עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו". ולשיטת ר' יאשיה דרוש איפוא "או" בכתוב זה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שאמרו כשיטת ר' יאשיה, ואולם לחלק הכא [כאן] לא צריך. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סברא הוא בדבר, שכן מה לי אם קטלה [הרגה] כולה, מה לי אם קטלה פלגא [הרגה מקצתה], וכיון שחייב על מות הבהמה — ודאי חייב גם אם נשברה, שהיא כהרוגה למחצה.

א ושואלים עוד: חיוב תשלום על גניבה ואבידה בשואל מנא לן [מנין לנו]?

וכי תימא [ואם תאמר]: נילף [נלמד] משבורה ומתה שאם עליהן חייב, ודאי חייב גם בגניבה ואבידה. אולם אפשר לומר להיפך: מה לשבורה ומתה — דלא [שאי] אפשר למיטרח ואתויי [לטרוח ולהביא] את הבהמה ולהשיבה לבעליה, ולכן השואל משלם מיד את הנזק, תאמר בגניבה ואבידה שאפשר למיטרח ואתויי [לטרוח בחיפוש אחריה ולהביא] ושמא במקרה זה יצטרך בעל החפץ לטרוח ולנסות למצוא אותו!

אלא הראיה לכך היא כי הא דתניא [כפי זו ששנינו בברייתא]: ממה שנאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" (שמות כב, יג) — אין לי שחייב השואל אלא בשבורה ומתה, ואולם שהוא חייב אף בגניבה ואבידה מנין? אמרת קל וחומר: ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה — חייב בכל זאת בגניבה ואבידה, שואל שחייב בשבורה ומתה — אינו דין שחייב בגניבה ואבידה? וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה.

ושואלים מאי [מה] היא לשון זו "אין עליו תשובה"? ומסבירים שדבר זה בא כנגד הטענה הבאה: וכי תימא איכא למיפרך [ואם תאמר שיש מקום לפרוך לשבור] את הקל וחומר ולומר: מה לשומר שכר — שכן משלם תשלומי כפל אם טוען במרמה טענת לסטים מזויין, ואילו השואל במקרה כזה משלם רק קרן

אפילו הכי [כך] קרנא [הקרן], גוף הדבר שמשלם השואל בכל עת עדיפא [עדיף].

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: קסבר [סבור הוא] שלסטים מזויין גזלן הוא, ושומר שכר לא יתחייב כפל על טענה זו, שאינו חייב כפל אלא אם טוען שנגנב החפץ ונמצא שהוא עצמו גנבו, אבל לא על גזילה.

אשכחן [מצאנו, למדנו] בענין שואל לחיוב גם בגניבה ואבידה, לפטור מנא לן [מנין לנו]?, שאם בעליו עמו פטור גם מגניבה ואבידה?

וכי תימא [ואם תאמר] כי נילף [נלמד] משבורה ומתה, הרי אפשר לפרוך זאת ולטעון: מה לשבורה ומתה — שכן אלה הם בגדר אונס, ושמא באונס בלבד הקלה עליו התורה!

אלא יש לומר כי גמר [למד] זאת משומר שכר שנפטר מגניבה ואבידה כשהבעלים עמו. ושואלים: ושומר שכר גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שנפטר במקרה זה? ומשיבים: גמרי חיובא [לומדי אנו את החיוב] של שומר שכר מחיובא [מהחיוב] של שואל; מה להלן בדברים שחייב בהם השואל אם היו בבעלים — פטור, אף כאן בדברים שחייב בהם שומר שכר בבעלים פטור.

ושואלים: במאי גמר [במה, באיזו שיטת לימוד, למד]? אי [אם תאמר] בשיטת מה מצינו, שכשם שקיים דין זה בנושא זה כן הוא גם בנושא אחר, הלא איכא למיפרך כדפרכינן [יש מקום לשבור את ההשוואה כפי ששברנו זאת] לפי הנימוק: שכן אונס!

אלא לא באופן זה למדים, כי אם בצורה אחרת: אמר קרא [הכתוב] "וכי ישאל" (שם) — ואותה וי"ו שבאה בראש המשפט הריהי באה לומר שהוא מוסיף על ענין ראשון. כלומר, דין השואל איננו הלכה נפרדת לעצמה, אלא רק מוסיף על ענין ראשון דינים שלא נאמרו בו, וילמד עליון מתחתון, שדין שומר שכר ("עליון") יש לו המשך בדין שואל ("תחתון").

ומקשים: ואכתי [ועדיין] שואל משומר שכר לא גמר [אינו לומד, אינו ניתן להלמד] דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר — שכן פטור בשבורה ומתה, תאמר בשואל שחייב בשבורה ומתה!

אלא יש לשנות את דרך ההוכחה מתחילה ולבנותה בצורה אחרת, וכך נלמד: גניבה ואבידה בשואל לחיובא מנלן [לחייב אותו מנין לנו] — דגמר [שלמד] משומר שכר בקל וחומר, ובדיני קל וחומר קיים הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאף שנראה שהוא חמור יותר — אין מחמירים על הנלמד ("הבא מן הדין") יותר מאשר במקור הדין ("נדון"), ולכן: מה גניבה ואבידה שבשומר שכר אם היה זה בבעלים עימו — פטור, אף גניבה ואבידה שבשל שואל שלמדנוה בקל וחומר משוכר — נמי [גם כן] בבעלים פטור.

ומקשים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו] שיטה זו של 'דיו' בקל וחומר, אלא למאן דלית ליה [אלא למי שאין לו] שיטה זו של 'דיו' מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא כך יש לומר לשיטתו שהדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] "וכי ישאל" ואותו וי"ו שבראש המשפט מוסיף על ענין ראשון — לעשות את שניהם כיחידה אחת, וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.

ב באותו ענין עצמו איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו: פשיעה בבעלים, אם פשע השומר בשמירת החפץ והיה הדבר בנוכחותם של הבעלים (שהם שאולים או שכורים אצלו), מה יהא הדין? פליגי [נחלקו] בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא. חד [אחד מהם] אמר: חייב, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.

מאן [מי שאמר חייב קסבר [הוא סבור] שמקרא נדרש לפניו, שגם אם קושרים דבר האמור בנושא אחר לנושא הסמוך לו הרי זה רק לפרשה הסמוכה לפניו ולא לפני פניו, לא לפרשה המצויה קודם לראשונה, ולעניננו:

הלכך [על כן] "אם בעליו עמו לא ישלם" — על השומר חנם שהוא "לפני פניו" לא כתיב [נאמר], ופשיעה נמי [גם כן] "על כל דבר פשע" — בשומר שכר ובשואל לא כתיב [נאמר]. הלכך [על כן] בשומר שכר ובשואל לחיוב שאף בהם חייב השומר על פשיעה מנין יודעים אנו — אתיא [בא נלמד] הדבר בקל וחומר

אבל דין זה בבעלים לפטור אף בשומר שכר ובשואל — לא יחול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — כי כתיב [כאשר נאמר] במקרא "אם בעליו עמו לא ישלם" — נאמר דין זה רק על שואל ועל שומר שכר, וכיון שכך אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב [על אותם חיובים שנאמר בהם במפורש הוא שנאמר] ולא על דינים אחרים (כגון פשיעה).

מאן [מי] שאמר פטור קסבר [סבור הוא]: כי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ולכן כי כתיב [כאשר נאמר במקרא] "אם בעליו עמו לא ישלם" (שם יד) — על שומר חנם נמי כתיב [גם כן נאמר] הדבר. ומנסים להביא ראיות לשתי השיטות.

תנן [שנינו במשנתנו]: השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, וכן השואל את הפרה ושכר בעליה עמה, או שאל בעליה או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה — פטור. ואילו שומר חנם לא קתני [שנה] כאן, משמע שאינו נפטר בבעלים!

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך רצונך לדייק; שומר שכר מי קתני [האם שנה פה]?

אלא חייב אתה להסביר כי התנא מילתא [דבר]