דכתיבא בהדיא [שנאמר במפורש] בתורה — קתני [שנה] ואילו דבר דאתיא מדרשא [שבא, שנלמד מדרשה] בלבד — לא קתני [שנה].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר, ומתה — פטור.

כדי להסביר את ההוכחה מעירים תחילה כי סברוה [סברו, הבינו] אותם מציעים כי הא מני [הברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: שוכר כשומר שכר דמי [הוא נחשב]. ואם כן, והא [והרי] נמצא כי האי [זה] התנא קתני מילתא דאתיא מדרשא [שנה בכל זאת דבר שבא, שנלמד, מדרשה] ואילו שומר חנם לא קתני [שנה], משמע שאין דין זה כשומר חנם!

ודוחים: הא מני [זו כשיטת מי] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: שוכר כשומר חנם דמי [הוא נחשב], ולכן תנא [שנה] הלכה זו בשומר חנם, והוא הדין לשומר שכר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כדמחליף [כפי שמחליף] את השיטות רבה בר אבוה ותני [ושונה] היפך בגרסה שבידינו: שוכר כיצד משלם? — ר' מאיר אומר: כשומר שכר ור' יהודה אומר כשומר חנם. ולשאלתנו לא נמצא איפוא תשובה סופית.

א אמר רב המנונא: לעולם הוא, השומר, חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים מצויים עמו משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה, כלומר עד שעת האונס. אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] שיש לפרש "בעליו עמו" — אכולה מילתא [על כל הדבר] משמע, כלומר, מה שנאמר "אם בעליו עמו" מתייחס לכל המשך הדברים הכתוב שם, ולא למאורע אחד בלבד.

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה — פטור. מאי לאו [האם לא] "במקום אחר" כוונתו במלאכה אחרת?

ודוחים: לא, הכוונה היא באותה מלאכה. ושואלים: אלא, אם כן, מאי [מה פירוש] "מקום אחר"? ומסבירים: הכוונה היא כגון שהבהמה חורשת דקא מרפי ואזיל קמה [שזה הבעלים מרפה את הקרקע והולך לפניה] לסייע בחרישה, ונמצא שהוא עושה באותה מלאכה אף כי לא באותו מקום.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי ממה ששנוי בסופה] של הברייתא "על גבה", נמצא כי הוי רישא [הרי שבתחילתה] מדובר במלאכה אחרת, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, או שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשין על גבה ומתה — חייב. משמע שרק בקטע זה מדובר שהבעלים נמצאים באותה מלאכה!

אמרי [אומרים] רישא וסיפא [גם בתחילה וגם בסוף] מדובר שהבעלים עוסקים באותה מלאכה, ושינוי הלשון יש לו טעם, כי רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן [בתחילה רבותה, דבר גדול וחדש, השמיע לנו. בסוף רבותה השמיע לנו]. ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשונה רבותה וחידוש השמיע לנו] דאף על גב דלאו [שאף על פי שלא] על גבה ממש אלא באותה מלאכה, כיון דהוו [שהיו] בעלים בשעת שאילה — פטור. וסיפא רבותא קא משמע לן [ובסופה רבותה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהיו על גבה ממש, כיון שלא היו בעלים בשעת שאילה — חייב.

על הסבר זה תוהים: האי מאי [זה מה הוא] מה טיבו של תירוץ זה?! אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ומפרש כי רישא [ראשה] של הברייתא כשהבעלים עוסקים ממש במלאכה אחרת, וסיפא [וסופה] באותה מלאכה — היינו רבותא [זהו החידוש],

אלא אי אמרת רישא וסיפא [אם אומר אתה שראשה וסופה] באותה מלאכה, מאי רבותא [מה הרבותה, החידוש, בדבר]? הלא אידי ואידי [זה וזה] באותה מלאכה הוי [הוא]!

ועוד, הלא תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ממשמע שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמות כג, יד) איני יודע בעצמי ההיפך שאם בעליו אין עמו שלם ישלם? אלא אם כן מה בכל זאת תלמוד לומר במפורש בכתוב "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם יג) — בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאילה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] בנושא זה: ממשמע שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם) איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם? אלא מה תלמוד לומר "אם בעליו עמו" — לומר לך: כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה — פטור. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב המנונא, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב ומעירים: אביי סבר לה [אביי היה סבור] בפירוש המקראות כשיטת ר' יאשיה, שדברים שלא נאמר במפורש שהם מפורטים יש לראותם כמחוברים יחד, ומתרץ לקראי [והיה מיישב את הכתובים] כשיטת ר' יאשיה. רבא סבר לה כשיטת ר' יונתן שדנים כל דבר לעצמו כל עוד לא נתחבר במפורש, ומתרץ לקראי [את המקראות] כשיטת ר' יונתן.

ומפרטים: אביי סבר לה [סבור] כשיטת ר' יאשיה ומתרץ לקראי [ומיישב את הכתובים] כשיטת ר' יאשיה באופן זה: נאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", טעמא דליתיה בתרוייהו [הטעם, דווקא, שאינו בשניהם], לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה, הא איתיה בחדא וליתיה בחדא [אבל אם ישנו באחת ואיננו באחת] — פטור.

ויש להקשות: הא כתיב [והרי נאמר] "אם בעליו עמו לא ישלם" ומכאן, טעמא דאיתיה בתרוייהו, הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא [הטעם, דווקא שישנו בשניהם, הרי אם היה באחת ואינו באחת] — מחייב [הריהו חייב]. ויש כאן לכאורה סתירה פנימית!

ויש לישב ולומר כי דבר זה בא לומר לך שאם היה עמו הבעלים בשעת שאילה — אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.