לא היה קרב. שכל קרבן שאי אפשר לעשותו תמורה אינו ראוי להקרבה. אמר לו בנו: מי הם הללו אותם אחרים שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? אמר ליה [לו]: אלה היו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך.

אמר ליה [לו] בנו בלשון הכתוב: "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קהלת ט, ו), כלומר שכבר מתו אותם חכמים ואפשר להזכיר את שמם! אמר ליה [לו] רבי: הלוא נאמר "האויב תמו חרבות לנצח" (תהלים ט, ז), כלומר אף על פי שאנשי האויב תמו, בכל אופן מקומותיהם נשארים חרבות לנצח, ואף אלו החכמים אין להזכירם למרות שמתו כבר. אמר ליה [לו]: הני מלי היכא דאהנו מעשייהו [דברים אלה אמורים במקום שהועילו מעשיהם] והצליחו, לכן מחריבים את מקומותיהם, ואילו אותם רבנן [חכמים] לא אהנו מעשייהו [הועילו מעשיהם] ולא קרה שום דבר! הדר אתני ליה [חזר והשנה לו] בלשון זו, אמרו משום (בשם) ר' מאיר: אילו היה תמורה לא היה קרב. אמר רבא: אפילו רבי דענוותנא הוא [שהיה ענוותן] תנא [שנה] "אמרו משום ר' מאיר", אבל "אמר ר' מאיר" לא אמר.

א אמר ר' יוחנן: פליגו [נחלקו] בה במחלוקת זו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: סיני (חכם בקי גדול) עדיף, וחד [ואחד מהם] אמר: עוקר הרים (חכם חריף ביותר) עדיף. ומספרים שהבעיה הזו לא היתה רק בעיה עיונית אלא פעם היא נעשתה בעיה מעשית.

רב יוסף היה סיני ואילו רבה היה עוקר הרים, שלחו מבבל לתמן [לשם לארץ ישראל]: איזה מהם קודם? שלחו להו [להם] בתשובה: סיני עדיף, שאמר מר [החכם]: הכל צריכין למרי חטיא [את בעל החיטים], ומכיון שיש בידו הרבה הלכות ברורות הרי הוא עדיף, ואפילו הכי [כך] לא קביל [קיבל] רב יוסף עליה [עליו] את הגדולה, ומלך (התמנה ראש ישיבה) רבה עשרין ותרתי שנין [עשרים ושתים שנה], והדר [ואחר חזר] ומלך התמנה לראשות הישיבה רב יוסף. ומעירים: וכל אותן שני [השנים] שמלך רבה והיה ראש הישיבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה [את מקיז הדם לביתו] לא חליף [היה מזמין] אלא היה הולך אליו, משום שנזהר שלא לקחת לעצמו גדולה כלל שלא לפגוע ברבה.

מספרים כי אביי ורבא ור' זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא [היו יושבים כחבורה אחת והיו צריכים ראש] לחבורתם, אמרי [אמרו]: כל דאמר מלתא [שיאמר דבר] ולא מפריך [ישבר] לא יפרך על ידי קושיות, להוי רישא [שיהיה הראש]. דכולהו איפריך [של כולם הופרך], ושל אביי לא איפריך [הופרך]. חזייה [ראה בו] רבה לאביי דגבה רישא [שהורם ראשו], אמר ליה [לו]: נחמני, פתח ואימא [ואמור] את שיעורך, שקרא לו לאביי בשמו הפרטי ולא בכינוי שלו.

איבעיא להו [נשאלה להם]: ר' זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו [איזה מהם] עדיף? וצדדי השאלה היו: ר' זירא היה חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה היה מתון ולא חריף כל כך, אבל בסוף היה מסכם ומסיק שמועות כראוי, מאי [מה] עדיף ביניהם? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.