ומחלוקת בעדי סוטה — מדובר כאן בעדי סתירה, שהם מעידים שהאשה נסתרה עם אחר. מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב], וחייב כלומר, חייבים עדים אלה על שבועת העדות, שהרי אם היו מעידים היו יכולים להביא אותה להפסיד כתובתה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון], ופטור.

א ועוד נאמר לעיל, הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה, הכל מודים בעד אחד דר' אבא.

ודנים: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. דחשיד מאן [מיהו החשוד]? אילימא דחשיד [אם תאמר שהחשוד] הוא הלוה שכופר בחוב, דאמר ליה [שאומר לו] המלוה לעד: אי אתית אסהדת לי, הוה משתבענא ושקילנא [אם היית בא ומעיד לי לטובתי, הייתי נשבע ונוטל] שהרי כנגדי חשוד על השבועה. מדוע יש לחייבו? ולימא ליה [ושיאמר לו] העד: מי יימר דמשתבעת [מי יאמר שהיית נשבע], ואין זה אלא גורם דגורם!

אלא צריך לומר כגון ששניהן הלווה והמלוה חשודין, שאמר מר [החכם]: מכיון ששניהם חשודים חזרה חובת שבועה למחויב לה כלומר ללווה, ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי הוא חשוד על השבועה — משלם הכל, ונמצא שהעד האחד היה מחייב את הלווה בממון.

ומה שאמר אביי הכל מודים בעד אחד דר' אבא, מה עניינו? דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה [שאדם אחד חטף חתיכת כסף מחבירו], אתא לקמיה [בא הנגזל לפני] ר' אמי. הוה יתיב [היה יושב] ר' אבא קמיה [לפניו], לפני ר' אמי. אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה [הלך התובע והביא עד אחד שהעיד שחטף את חתיכת הכסף ממנו]. אמר ליה [לו] השני: אין [כן], חטפי, ודידי חטפי [חטפתי, ואולם שלי חטפתי] כי חתיכת הכסף שלי היא.

אמר ר' אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא [איך ידונו הדיינים בדין הזה]? אם תאמר לישלם [שישלם] זה שחטף — ליכא תרי סהדי [אין שני עדים שראו שחטף]! ליפטריה [לפטור אותו לגמרי] — הא איכא חד סהדא דמחטף חטף [הרי יש עד אחד שהוא חטף]! לישתבע [שישבע] שלא חטף — כיון דאמר [שהוא אומר]: אין, חטפי, ודידי חטפי, [כן, חטפתי, ושלי חטפתי], הוה ליה [הרי הוא] כגזלן, שאינו יכול להישבע! אמר ליה [לו] ר' אבא: אם כן, הוה ליה [הרי הוא] מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע — משלם, והעד האחד במקרה כגון זה, אם כופר בשבועה — חייב.

ב אמר רב פפא כעין דברי אביי: הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום שבועת העדות, אם כפר ונשבע, והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור.

ומבארים: הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור — שאמר לה לדידה [לאשה עצמה] שבעלה מת ולא אמר להו [להם] לבית דין, ועכשיו הוא כופר בעדותו, ומדוע פטור? דתנן [ששנינו במשנה]: האשה שאמרה "מת בעלי" — הרי זה תנשא על סמך עדות עצמה, וכן אם אמרה "מת בעלי" — תתיבם על סמך עדות עצמה. ונמצא שעד זה לא גרם לה להפסיד ממון כתובתה, שהרי היא יכולה בעצמה לבוא לבית דין ולהעיד על פיו על מות בעלה.

הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב — מתי? שלא אמר לדידה [לה עצמה] ולא אמר להו [להם] לבית דין, שנמצא שהיא מפסידה את כתובתה בגלל כפירתו.

ושואלים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] שלדעת רב פפא משביע עדי קרקע חייב משום שבועת העדות? שהרי הכתובה נגבית מן הקרקעות של הבעל, והרי בנושא זה נחלקו חכמים (להלן שבועות לז,א)! ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] דיבר רב פפא במקרה דתפישא מטלטלי [שתופסת מיטלטלים] של הבעל כדי לגבות מהם כתובתה, ואין זה עד קרקע.

ג שנינו במשנה: כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. ותוהים: מדוע צריך היה לשנות גם דין זה במשנה? השתא [עכשיו, הרי] במקרה הקודם, שכפרו בזה אחר זה, דתרוייהו קא כפרי [ששניהם כופרים], אמרת הראשון חייב והשני פטור, אם כפר אחד והודה אחד מיבעיא [נצרכה] לומר שהכופר חייב?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון שכפרו שניהן, וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו], שתוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב].

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב חסדא דמוקי לה לההוא [שמעמיד אותו, את הדין הקודם במשנה] כשכפרו שניהם כאחד שחייבים, כר' יוסי הגלילי שאומר שאפשר לצמצם, כי יש חידוש בשני הדינים, רישא [בהתחלה] היה החידוש בענין זה שאפשר לצמצם, וסיפא איצטריך לאשמועינן [והסוף, המקרה שלנו, הוצרך להשמיענו] שתוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב]. אלא לדעת ר' יוחנן שמפרש שגם רישא [בתחילה] מדובר בתוך כדי דיבור, וגם סיפא [בסוף] תוך כדי דיבור, אם כן תרתי [שתי] הלכות באותו ענין למה לי?

ומשיבים: צריך היה להוסיף גם דין זה, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] שתוך כדי דיבור נחשב לדיבור אחד אמורים כשיש כפירה וכפירה של השניים, אבל כפירה והודאה אימא [אמור] שלא, ואינו יכול להודות עוד לאחר שכפר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שתוך כדי דיבור נחשב כדיבור אחד לכל ענין, בין לצרף עדות ובין לחזור בו.

ד שנינו במשנה: היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות. ושואלים: בשלמא [נניח] שניה תתחייב משום שכפרה לה ראשונה, ולכן תביעת הממון תלויה בכת השניה, וכיון שכפרה מפסיד ממונו. אלא כת ראשונה אמאי [מדוע] היא מתחייבת?