שנטלוה מסיקין (גויים), שלקחו בכוח את השדה מחמת עסקיהם הקודמים עם הגזלן, ובכגון זה אם בא הנגזל לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים, ואם בא הנגזל לגבות את הפירות — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

ומסבירים: רבא לא אמר ותירץ כרבה בר רב הונא, משום שהלשון "הרי היא יוצאה (יוצאת) מתחת ידו", בדינא [בדין] משמע, ולא על ידי גזלנים. ואילו רבה בר רב הונא לא אמר כרבא כי הלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" — בעינא [בעין] משמע ולא שהיא מקולקלת.

רב אשי אמר הסבר אחר: לצדדין קתני, כלומר, אין ההלכות עוסקות באותו נושא, אלא בשני נושאים שונים: כגון שגזל שדה מחבירו כשהיא מלאה פירות, ואכל את הפירות ומכר את השדה, ואם בא הלוקח לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים של הגזלן. ואם בא הנגזל לגבות את הפירות מן הגזלן — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

ושואלים: בין לרבא בין לרבה בר רב הונא הלא מלוה על פה הוא, שכל מה שלוקח הנגזל מן הגזלן הרי איננו כהחזרת חוב בשטר, אלא כמלוה על פה, והרי מלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כשעמד הגזלן בדין על שגזל קרקע, וכבר התפרסם הדבר שלקח קרקע בגזלנות ובכל זאת הדר זבין [חזר ומכר] את הקרקע.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בפירות נמי [גם כן] יגבה ממשועבדים! ומסבירים: כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות. ושואלים: ומאי פסקא [ומה הפסק], כלומר, מדוע מפרש אתה את הדבר ומחלק דווקא כך, על מה עמד ועל מה לא עמד בדין? ומסבירים: סתמא דמילתא כי תבע איניש [סתמו של דבר, כאשר תובע אדם] — קרנא תבע ברישא [את הקרן, גוף התביעה הוא תובע בראש] ורק אחר כך תובע הוא את שאר הדברים, כגון פירות.

ושואלים לגופו של ענין: וסבר [והאם סבור] שמואל כי הלוקח (קונה) מגזלן לית ליה שבחא [אין לו שבח]?

והא [והרי] מסופר שאמר ליה [לו] רב שמואל לרב חיננא בר שילת שהיה סופר: אמליך [הימלך, שקול את הצדדים], וכתוב אם הסכימו לכך בעלי הדבר "שופרא, שבחא ופירי", שזהו נוסח מקובל בשטרות מכירה.

ונברר: במאי [במה מדובר כאן]? אי [אם] מדובר בבעל חוב — מי אית ליה פירי [האם יש לו, לבעל חוב פירות]? והאמר [והרי אמר] שמואל: בעל חוב גובה את השבח, ונדייק: שבח — אין [כן] אבל פירות — לא. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן בלוקח מגזלן, ובניגוד לאמור קודם!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו לגזלן קרקע, שיכול להחזיר ללוקח ממנה לא כסף אלא קרקע אחרת ונמצא שאין כאן צד של ריבית.

אמר ליה [לו] אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו ללוה קרקע? הלא יש בכך צד ריבית שמא התייקרה בינתיים התבואה ונמצא מחזיר יותר משלקח. והרי גם המקרה כאן הוא כעין תשלום ריבית שאתה מתירו מפני שיש לגזלן קרקע!

אמר ליה [לו]: יש להבדיל; התם [שם] מדובר בהלואה ואכן אסור ללוות סאה בסאה, ואילו הכא זביני [כאן מדובר במכר] וכיון שיש כאן מתחילה מכר, אין אנו חוששים, שכן גם אם יגרום הדבר לתוספת רווח לקונה הרי אין זו ריבית ממש.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שכך אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקנו מידו, שבשעת המכירה עשו הסכם וקנין מיוחד שיהא השבח לקונה בכל מקרה.

אמר ליה [לו] אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו, והלא יש כאן חשש ריבית!

אמר ליה [לו] רב יוסף: התם [שם], כשאסרו, היה זה בהלואה, שיש בכך חשש ריבית, והכא זביני [וכאן במכר], שהקונה מחבירו בזול וחוזר ומוכר ביוקר אין בכך משום ריבית.

א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא: תדע שכן הוא — לפי שכך הוא הנוסח שכותב לו המוכר ללוקח בשטר: "אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אילין [אני אעמוד ואשפה ואנקה ואמרק את הממכר הזה], כלומר, ידאג לסלק את כל הבעיות העשויות להיות קשורות בנכס הנמכר, אינון ועמליהון ושבחיהון, ואיקום קדמך [הם ועמלם ושבחם ואעמיד לפניך], וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי [ורצה המוכר הזה וקבל על עצמו] את ההתחייבות שבשטר

". אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה מתנה שלא כתיב ליה הכי [כותב בו כך] בשטר המתנה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבעל חוב לא טריף שבחא [יטרוף את השבח] ממקבל המתנה?! אמר ליה [לו]: אין [כן].

אמר לו: אם כן, האם תאמר כי יפה כח מתנה ממכר? שהרי הלוקח משלם את השבח! אמר ליה [לו]: אין [כן], יפה ויפה. שכיון שאין מקבל המתנה מקבל את דמי השבח מן הנותן, אין עליו חובה לתת לבעל החוב את השבח, שסוף סוף לא הפסיד בכך דבר.

אמר רב נחמן: הא מתניתא מסייע ליה [ברייתא זו מסייעת] לשיטת מר שמואל, והונא חברין [חברינו], רב הונא, מוקים לה במילי אחריני [מעמיד, מסביר אותה בדבר אחר] ולדעתו אין מכאן סיוע לדברי שמואל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר שדה לחבירו, והרי היא, השדה יוצאה (יוצאת) מתחת ידו של הקונה, משום שהיה השדה משועבד כבר לבעל חוב, כשהוא גובה מן המוכר — הריהו גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח גובה מנכסים בני חורין. ואם כן מוכח שבעל החוב לוקח מקודם את השבח מן הקונה.

ואולם הונא חברין [חברינו] מוקים לה במילי אחריני [מעמיד, מסביר, אותה בדברים אחרים], שברייתא זו עוסקת בלוקח מגזלן, שאז ודאי מגיע השבח לנגזל.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר שדה לחבירו והשביחה הקונה, ובא בעל החוב וטרפה, כשהוא, הקונה, גובה מן המוכר, אם היה השבח, כלומר, עליית הערך של השדה יותר על היציאה (ההוצאות) שהוציא הקונה — הריהו נוטל את השבח, את ערך ההשבחה היתירה מבעל הקרקע, והיציאה, יתר ההוצאות שהוציא בהשבחה זו — מבעל החוב. ואם היציאה יתירה על השבח — אין לו אלא תשלום הוצאה כדי שיעור השבח ולא יותר, שהוא מקבל מבעל חוב.

ונברר: והא [וברייתא זו] שמואל במאי מוקים לה [במה הוא מעמיד, מסביר, אותה]? אי מדובר בלוקח מגזלן — אם כן קשיא רישא [קשה מתחילתה], שהרי אמר שמואל: לוקח (קונה) מגזלן לית ליה שבחא [אין לו שבח] וכאן נאמר שנוטל שבח. אי [אם] תאמר שהוא מסביר זאת בבעל חוב — אם כן קשיא רישא וסיפא [קשה בראשה וגם בסופה], שאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח ולא עוד!

ומסבירים: יכול שמואל לתרץ בשני אופנים; איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בלוקח מגזלן, וכאן מדובר כגון שיש לו לגזלן קרקע ויכול לחזור ולגבות אותה ממנו. אי נמי [או גם כן] בשקנו מידו, שעשו קנין על כל השאר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בבעל חוב. ולא קשיא [ואין זה קשה]; כאן מדובר בשבח