אלמא בעינן אומדנא דבי דינא [מכאן שמצריכים אנו אומדן של בית הדין עצמו] כדי לחייבו, והא [וזה] שור שהרג כיון דגמר דינא לקטלא [שנגמר דינו למות], לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא [אין אנו משהים אותו את אומדן בית הדין] ולא מענינן לדיניה [ואין אנו מענים את דינו] להשהותו זמן רב עד שייגמר, ולכן אי אפשר לדון אותו שוב.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' עקיבא באותה ברייתא, שאינו מצריך אומדן של בית דין, יש לפרש כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון שברח בעל השור ולא ניתן עתה לדונו שלא בפניו, ולחייבו על הנזק שהזיק שורו.

ושואלים: אי [אם] מדובר בברייתא זו במקרה שברח בעל השור, אם כן, במקרה האחר, כי [כאשר] עדיין לא דנוהו דיני נפשות, היכי דיינינא ליה [איך דנים אותו] דיני ממונות בלא בעלים? שהרי גם בדיני ממונות צריכים הבעלים להיות נוכחים. ומשיבים: מדובר במקרה דקביל סהדי [שקיבל את עדות העדים] בפני בעל השור ונתחייב לשלם וברח.

ושואלים: סוף סוף מהיכא [מהיכן] משתלם (נפרע) הנזק במקרה זה — מרידיא [מחרישה]. שלוקחים את השור הזה ומשכירים אותו לחרישה, ומדמיו משלמים את המחיר, ואחר כך מעמידים אותו לדיני נפשות. אי הכי [אם כך], שור תם גם כן נדייניה [נדון אותו] דיני ממונות ברישא [בתחילה] ונשתלם מרידיא [וישתלם הנזק מחרישה], והדר נדייניה [ואחר כך נדון אותו] דיני נפשות! ומדוע שנינו בברייתא שאין דנים אותו כלל דיני ממונות?

בעקבות שאלה זו אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא, זאת אומרת: כסף רידייא [חרישה] — כעלייה דמרה [של הבעלים] הוא נחשב, כלומר, כאילו היה משלם מנכסיו ולא כגבייה מגוף השור עצמו, והואיל ושור תם אינו משלם אלא מגופו נמצא שלא ניתן לגבות נזקי שור תם מדמי החרישה.

א אגב דברי הברייתא המצריכה לאמוד האם ראוי היה ההרוג בידי חבירו למות במכה שהיכהו, מביאים כי איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: יש דין אומד לנזקין, האם אומדים אם היה מעשה זה שעשה המזיק ראוי לגרום נזק שכזה, או אין אומד לנזקין?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: דווקא לקטלא [לענין מיתה] הוא דאמדינן [שאנו אומדים]: בהכי נפקא [בכך יוצאת] נשמה, בהכי [בכך] לא נפקא [יוצאת] נשמה, ואם היה הדבר שהרג פחות מן השיעור אומרים שלא מחמתו אירע הדבר, אלא מקרה היה, וכמבואר בברייתא, אבל לנזקין בכל שיעור דהו [שהוא], כיון שהזיק — חייב, או דלמא [שמא] לא שנא [שונה] וגם בנזקים עושים אומד, אם ראוי היה הדבר להזיק נזק זה, ואם לא היה ראוי — פטור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: מה בור שחייבה התורה על נזקיו — שיש בו כדי להמית שהוא עשרה טפחים, אף כל צורה אחרת של חפירה בקרקע, כגון מערה — שיש בו כדי להמית דהיינו עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, אם הוזק בו — חייב.

מאי לאו [האם לא] ממטה למעלה קא חשיב [הוא מונה], והכי קאמר [וכך הוא אומר]: מטפח ועד עשרה — דין מיתה ליכא [אין], אבל נזקין איכא [יש], אלמא [מכאן יוצא] שלנזקין בכל שיעור דהו [שהוא] יהא חייב, שמע מינה [למד מכאן] שאין אומדין לנזקין.

ודוחים: לא, כאן בברייתא זו ממעלה למטה קא חשיב [מונה], והכי קאמר [וכך הוא אומר]: כשיש עשרה טפחים — דין מיתה איכא [יש], פחות מעשרה פורתא [מעט] — דין נזקין איתא [יש], דין מיתה ליכא [אין], ולעולם אימא [אומר] לך שיש אומד לנזקין, וכל מידי ומידי כי היכי דמיתזקה ביה בעינן [דבר ודבר שיעור כדי שתינזק בו צריכים אנו] ולכן אם היה המקום שטוח ביותר, אין אנו אומרים שזה שגרם לנזק.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: הכהו על עינו וסימאו (עשה אותו עיוור), על אזנו וחירשו — עבד יוצא בהן לחירות על ידי מכות אלה. אבל אם היכה כנגד עינו, שלא פגע בגופו, ואינו רואה, או היכה כנגד אזנו וגרם לרעש גדול, ואינו שומע — אין עבד יוצא בהן לחירות; מאי טעמא [מה טעם הדבר] שפטור? לאו [האם לא] משום דבעינן אומדנא [שאנו צריכים אומדן] ואנו אומדים שבכגון זה אינו יכול להזיק? ושמע מינה [ולמד מכאן] שיש אומדנא לנזקין.

ודוחים: לא, משום דאמרינן [שאנו אומרים]: הוא דאבעית נפשיה [שהבהיל את עצמו], כלומר, לא המכה עצמה גרמה לעיוורון או לחירשות, אלא הוא גרם לעצמו על ידי הפחד. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המבעית [המפחיד] את חבירו וגרם לו בכך לאיזה שהוא נזק — פטור מדיני אדם ואולם חייב בדיני שמים, כיצד? אם תקע בקול באזנו וחירשו — פטור, אבל אם עשה מעשה, שאחזו ותקע באזנו וחירשו — חייב.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: חמשה דברים שמשלם החובל בחבירו אומדין אותו את הניזק, כמה זכאי הוא לקבל, ונותנין לו מיד. ריפוי ושבת — אומדים כמה יצטרך עד שיתרפא. אמדוהו את התשלומים המגיעים לניזק בשיעור מסויים והיה מתנונה (מתנוון) והולך, כלומר, שנעשה יותר ויותר חלש והרי זה שלא כדמי האומדנא בתחילה — אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו ולא יותר, ומן הצד השני אם

אמדוהו לסכום מסויים והתבססה אומדנא זו על הערכה שיבריא בזמן רב והבריא לפני הזמן — נותנין לו את כל הסכום לפי מה שאמדוהו. שמע מינה [למד מכאן]: שיש אומד לנזקין! ומשיבים: אין ראיה מברייתא זו לשאלתנו, שכן למימד גברא [לאמוד את האיש] הניזוק כמה ליקצר מיהא מכה [יהא חולה ממכה זו], וכמה לא מקצר [יהא חולה] — לא קא מבעי לן [נשאלה לנו], שודאי אמדינן [אנו אומדים] בכגון זה. כי קא מבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] היה זה למימד חפצא [לאמוד את החפץ] אי עביד האי נזקא [אם עושה הוא נזק זה], או לא, אם כן מאי [מה] הדין?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד (מתאפיין בכך) שהוא מסור (נתון לפני כל) לעדה ולעדים, כלומר, מסור לעדה שהדיינים עצמם, כמו העדים, יכולים לדעת מה שיעורו וכוחו של האגרוף שחבל, אף כל דבר שחבל צריך שיהיה מיוחד בכך שיהיה מסור לעדה ולעדים, שמע מינה [למד מכאן]: שיש אומד לנזקין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ודנים עוד במה שנאמר בברייתא שהובאה מקודם, אמר מר [החכם] באותה ברייתא: אמדוהו שיבריא לזמן מסויים והבריא מוקדם ממה שאמדוהו — נותנין לו את כל הסכום לפי מה שאמדוהו. מסייע ליה [לו] הדבר לרבא, שאמר רבא: האי מאן [מי] שניזק שאמדוהו שלא יוכל לעבוד לכולי יומא [לכל היום], ואיתפח לפלגא דיומא וקא עביד עבידתא [והבריא בחצי היום והוא עובד עבודה] — יהבינן ליה דכולי יומא [נותנים לו את דמי השבת של כל היום], ומדוע? מן שמיא [השמים] הוא דרחמי עליה [שריחמו עליו] והבריא מהר יותר, אבל אין זה משנה את חובת התשלומים של המזיק.

ב שנינו במשנה: אם רקק והגיע בו הרוק, או שהעביר את כסותו — נותן לו ארבע מאות זוז. אמר רב פפא: לא שנו אלא שרקק והגיע הרוק בו עצמו, אבל אם נגע הרוק רק בבגדו — לא. ושואלים: מדוע ייפטר מבושת אם הרוק נגע בבגדיו, וניהוי [ויהא זה] כי [כמו] אם בייש את חבירו בדברים?

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] משמיה [משמו] של ר' יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו חבירו בדברים בלבד פטור מכלום, שאינו משלם על כך קנס אף על פי שחייב כלפי שמים.

ג שנינו במשנה: את הסכום לבושת קובעים הכל לפי כבודו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: התנא קמא [הראשון] במשנה, שאמר כך, האם לקולא קאמר [להקל אמר], או לחומרא קאמר [להחמיר אמר]? ומסבירים את צדדי השאלה: לקולא קאמר [להקל אמר] — דאיכא [שיש] עני שלא בעי למשקל כולי האי [צריך לקבל כל כך הרבה] באותם סכומים הקצובים במשנה, או דלמא לחומרא קאמר [שמא להחמיר אמר], דאיכא [שיש] עשיר דבעי למיתב ליה טפי [שצריך לתת לו יותר]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], מדקאמר [ממה שאומר] ר' עקיבא שם: אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם, לפי שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שמע מינה [למד מכאן] כי התנא קמא [הראשון] לקולא קאמר [להקל אומר], כלומר, שהעניים יקבלו סכום יותר נמוך, ועל זה בא ר' עקיבא ואומר שאין מקילים לעניים משום שכולם שווים מפני חשיבות ישראל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד מסופר במשנה: ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק וביקש זמן עד שישלם ונתן לו ר' עקיבא. ושואלים: ומי יהבינן [והאם נותנים אנו] זמן לפירעון חוב של חבלות? והאמר [והרי אמר] ר' חנינא: אין נותנין זמן לחבלות אלא משלם מיד!

ומשיבים: כי לא יהבינן ליה [כאשר אין אנו נותנים לו, לחובל] זמן — הרי זה דווקא לחבלה, משום דחסריה ממונא [שהחסיר אותו, את הנחבל, ממון] בעצם החבלה, אבל לבושת, שלא חסריה ממונא [החסיר אותו, את המתבייש, ממון] — יהבינן [אנו נותנים] זמן לתשלום.

ה באותו מעשה שנינו שאותו אדם שפרע ראש האשה שמרה עומדת על פתח חצירה וכו' ואמר לו ר' עקיבא כי החובל בעצמו אף שאינו רשאי לעשות כן — פטור. ומקשים בדבר: והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר לו ר' עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, כלומר, עשית מאמץ גדול ולא הישגת דבר חשוב, שכן אדם רשאי לחבל בעצמו, וקשה שהרי אצלנו במשנה נאמר בשם ר' עקיבא שאינו רשאי לחבול בעצמו!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן (במשנה) ששנינו שאינו רשאי לחבול בעצמו, מדובר בחבלה ממש, ואילו כאן (בברייתא) ששנינו שרשאי אדם לבייש את עצמו, מדובר בבושת. ומקשים: והא מתניתין [והרי משנתנו] בבושת הוא שמדובר בה,