המגיע לכתפים, כלומר, שבח שכבר הגיע לשלב כזה שאפשר עוד מעט למסור אותו לסבלים שיקחוהו, ושבח כזה דינו כפירות, ואינו נמסר לבעל חוב. וכאן מדובר בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאז הריהו כגוף הקרקע וניתן לבעל חוב.

ומקשים: והא [והרי] מעשים אירעו בכל יום, וקא מגבי [והיה מגבה] שמואל לבעלי החוב אפילו בשבח המגיע לכתפים!

ומסבירים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] — דמסיק ביה [שהוא תובע ממנו], שהוא היה חייב לו כשיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח], ובכגון זה היה מגבה שמואל גם את השבח. הא [וזה] — דלא מסיק ביה [שאינו תובע ממנו], שאינו חייב לו אלא כשיעור ארעא [הקרקע] בלבד דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה [שנותן לו את שבחו ומסלק אותו], שאז נותן בעל החוב ללוקח את כל דמי השבח, כדי שלא יהיו לו טענות בעלות על השדה.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] אי אית ליה זוזי [אם יש לו זוזים, כסף] ללוקח לא מצי מסליק ליה [אינו יכול לסלק אותו], את בעל החוב, ובעל החוב יכול לדרוש ולקבל את השדה עצמו, אם כן שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אית ליה זוזי [כאשר יש לו זוזים, כסף] ללוקח מצי מסליק ליה [יכול הוא לסלק אותו], את בעל החוב שיקבל את הכסף המגיע לו, ואחר כך גובה הלוקח את הסכום הזה מן המוכר, נימא ליה [שיאמר לו] הלוקח לבעל החוב הטורף ממנו: אילו הוה [היה] לי זוזי [זוזים, כסף] הוה מסלקינך מכולה ארעא [הייתי מסלק אותך מכל הקרקע], השתא דלית [עכשיו שאין] לי זוזי [זוזים, כסף] ואיני יכול לסלקך מן השדה לגמרי, הב [תן] לי גרבא דארעא בארעא [חלק מן הקרקע בקרקע] שיעור שבחאי [השבח שהשבחתי], שהרי אתה חייב לי כסף!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעשאו המוכר (הלווה) לאותו שדה אפותיקי, כלומר, שהשדה הזה היה ממושכן באופן מיוחד להלוואה זו. דאמר ליה [שאמר לו]: לא יהא לך פרעון לחובך אלא מקרקע זו. וכיוון שכך, אין הלוקח יכול לסלק את בעל החוב מן השדה הזה, ולכן אינו יכול לטעון לזכות אף בחלק מן השדה.

א הכיר בה הקונה בשדה שאינה שלו, של המוכר, שידע שהשדה גזול בידו ובכל זאת לקחה, אמר רב: מעות שנתן — יש לו, הריהו מקבלם בחזרה, ואולם שבח שהשביח — אין לו, שהרי ידע שקונה שדה שאינו שייך למוכר. ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו, שמראש ידע שקונה דבר שאיננו שייך למוכר.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חולקים]? ומשיבים: רב סבר [סבור]: אדם יודע שאת הקרקע אין לו, וגמר איפוא בלבו ונתן את הכסף לשום [לשם] פקדון. ושואלים: אם כך ונימא ליה [ושיאמר לו במפורש] שהוא נותן לו לשום [לשם] פקדון! ומשיבים: סבר הנותן כי לא מקבל, שלא ירצה לקבל פקדון זה, ולכן עשה בצורה כזו שישמור את הכסף בינתיים.

ושמואל סבר [סבור]: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר בלבו ונתן למוכר לשום [לשם] מתנה. ושואלים אף לשמואל: ונימא ליה [ושיאמר לו] שנותן לו את הכסף לשום [לשם] מתנה! ומשיבים: כסיפא ליה מילתא [מבייש אותו, הדבר] לקבל כסף במתנה, ולכן הלה מערים ונותן בצורה זו.

ושואלים: והא פליגי ביה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בעקרון זה פעם אחת], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: אדם המקדש את אחותו, רב אמר: המעות חוזרין, שכסף הקידושין שנתן שייך עדיין לאח, והוא יכול לתבוע אותו. ושמואל אמר: המעות מתנה. והסבר המחלוקת, רב אמר: מעות חוזרין, וטעמו: כל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, ולפיכך גמר בלבו ונתן לאחותו את הכסף לשום [לשם] פקדון. ושאלנו שם: ונימא לה [ושיאמר לה] במפורש שנותן לה כסף זה לשום [לשם] פקדון! ומשיבים: סבר שלא מקבלה מיניה [תקבל ממנו].

ושמואל אמר: המעות מתנה הן, ומדוע? — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בלבו ונתן לשום [לשם] מתנה. ושואלים: ונימא [ושיאמר] לה במפורש שנותן לה לשום [לשם] מתנה! ומשיבים: כסיפא לה מילתא [מבייש אותה, בעיניה הדבר] לקבל מתנה, ולכן עושה בצורה זו.

ומסבירים: צריכא [צריך] לפרש את מחלוקתם בשני המקרים, מפני שאינם נלמדים זה מזה. דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר בזה] הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזה אמר] רב שהכסף חוזר, משום דלא עבדי אינשי דיהבי [שאין עשויים אנשים לתת] מתנות לנוכראה [לאיש זר], וודאי התכוון לשם פקדון. אבל גבי [אצל] אחותו אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל שהתכוון לתת לה מתנה, על כן היה צריך לגלות את דעתו בשני המקרים.

ולהיפך אי איתמר בהך [אילו היה נאמר בההיא], בקדושין בלבד, הייתי אומר כי רק בהך [בההיא] אמר שמואל שהמעות מתנה אבל בהא [בזה], בקונה שהוא אדם זר אימא [אמור] שאולי מודה הוא לרב שהמעות פקדון, על כן צריכא [נצרכה] לפרש את המחלוקת בשני המקרים.

ושואלים: בין לרב שאמר שהמעות פקדון, בין לשמואל שאמר שהמעות מתנה, האי [זה] שידע שהשדה איננו של המוכר כאשר ירד לארעא [לשדה] לטפל בו במאי קא נחית [במה ירד], כלומר, באיזו זכות עשה זאת, והפירות שאכל היכי אכיל [איך אכל]?

ומסבירים: סבר הלוקח: אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו [אני ארד לקרקע ואעבוד בה ואוכל בתוכה את פירותיה כמו שהיה עושה הוא, המוכר] ולכי אתי מריה דארעא זוזאי נהוו [כאשר יבוא בעל הקרקע, הכספים שלי יהיו] אם לדעת רב שאמר שהמעות פקדון — יהיו המעות פקדון, אם לדעת שמואל שאמר שהמעות מתנה — יהיו המעות מתנה.

בסוגיות אלה נתפרשו כמה מחלוקות, ולמעשה אמר, סיכם, רבא: הלכתא [הלכה היא]: יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח. ואולם אם הקונה הכיר בה, בשדה, שאינה שלו, של המוכר ולקחה, המעות שנתן — יש לו, שבח — אין לו.

ועוד: העדר אחריות מפורשת בשטר ההלוואה, טעות סופר הוא, וכאילו היתה כתובה שם, אלא אם כן פורש בשטר להיפך, בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.

ב בעא מיניה [שאל אותו] שמואל את רב: אם לאחר שמכר את השדה שגזל חזר ולקחה (קנאה) מבעלים ראשונים, מהו הדין בכגון זה? האם יכול עכשיו הגזלן לבוא בכוח השטר שבידו וליטול את השדה ממי שקנה אותה ממנו? אמר ליה [לו] רב: לא, כי מה מכר לו ראשון לשני הגזלן לקונה או בכל ממכר — כל זכות שתבא לידו, וכיון שזכות זו על השדה בתוך זכויותיו היא, הרי היא ממילא חלק מן המכר הראשון.

ושואלים: אם כן שאין הגזלן מקבל דבר, מאי טעמא [מה טעם] קנה את השדה? מר זוטרא אמר: ניחא ליה [נוח לו] שלא נקרייה גזלנא [יקראנו הלוקח גזלן]. רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה [נוח לו שיעמוד במיהמנותו] ולא יצא שם עליו שמוכר דברים שאינם שלו.

ושואלים מאי בינייהו [מה הבדל המעשי ביניהם]? ומסבירים: איכא בינייהו דמית [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שמת] הלוקח; מאן דאמר [מי שאומר] כי ניחא ליה [נוח לו] שלא לקרייה גזלנא [יקראנו הלוקח גזלן] אחר שנטל ממנו את השדה אחר שלקחה ממנו כדין —