סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

פירוש שטיינזלץ

א משנה המפקיד מעות אצל חברו, אם צררן השומר בבגדו והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, או הניחם בבית ונעל בפניהם שלא כראויחייב אם נגנבו, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים ונגנב — הרי זה פטור.

ב גמרא ושואלים: בשלמא כולהו [נניח לכולם] כי ברור שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות] יתר מכן? אמר רבא אמר ר' יצחק: אמר קרא [הכתוב] "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה), מכאן נלמד: אף על פי שצרוריןיהיו בידך ולא במקום אחר.

ואגב כך מביאים אמרה דומה שאמר ר' יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שלא ישקיע כל כספו בעסקים ולא ישאר לו כסף מזומן, ורמז לדבר — שנאמר: "וצרת הכסף בידך" (שם). ואמר ר' יצחק כעצה טובה: לעולם ישליש (יחלק לשלושה) אדם מעותיו, שליש יטמין בקרקע, שליש ישקיע בפרקמטיא (מסחר) ושליש תחת ידו.

ועוד דברים דומים: ואמר ר' יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שאינו נראה ואינו גלוי, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (דברים כח, ח) במחסנים, במקום שאין רואים אותו. כיוצא בזה תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (שם).

תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך למוד (למדוד) את גורנו, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו". התחיל למוד, אומר: "ברוך השולח ברכה בכרי הזה". מדד ואחר כך בירך ברכה זו — הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

ג אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא אם טומנם בקרקע, וזוהי דרך שמירתם הראויה. אמר רבא: ומודי [ומודה] שמואל שאם קבל פקדון בערב שבת בין השמשות, שלא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] לטומנם מיד בקרקע. ואולם אי שהא [אם שהה] למוצאי שבת שעור כדי למקברינהו [לקברם] ולא קברינהו [קברם]מחייב [חייב] באחריות אם נגנבו. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא המפקיד וסבר השומר: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא [שמא יהיו צריכים לו כספים להבדלה] ולכן לא טמנם מיד — מותר לו להמתין מעט.

ומעירים: והאידנא דשכיחי גשושאי [ועכשיו שמצויים גנבים המגששים בקרקע] לחפש שם דברים טמונים — אין לכספים שמירה אלא כאשר שם אותם בשמי קורה (בקורות הגג בבית). ומעירים: והאידנא דשכיחי פרומאי [ועכשיו שמצויים גנבים הפורמים את הגגות] לחפש מה שהטמינו שם — אין להם שמירה אלא ביני אורבי [כשמטמינים בין הלבנים שבקיר]. אמר רבא: ומודה שמואל שהיא שמירה ראויה אם הטמינם בכותל, אי נמי [או גם כן] בין הקרנות (פינות הבית). והאידנא דשכיחי טפוחאי [ועכשיו שמצויים גנבים הטופחים על הכתלים] לדעת אם טמון שם דבר, אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע בתוך הקיר, ששם אי אפשר לגלות את המקום על ידי טפיחה, או בטפח הסמוך לשמי קורה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: התם תנן [שם במסכת פסחים שנינו]: חמץ שנפלה עליו מפולתהרי הוא נחשב כמבוער שהרי החמץ ישאר תמיד טמון שם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער. ותנא [ושנה] החכם: כמה חפישת הכלבשלשה טפחים. והשאלה היא: הכא מאי [כאן מה הדין]? מי בעינן [האם צריכים אנו] בהטמנת כספים להעמיק שלשה טפחים או לא?

אמר ליה [אמר לו] רב אשי: התם [שם] משום ריחא [הריח] של החמץ בעינן [צריכים אנו] שלשה טפחים, שכן הכלב מריח ומחטט שם. הכא [כאן] בטמינת כסף שהוא משום איכסויי מעינא [כיסוי מן העין]לא בעינן [אין אנו צריכים] שלשה טפחים ודי בפחות מזה. ושואלים: וכמה? אמר רפרם מן המקום סיכרא: טפח אחד.

ד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו, הניחם החבר בצריף עשוי מענפי ערבות, ומשם נגנב הכסף]. אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שלענין גנבי [גנבים] נטירותא [שמירה] היא, שהרי המקום שמור כשאר המקומות, ואולם לענין נורא [אש]פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, שהרי הכל עלול להישרף, הוה [הרי זה] מקרה שתחלתו בפשיעה (בחוסר זהירות, ברשלנות) וסופו באונס, ומשום כך חייב. ואיכא דאמרי [ויש אומרים] להיפך, שכך אמר: אף על גב [אף על פי] שלענין נורא [אש]פשיעותא [פשיעה] היא, לענין גנבי [גנבים]נטירותא [שמירה] היא ותחלתו בפשיעה, וסופו באונספטור. ומסכמים: והילכתא [והלכה] למעשה בבעיה זו: כל דבר שתחילתו בפשיעה ברשלנות אף על פי שסופו באונסחייב.

ועוד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו] לאחר זמן אמר ליה [לו]: הב [תן] לי זוזאי [כספי]! אמר ליה [לו] החבר: לא ידענא היכא אותבינהו [אינני יודע, אינני זוכר, היכן הנחתי אותם]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רבא, אמר ליה [לו]: כל "לא ידענא" ["אינני יודע"] פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, זיל [לך] ושלם.

ועוד מסופר:, ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו]. אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב [מסר החבר את הכספים לאמו, והיא הניחה אותם בארגז ונגנבו]. אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא [איך ידונו דיינים דין זה]? כי יש בו בעיה על מי חלה האחריות.

אם נימא ליה לדידיה: זיל שלים [לך ושלם], יכול ההוא לומר:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר