אחת לכלל ("אשר יקרב אל הקדשים", ויקרא כב, ג), ואחת לפרט ("מזבח השלמים", ויקרא ז, כ), ללמוד ממנו לשאר קדשי מזבח במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, שמלמד על הכלל כולו. ואחת (ויקרא ז, כא) לרבות דברים שאינן נאכלין כגון עצים ולבונה, שגם האוכל אותם כשהוא טמא חייב כרת.

ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמר במשנתנו: דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא] לרבות חטאות הפנימיות, שדמן ניתן בפנים.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: כל שדמו אינו ניתן על המזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, הייתי אומר שמשום טומאה נמי לא ליחייב [גם כן לא יתחייב עליו], קא משמע לן [משמיע לנו] שחייב על חטאות הפנימיות משום טומאה.

א שנינו במשנה: נומי [אמר] ר' שמעון מחייב משום טומאה דווקא את האוכל דבר שדרכו לאכול, אבל לא עצים ולבונה וקטורת. ואילו חכמים מחייבים משום טומאה על הכל. איתמר [נאמר]: שני זוגות האמוראים, ר' יוחנן וריש לקיש, ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה],

חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת שנחלקו חכמים על ר' שמעון היא בטומאת בשר כלומר, הדבר הנאכל, שלדעת חכמים האוכל עצים או לבונה כשהם טמאים — לוקה, וכפי שלמדו מריבוי הכתובים באיסור "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל... והבשר" (ויקרא ז, יט), אבל בטומאת הגוף של האוכל, שלא נתרבו שם בכתוב — דברי הכל אינו לוקה.

וחד [ואחד מהם] אמר: כמחלוקת בזו כפי שנחלקו על ר' שמעון בטומאת הנאכל, כך מחלוקת בזו כך נחלקו עליו בטומאת האוכל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דקרינא ביה [שאנו קוראים בו] בדבר שאינו נאכל: "והבשר אשר יגע בכל טמא" (ויקרא ז, יט), שמרבים מפסוק זה את הדברים שאינם נאכלים, שאסור לאוכלם כשהם טמאים — קרינן ביה [קוראים אנו בו] גם את הכתוב הסמוך אליו "וטמאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ), העוסק בטומאת הגוף של האוכל.

ומעירים: רב טביומי מתני הכי [היה שונה כך] סוגיה זו, כמו שאמרנו. ואילו רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך], בדרך אחרת: חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה נחלקו על סופה של המשנה], כלומר, בפירוש דברי ר' שמעון, חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת מה שר' שמעון חולק על חכמים, ואינו מחייב על עצים ולבונה משום טומאה — בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר כשהעצים והלבונה עצמם טמאים — דברי הכל לוקה. וחד [ואחד מהם] אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ובכל מקרה ר' שמעון פוטר.

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כדעת מי שאומר] כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ובכל מקרה פוטר ר' שמעון, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דלא קרינא ביה [שלדעת ר' שמעון אין אנו קוראים בו] בדבר שאינו נאכל "וטמאתו עליו ונכרתה", לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] אין הוא בכלל מה שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ואינו לוקה על כך.

ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם] שהכתוב "והבשר" המופיע מיד אחר איסור זה, והוא מיותר — הרי זה בא לרבות עצים ולבונה, משמע שאפילו אלה מקבלים טומאה! ומשיבים: אין זה אלא לפוסלה בעלמא [לענין פסול בלבד], אבל אין זו טומאה ממש לחייב על כך מלקות.

ב משנה לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח כלומר, לשם אותו זבח שזובחים אותו, לשם זובח לשמו של אותו אדם שמקריבים עבורו, לשם השם להקריבו לקדוש ברוך הוא, לשם אשים כדי שייאכל על ידי אש המזבח, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם אף נזבחים לשם כפרה על אותו חטא.

אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו והקריב סתם — הרי זה כשר, שהוא תנאי בית דין שיעשה כך לכתחילה, לפי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, וכדי שלא ייפסל הקרבן במחשבה.

ג גמרא בענין האמור במשנתנו אמר רב יהודה אמר רב שיש לדרוש כך את הפסוק בענין קרבן עולה: "עולה אשה ריח ניחוח לה' " (ויקרא א, ט). "עולה" — לשם עולה, לאפוקי [להוציא] שמקריב אותה לשם שלמים, שלא יעשה כן. "אשים" ("אשה") — שמקריב לשם אשים, שייאכלו על ידי אש המזבח, לאפוקי [להוציא] כבבא [צלי אש] שמתכוון שיהיו האימורים (או העולה) רק נצלים על האש, שלא יעשה כן.

"ריח" — לשם ריח, לאפוקי [להוציא] אברים שקודם צלאן ואחר כך העלן על המזבח, שלא יעשה על מנת כן, וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח.

"ניחוח" — כלומר, לשם הנחת רוח שיעלו לרצון לקדוש ברוך הוא, "לה' "— שיהא זה לשם מי שאמר והיה העולם.

ד אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה — פסולה, כמבואר בראש המסכת, שחטאת ששחטה שלא לשמה נפסלת לגמרי. אבל אם שחטה לשם חולין — כשרה. אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו), לומר קדשים מחללין קדשים (אם חשב להקריב קדש אחר), ואין חולין מחללין קדשים.

מתיב [מקשה] על כך רבה ממה ששנינו במשנתנו, אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו — כשר, שהוא תנאי בית דין. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שלא היה בלבו כלל אלא שחט סתם, הא [הרי אם] היה בלבו לשם חולין — הרי הוא פסול!

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] הכוונה היא כך, שאם לא היה בלבו כלל — הרי זה קרבן כשר ומרצה, הא [אבל] אם היה בלבו לשם חולין — הקרבן אמנם כשר, אבל אינו מרצה, שבכל זאת הוא קרבן פגום, ולכך התכוון גם רב בדבריו.

אמר ר' אלעזר: אמנם חטאת ששחטה לשם חולין — כשרה, כדברי רב, אבל אם שחטה משום חולין שסבור היה שהיא בהמת חולין — הרי היא פסולה, שהרי נמצא כעושה מעשה שחיטה סתם, ולא כעובד בקודש. והוא כדבעא מיניה [כמו ששאל אותו] שמואל מרב הונא: