אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש אמות, שהוא תחום העזרה.

מסופר, תני [שונה] היה התנא, חוזר המשניות קמיה [לפני] רב נחמן את המשנה במסכת מדות: כל העזרה היתה מאה שמונים ושבע על רוחב מאה שלשים וחמש. אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי [כך] אמר לי אבא: כגון זה כלומר, בכל השטח הזה, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וחייבין כרת הנכנסים לשם כשהם טמאים משום טומאה.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשה זאת? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חלונות דלתות ועובי החומה, שאין דינם כדין העזרה, אלא כדין הר הבית — הלוא כבר תנינא [שנינו] להיפך: החלונות ועובי החומה דינם כלפנים!

ואלא באה למעוטי [למעט] את הלשכות שבעזרה. ויש לברר: ובאיזה לשכות מדובר, אי [אם] הן בנויות בחול מחוץ לתחום הזה, ופתוחות לקדש, והתנן [והרי שנינו במשנה]: תוכן של הלשכות הללו הפתוחות לקודש גם הוא קודש! ומשיבים: מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, שיש להן דין עזרה, אבל מדין תורה אין תוכן קודש.

ותוהים: ודאורייתא לא [ומן התורה אינן קודש]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לשכות שהיו בנויות בחול ופתוחות לקדש, מנין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר לגבי המנחה הנאכלת בעזרה: "תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), ודי היה לומר "במקום קדוש" שהוא העזרה, ובמה שנאמר "בחצר אוהל מועד" התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת. ואם לשכות אלה אינן קדושות ממש — לא היו חכמים מתירים איסור תורה לאכול קדשי קדשים בחול!

אמר רבא: לאכילה שאני [שונה] הדבר, שיש בזה ריבוי מיוחד, שלא רק בעזרה עצמה ניתן לאכול קדשי קדשים, אלא גם במה שפתוח אליה. אבל אין הדין כן לענין שחיטת קדשים קלים, וחיוב כרת על טומאה.

ומקשים: אבל לענין טומאה לא אין חייבים שם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וחייבין עליהם משום טומאה!

ומשיבים: לאו אמרת [האם לא אמרת] שאין שוחטין שם? תני נמי [שנה גם כן] ותקן: אין חייבין גם משום טומאה.

ומקשים: בשלמא [נניח] שאתה אומר אין שוחטין — יש טעם לדבר, כי בעינא [צריכים אנו] שתהיה השחיטה כנגד הפתח, כפי שלמדנו בעמוד הקודם (נה,ב), שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב) וליכא [ואין כאן], שהרי הוא שוחט בתוך הלשכה. אלא אין חייבין משום טומאה, אמאי [מדוע]?

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מה ששנינו אין שוחטין, מי לא עסקינן דאיכא [האם אין אנו עוסקים גם במקרה שיש] שחיטה כנגד הפתח? דאי ליכא [שאם אין] מדובר גם בשחיטה כנגד הפתח, למאי איצטריך [למה הוצרך] לשנות דין זה בלשכות? הרי ממילא אי אפשר לשחוט שם מהטעם שאין זה כנגד הפתח! אלא אף על גב דקא שחיט [אף על פי שהוא שוחט] כנגד הפתח, תני [הריהו שונה] אין שוחטין, משום שלדעת התנא לא קדיש [קדוש המקום] בקדושת העזרה. אם כן, מסיבה זו עצמה תני נמי [שנה גם כן]: אין חייבין שם משום טומאה. ומכל מקום לענין אכילה ריבה הכתוב אותן לשכות, ואוכלים בהן קדשי קדשים.

ושואלים: והאם לאכילה לא בעינן [צריכים אנו] שיהיה המקום כנגד הפתח? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: שני פשפשין (פתחים קטנים) היו בבית החליפות בצד המערבי הפונה לאחורי העזרה, שהיה גובהן שמונה אמות, כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. משמע שאף לאכילה צריך שיהא המקום כנגד הפתח! אמר רבינא: סמי [מחק] מכאן אכילה, שלענין אכילה לא צריך כנגד פתח.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] לאהרן ולבניו בימי חנוכת המשכן: "בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו" (ויקרא ח, לא), משמע שאף האכילה צריכה להיות בפתח אוהל מועד! ודוחים: קדשי שעה שאני [שונים], ושם גזירת הכתוב היא שיאכלו בפתח אהל מועד, אבל אין הדין כן בקדשים לדורות.

א אמר רב יצחק בר אבודימי: מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה ושוב אינו ראוי לזריקה על המזבח? שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל" (ויקרא ז, טז), ומכאן אנו למדים: ביום שאתה זובח (שוחט) בו — אתה מקריב וזורק את הדם, ביום שאי אתה זובח — אי אתה מקריב.

ואומרים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו]