מאי שנא [במה שונה] שנפל השטר ליד דיין מאשר אם נפל לידו של אחר? אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: ואחר, כל אדם, שמצא שטר שנפל כבר ליד דיין, והיכי דמי [וכיצד הוא] דבר זה — שכתב ביה [שכתוב בו, בשטר] הנפק (קיום), ושטר זה לא יוציאו עולמית.

ותוהים: ושטר כזה, לא מיבעיא [נצרכה] בשטר שלא כתב ביה [כתוב בו] הנפק? והרי זה שאין בו הנפק, מסופק יותר, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שהלווה אמנם כתב ללות ולא לוה בו כלל, ומדוע יחזיר המוצא את השטר? אלא יש להבין: אפילו כתב ביה [בו] הנפק, ששטר זה מקוים, לא יחזיר אותו למלוה משום דחיישינן [שאנו חוששים] לפירעון, שמא פרע הלוה את השטר וממנו אבד.

ור' יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לפירעון, שבודאי אם היה הלווה פורע היה מיד משמיד את השטר, ולא משהה אותו בביתו. ושואלים: והאם לא חייש [חושש] ר' יוסי לפירעון?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצא שטר כתובה בשוק, בזמן שהבעל מודה שעדיין לא שילם את דמי הכתובה לאשתו — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה ואומר שפרע כבר את הכתובה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ר' יוסי אומר, יש לחלק: אם האשה עודה תחת בעלה (עדיין נשואה) — יחזיר לאשה, שמן הסתם לא נתן הבעל את דמי הכתובה לאשתו בעודה נשואה לו. ואם נתארמלה (נתאלמנה) האשה או נתגרשה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שאז יש לחשוש שמא כבר קיבלה את דמי הכתובה, והשטר נפל מידי הבעל או יורשיו. ומכאן שר' יוסי הוא החושש לפירעון!

ומתרצים: איפוך [הפוך] את הגירסה בברייתא שלנו ושנה כך: נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית, אלו דברי ר' יוסי, וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו.

ומעירים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כך קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], שלפי נוסח הברייתא המתוקן החכמים אינם חוששים לפירעון, ואילו בדין שטר כתובה רואים שחכמים חוששים לפרעון!

ומתרצים: כל הברייתא הזו בדין שטר כתובה, כולה כדברי ר' יוסי ואין כאן מחלוקת, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה. במה דברים אמורים — באופן שנמצא שטר הכתובה לאחר שנתארמלה או שנתגרשה, אבל אם נמצא בעודה תחת בעלה — יחזיר לאשה, שר' יוסי אומר: עודה תחת בעלה — יחזיר לאשה, נתארמלה או שנתגרשה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

רב פפא אמר שיש דרך אחרת לתרץ את הקושיה: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את הגירסה והשאר את הנוסח כפי שהוא, אלא הסבר כי ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] לענין שטר כתובה, שהוא טוען להם על בסיס סברתם שלהם, אף שהוא עצמו אינו חושש כלל לפירעון, וכך יש להבין את דבריו:

לדידי [לי, לשיטתי] אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן [גם כן אין אנו חוששים] לפירעון, שלשיטתו יש להחזיר כל שטר למי שהוא שייך לו. ואולם אף לדידכו [לשיטתכם] אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] בעודה תחת בעלה שיחזיר לאשה, דלאו [שהרי עדיין לא] בת פירעון היא כתובה זו, שאין מסתבר ששטר כתובה זה נפרע ואבד מידי הבעל.

ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: אף כאן יש מקום לחשוש, אימור צררי אתפסה [אמור שצרורות כסף התפיס, נתן לה] והיא מחזיקה בכספים, ותמורת זאת החזירה לבעלה את הכתובה. ואם יחזירו לה את השטר ייצא שתגבה פעמיים.

רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא [הפוך את הברייתא הראשונה] בדין שטר שנפל לדיין, ואת הסתירה שהיתה בדברי חכמים תרץ כך: טעמא דרבנן הכא [טעמם של חכמים כאן בכתובה], משום דחיישינן [שאנו חוששים] שמא כתב שתי כתובות, שאבדה הכתובה הראשונה והוצרך הבעל לכתוב שניה. ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש [חושש], שלדעתו אין הדבר מצוי ואין לחשוש לדבר בלתי רגיל.

א אמר ר' אלעזר: מחלוקת, כלומר, דין זה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בענין שנים אדוקים בשטר שיחלקו ביניהם את השטר, הרי זה דווקא בששניהם אדוקים (מחזיקים) בטופס של השטר, כלומר, בחלק השטר שיש בו נוסח קבוע של שטרות, או שניהם אדוקים בתורף, בחלק השטר המיוחד שכתובים בו שמות הלווה והמלוה והסכום. אבל אם היה אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף — מחלקים לפי מה ששניהם מחזיקים בו, זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ור' יוחנן אמר: לעולם חולקין הכל,

ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד בתורף. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהבאנו קודם: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו שקבע ר' יוחנן אלא במקרה דקאי [שעומד, נמצא] התורף בי מצעי [באמצע], במקום ששניהם אינם מחזיקים בו.

ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? ומה חידוש בקביעה זו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא לאופן דמקרב לגבי דחד [שהתורף קרוב יותר לאחד מהם]. מהו דתימא [שתאמר] אמר ליה [לו] הקרוב לתורף: פלוג הכי [חלוק לי את השטר כך] בדיוק בקו הממוצע בינינו, שהתורף יהיה בצד שלי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' יוחנן דאמר ליה [שאומר לו האחד]: מאי חזית דפלגת הכי [מה ראית שאתה חולק כך] בכיוון אחד שיהיה התורף בצדך? פלוג הכי [חלוק כך], בכיוון אחר, ויהא התורף באמצע.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: לשיטת ר' אלעזר שאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, זה שנטל את הטופס למה ליה [לו]? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך את השטר? שהרי בתורף השטר אי אפשר לגבות ואינו ראוי אלא להשתמש בו כנייר, ולעטוף בו פי צלוחית!

אמר ליה [לו] רבינא: אין הכוונה שחולקים ונוטלים מגוף השטר עצמו ומקבל נייר בלבד אלא לדמי [לדמים], לשווי, שמעריכים כמה שווה חלק זה של השטר ביחס לחלק האחר.

דאמר הכי [שהוא אומר כך]: שטרא דאית ביה [שטר שיש בו], שכתוב בו זמן, תאריך, שהוא המצוי בתורף כמה שוי [הוא שווה]? ודלית ביה [ושטר שאין בו] זמן כמה שוי [הוא שווה]? ומה ההבדל? — בשטרא דאית ביה [בשטר שיש בו] זמן, שנכתב בו תאריך — גבי ממשעבדי [יכול לגבות את החוב גם מקרקעות משועבדות] שמכרם הלווה לאדם אחר לאחר זמן ההלוואה, שמזמן ההלוואה יש שעבוד מוקדם למלוה. ואידך [האחר] שאין בו זמן לא גבי ממשעבדי [אינו גובה בו ממשועבדים] אלא רק מקרקעות הנמצאות ברשותו של הלווה. יהיב ליה היאך דביני ביני [יתן לו האחד את שבינתיים], את סכום ההבדל.

ובדרך כלל "יחלוקו" נמי דאמרן [גם כן שאמרנו] בשאר מקרים — גם שם הכוונה לדמי [לכסף], לענין שווי נאמר, ולא לחלוקת החפץ ממש. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שהכוונה היא שיתחלקו במחיר, אם כן שנים אוחזין בטלית הכי נמי דפלגי [כך גם כן תאמר שהם חולקים], חותכים את הטלית לשני חלקים? הא אפסדוה [הרי בכך הפסידוה, קלקלו אותה]! ודוחים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], שאפשר לפרש שבאמת חותכים את הטלית לשניים, וששאלת מה יעשו בחצי טלית?