עד שישמעו מפי התובע!

ומשיבים: רץ אחריהן איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: כיון שרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי [כמי שאומר להם להעיד נחשב הדבר], קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שאף שמובנת כוונתו — אין חייבים עד שיאמר להם בפירוש.

ומקשים: והא נמי תנינא [והרי גם זו שנינו במשנתנו]: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה כו'. ונדייק מכאן: אמר — אין [כן], לא אמר — לא!

ודוחים: מכאן אי אפשר להוכיח, שאפשר לומר כי "אמר" לאו דוקא [איננו מדוקדק], והוא הדין כשלא אמר.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא שהלשון מדוייקת, גבי [אצל] פקדון דקתני [ששנה] שם: שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: "תן לי פקדון שיש לי בידך", הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאם אמר — אין [כן], לא אמר — לא? הא [הרי] "וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) כל דהו [שהוא] משמע, בכל אופן שהוא מכחש!

אלא חייב אתה לומר ש"אמר" לגבי שבועת הפקדון לאו דוקא [אינו מדוייק], הכא נמי לאו דוקא [כאן גם כן, בשבועת העדות, אינו מדוייק].

את ההוכחה הזו דוחים: האי מאי [דבר זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ש"אמר" דהכא דוקא [של כאן הוא מדוייק], תנא התם אטו הכא [שנה שם בפקדון "אמר" משום כאן], שהמשניות מדברות באותו סגנון, אף על פי ששם אין זו לשון מחוייבת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לא הביטוי "אמר" דהתם דוקא [של שם הוא מדוייק] ולא "אמר" דהכא דוקא [של כאן מדוייק], אם כן, "אמר" "אמר" למה לי למיתנייה [לו לשנותו]?

ודוחים: דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן [שמא הדרך הרגילה משמיע לנו], שבדרך כלל התובע אומר, אבל אין זה אומר שבלי זה לא יתחייב העד. וכיון שאין הדבר מוכח מן המשנה, היה חידוש בדברי שמואל.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל לגבי שבועת העדות: ראוהו העדים שבא התובע אחריהן, אמרו לו: "מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — פטורין, ואם היה זה בפקדון — שהתובע רץ אחריהם והם מעצמם הכחישו — חייבים, כפי שאמרנו, שעל שבועת פקדון חייבים בכל דרך.

א שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין והודו בבית דין — פטורים. ואם כפרו בבית דין — חייבים על כל שבועה כו'.

ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעל הכפירה בבית דין דווקא הוא דמחייבי [שהם מתחייבים], ועל הכפירה מחוץ לבית דין לא מחייבי [אינם מתחייבים]?

אמר אביי, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה א), לומר: לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה העד, היה מתחייב זה ממון כלומר, בבית דין. אבל לא במקום שההגדה אין לה ערך.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך], אימא [אמור] שדווקא אם השבועה גופא [עצמה] היתה בבית דין — אין [כן] חייב, ושלא בבית דין — לא!

ודחה אביי, לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) — לחייב קרבן על כל אחת ואחת כשעבר יותר מפעם אחת על העבירות בפרשת קרבן עולה ויורד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שצריך להישבע בבית דין, מי מחייב [האם חייב הוא] על כל אחת ואחת? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו — אין חייבין אלא אחת, אמר ר' שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אחרי שכפרו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] ששבועה היא גם חוץ לבית דין, ובמקרה זה מתחייב על כל אחת ואחת, אבל כפירה שמתחייב עליה היא בבית דין דווקא.

ב שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחת — חייבין. ושואלים: הא [הרי] אי אפשר לצמצם, אי אפשר שיקרו שני דברים ממש בבת אחת, ואם כן בהכרח קדם אחד לחבירו!

אמר רב חסדא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר בכלל שאפשר לצמצם, וייתכן שיקרו שני דברים בבת אחת.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו, יש לומר שמדובר כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב],

שאף שאינו ממש בבת אחת, הרי הוא נחשב כבת אחת. אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי [הרי] תוך כדי דיבור כמה הוי [הוא] שיעורו? כדי שאילת תלמיד לרב (שאומר שלוש מלים "שלום עליך רבי"), איכא דאמרי [יש שאומרים]: כדי שאילת הרב לתלמיד, שאומר שתי מלים "שלום עליך". על כל פנים, עד דאמרי [שהם אומרים] שניהם "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" טובא הוי [הרבה הוא] יותר מכדי שלוש מלים, וכיצד ייתכן שיכפרו שניהם תוך כדי אמירת שלוש מלים? אמר ליה [לו]: הכוונה היא שכל אחד ואחד צריך להתחיל עדותו תוך דיבורו של חבירו.

ג שנינו במשנה: כפרו בזה אחר זה — הראשון חייב והשני פטור כי השני נשאר רק עד אחד, והואיל ואינו יכול לחייב בעדותו — פטור משום שבועת העדות. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: משביע עד אחד — פטור מקרבן על שבועת העדות, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון, במקרה של משנתנו, צריך היה השני להיות חייב.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד — לשבועה בלבד הוא דקא אתא [שהוא בא], לחייב את הצד האחר שישבע, ואין יכולים לחייב ממון בעדותו, ומר סבר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד לממונא קא אתא [להוציא ממון הוא בא], ומשום כך נחלקו האם הכפירה של עד אחד נחשבת כפירה בדבר שבממון או לא?

ודוחים: ותיסברא [וכי סבור אתה שכך הוא]? האמר [הרי אמר] אביי: הכל מודים בעד סוטה שחייב משום שבועת העדות, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. ועוד: הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה. וכפי שיוסבר להלן, הכל מודים שאין עד אחד מחייב ממון!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עד אחד כי אתי [כאשר הוא בא] להעיד, לשבועה קא אתי [הוא בא]. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב], ואף שאין העדות של עד אחד מחייבת ממון, פעמים שאינו רוצה להישבע על פי אותו עד וחייב לשלם, ונמצא שעדות זו גורמת לממון, ומר סבר [וחכם זה סבור]: לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון].

ד גופא [לגופה] של האימרה שהזכרנו קודם, אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה.

ומבארים: הכל מודים בעד סוטה — שחייב אם נשבע שאינו יודע עדות, ומדובר בעד טומאה, שהבעל קינא לה תחילה בפני עדים, שאמר לה שלא תיסתר עם פלוני, והעידו עדים שנסתרה עם אותו איש, ועד אחד מעיד שהאשה אכן נטמאה, דרחמנא הימניה [שהתורה האמינה לו], דכתיב [שנאמר] בסוטה שהיא נבדקת במים המרים במקרה ש"ועד אין בה" (במדבר ה, יד) שנטמאה, ומשמע: כל עד שיש בה אוסרה, ובעלה מגרשה בלא כתובה. ונמצא שעד טומאה הוא ממש עד ממון (על כסף הכתובה).

והכל מודים בעדי סוטה ל— שפטור משום שבועת העדות, ומדובר פה בעדי קינוי, שהם מעידים שהבעל קינא לאשתו, דהוה [שהריהו] רק גורם של גורם, שהיא צריכה גם עדי סתירה, ורק לאחר מכן אם יבוא עד טומאה, או שתשתה את המים ויתברר שזנתה — תפסיד את כתובתה. ונמצא שעדי קינוי הם רק גורם של הגורם להוצאה של ממון, ולכן אינם מחייבים כשהבעל משביע אותם.