ט ואם שוחטין אין מכסין דמו אפי' באפר מוכן ואם נשאר הדם עד הלילה אפי' רק רישומו ניכר מכסין אותו בלילה ומ"מ לא ישחוט בכלי ויכסה דאסור לשחוט בכלי ובארנו דבכסוי כוי אין מברכין והב' מן התיש ומן הצבייה חיי' בכיסוי ושוחטין אפי' בי"ט והבא מן הצבי ומן התישה דינו ככוי ושור הבר שקורין פופ"לן אין מכסין דמו אבל אותה שקורים טו"ר או זובר"א מכסין דמו:

כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית דהיינו בזמן שב"המ עומד או שלא בפני הבית דהיינו לאחר חרבנו ודוקא בחולין אבל לא במוקדשין ואגב דנקט זה נקט לכולהו ונוהג בחי' ובעו' במזומן ושלא במזומן בבית ונוהג בכוי מפני שהיא ספק ואין שוחטין אותה בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו לפי שאין מחללין הי"ט מספק ופי' הר"ן אפי' בכיסוי דלא מיתסר אלא מדרבנן ולקמן בסימן ד' נפרש דאפי' באפר מוכן אין מכסין וכוי זו שאמר' מתני' אמרינן עלה בפ' או"ב שהוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו הכמי' אם היא מין חיה או מין בהמה והבא מן התיש ומצבייה חייב בכסויי ושוחטין אותו בי"ט דק"ל הלכת' כרבנן דאמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל צבי הבא על התישה דינו ככוי ממש דספיק' הוי כאשר כתבנו לעיל בפ' או"ב כ' האגודה שור הבר שקורין פופ"לן רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסים את דמו משום דלא איפשיטא אם חיה היא אם בהמה ובהג"ה כ' אמת הוא כי הערוך פי' כן בערך שור אבל רי"אז כתב הפי"פלו הוא מריא ולפי פירושו אין מספק' בחיה וכן המנהג שלא לכסו' דמו ע"כ אבל שור הבר שקורי' טי"ר או דובי"א נהי דק"ל לחומרא כת"ק דר"י דאמר שור הבר בהמה הוא וחלבו אסו' כאשר כתבנו בפ' או"ב ובהני תרי איכא לספוקי דשמא שור הבר הוא מ"מ ראוי לכסות דמו מאחר דר' יוסי שנימוקו עמו ס"ל דמין חיה הוא ואם שחט כוי בי"ט ונשאר הדם עד הלילה כתב הרא"ש יכסה בלילה ולאו דוקא שנשאר דם ממש אלא אפילו רישומו ניכר בלילה יכסנה מאחר שתניא בברית' אם שחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא כשרישומו ניכר וכ"כ הרשב"א והטור ומ"מ לכתחילה לא ישחוט בכלי ויכסנו דאסור לשחוט בכלי ולעניין ברכת כסוי על הכוי כתב הרא"ש וז"ל מ"כ בשם הר"י וז"ל שצריך לברך על הכיסוי וראייתו מההיא דפרק כ"מ דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דבריהם משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו וכוי ספק דאורייתא דשמא הוא חיה ואינו ראייה דה"פ המצוה שתקנו חכמים לקונה פירו' מע"ה לעשר מספק א"ל לברך עליו ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות חכמים וצונו מדכתיב לא תסור הכא לא תקנו אלא מספק ואין מברכין עליו ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה אבל מצוה שאדם מצוה לעשות מספק כיון דברכו' אינו מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על ל"ת וכ"כ הרמב"ם. עכ"ל וכ"ד הרי"ף ור"ה גאון כאשר כ' הר"ן בפ' ב"מ וכ"ד מהר"ם בכל דוכתא דאיכא ספיקא דלא מברכין אלא עושין המצוה לבד כי הברכות אינם מעכבות:

דין כשמסלקין התפילין אפי' בע"ש ב"הש אינו מברך לשמור חוקיו ומי שילך לא"י ובמקומות דנהיגין לברך ברכה זו יכול לברך אף אם דעתו לחזור:

פסק הטור מדברי אביו הרא"ש והתו' שלא לברך ברכ' לשמור את חקיו כשמסיר התפילין שאין הלכה כבני מערב' שהם מברכין לשמור את חוקיו בשעת הסרתן מפני שסוברין לילה לאו זמן תפילין הוא ודורשין אותו מושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה שדורשין ימים ולא לילות ואנו ק"ל לילה זמן תפילין הוא הלכך אין לברך אפי' כשיסירם בלילה ואפי' בע"ש ב"הש שצריך להסירם אין לברך שמה שצריך אז להסירם לא מושמרת אנו לומדי' אותו אלא משום דכתיב בהן והיה לאות על ידכה ושבת וי"ט א"צ אות הלכך אין לברך כלל וראיתי כתוב על שם ר"ה גאון הרשות בידו אם ירצה יברך ואני תמה דודאי דכיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ע"כ וכ' מהר"דא פראג בהגהותיו וז"ל ק"ל דהא בגמר' ס"פ ב"מ גבי זמן בר"ה וי"כ א"ל לא קמבעי' לי חובה מאי וכן באשיר"י פ"בת דר"ה ע"ש וכן לקמן בסימן הל"ב גבי זמן דבדיקת חמץ ואפש' שר"ל בכאן כיון שוודאי אינו חיוב לברך דק"ל לילה וודאי זמן תפילין הוא אפילו ברך הוי ברכה לבטלה אבל היכא דמספקא כגון זמן בר"ה וי"כ או גבי זמן דבדיקת חמץ רשות הוא לברך דלאו ודאי שאינו חייב לברך עכ"ל ודבריו לא ישרו בעיני שהרי מוכח סוגיא דלעיל דאפי' היכא דמספקא לן לא מברכינן אלא התם ה"ט דמברכין כדמסקינן לשם בעירובין מי גרע מקרא חדתא דמברכין עליה היכא דחזינן דמתחדש משנ' לשנה כ"ש בשמחת י"ט וכן גבי בדיקת חמץ נמי ראוי לברך דלא גרע מקרא חדתא אלא משום דסמכינן אזמן דרגל אבל היכא דמספקא לן לא מברכין אפי' בתורת רשות וכ"ש בוודאי שא"צ ברכה שאין לברך עליו בתורת רשות ומ"ה יפה תמה הטור עליו אבל תימה גדולה בעיני מה עלה על דעת ר"ה גאון שכת' שהוא רשות הלא איהו גופא ס"ל דאפילו במידי דאוריתא היכא דמספקא לן שלא יברך כמ"ש לעיל כ"ט כה"ג ע"כ נראה בעיני דר"ה ס"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא כאשר פסק הרמב"ם להדי' וז"ל שכל המניחין בלילה עובר בלאו שנ' ושמרתם את החוקה הזאת וגו' וכ"מ שנ' השמר פן יאל אינו אלא ל"ת ע"כ ומ"מ לא כ' הרמב"ם שיברך אחר שסילק התפילין וה"ט אע"ג דס"ל לילה לאו זמן תפילין היא מ"מ לא אשכחינן מאן דמברך כמו בני המערב' דמשמ' בני בבל לא מברכינן ואנן בתר בני בבל גרירנן וטעמ' דבני בבל משו' דס"ל הא דלילה לאו זמן תפילין אינו שאסור להניח עליו אלא שלא יניחם בלילה עד היום אבל אם היו עליו מבע"י ולא סילקן משחשיכה אינו עובר עליו ומ"ה ס"ל דלא מברך לשמור חוקיו ובני מערבא חילקו בזה וס"ל דלעולם עובר א"כ בני מערב' ס"ל מאחר שאס' להניחן בלילה לפי שלילה לאו זמן תפילין הוא א"כ הוא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה כדי שלא יהיו עליו בלילה מברך ומ"ה:

חילק ר"ה וס"ל רשות הוא לברך שהרי אף אנו ס"ל כבני מערבא אלא דלאו מזדקקין לברך תורת חובה ואם ירצה לברך הרשו' בידו כדאשכחן גבי זמן דר"ה וי"כ ובדיקת חמץ דמחלקינן בין רשות לחובה ומעתה עלו דברי ר"ה יפה ומ"מ אינו ראוי שיברך במקומותינו אפילו מי שסלקן סמוך לשקיעת החמה דהרי כבר נהגו בבבל שלא לברך אלא כל מי שילך לא"י במקומות דנהיגי לברך אף הוא יכול לברך אי ס"ל דלילה לאו זמן תפילין היא ויכריע בשכלו שכך הלכה ואין לו איסור בברכה זו אפי' דעתו לחזור שהרי אף לבני בבל רשות הוא אם ירצה יכול לברך כך הוא לדעת ר"ה גאון וכן עיקר:

דין דרך ארץ שיאכל אדם בשר כדי חיזוק הגוף ולא יסגף עצמו אבל לא יעדן עצמו בתפנוקים. ת"ר אשר יצוד ציד חיה אין לי אשר יצוד נצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין שבבי' מנ"ל ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נא' אשר יצוד למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת לומר שיראה לו כאילו היא צידה שאינה תמיד אלא במקרה ר"ל שלא יאכל בשר שאל יעני ועוד אמרו הרבה רבותינו בסוגי' כעין זו והרחיקו אכילת בשר ואנו סומכין אר"י שאמר אדבר' רב שהזהיר בעניין זה אבא ממשפח' בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצהו לחנווני ויאכל אר"נ כגון אנו לוין ואוכלין ומ"מ נראין שלא יאכל אלא כדי חיזוק הגוף ולא יסגף גופו כלל אבל מ"מ אל יעדן עצמו בתפנוקי' וזהו מה שדרש רב עוירא זימנין אמר לה משמי' דר' אמי וזימנין א"ל משמיה דר"א מ"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש במה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלוין בו והוא במי שאמר והיה העולם ע"כ וכתב הרמב"ם וז"ל אין ד"ת מתקיימי' במי שמרפ' עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכיל' ושתיה יה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית באהלי החכמה ע"כ:

דין השוחט צריך שיהיה עפר תיחוח למטה וא"צ זימון העפר שלמטה אבל עפר שלמעלה צריך זימון ושיתן הוא בעצמו:

אמר ר"ז השוחט צריך שיתן עפר למטה שנ' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ופרש"י עפר למטה עפר תיחוח ולא על קרקע קשה וכסהו עפר משמע דלא בעינן עפר אלא בכיסוי אבל בעפר משמע כולהו עטיף בעפר תיחוח ומשמ' מפירושו דלא אימעוט אלא קרקע קשה אבל ל"צ שיזמין עפר למטה וכ"כ התו' עפר שלמעלה מצוה שיתן הוא אבל עפר שלמטה א"צ שיתן הוא ואם יש עפר הרי הוא כאילו נתן הוא את העפר והא דאמרי' בפ"ב שהי' מזמן כל הבקע' לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח אלא שכתבו ומיהו לעיל פי' בקונ' שהיה מזמינו בפה לכך ע"כ וזו היא סברת העיטור שכ' שצריך להזמינו למטה אבל א"י ממה לקח זה שהרי אם לא היה קרא דבעפר לא היה צריך כלל עפר למטה אלא אפי' קרקע קשה או ע"ג עץ היה יכול לשחוט ולכסות והשתא דכתיב קרא לאוריי דבעינן גם עפר למטה הזמנ' מנ"ל וכ"ד הרא"ש כדברי התו' דא"צ הזמנה כלל:

רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז. ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה אי נמי מדכתיב יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי יחדינהו אי לאו להטעין כרוז: מתני' כסוי הדם. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו: במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף: במזומן ובשאינו מזומן. משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן (דף קלח:) שאינו מזומן אבל לא במזומן מזומן עוף הגדל בבית: ונוהג בכוי. גרס: ואין שוחטין אותו ביום טוב. משום דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן י''ט אם שחטו: גמ' עפר למטה. עפר תיחוח ולא על קרקע קשה: וכסהו עפר. משמע דלא בעי עפר אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף בעפר תיחוח: והכא לא אפשר. לתת עפר למטה על המזבח: וליבטליה. להניחו שם לעולם: קמוסיף אבנין. להגביהו והרי כל אורך ורוחב ורום הבנין נמסר לדוד על פי נביאים: דכתיב. בדברי הימים דקאמר ליה דוד לשלמה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד: קא הוי חציצה. בין דם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח: ופרכינן נהי דלמטה קודם מליקה אי אפשר לתת עפר משום חציצה כדאמרת אבל למעלה לאחר שמלק יכסנו דלאו חציצה מאי איכא למימר: פטור מלכסות. שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה: חייב לכסות. ואע''ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה והכא נמי אע''ג שאין למטה יתן למעלה: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו במס' מנחות (דף קג:) אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים ואחד עשרונים ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל וששים נבללין בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאין יכולין ליבלל והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ותירץ רבי זירא ראוי לבילה מיהא בעינן ומי שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפילו לא בלל כשר אבל כשאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי ראוי היה ליתן עפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה הילכך אף על פי שלא נתן אין הכסוי בטל אבל מוקדשין שאין ראוי ליתן עפר למטה מצות עפר למטה מעכבת בו: וליגרריה. מעל המזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו: דם הניתז. למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ודם שעל הסכין חייב לכסות וע''כ דם הסכין לא יכסנו אלא א''כ גוררו תחלה מעל הסכין ומכסי ליה: בקדשי מזבח. כגון חטאת העוף: הכי נמי. דחייב לכסות הואיל ושחיטה ראויה הן שנאכלות לכהנים ומתניתין בעופות שהקדישן לבדק הבית ושחטם דאסורים בהנאה ומשום דשחיטה שאינה ראויה פטר להו מכיסוי:

מתני' כסוי הדם. ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה קא אתי דלא תימא שיהא בכלל חיה: במזומן ובשאינו מזומן. פי' בקונטרס דמשום שלוח הקן איצטריך למיתני דתנן לקמן דאינו נוהג אלא בשאינו מזומן וקשה לפירושו דאם כן בכל הני פירקין הוה ליה למיתני באותו ואת בנו (לעיל דף עח.) ובגיד הנשה (לקמן דף פט:) ובכל הבשר (לקמן דף קג:) ונראה לפרש דאיצטריך למיתנייה הכא משום דכתיב (ויקרא יז) (כי) [אשר] יצוד דלא תימא דוקא באינו מזומן: במוקדשין מ''ט לא. בקדשי מזבח נמי קא בעי כדמוכח הסוגיא ואף על גב דהנותר והמעקר פטור מלכסות (לקמן דף פה.) היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקתו וגבי כסוי הדם לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה: צריך. שיתן עפר למטה ועפר למעלה. עפר שלמעלה מצוה שיתן הוא דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות (לקמן דף פז.) אבל עפר. שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש עפר. הרי כאילו נתן הוא העפר והא דאמרינן לעיל בפ''ב (דף לא.) דמזמני לכולה בקתא היינו במקום שהיה הקרקע קשה היה חופר משום דבעינן שיהיה עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך: קא מוסיף אבנין. והא דאמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סא:) שכשעלו בני גולה הוסיפו על המזבח ד' אמות מן הדרום התם קרא אשכח ודריש מה בית ששים אף מזבח ששים ור''ת מפרש קא מוסיף אבנין ולא הוה מרובע והתם יליף דריבוע מזבח מעכב ואין נראה דאכתי כשבא לכסות ידביק עפר גם סביב המזבח עד שיהא מרובע ועוד דקרא דרבוע יהיה הוה ליה לאתויי ולא קרא דהכל בכתב וגו': שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות. תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח''כ חיה דליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין: דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה כו'. מלתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג:) גבי הא דתנן הרי עלי ס''א עשרונים כו' כדפירש בקונטרס ותימה מאי פריך והא תנן אם לא בלל כשר דנהי דכשר מ''מ מצוה לבלול לכך יביא בשני כלים דוקא דהא כי אמר הרי עלי להביא בכלי אחד תנן התם לעיל דלא יביא בשני כלים אבל סתם יביא כמו שירצה וי''ל דהא סיפא דס''א קאי אהך דקתני רישא מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס''א כו' כלומר מנחה של ס''א דהשתא כיון דקאמר מנחה לקרבן גדול קא מיכוין והוי כאילו אמר בכלי אחד לכך פריך כיון דאם לא בלל כשר צריך להביא בכלי אחד: אין בילה מעכבת בו. תימה והלא שנה הכתוב בלילה בכמה מקומות ובשנים עשר נשיאים תנא ביה י''ב זימנין ואמר בהקומץ רבה (מנחות דף יט.) בכל מקום שהחזיר הכתוב בתורה מנחה אינה אלא לעכב ושמא יש שום דרש דדרשינן מיניה דבילה לא מעכבא או שמא כולהו צריכי ואע''ג דבילה לא מעכבא מ''מ סברא הוא דכל הפחות דראוי בעינן כיון שהזכיר הכתוב בילה וכן לענין כסוי דהכא וכן בקריאת חליצה בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד.) ובקריאת ביכורים בפרק הספינה (ב''ב דף פא:) ובפרק נערה בנדרים (דף עג.) דחרש לא מצי מיפר אפילו לא הוי ושמע אישה דוקא מ''מ ראוי לשמוע בעינן דסברא הוא בכל כי הני שיש שום דרשה בהן דלא הוי דוקא ולא מעכבא מ''מ ראוי בעינן וכן בפ''ק דקדושין (דף כה.) גבי בית הסתרים דבעי ראוי לביאת מים משום דהזכיר ביאת מים דכתיב כל בשרו אף על פי שמיעט בית הסתרים כדדרשינן מה בשרו מאבראי מ''מ כיון דאיכא כל דמרבה אפילו טמון לכל הפחות י''ל לענין הכי מרבה דבעינן ראוי לביאת מים והא דאמרינן דטמאין משלחין קרבנותיהן אע''ג דאינו סומך ולא אמרינן דניבעי ראוי לסמיכה שמא יש שום יתור דלא בעינן אפילו ראוי אי נמי הא חזי בימי טהרה ומה שיש מקומות שחשו על הסמיכה ויש מקומות שלא חשו מפורש בכל הגט (גיטין דף כח: ד''ה והא) מיהו בנגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי נקטעה יד העדים פטור ואיכא דמחייב התם [דלא] בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם למה (בעי):

חולין פג ע"ב