דחזיא [שהיא ראויה] לילדים קטנים, ולכן אפשר לחלק אותה ולכל אחד יש ערך מסויים.

ומקשים: והא [וזו] שאמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת — חולקים, הכי נמי דפלגי לה [כך גם כן תאמר שהם חולקים אותה ממש] הא אפסדוה [הרי בכך הם מפסידים אותה]! ומשיבים: הא לא קשיא [זו איננה קשה], דחזיא [שראויה] טלית זו כשהיא חצויה לבני מלכים ועשירים הקטנים ואינה נפסדת איפוא עם חלוקתה לשניים.

ושואלים: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] היו שנים רוכבים על גבי בהמה, זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "כולה שלי", ששנינו שחולקים את הבהמה, הכי נמי דפלגי לה [תפרש כך גם כן שחולקים אותה ממש לשניים]? הא אפסדוה [הרי בכך הפסידו אותה]! בשלמא [נניח] אם היתה זו בהמה טהורה יכול אתה לפרש כי חזיא [ראויה] היא לבשר, שכל אחד מקבל חצי בשרה. אלא אם היתה זו בהמה טמאה הא אפסדוה [הרי הפסידו את כל ערכה]! אלא על כרחך הכוונה לדמי [למחיר], הכא נמי לדמי [כאן גם כן, בשאר ענייני חלוקה הכוונה היא למחיר] ולא לחלוקת גוף החפץ.

א אמר רמי בר חמא: זאת אומרת, כלומר, מתוך דברי המשנה ניתן להוציא את הכלל הבא: המגביה מציאה לחבירו (עבור חבירו) — קנה חבירו זכות קנין במציאה. שכך יש להבין את ההלכה בשניים שמצאו טלית, ויש לומר שכל אחד ממוצאי הטלית לא רק זכה בה (בחציה) עבור עצמו, אלא גם זכה בחציה האחר עבור חבירו.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שלא קנה חבירו, אם כן אין כלל בעלים לטלית זו, שהרי כל אחד מהם כופר בבעלותו של האחר, ותיעשה זו (חלק זה בטלית) כמי שמונחת שוב על גבי קרקע, וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, וכל אדם יוכל לחטוף אותה מהם. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

אמר רבא: אין זו הוכחה, ולעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי המגביה מציאה לחבירו — לא קנה חבירו. והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם]: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה עבור עצמו הוא זוכה גם כן עבור חבירו].

ומוסיף רבא: תדע שכן הוא, שאילו אמר אדם לשלוחו: "צא וגנוב לי" וגנב השליח — פטור המשלח, לפי הכלל: אין שליח לדבר עבירה. ושותפין שגנבו מדעת שניהם, גם אם רק אחד מהם עשה את מעשה הפעולה עצמו, אלא שגנב גם לדעת חבירו — שניהם חייבין. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה לעצמו הוא זוכה גם כן עבור חבירו] ולכן הגניבה נחשבת כשייכת לשני השותפים — ושניהם אחראים לגניבה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבא בהמשך לדבריו הקודמים: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] כי אמרינן [אומרים אנו] בכגון זה מגו, שמתוך שלגבי הלכה אחת יש זכות קנין לאדם, אומרים כי זכות זו קיימת גם בתחום אחר, אפשר איפוא ללמוד מכאן דין חדש: חרש ופקח (מי שאינו חרש) שהגביהו שניהם יחד מציאה, מתוך שקנה החרש את חלקו במציאה קנה גם הפקח.

ושואלים: בשלמא [נניח] כי חרש קנה את חלקו במציאה — משום דקא מגבה ליה [שמגביה לו, עבורו] בן דעת, וכפי שאמרנו, מתוך שהפקח זוכה בחלקו הוא מזכה גם לחבירו. אלא פקח במאי [במה] קנה את חלקו? הרי זכותו לחלקו שתפס מפוקפקת כי יש כנגדה טענה, והחרש אין בכוחו להקנות!

אלא אימא [אמור] כך: חרש — קנה, פקח — לא קנה. ושואלים: ומאי [ומהו] מגו זה שרבא מסתמך עליו כאן בדיון של חרש ופקח? ומשיבים: מגו [מתוך] שאם היו שני חרשים בעלמא [סתם] שהגביהו מציאה ששניהם קנו, אם כן, האי נמי קני [זה גם כן קנה] את החפץ.

על כך תוהים: האי מאי [זו מהי]? כלומר, מה טיבה של הוכחה זו? אם תמצא לומר כי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כפי שאמר רמי בר חמא, ואולם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה [שמגביה אותה, את המציאה על דעת שיקנה בה חבירו], ואולם אפילו אז, האי [זה] המוצא הפקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה [על דעת עצמו שיקנה הוא עצמו הוא מגביה אותה], שהרי אינו מתכוון במיוחד שיזכה חבירו, ואולם אם איהו לא קני [הוא עצמו אינו קונה] כפי שאמרנו שאין הפיקח קונה בחפץ, האם לאחריני מקני [לאחרים יכול הוא להקנות]?!

אלא נחזור בנו ממה שאמרנו ואימא [אמור] כך: מתוך שלא קנה הפקח כל חלק במציאה — לא קנה גם החרש.

וכי תימא [ואם תאמר] מאי שנא [במה שונה] דבר זה ממציאה שמצאו שני חרשים דעלמא [סתם] ששנינו שזכו בה משהגביהוה — יש לומר כי התם תקינו להו רבנן [שם תקנו להם חכמים] שיקנו שניהם כדי שלא אתי לאנצויי [יבואו להתקוטט] עם אנשים אחרים שמצאו את המציאה וירצו לקחתה לעצמם, בהעדר זכות חוקית של החרשים, ולכן תקנו חכמים ואמרו ששניהם קונים. ואולם הכא [כאן] מימר אמר [אומר] החרש בליבו: אף הפקח לא קני [אינו קונה], אנא אקני [ואני אקנה]? ולכן אם לוקחים אחרים את המציאה מידיהם אין הוא מתקוטט. עד כאן דנו בשאלה מה אפשר להסיק ממשנתנו לדיני זכיה במציאה בכללותם. ומעתה מנסים להעמיק יותר בשיטות אלה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אדא לרב אשי: דיוקיה [דיוקו] של רמי בר חמא מהיכא [מהיכן] בעצם הסיק הוא אותו? אי נימא מרישא [אם נאמר מראשה] של המשנה בדין "שנים אוחזים בטלית", הלא התם [שם] האי קאמר [זה אומר] "כולה שלי, ואנא אגבהתה [ואני הגבהתי] את כולה", והאי אמר [וזה אומר] "כולה שלי ואנא אגבהתה [ואני הגבהתי] את כולה", ומהיכן למד מכאן לענין זכיה לאחר?

אלא לא מקטע זה, כי אם מהא דקתני [מזו ששנינו] אחר כך "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" הא תו [זו עוד] למה לי, שהרי אפשר להסתפק בטענה הראשונה "זה אומר אני מצאתיה". אלא ממשנה יתירה ומכפל הלשון שמע מינה [למד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו, שכל אחד מהם אומר "כולה שלי" — לענין זה שלאחרים ודאי אין זכות בה.

ומקשים: אולם משנה זו איננה יתירה, והא אוקימנא [והרי כבר העמדנו, הסברנו] שרישא [בקטע הראשון] מדובר בסכסוך בענין מציאה, וסיפא [והקטע בסוף] מדבר בסכסוך בענין מקח וממכר!

אלא לא מכאן יש לדייק, ואת דיוקו לומד הוא מסיפא [מסופה של המשנה], ששנינו: "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי" הא תו [זו עוד] למה לי? מה חידוש הלכה מוסיף קטע זה על הקטעים הקודמים? אלא ממשנה יתירה זו שמע מינה [למד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

ומקשים: וממאי [וממה] לומד אתה שקטע יתר זה עוסק במציאה? דלמא [שמא] הוא עוסק בריב לענין מקח וממכר?

וכי תימא [ואם תאמר]: אי [אם] מדובר כאן בסכסוך לענין מקח וממכר מאי למימרא [מה יש פה לומר] שאף בזה אין חידוש, ואולם בכל זאת איצטריך [הוצרך] להודיענו מקרה נוסף זה מפני שיש בו חידוש. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי האי דקאמר [זה שאומר] "חציה שלי" להוי [שיהא, ייחשב] כמשיב אבידה, שהרי היה יכול לטעון שכולה שלו, ומאחר שהוא מודה ואומר שרק חציה שלו, הרי הוא כנותן חציה לחבירו, וייחשב איפוא כמשיב אבידה וליפטר [ושייפטר] משבועה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו אומרים כך, אלא חוששים דהאי איערומי קא מערים [זה מערים] הוא. סבר [סבור הוא]: אי אמינא [אם אומר אני] "כולה שלי", הלא בעינא אשתבועי [אצטרך להשבע], אימא הכי, דאהוי [אומר איפוא כך שחציה שלי כדי שאהיה, אחשב] כמשיב אבידה ואיפטר [ואפטר] מן השבועה! וכיון שכך הרי יש בזה חידוש הלכה, ואין זה ייתור לשון ללמוד ממנו דבר אחר.

אלא מהא [מדבר זה] למד רמי בר חמא, ששנינו במשנה: היו שנים רוכבים על גבי בהמה וכו', ויש לשאול: הא תו [זה עוד] למה לי? שאין בכך כל חידוש הלכתי, אלא ממשנה יתירה ששנינו שמע מינה [למד מכאן] הלכה שהמגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לא דבר זה, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שהרוכב נמי קני [גם כן קונה] בבהמה אף שאין זו דרך רגילה של קנין!

אלא נדייק את הדבר מסיפא [מן הסוף], מהקטע האחרון ממש: בזמן שהן מודים זה לזה בטענה או שיש להן עדים כל אחד לטענתו — חולקין בלא שבועה. ונברר: במאי [במה] מדובר כאן? אי [אם] במקח וממכר, וכי צריכא למימר [צריכה להיאמר] שחולקים?! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן דווקא במציאה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו, שבעצם העובדה שהוא מודה שחלקה השני של המציאה שייך לחבירו, מקנה הוא בכך זכות קנין לחבירו.

ומעירים: ורבא אמר [יכול לומר] לך כפי שאמר מקודם כי מכאן אין ראיה למסקנה זו, שאפשר גם להסביר את ההלכה על פי הכלל: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה בדבר לעצמו, זוכה גם כן עבור חבירו].

ב שנינו במשנה את הדין בענין היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או אחד רוכב ואחד מנהיג וכל אחד טוען לבעלות עליה. אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה: