בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר, ואחד פסול טומאה.

א שנינו במשנה: חוץ מן הדם שאין חייבים עליו משום טומאה ומשום נותר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ולצורך זה מביאים תחילה דיון אחר, ששאלו: מה טעם אין דין מעילה בדם? אמר עולא, אמר קרא [הכתוב] בענין דם: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, יא), ו"לכם" בא לומר: שלכם יהא, ואין בו דין מעילה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה], אמר קרא [הכתוב]: "לכפר" (ויקרא יז, יא), להדגיש: לכפרה נתתיו ולא למעילה.

ר' יוחנן אמר, אמר קרא [הכתוב]: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא), והמלה "הוא" יש בה הדגשה, לומר: הריהו נשאר כפי שהוא — הוא דינו לפני כפרה (זריקת הדם על המזבח) כלאחר כפרה: מה אחר כפרה אין בו מעילה, שכבר ניתן ממנו לגבוה, ונעשתה מצוותו, אף לפני כפרה אין בו מעילה.

ומקשים: אימא [אמור] להיפך, לאחר כפרה יהיה דינו כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה! ומשיבים: דבר זה אי אפשר לומר, כי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

ותוהים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי תרומת הדשן תרומה מדשן הקרבנות שנשרפו, שמצוה להניחה במקום מסויים אצל המזבח, והיא אסורה בהנאה ומועלים בה!

ומשיבים: אין מקום ללמוד משם לכל דין אחר, משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים, שצריך לגונזם, ואסור להשתמש בהם לאחר שעבד בהם, שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר בתורה דין זה, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לשאר דברים.

ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] שהכתוב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) — מלמד שטעונין בגדי הכהונה גניזה, ולכן מועלים בהם.

אלא לר' דוסא שאמר: מותרות הן לכהן הדיוט (שהרי הם בגדי לבן, כבגדי כהן הדיוט), ומה שנאמר "והניחם שם" בא לומר ובלבד שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום הכפורים אחר, ולשיטתו לא נאמרה בהם מעילה, ואם כן, אין כאן שני כתובים הבאים כאחד — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע, לדעת ר' יוחנן, לא נלמד מתרומת הדשן שיש מעילה בדם לאחר שנעשית מצוותו?

ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שמועלים בה לאחר עריפתה, שני כתובין הבאין כאחד בענין זה, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בענין זה, הכא כתיב [כאן, בעגלה, נאמר]: "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), להדגיש שדין זה הוא רק במקרה זה, והתם כתיב [ושם, בתרומת הדשן, נאמר]: "ושמו" (ויקרא ו, ג) רק אותו בלבד, ולא אחר כיוצא בו.

עד כאן הדיון בדברי ר' יוחנן, ומעתה יש לשאול: ותלתא קראי [ושלושה מקראות] בדם, שדייקו מהם שאין בו מעילה, למה לי?

אחד למעוטי [למעט] ממעילה, אחד למעט מדין נותר, ואחד למעט מדין טומאה, ללמד שכולם אינם שייכים בדם.

ומעירים: אבל פיגול שאינו שייך בדם לא צריך קרא [מקרא מיותר], דתנן [ששנינו במשנה] לעיל: כל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח — חייבין עליו משום פיגול, ודם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ואין לו מתיר, ולכן אין בו פיגול.

ב במשנה הובאה מחלוקת בענין דין טומאה בקדשים שאינם נאכלים. ומביאים בענין זה מה שאמר ר' יוחנן: שלשה כריתות שנאמרו בשלמים למי שאוכלם בטומאה (ויקרא ז, כ. ז, כא. כב, ג), למה?