גובה את הקרן, כלומר, מה ששילם עבור השדה אף מנכסים משועבדים של הגזלן, ואת השבח, מה שעשה והשביח את השדה, הריהו משלם מנכסים בני חורין. ומדוע עושה זאת? — דאתא [שהרי בא] בעל ארעא [קרקע] הראשון ושקיל ארעיה ושבחיה [ולוקח גם את הקרקע שלו וגם את השבח שלה].

ונברר: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בקונה שהוא עם הארץ, שלא ידע [יודע] שקרקע נגזלת או אינה נגזלת, ואם כן בשוגג עשה כאשר קנה מן הגזלן, שסבור היה שקרקע זו אכן שייכת לגזלן שמכר לו אותה. ואפילו הכי [כך] קאתי [בא] בעל קרקע ושקיל לארעא [ולוקח את הקרקע] ושבחה, ושמע מינה [ולמד מכאן]: שבשוגג נמי קניס [גם כן קונס] ר' מאיר ומחייב להשיב גם את השבח לבעלים. אמרי [אומרים] בדחיה: לא, מדובר פה בלוקח (קונה) תלמיד חכם וידע [ויודע], שלגזלן אין זכות קנין כלל בקרקע זו ולכן נקנס הוא להשיב גם את השבח לבעלים.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: נתן צמר לאומן לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו האומן לבעל הצמר את דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין [כן] נותן לו, ואילו דמי צמרו ושבחו, התוספת שהשביח בצביעה — לא.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שבשוגג נמי קניס [גם כן קונס] ר' מאיר, אם כן דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה [צריך לתת לו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבמקום שעה זאת במזיד קניס [קונס] ר' מאיר, ובמקום שעשה זאת בשוגג לא קניס [קונס], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן היא שיטת ר' מאיר.

א ועוד באותה ברייתא שנינו, שר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה. ר' שמעון אומר: רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? שלכאורה נראה ששניהם מסכימים כי הגזלן אינו צריך לתת לנגזל את השבח ונשאר הוא אצלו.

אמר רב זביד: בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, כאשר גופה של הגזילה השביח כגון שנתעברה אצלו, וכיון שהחזיר הגזלן את הבהמה לבעלים הרי החזיר עימה גם את השבח שעליה, ונמצא שלא קיבל הגזלן דבר ממה שהשביחה. ובזאת נחלקו: ר' יהודה סבר [סבור] כי שבח זה של הנגזל הוי [הוא], שהרווח הזה של הנגזל הוא, שהרי הוא אומר שגזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא כעת, גם כאשר השביחה בידי הגזלן. ור' שמעון סבר [סבור] שהרווח הזה של הגזלן הוי [הוא].

רב פפא אמר הבדל אחר בין ר' יהודה ור' שמעון: דכולי עלמא [לדעת הכל] גם שבח שעל גבי גזילה של הגזלן הוי [הוא], והכא [וכאן] לענין מחצה, לשליש ולרביע קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, לגבי זכות הבעלים לחלק מן הרווח הזה. וכך יש להבין, ר' יהודה סבר [סבור]: שבח שעל גבי גזילה כוליה [כולו] של הגזלן הוי [הוא], ור' שמעון סבר [סבור]: למחצה, לשליש ולרביע הוא דשקיל [שנוטל] הגזלן, שהוא נחשב כמי שלקח את הבהמה לטפל בה ולהשביחה, ולכן אינו מקבל את כל הרווחים אלא רק את חלקם, כנהוג באותו מקום בתשלומי מלאכה זו. ומנסים להביא ראיה לשיטת רב זביד.

תנן [שנינו במשנה]: גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו בצמר וגזזה — משלם כשעת הגזילה. ונדייק מכאן: אם ילדה הפרה — אין [כן] משלם כשעת הגזילה, אם לא ילדה ועדיין היא מעוברת — הדרא בעינא [היא חוזרת בעינה] כמות שהיא.

בשלמא [נניח] לשיטת רב זביד שאמר ששבח שעל גבי גזילה שעדיין לא לקחו הגזלן של הנגזל הוי [הוא] לדעת ר' יהודה, הא מני [משנתנו זו של מי היא]? כדעת ר' יהודה היא, אלא לרב פפא שאמר שהשבח של הגזלן הוי [הוא], הא מני [זו כשיטת מי היא] הרי היא לא כדעת ר' יהודה ולא כדעת ר' שמעון!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב פפא: הוא הדין אפילו לא ילדה נמי [גם כן] כשעת הגזילה הוא שמשלם, והוא מקבל בחזרה את השבח. והא דקתני [וזה ששנה] "ילדה" — אי אפשר לדייק מכאן לענייננו כי איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בהתחלה] לשון "ילדה", נסיב סיפא נמי [תפס בסוף גם כן] לשון "ילדה". אבל אין לדייק מכאן, שאם לא ילדה חוזרת כשהיא מעוברת בלא תשלום.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב פפא, ר' שמעון אומר: רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה, לשליש ולרביע.

אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב כהנא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו: לדעת ר' שמעון שאמר למחצה, לשליש ולרביע הוא דשקיל [שלוקח] גזלן, כי מסלקינן ליה [כאשר אנו מסלקים אותו את הגזלן] ואומרים לו שיקבל חלק בשבח, האם בדמי מסלקינן ליה [בדמים מסלקים אנו אותו] שמשלמים לו את חלקו בכסף, או דילמא מבשרא שקול [שמא מן הבשר עצמו הוא לוקח]?

ופשטנא [ופתרנו] את הבעיה הזו מהא [מזו] שאמר רב נחמן אמר שמואל: שלשה שמין (מעריכים) להן את השבח שהשביחו ומעלין אותן בדמים, שמשלמים את השבח בכסף, ואין משלמים בחלק מן הנכס, ואלו הן: בן בכור לבן פשוט (אח שאינו בכור), שאם עבדו שניהם בנחלה משותפת שירשו מאביהם, ואחר כך חילקו ביניהם, צריך הבכור (המקבל פי שנים) להחזיר לפשוט את חלקו ברווח שהשביח חלק הנכס שירש הבכור יתר על אחיו, ודבר זה נעשה בדמים, ולא בחלק מן הקרקע.

וכן בעל חוב ללוקח, בעל חוב הגובה בחובו מקרקע משועבדת לו, שמכר הלווה לאדם אחר, הריהו מפצה את הקונה על מה שהשביח את הקרקע בכסף ולא מגוף הקרקע. ובעל חוב ליתומים כשגובה מנכסי אביהם עבור חוב של אביהם, ומוטל עליו לשלם להם במה שהשביחו את הקרקע לאחר מות אביהם — אף דבר זה נעשה בכסף, ולא מן הקרקע עצמה.

אגב שהובאו דברי שמואל דנים בהם. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, מי [האם] אמר שמואל: שבעל חוב ללוקח יהיב ליה [נותן לו] שבח כלשהו? והאמר [והרי אמר] שמואל: בעל חוב הוא גובה את השבח כולו! אמר ליה [לו] רב אשי: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאינו גובה את השבח, הרי זה בשבח המגיע לכתפים, כלומר, שהשביח הלוקח עד שנשלם גידולו, שהוא כבר בשל ואפשר לבוא ולקחת אותו על הכתפיים, וכאן שגובה, הרי זה בשבח שאין מגיע לכתפים, שעדיין לא נשלם גידולו והוא עובר לגמרי לרשות בעל החוב.

אמר ליה [לו] רבינא: והא [והרי] היו מעשים בכל יום, וקא מגבי [והיה מגבה] שמואל מן הלוקח אפילו שבח המגיע לכתפים! אמר ליה [לו] רב אשי: לא קשיא [אין זה קשה]: