א משנה כל הזבחים (מיני הקרבנות) שנזבחו (נשחטו) שלא לשמן שהקדיש בהמה לקרבן מסוג מסויים, ובזמן השחיטה התכוון לשם קרבן אחר — הרי הם כשרים כשלעצמם, ואפשר להמשיך את סדר העבודה שלהם, ואף לאכול את בשרם אם הם מהקרבנות הנאכלים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והבעלים צריכים להביא קרבן אחר כדי למלא את חובתם. ודין זה הוא בכל הקרבנות, חוץ מן קרבן הפסח והחטאת, שאם נזבחו שלא לשמם הרי הם פסולים לגמרי. אלא שגם באלו יש הבדל, כי הפסח פסול כשנשחט שלא לשמו. דווקא בזמנו כלומר, בזמן שמצוה לשחוט אותו, בערב פסח אחר חצות היום, והחטאת בכל זמן.

ר' אליעזר אומר: אף האשם פסול כשנשחט שלא לשמו, ולשיטתו צריך לשנות כאן: הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן. אמר ר' אליעזר לנמק את דבריו: החטאת באה על חטא והאשם בא גם הוא על חטא, מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו.

יוסי בן חוני אומר: לא רק הפסח והחטאת פסולים כשנשחטו שלא לשמם, אלא גם קרבנות אחרים הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת — פסולין.

שמעון אחי עזריה אומר: יש לחלק באופן זה, כל מיני הקרבנות אם שחטן לשם קרבן שבמעלתו גבוה מהן — כשרין, שחטן לשם נמוך מהן — פסולין.

כיצד? קדשי קדשים, כגון חטאת ועולה, ששחטן לשם קדשים קלים, כגון לשם שלמים — פסולין, קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים — כשרין. וכן בקדשים קלים עצמם יש דרגות שונות, הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים — כיון ששלמים הם למעלה מהם — כשרין, שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר — פסולין.

ב גמרא שנינו במשנתנו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ושואלים: למה לי למיתנא [לשנות] בלשון "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"? ליתני [שישנה] בקיצור: "ולא עלו לבעלים לשם חובה"!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שכך יש לדייק: לבעלים הוא שלא עלו לשם חובה וזה הפגם היחידי שבהם, אבל בקדושתייהו קיימי [בקדושתם הם עומדים] ואסור לשנויי בהו [לשנות בהם] שינוי נוסף.

והוא כדברי רבא, שאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה. ומנין דבר זה?

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה] היא, איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא] מוכיח זאת. ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה]: וכי משום דשני [ששינה] בה שינוי אחד, בשחיטה, כל הני לישני [אלה ישנה] בה וליזיל [וילך]? שאם עשה שלא כראוי אינו צריך להמשיך בכך.

איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא] מלמדנו זאת, שנאמר: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), ויש לתמוה: האי [זו] נדבה היא?