דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

בבא קמא יב ע"א - טקסט הדף מנוקד

לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לְהוּ עוּלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי אָמַר רַב נַחְמָן אִשְׁתְּמִיטַן עוּלָּא
הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא וְאַגְבּוֹ דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאַגְבְּיֵהּ רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן זִילוּ אַהֲדוּרוּ וְאִי לָא מַגְבִּינַן לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן הָא עוּלָּא הָא רַבִּי אֶלְעָזָר הָא דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא וְהָא רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא מָר כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא דְּתָנֵי אֲבִימִי פְּרוֹזְבּוּל חָל עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ חָל עַל הָעֲבָדִים מִטַּלְטְלִין נִקְנִין עִם הַקַּרְקַע וְאֵינָן נִקְנִין עִם הָעֲבָדִים
לֵימָא כְּתַנָּאֵי
מָכַר לוֹ עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים לֹא קָנָה קַרְקָעוֹת בְּקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה עֲבָדִים קַרְקָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הֶחְזִיק בְּקַרְקַע קָנָה מִטַּלְטְלִין בְּמִטַּלְטְלִין לֹא קָנָה קַרְקַע עֲבָדִים וּמִטַּלְטְלִין הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים לֹא קָנָה מִטַּלְטְלִין בְּמִטַּלְטְלִין לֹא קָנָה עֲבָדִים
וְהָתַנְיָא הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים קָנָה מִטַּלְטְלִין
מַאי לָאו בְּהָא קָמִפַּלְגִי דְּמָר סָבַר עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי וּמָר סָבַר עֲבָדִים כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי
אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי וְהָדְתַנְיָא קָנָה שַׁפִּיר וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה בָּעֵינַן קַרְקַע דֻּומְיָא דְּעָרִים מְצוּרוֹת בִּיהוּדָה דְּלָא נָיְידִי
דִּתְנַן נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר חִזְקִיָּה דְּאָמַר קְרָא וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַבְדֵי כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה שַׁפִּיר הָא דְּתַנְיָא קָנָה בְּעוֹדָן עָלָיו
וְכִי עוֹדָן עָלָיו מַאי הָוֵי חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה וְכִי תֵּימָא בְּעוֹמֵד וְהָא אָמַר רָבָא כֹּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה
וְהִלְכְתָא בְּכָפוּת
וְהָתַנְיָא הֶחְזִיק בְּקַרְקַע קָנָה עֲבָדִים
הָתָם בְּעוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ
מִכְּלָל דְּהַאי לֹא קָנָה כְּשֶׁאֵין עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ
הָנִיחָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי עַבְדָּא כְּמִטַּלְטְלִי דָּמֵי הַיְינוּ דְּאִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ אִין אִי לָא לָא
אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי לְמָה לִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ הָא אָמַר שְׁמוּאֵל מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כּוּלָּן
וְלִיטַעְמָ(י)ךְ לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר עַבְדָּא כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי לְמָה לִי עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ועולא חוזר ומבאר אחרת את דברי רבי אלעזר:

לבתר דנפק, לאחר שיצא רב נחמן, אמר להו עולא ליושבים לפניו: אף שאמרתי תחילה שרבי אלעזר לא מדבר לענין גביה מיתומים, אין הדבר כן, אלא, הכי אמר רבי אלעזר: אפילו מיתמי גובים מן העבדים. גם כשמת הלוה, והניח עבדים בירושה ליתומים, וגם כשלא עשאו אפותיקי. כי רבי אלעזר סובר שעבדים דינם כקרקעות ולא כמטלטלין, ולכן, כשם שגובין מהקרקעות שהניח האבא הלוה ליתומיו, כך גובים מהם מהעבדים שהניח להם.

אמר רב נחמן, לאחר שנודעו לו דברי עולא: אשתמטין [נשמט, חמק ממני] עולא, כי ירא לומר בפני את מה שסבר כי עבדים דינם כדין קרקעות, שכן יודע עולא שדעתי היא שדין העבדים הוא כדין המטלטלין ולא כדין הקרקעות, וחשש שאקפחנו בקושיות והלכות, לכן שינה תחילה ופירש שלא גובים מיתומים. [1]

ומביאה הגמרא שרב נחמן היה נוהג הלכה למעשה כשיטתו:

הוה עובדא [היה מעשה] בנהרדעא, שבא בעל חוב לגבות חובו מיתומים, ואגבו דייני דנהרדעא, הדיינים בנהרדעא פסקו שיגבה מהעבדים שירשו היתומים. [2] וכן הוה עובדא [היה מעשה] בפומבדיתא שבא בעל חוב לגבות חוב מיתומים, ואגביה רב חנא בר ביזנא, ופסק רב חנא שיגבה מהעבדים שירשו היתומים.

אמר להו רב נחמן לאותם דיינים: זילו אהדורו! לכו ובטלו את פסק הדין שלכם, ויחזירו בעלי החוב את העבדים ליתומים. [3] ואי לא תעשו כן, מגבינן לכו לאפדנייכו [אגבה מן הארמון, מן הבית שלכם] כלומר, אגבה זאת מכם. [4]

אמר ליה רבא לרב נחמן: הא עולא, והא רבי אלעזר, הא דייני דנהרדעא, והא רב חנא בר ביזנא, הרי כל אלה סוברים שדין עבדים כדין קרקעות. ואם כן, מר, החולק וסובר שדינם כמטלטלין, כמאן סבירא ליה כדעת מי? [5]

אמר ליה רב נחמן: אנא, מתניתא ידענא! אני יודע ברייתא, כלומר, שיטתי מפורשת היא בברייתא. דתני אבימי, אבימי שנה ברייתא האומרת כמה הלכות: א. פרוזבול [6] חל על הקרקע, תקנת "פרוזבול" שתיקן הלל כדי שלא תשמט שביעית אינה אלא אם יש ללוה קרקע [7], ואינו חל על העבדים. אם אין ללוה קרקע אלא רק עבדים לא מועיל הפרוזבול.

ב. ומטלטלין נקנין עם הקרקע, אם מכר אדם ללוקח קרקע ומטלטלין, ועשה הקונה קנין המועיל בקרקע, נקנו לו בכך אף המטלטלין אגב הקרקע, בלא שיעשה מעשה קנין מיוחד נוסף. [8]

ואינן נקנין עם העבדים. אם מכר עבדים ומטלטלין, ועשה קנין המועיל בעבדים, לא נקנו לו המטלטלין יחד עם העבדים, עד שיעשה קנין גם במטלטלים. וכל עוד לא עשה בהם מעשה קנין, יכול המוכר לחזור בו ממכירת המטלטלין.

הרי מבואר בברייתא שאין דין העבדים כקרקעות, אלא כמטלטלין. [9]

והגמרא מנסה לומר שנחלקו תנאים בדין זה:

לימא כתנאי, נאמר שנידון זה אם עבדי כמקרקעי או כמטלטלין הוא מחלוקת תנאים. שהרי שנינו בברייתא: מכר לו עבדים וקרקעות; אם החזיק [עשה קנין] הקונה בעבדים, לא קנה על ידם את הקרקעות, ויכול המוכר לחזור בו ממכירת הקרקעות. וכן אם החזיק הלוקח [עשה קנין] בקרקעות, לא קנה את העבדים [והגמרא בהמשך תפרש את טעם הדבר].

ואם מכר לו קרקעות ומטלטלין: הרי אם החזיק [עשה קנין] בקרקע, קנה מטלטלין, נקנו לו אגב הקרקעות גם המטלטלין, ואין צורך בקנין נוסף. אבל אם עשה קנין במטלטלין, לא קנה אגב המטלטלין את הקרקע.

מכר לו עבדים ומטלטלין: אם החזיק בעבדים, לא קנה אגב העבדים את המטלטלין. וכן אם עשה קנין במטלטלין, לא קנה אגב המטלטלין את העבדים.

ונתבאר בסיפא של הברייתא הזאת שאם החזיק בעבדים, לא קנה אגב העבדים את המטלטלין, והתניא, ואילו בברייתא אחרת שנינו: מכר לו עבדים ומטלטלין, אם החזיק בעבדים קנה אגב העבדים גם את המטלטלין. [10]

מאי לאו, בהא קמיפלגי, האם לא נאמר שהברייתות נחלקו בדין זה:

דמר סבר, עבדים כמקרקעי דמי. התנא בברייתא הסוברת שקנה את המטלטלין, סובר שעבד דינו כקרקע, ולכן, אם החזיק בעבדים קנה בקנין אגב גם את המטלטלין, כי המטלטלין נקנין אגב קרקע.

ומר סבר, עבדים כמטלטלין דמי. ואילו התנא בברייתא הסוברת שלא קנה את המטלטלין סובר שעבדים אינם כקרקע אלא כמטלטלין, לכן אם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, כי אין מטלטלין נקנין אגב מטלטלין. [11]

אך הגמרא דוחה, שהברייתות נחלקו בדין אחר:

אמר רב איקא בריה דרב אמי: לא נחלקו הברייתות בדין זה, אלא דכולי עלמא, שתי הברייתות סוברות [12] שעבדים כמקרקעי דמי.

ולפי זה, הדתניא, הברייתא השניה הסוברת שאם החזיק בעבדים קנה מטלטלין, אתי שפיר, מובנת היטב, כיון שעבדים דינם כקרקע, נקנו המטלטלין אגב העבדים.

והדתניא לא קנה, והברייתא הסוברת שבקניית העבדים לא נקנו המטלטלין, למרות שהעבדים הם כקרקעות, משום דבעינן קרקע דומיא ד"ערים מצורות ביהודה" דלא ניידי. ברייתא זו סוברת שקנין "אגב", שהמטלטלין נקנין אגב הקרקע, נאמר רק בקניית קרקעות שאינם ניידים, בדומה ל"ערים מצורות ביהודה" המוזכרות בפסוק שממנו למדנו דין קנין אגב [כפי שהגמרא ממשיכה מיד לבאר]. וכיון שעבדים הינם ניידים, למרות שדינם הוא כקרקע, אין להם דין קנין "אגב" שהמטלטלין יקנו אגב קניית העבדים.

ומביאה הגמרא מביאה את הלימוד מ"ערים מצורות" לקנין אגב:

דתנן, שנינו במשנה [קידושין כו א]: נכסים שאין להם אחריות [מטלטלין], נקנין עם נכסים שיש להם אחריות [קרקעות ובתים [13]], בכסף בשטר ובחזקה. אם מוכר אדם קרקע ומטלטלין יחד, ועשה הלוקח קנין בקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה, [14] נקנין לו גם המטלטלין אגב הקרקע, מבלי קנין נוסף.

ושואלת הגמרא [שם בקידושין]: מנא הני מילי, מנין נלמדים דברים אלו?

ומשיבה הגמרא: אמר חזקיה, דאמר קרא [דברי הימים ב כא ג], "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות, עם ערי מצורות ביהודה". מזה שאמר הכתוב שאביהם נתן את המתנות "עם" הערים, משמע שעל ידי קנין הערים זכו אגב קנית הערים בקניית המתנות. [15]

וכיון שמכאן אנו למדים דין קנין אגב, סוברת הברייתא שמועיל הקנין רק בדומה לקניית "ערים מצורות" דהיינו קרקעות, שאינם ניידים. [16]

ועתה הגמרא מביאה גירסא אחרת בתירוצו של רב איקא:

איכא דאמרי, יש אומרים, שכך אמר רב איקא בריה דרב אמי ליישב את סתירת הברייתות: דכולי עלמא, שתי הברייתות סוברות שעבדי כמטלטלין דמי. ולפי זה, הדתניא, הברייתא הראשונה הסוברת שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, אתי שפיר מובנת היטב, כיון שעבדים דינם כמטלטלין, ואין מטלטלין נקנין אגב מטלטלין.

והדתניא קנה, והברייתא השניה הסוברת שבקניית העבדים נקנו המטלטלין, אין זה מדין קנין אגב, כי הרי עבדים כמטלטלין דמי, אלא שמדובר בעודן עליו, שהמטלטלין מונחים על העבד, ולכן בקניית העבד נעשה העבד כחצרו של הקונה, ונקנו גם המטלטלין מדין חצרו [רשותו] של אדם, שקונה לו. [17]

אך שואלת הגמרא על תירוץ זה:

וכי עודן עליו, מאי הוי? מה בכך שהמטלטלין מונחים על העבד, כדי שיקנה אותם מדין חצר, הרי חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה. שאין רשותו של אדם קונה לו מדין חצר אלא אם היתה הרשות עומדת במקומה, [18] ולא רשות מהלכת, ולכן אין העבד יכול לקנות עבורו מדין חצר.

וכי תימא בעומד, שמא תאמר לתרץ שמדובר שהעבד עומד, ולכן אין זה כחצר מהלכת. והא אמר רבא: כל דבר שאילו יהא מהלך לא קנה לבעליו מדין חצר, הרי אף כשהוא עומד ויושב לא קנה לו. שהיות והוא יכול ללכת אם ירצה, אין זה דומה לחצר, ואינו קונה לבעליו מדין חצר.

ומתרצת הגמרא: והלכתא, הלכה זו [כלומר, תירוץ זה [19]] שהעבד קנה את המטלטלין בעודן עליו, מדובר באופן שהעבד כפות [קשור ואינו יכול ללכת], שמעתה הריהו כשאר חצר העומדת במקומה. [20]

והגמרא מקשה סתירה אחרת בין ברייתות:

שנינו בברייתא הראשונה, החזיק בקרקעות לא קנה עבדים.

והתניא בברייתא אחרת: החזיק בקרקע קנה עבדים.

ומתרצת הגמרא: התם, בברייתא האומרת שבקניית הקרקע קנה את העבדים, מדובר בה בעבדים העומדין בתוכה [על גבי הקרקע], ובאופן כזה נקנים הם בקנין הקרקע מדין "אגב" [21].

והגמרא מפרשת את המשך התירוץ, ושואלת עליו:

מכלל זה אתה למד, שבא לתרץ [22] דהאי לא קנה, שהברייתא האחרת, האומרת שהמחזיק בקרקע לא קנה עבדים, מדובר בה כשאין עומדים העבדים בתוכה.

הניחא להך לישנא, תירוץ זה מובן רק לפי הלשון השני, דאמר רב איקא בריה דרב אמי שלפי כולם עבדי כמטלטלי דמי, וכיון שעבדים דינם כמטלטלין, היינו, דאי עומדין בתוכה, אין. אי לא, לא. שלפיו יתכן לחלק בין אם היו העבדים עומדים בתוך הקרקע, שהם נקנים בקנין אגב, ללא עומדים בה, שלא נקנים. [23]

אלא להך לישנא, לפי הלשון הראשון בדברי רב איקא, דאמר עבדי כמקרקעי דמי, ששתי הברייתות סוברות שעבדים דינם כקרקע, יקשה: למה לי, למה יש צורך שיהיו עומדין בתוכה? הא אמר שמואל: אם מכר לו אדם עשר שדות בעשר מדינות שונות ונפרדות, כיון שהחזיק, שעשה הלוקח קנין חזקה באחת מהן, קנה את כולן. ואם כן, גם בעבדים, אם הם כקרקעות, הרי כיון שהחזיק בקרקע אחת, יקנה בכך גם את העבדים בכל מקום שהם, כמו שקונה את הקרקעות בעשר מדינות.

והגמרא משיבה: ולטעמיך, לדבריך, שהקשית למה קונה דוקא כשעומד בתוכה, הרי יש להקשות כן גם להך לישנא, ללשון השני של רב איקא, דאמר עבדי כמטלטלין דמי: למה לי עומד בתוכה,

הערות

[1] לרש"י גם כשעשאו אפותיקי. ולתוס' רק ללא אפותיקי.

[2] בפשטות אין הכוונה שהדיינים הם עצמם נטלו את העבדים ונתנום לבעל חוב, וראה ב"ברכת אברהם" מה שהעיר לפי זה.

[3] בדיינים שפסקו שלא כהלכה, יש ש"טעו בדבר משנה", כלומר, שפסקו כנגד דין מפורש, בטעות כזאת חוזרים הדיינים ומבטלים את פסק הדין והבעל דין מחזיר את הדבר חזרה לשני. ויש ש"טעו בשיקול הדעת" כשאין הדבר מפורש, וכגון כשיש מחלוקת, אלא שדרך העולם לפסוק כשיטה אחת והבי"ד פסק בשיטה האחרת. בזה אין הדין בטל, שבעל הדין יכול לומר שכבר נפסק לזכותו ולא ישלם, אבל הדיינים צריכים לשלם לזה שהפסיד. רב נחמן סבר שפסק דין זה שעבדים כמקרקעי נחשב כ"טעו בדבר משנה" וכפי שמבואר בהמשך שמוכיח כן מברייתא, לכן אמר שיבטלו את הפסק ויחזירו את העבדים [על פי תוס'].

[4] ראה בחזון איש אה"ע סימן קל"ה מש"כ בזה שאמר להם שאף אם לדעתכם לא טעיתם אני יכול לחייב אותכם, כי לדעתי אתם מזיקים, ומשום דר"נ היה גדול מהם ונקיט רשותא מר"ג הם כפופים לדינו ראה שם.

[5] אין הכוונה שהוא יחיד כנגד רבים, כי זו ודאי אינה שאלה, דמצינו כן פעמים רבות, אלא שאלת רבא היא למה חשב אותם ל"טועה בדבר משנה", הלא רבים סוברים כן, וודאי שאין זה דין פשוט ומפורש ואם טעו אין זה אלא רק "טעות בשיקול הדעת" [חזון איש סנהדרין סימן ט"ז סוף סק"י].

[6] "פרוזבול" מלשון "פרוס בולי ובוטי" [תקנה לעניים ולעשירים]. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה בהתקרב שנת השבע, מחשש שמא לא יפרענו עד שתשמטנו שביעית, ועברו על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו"', עמד והתקין פרוזבול, דהיינו שמוסר המלוה את החובות שיש לו לבית דין, וזה גופו של פרוזבול: "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה" [גיטין לו א]. ובביאור התקנה ראה רש"י גיטין לב ב, שלא נחשב שהוא הנוגש אלא הבית דין.

[7] בטעם הדבר יש שפירשו, כיון שיש ללוה קרקע נחשב החוב כגבוי ביד בית דין כשמוסרו להם המלוה לפי שבית דין יכולים לגבות את החוב מן הקרקע, ודומה למלוה על המשכון שאין השביעית משמטתו משום שנחשב כגבוי כבר, אבל מטלטלין אינם כגבויים עד שיגבם בפועל [כך פירשו הר"ש והרע"ב, וכך מפרש רש"י בסוגיין]. אמנם רש"י בגיטין לז א פירש שלא תקנו חכמים אלא בזמן שהחוב הוא כשאר רוב שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא. וראה שם ברש"י ותוס' למה די בכך שיש לו קרקע כל שהיא.

[8] קנין זה נקרא "קנין אגב" שהמטלטלין נקנים לקונה אגב קניית השדה. ובביאור מהות הקנין ראה באבן האזל הל' מכירה פ"ג ה"א מש"כ בזה בביאור דעות הרמב"ם והראב"ד.

[9] בפשטות הראיה היא הן מהדין של פרוזבול שלא כותבים על עבדים והן מהדין השני לענין אגב. ואולם המהרשש"ך מבאר לפי התוס' [ד"ה פרוזבול] דאין הראיה מדין פרוזבול, כי יש לומר שנדרש דוקא דבר שלא מתכלה, והיינו קרקע, אבל עבד במציאות הוא דבר שמתכלה לכן לא עושים עליו פרוזבול. וממילא אין מזה כל כך ראיה אם דינו כקרקע או כמטלטלין [וראה בהערות שבחברותא על התוס']

[10] הקשו המפרשים שהיה מספיק להביא את הברייתא השניה, כי בברייתא דאבימי כבר נתבאר שלא קנה מטלטלין. ותירץ המהדורא בתרא, משום שהגמרא רוצה להקשות בהמשך מדין אחר המוזכר בברייתא לכן הביאה גם את הברייתא הראשונה. וראה עוד בפנ"י.

[11] ולפי זה יקשה מדוע החשיבם רב נחמן כטועה בדבר משנה, דכיון דנחלקו בזה תנאים הוי רק כטועה בשיקול הדעת. וצריך לומר שרב נחמן באר כמו האיכא דאמרי בהמשך דכו"ע סוברים שעבדי כמטלטלין.

[12] אבל ברייתא דאבימי ודאי סוברת דעבדי כמטלטלי [עיין הערה 9].

[13] היות והמלווים סומכים בעיקר על הקרקעות של הלוה כיון שהם קיימים לעולם, לכן נקראים הקרקעות "נכסים שיש להם אחריות" כיון שאחריות החובות מוטלות בדרך כלל עליהם [על פי רש"י שם]

[14] כדין קנית קרקע, בכסף, שנותן הלוקח כסף למוכר, או בשטר, שהמוכר כותב שטר לקונה ומוסר את השטר לידי הלוקח, או חזקה, שעושה הקונה מעשה בשדה המראה על בעלותו. והשמיטה המשנה קנין "חליפין" שמועיל אף הוא בקרקע, כי כוונתה להדגיש קנינים שתמיד מועילים רק לקרקע ולא למטלטלין, וכאן הם מועילים גם למטלטלים על ידי אגב. אבל קנין חליפין מועיל תמיד גם למטלטלין. [רע"א]

[15] כך פירש שם הפנ"י, וראה שם בריטב"א למה אי אפשר לבאר שהוא מדין חצר. ומשמע מכאן דקנין אגב הוי מן התורה. ונחלקו בזה הראשונים. וראה בתוס' כאן שכתבו דהוי מדרבנן ופסוק זה אינו אלא אסמכתא לתקנת חכמים, וראה שם בהערות מש"כ בזה, וראה עוד ב"קהלת יעקב" תוספת דרבנן א' ל"ב שהאריך בענין זה.

[16] והקשה החת"ס הרי בעציץ נקוב, קונה נכסים אגב עציץ, על אף שהעציץ נייד? ותירץ, שיש לחלק בין ניידי על דעת עצמן, כעבדים, לזרעים שבעציץ נקוב, שהם לא ניידי מחמת עצמם, וכפי החילוק שהוזכר בתוס'.

[17] ויש לדון אם הכוונה היא שקונה את העבד והמטלטלין יחד, או שקודם קונה את העבד ואחר כך את המטלטלין, ולפי הש"ך קודם קונה את העבד. ולפי תירוץ זה לא נחלקו הברייתות אלא מדברות במציאות שונה, ולפי התרוץ הראשון נחלקו אם בעינן לקנין אגב קרקע דומיא דערים מצורות.

[18] המקור לקנין חצר הוא מהפסוק "אם המצא תמצא בידו הגנבה" ודרשו [ב"מ י א] היתור של "המצא תמצא" לרבות כל מקום שהוא רשותו של אדם. ובטעם שלא מועיל במהלכת, יש שביארו שבעינן דומיא ד"ידו" שהיא משתמרת לדעתו, וחצר מהלכת אינה משתמרת לדעתו שהרי היא עשויה להרחיק ממנו שלא ברצונו [כך ביארו אחרונים בדעת רש"י בב"מ]. ויש ראשונים שכתבו שאף אם תהיה משתמרת לדעתו לא מועיל, שכך היא גזירת הכתוב, שכל דבר נייד אינו קונה לו, כיון שאינו דומה לידו של אדם שמקומה קבוע בגופו של אדם [תוס' ב"מ ט ב] והקשו הראשונים, שפסול זה מובן רק לפי דעה אחת בב"מ י ב שחצר נתרבתה מדין "ידו", כלומר, שרשותו של אדם היא כידו, וכל שאינו דומה לידו לא נתרבה. אבל למסקנת הגמרא שם, חצרו של אדם נתרבתה מדין שלוחו, שנחשבת לשלוחו לזכות עבורו, ואם כן קשה, מדוע לא כי כשם ששלוחו מהלך, כך חצרו יכולה להלך. ותירצו, ששליח הולך לדעת המשלח כשהולך בשליחותו, אבל עבד מהלך שלא לדעת בעליו לכן הוי חצר מהלכת ולא קונה. [וראה עוד בגר"ח על הש"ס מש"כ בזה].

[19] יש להעיר שבכל מקום נוקט בלשון "והלכתא בכפות", וראה בשיטמ"ק ב"מ ט ב שהעיר זאת, וראה עוד בכוס ישועות.

[20] התוס' פירשו שמדובר שהעבד הכפות גם ישן, דכפות מועיל שלא יהא חצר מהלכת, וישן מועיל שיחשב שמשתמר לדעתו. ואולם יש חולקים ראה מש"כ בהערות על התוס'. ויש ראשונים שכתבו שכפות היינו גם בידיו וגם ברגליו [ר"ח ורשב"א]. ובגליון תוס' לר"א מטוך הביא בשם מהר"ם מרוטנברג דהיכא דכפות ידיו ורגליו לא בעי ישן, דע"י שרגליו כפותין לא הוי חצר מהלכת, וע"י שידיו כפותות הוי משתמר לדעתו, ובשמעתין איירי בכפותין לגמרי, אבל כשידיו מותרות בעי ישן, וכן כתב רבנו ירוחם [נתיב י' ח"ג] "והוא שיהא העבד כפות, פירוש בידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו".

[21] הגמרא בהמשך תקשה למה צריך שיעמדו בתוכו. וראה בתוס' למה אי אפשר לבאר מטעם חצר.

[22] התרצן העמיד רק את הברייתא האומרת קנה, לכן המשיכה הגמרא בלשון "מכלל", [ויתכן כי אפשר היה לומר שברייתא השניה חולקת גם כשעומדין בתוכה, ולכן נקט בלשון "מכלל"].

[23] הגמרא תשאל מיד מה החילוק בזה.

כהמשך לדיון בין עולא ורב נחמן, מסופר: לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב נחמן מבית המדרש, אמר להו [להם] עולא לחכמים: אין הדבר כפי שהשבתי לרב נחמן, אלא הכי [כך] אמר ר' אלעזר: גובים את החוב מעבדים אפילו מיתמי [מיתומים], משום שלדעת ר' אלעזר עבדים דינם לכל ענין כקרקעות. לאחר ששמע על כך אמר רב נחמן: אשתמטין [השתמט ממני] עולא, כלומר, אם היה עולא אומר את הדבר בפני הייתי מוכיח לו שאינו צודק, ובדרך זו נשמט וברח ממני.

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] מעין זה בנהרדעא ואגבו [והגבו] דייני דנהרדעא את החוב מן העבדים שירשו יתומים, שפסקו כעולא בשם ר' אלעזר, וכן הוה עובדא [היה מעשה] כזה בפומבדיתא ואגביה [והגבה] רב חנא בר ביזנא את החוב מן העבדים. אמר להו [להם לדיינים] רב נחמן: זילו אהדורו [לכו והחזירו] את מה שפסקתם שלא כדין, ואי [ואם] לא תעשו כן — מגבינן לכו לאפדנייכו [אגבה אני מבתיכם] את החוב, לפי שעשיתם שלא כדין.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הא [הרי] עולא, הא [הרי] ר' אלעזר, הא [הרי] דייני נהרדעא והא [והרי] רב חנא בר ביזנא שכולם סבורים שעבדים דינם כקרקעות, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? כלומר, כיצד יכול אתה להחזיק בדעתך נגד כל אלה?

אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני ברייתא אני יודע] ועליה אני מסתמך, דתני [ששנה] החכם אבימי ברייתא זו: פרוזבול, שטר הגורם לאישמיטת כספים בשביעית, חל על הקרקע, אם יש ללווה קרקע, שהוא דבר שאפשר לסמוך עליו, ואינו חל על העבדים לפי שאינם כקרקע. וכן מטלטלין נקנים עם (אגב) הקרקע, ואינן נקנין עם העבדים. משמע שהעבדים אינם כקרקע.

ומציעים, לימא כתנאי [האם לומר שנחלקו כמחלוקת תנאים] בשאלה זו.

ששנינו: מכר לו עבדים וקרקעות, החזיק הקונה בעבדים — לא קנה על ידי כך את הקרקעות, שצריך לעשות בהם מעשה קנין לחוד, וכן אם החזיק בקרקעות — לא קנה עבדים. קנה קרקעות ומטלטלין, כיון שהחזיק בקרקע — קנה מטלטלין עמהן, החזיק במטלטלין — לא קנה קרקע. קנה עבדים ומטלטלין, החזיק בעבדים — לא קנה מטלטלין, החזיק במטלטלין — לא קנה עבדים.

והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: החזיק בעבדים — קנה מטלטלין.

מאי לאו בהא קמפלגי [האם לא בשאלה זו נחלקו] דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור]: עבדים כמקרקעי דמי [כקרקעות נחשבים] ומשום כך המחזיק בהם קנה מיטלטלים עימם, כפי שהקונה קרקע יכול לקנות אגב כך גם מיטלטלים. ומר סבר [וחכם זה בברייתא הראשונה, סבור]: עבדים כמטלטלין דמי [נחשבים], ולכן אינו קונה מיטלטלים אחרים על ידם, שאין מיטלטלים נקנים על ידי מיטלטלים?

את ההצעה הזו דוחים, אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: דכולי עלמא [לדעת הכל]: עבדים כמקרקעי דמי [כקרקעות הם נחשבים], והדתניא [וזו ששנינו] בברייתא השניה קנה מיטלטלים אגב עבדים — שפיר [יפה] ומתאים לכך. והדתניא [וזו ששנינו] בברייתא הראשונה לא קנה, טעמו של תנא זה הוא שסבור כי לקנין אגב בעינן [צריכים אנו] שיהא זה מין קרקע שהוא דומיא [דומה] ל"ערים מצורות ביהודה" שמהן למדים דין קנין מיטלטלים אגב קרקעות כאלה, ובדומה לערים מדובר בקרקעות שלא ניידי [ניידות]. ולכן אף שהעבד דינו כקרקעות ברוב המקרים, כיון שהוא נייד אין דינו לענין קנין לגמרי כקרקעות. והיכן למדנו דבר זה?

דתנן [שכן שנינו במשנה]: נכסים שאין להם אחריות, כלומר, אלה שאי אפשר לעשות שיעבוד עליהם, כגון מיטלטלים — נקנין עם (אגב) נכסים שיש להם אחריות, כלומר, קרקעות, כאשר קונים את הקרקעות, בכל דרך של קנין מועיל: בכסף, בשטר, ובחזקה. ועל כך שאלו: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שמיטלטלים נקנים אגב קרקעות? ואמר חזקיה, שאמר קרא [הכתוב]: "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה" (דברי הימים ב כא, ג), ומאותו מקום המלמד על דין קנין אגב קרקע למד רב איקא גם שאין קנין אגב קרקע נעשה אלא בקרקע שאינה ניידת, ולא בעבדים. זו היתה גירסה אחת בהסברת ההבדל שבין הברייתות ביחס לקנין מיטלטלים אגב עבדים.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אידי: דכולי עלמא [לדעת הכל] עבדי [עבדים] כמטלטלין דמי [נחשבים], והדתניא [וזו ששנויה] לא קנה — שפיר [יפה] שנויה לפי זה, הא דתניא [וזו ששנויה] קנה, מדובר כאשר קנה את המיטלטלים בעודן עליו על העבד, ולכן נקנים עמו.

ומקשים: וכי [וכאשר] עודן עליו מאי הוי [מה יש בכך]? שאף שדבר הנופל בחצירו של אדם נקנה לו, מכל מקום הרי עבד חצר מהלכת היא, וכלל הוא: חצר מהלכת — לא קנה, שדין קנין חצר אינו חל בחצר מהלכת! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן בעבד עומד ואין זו חצר מהלכת — והא [והרי] אמר רבא: כל שאילו היה מהלך לא קנה דבר מה — גם בעומד ויושב לא קנה!

ומתרצים: והלכתא [והלכה] היא בעבד כפות שבעליו קונה דברים שעליו מדין חצר.

ושואלים עוד: בברייתא שהובאה קודם לכן שנינו שהמחזיק בקרקע לא קנה עבדים, והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: החזיק בקרקע קנה עבדים!

ומשיבים: התם [שם] בברייתא הראשונה מדובר בעבדים שהיו עומדין בתוכה בקרקע זו, ולכן נקנו עם הקרקע.

ושואלים: מכלל הדברים תאמר דהאי [שזה] שהברייתא שאומרת לא קנה עוסקת במקרה כשאין עומדין בתוכה?

הניחא להך לישנא [זה נוח ללשון זו השניה] שאמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: שלכל הדעות עבדי כמטלטלי דמי [עבדים כמיטלטלים נחשבים] היינו [זה] הטעם דאי [שאם] עומדין בתוכה — אין [כן] נקנים הם אגב הקרקע, כשאר מיטלטלים, אי [אם] לא עומדים בתוכה — לא, אינם נקנים.

אלא להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב איקא שלכל הדעות עבדי כמקרקעי דמי [עבדים כקרקעות הם נחשבים], אם כן למה לי שיהיו העבדים עומדין בתוכה? הא [הרי] אמר שמואל: מכר לו לחבירו עשר שדות שבעשר מדינות שונות, כיון שהחזיק באחת מהן — קנה כולן, ואין צורך שיחזיק בכל אחת ואחת בעצמה. ואף כאן — שייקנו העבדים (שדינם כקרקע) עם אותה קרקע שהחזיק בה, אף שאינם בתוכה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מקשה, גם להך לישנא [לאותה לשון] שאמר רב איקא עבדי כמטלטלין דמי [שעבדים כמיטלטלים הם נחשבים], אם כן למה לי שיהא עומד העבד בתוכה בתוך הקרקע?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates: After Rav Naḥman exited the study hall, Ulla said to the remaining Sages in the study hall: In truth, this is what Rabbi Elazar said: A slave can be collected as payment even when collecting from the debtor’s orphans. Generally, when collecting a debt from the debtor’s orphans the creditor can collect only from the land that they inherited from their father, which is liened to the debt. Rabbi Elazar rules that a creditor can also collect from the slaves they inherited, as he holds that in this regard, the legal status of slaves is like that of land. Ulla did not reveal this fact to Rav Naḥman, as he knew that Rav Naḥman disagreed and held that the legal status of slaves is like that of movable property. When he heard of Ulla’s revelation, Rav Naḥman said: Ulla evaded me, as had he told me Rabbi Elazar’s full opinion, I would have brought proofs against his opinion.

The Gemara relates: There was an incident in Neharde’a, and the judges of Neharde’a collected, on behalf of a creditor, slaves that orphans had inherited from the debtor. There was an incident in Pumbedita, and Rav Ḥana bar Bizna collected slaves from orphans as repayment for a debt. Rav Naḥman said to those judges: Go and return those slaves to the orphans, and if you do not do so, we will collect the value of the slaves from the proceeds of your own mansions in order to compensate the orphans for their loss, as you have made an elementary mistake in your ruling and therefore you are responsible to rectify it.

Rava said to Rav Naḥman: There is Ulla, there is Rabbi Elazar, there are the judges of Neharde’a, and there is Rav Ḥana bar Bizna, all of whom ruled based on the assumption that the legal status of slaves is like that of land. In accordance with whose opinion does the Master, i.e., you, Rav Naḥman, hold?

Rav Naḥman said to him: I know a baraita that supports my opinion, as Avimi teaches: A document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] takes effect upon a debt assumed by one who owns land, but a prosbol does not take effect upon a debt assumed by one who owns slaves of the debtor. And movable property is acquired together with the land one acquires through the act of acquisition performed on the land, but movable property cannot be acquired together with the slaves that one acquires. Both halakhot assume that in these cases the legal status of slaves is not like that of land.

The Gemara suggests: Let us say that this issue is the subject of a dispute between tanna’im in the following baraitot.

One baraita teaches: If one sold slaves and land to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the land. If he took possession of the land alone, he does not thereby acquire the slaves. If one sold land and movable property to a buyer and the buyer took possession of the land alone, he thereby also acquires the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the land. If one sold slaves and movable property to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the slaves.

But isn’t it taught in another baraita: If the buyer took possession of the slaves alone, he thereby also acquires the movable property? This directly contradicts the ruling in the parallel clause of the previous baraita.

What, is it not the case that it is about this that they disagree, that one Sage, the tanna of the second baraita, holds that the legal status of slaves is like that of land, and the other Sage, the tanna of the first baraita, holds that the legal status of slaves is like that of movable property?

The Gemara rejects this: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of land, and therefore, that which is taught in the second baraita, that by taking possession of the slaves he also acquires the movable property, is properly understood. And that which is taught in the first baraita, that in such a case he does not acquire the movable property, the reason for this ruling is that the tanna of that baraita holds that in order for movable property to be acquired together with land, we require that he acquire land similar to “fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3), which do not move around. Slaves, even if their legal status is generally like that of land, do not fulfill this requirement.

The reason behind the need for land to be like the “fortified cities in Judea” is that the halakha that one can acquire movable property together with land is derived from this verse, as we learned in a mishna (Kiddushin 26a): Property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, is acquired together with property that does serve as a guarantee, i.e., land, be it through the buyer giving money to the seller, by the seller giving the buyer a bill of sale, or by the buyer performing an act of taking possession. The Gemara asks: From where is this matter derived? Ḥizkiyya said: As the verse states: “And their father gave them great gifts, of silver, and of gold, and of precious things, with fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3). The verse indicates that the acquisition of the movable property was done together with that of the cities of Judea.

There are those who say that Rav Ika stated a different answer: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of movable property, and therefore, that which is taught in the first baraita, that by taking possession of the slaves he does not also acquire the movable property, is properly understood. And that which is taught in the second baraita, that in such a case he acquires the movable property, applies to a case in which at the moment the slave was acquired, the movable property was still upon him, e.g., the slave was holding it, and it could therefore be acquired together with the slave. This is because one’s slave is considered like one’s courtyard, and any item that is placed within it is acquired for its owner.

The Gemara asks: But even if the movable property was still upon him, what of it? Even if one claims a slave is like a courtyard, he is a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not acquire items placed upon it. And if you would say that the case is one where the slave is standing at the time of the transaction, that is still insufficient, as didn’t Rava say: Anything that does not acquire when moving also does not acquire when it is standing or sitting. The fact that the slave can move gives him the status of a mobile courtyard, regardless if he is currently moving or not.

The Gemara concludes: And the halakha is that where a slave is bound up and is unable to walk, his status is like that of an immobile courtyard, and his master will acquire anything that is placed upon him at that time.

The Gemara presents another contradiction to the first baraita cited above, which explicitly states that one cannot acquire slaves by taking possession of land: But isn’t it taught in another baraita: If he took possession of the land alone, he thereby also acquires the slaves?

The Gemara resolves the contradiction: There, in the baraita just cited, the case is one where the slaves are standing within the borders of the land that was acquired.

The Gemara notes: By inference, the ruling of this first baraita, which states that he does not acquire the slaves, is stated with regard to a case where they are not standing within the borders of the land that was acquired.

This works out well according to that second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property. This is the reason that if the slaves are standing within the borders of the land, yes, they are acquired together with the land, but if not, no, they are not acquired. The Gemara assumes that movable property is acquired together with land only if at the time of the acquisition it is placed upon the land.

But according to that first formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of land, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land? As doesn’t Shmuel say: If someone sold him ten fields, located in ten different countries, once he takes possession of one of them, he has acquired all of them? If the legal status of slaves is like that of land, then the same principle should apply to them, and it should be unnecessary for them to be standing within the land’s borders.

The Gemara reconsiders: But even according to your reasoning, one can ask: According to the second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקיימא לן כרבא. אמר עולא הלכה גובין מן העבדים אפי' מן היתומים כו' אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא והא ר' אלעזר והא דייני דנהרדעא והא רב אחא בר ביזנא כולהו סבירא להו גובין מן העבדים מר כמאן סבירא ליה.

אמר ליה אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים וקי"ל כרב נחמן.

ואמר לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים כו'.

ותניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין כו' והלכתא בכפות קשורות ידיו ורגליו שאינו יכול לזוז ממקומו ומכר לו העבד והכלים שעליו החזיק בזה העבד הכפות קנה מטלטלין שעליו וכו'.

והא דתניא החזיק בקרקעות קנה העבדים בעומדים בתוכה ואע"ג דקי"ל צבורין לא בעינן הני מילי במטלטלי דלא ניידי אבל במטלטלי דניידי בעינן צבורין. והא דתניא החזיק בקרקעות לא קנה עבדים בדלא קיימי בגוה.

הא דאמר שמואל מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחד זכה בכולן דסדנא דארעא [חד] הוא קי"ל כוותיה דהא מותבינן מינה וליכא דפליג עליה:

פרוזבול. חל על הקרקע ואינו חל על העבדים טעמא משום דלא התקינו אלא על המצוי ואין אדם מצוי להלוות את שלו אלא למי שיש לו קרקע, ואע"ג דקי"ל (גיטין לז, א) דאפילו על גבי קרקע כל שהוא כותבין את הפרוזבול משום דלא פלוג רבנן הוא, ועוד דכל שהוא מן הקרקע ראוי לגבות בו חוב מרובה (כקטינה) [כקטינא] דאביי (כתובות צא, ב) דגובין וחוזרין וגובין וכבר כתבתי יותר מזה בגטין בס"ד.

החזיק בעבדים לא קנה קרקע. הא לא אצטריכא ליה אלא אגב סיפא נקטה דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים וטעמא דסיפא משום [דאין] עבדים נקנין אגב קרקע ואפילו למ"ד עבדא כמטלטלין דמי משום דניידי וכדאיתא בשלהי שמעתין.

והתניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין. והשתא הוה ס"ד דקנה באגב קאמר משום דעבדא כמקרקעי דמי.

והלכתא בכפות כלומר בכפות בידים ורגלים אבל אם היה כפות ביד אינו קונה כלומר שהיה תופס בו בחבל אינו קונה דמ"מ עדיין מהלך הוא וחצר המהלכת מיקרי ותדע לך מדקאמר בפ"ק דבבא מציעא (ט, ב) קלתה מינח ניחא ואיהו דקא מסגיא תותא, משמע דאי הוה קלתא מסגיא אע"ג דאגידא ביה ומשתמרת לדעתה, קרינן לה חצר המהלכת ולא קנה. ומדקאמר והלכתא בכפות ולא קאמר בכפות וישן משמע דאפילו כפות וניעור קנה ובפרק הזורק (גיטין עח, א) משמע דכפות וישן בעין דתרתי בעינא שלא תהא חצר המהלכת ושתהא משתמרת לדעתו ולא לדעת החצר דהיינו ישן וכדאמרינן התם נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ואקשינן והא חצר המהלכת היא וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא ישן וכפות בעינן. ושמא חזר בו מההיא דאמר ישן ומשמרתו כלומר לא בישן אלא בכפות ואע"פ שאינו ישן או נאמר דה"ק והלכתא בכפות ולפיכך ישן קנה דהרי זה ככפות ואינו דומה לעומד ויושב ומיהו בהלכות גדולות פסקו דישן וכפות בעינן וכן פרש"י ז"ל בפרק הזורק ושם כתבתיה בארוכה. ולדידי קשיא לי אמאי בעי חצר שאינה מהלכת דהא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא בפ"ק דמציעא ושם כתבתיה בס"ד.

מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. ואפ"ה קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדינן שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל קנה י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן אלא משום דסדנא דארעא חדא הוא אבל באגב לא וכתבו בתוס' דאפילו אמר קני הסמוך לתחום ואגבו קני קרקע העליון שעל גביו לא קנה ואע"ג דהוא צבור בתוכו. וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם [אביהם] מתנות רבות לכסף ולזהב [ולמגדנות] עם ערי בצורות ביהודה אסמכוה ומה התם כסף וזה עם ערים דהיינו מטלטלי אגב ארעא ה"נ בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא.

כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. אוקימנא והוא שנתן דמי כולן הא לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו.

עבדים כנענים והם שמלו וטבלו לשם עבדות יש דברים שהם נדונים בהם כמטלטלין ויש דברים שהם נדונים כקרקעות ויש דברים שהם ממוצעים בין שניהם את שהם נדונים כמטלטלין הוא שאין נפרעין מהם מן היתומים כשאר המטלטלין וכן לענין פרוסבל שאין עושין פרוסבל למי שאין לבעלי חובו קרקע אע"פ שיש להם עבדים וענין פרוסבל הוא שתקן הלל הזקן לכתבו ולמסרו לדיינים קודם שביעית כדי שלא תהא שביעית משמטת חובותיו וענין נוסח שבו הוא שאומר מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים כל שטרותי שיש לי אצל פלוני ופלוני והרי זה מעתה כנגוש ואין עוד בו לעבור על לא יגוש ולא תקנו כן אלא על מי שיש לו קרקע שאין גוביינא שלו מחוסרת כל כך וקרוב להיותו נגוש ועומד וכן שהמוכר את העיר לא מכר את העבדים כמו שיתבאר בבבא בתרא פרק הבית וכן שאם הקנה מטלטליו לאחד העבדים בכלל כמו שיתבאר בפרק מי שמת ולענין שבועה הרי הן כקרקעות לגמרי ואין נשבעין עליהם וכן לענין גזלה שאם גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מפני שהוקש לקרקע שאינה נגזלת וכן שאם הקדיש את עבדו ונהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה בקרקעות ועבדים דינן כקרקעות לענין זה וכן לענין אונאה ולענין תשלומי כפלים:

מי שהקנה לחברו עבדים אגב קרקעות אם הם בתוך הקרקע קנה העבדים בקניית הקרקע אע"פ שבשאר מטלטלין אין צריכין לכך אף בבעלי חיים כדאיתא בקדושין כ"ו ב' בשמועת צפונו לפלוני ועמו מאה צאן וכן בחזקת הבתים ב"ב מ"ד ב' בשמועת מכר לו שדה מכר לו טלית שהקשו וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני אעפ"כ נשתנה הדין בעבדים הואיל ומהלכם ונדנודם מדעת עצמם:

הקנה לו הרבה עבדים והחזיק באחד מהם לא קנה כלם וכן אם החזיק בקרקע לא קנה עבדים אע"פ שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כלם אין הדין כן בעבדים ומ"מ יראה שאם מכר לו עשר שדות ועבדים בתוך כלם שאם החזיק בשדה אחד שקנה כלם קנה גם כן העבדים שבתוכם:

הקנה לו מטלטלין אגב עבדים והחזיק בעבדים אם המטלטלין עליהם קנה מתורת חצרו ובלבד בכפות בידיו ורגליו שנפקע מדין חצר המהלכת אבל בלא כפות אף בישן לא ואפילו היה כפות בידיו והחבל ביד הקונה וכמו שאמרו בראשון של מציעא ט' ב' קלתה מינח ניחא ואיהי דקא מסגי לה אבל חצר המהלכת לא קנה ויש מצריכין בכפות וישן וראיה להם מפרק הזורק בענין נתנו ביד עבדה ישן ושמא בגט החמירו:

מה שבארנו שחצר המהלכת לא קנה משום חצר שאינה משתמרת הוא שכל שמהלכת אינה משתמרת ומטעם זה הניחו גדולי הפוסקים שלא הביאו בהלכותיהם דין חצר המהלכת הואיל וכבר הביאו דין חצר המשתמרת:

מי שעשה את עבדו אפותיקי ומכרו אחר כן הרי בעל חובו גובה הימנו אף במלוה על פה כל שנתברר בעדים מפני שאפותיקי של עבד יש לו קול ולוקח הפסיד על עצמו ויש אומרים דוקא בשטר שאם אין שטר אין קול וכן עיקר אבל אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו אף במלוה בשטר וכן בשאר מטלטלין שאין להם קול ואפילו עשה מזה שטר ויראה שדבר זה האמור בעבד דוקא באפותיקי מפורש עשה לו אפותיקי של מטלטלין אלו בשטר ובאו עדים שבשטר ולקחום מבעל הבית יש אומרים שבעל חוב גובה מהם הרי אין להם התנצלות לומר שאין לזה קול שהרי מכל מקום יודעים הם בכך ואני אומר שאין בעל חוב גובה מהם כל עצמו אינו נקרא אפותיקי הואיל ואין לו קול אצל הכל עשה שורו אפותיקי ומת ונשאר השור ליתומים כתבו הגאונים שבעל חוב גובה ממנו ואין צריך לומר בעשה עבדו אפותיקי ונראה דוקא באפותיקי מפורש:

זילו אהדורו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו. וא"ת לימא ליה לבעל חוב למיהדר ליתמי. ונראה לי דהא דאמרינן טעה בדבר משנה חוזר צריך שיחזרו הדיינים ויאמרו טעינו וכל זמן שלא יחזרו בהם הדיינים לא יטרפו מבעלי דינים שיאמרו כדין דנינו. וראיה מכאן דאמר להו רב נחמן לדיינים ולבעל חוב לא אמר ולא מידי משמע שצריך שיחזרו בהם הדיינים. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.

הא עולא הא רבי אלעזר. תימה הכי נמי נימא כמה תנאי פרק הכותב גבי דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי בסימטא דסברי דעבדא כמטלטלי ומיהו שפיר קא מהדר ליה רב נחמן טפי. תוספות שאנץ.

מר כמאן סבירא ליה. תימה מאי קאמר ליה כמאן סבירא ליה הא פליגי בה רבי מאיר ורבנן בהשואל אי עבדא כמקרקעי דמי או לא לענין שבועה. ויש לומר דהתם היינו לענין מילתא דהויא מן התורה והכא בשמעתין לא מיירי רק בתקנת חכמים וכו' ככתוב בתוספות. ולהכי פריך כמאן סבירא ליה משום דבדינים דרבנן הוה משמע ליה דעבדא כמקרקעי דמי ומייתי לה מפרוזבול דהוי מדרבנן וקנין אגב נמי דמייתי בסמוך הוי מדרבנן דקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא. ובהכי ניחא הא דהכא מסיק רב נחמן דעבדא כמטלטלי דמי ובכמה מקומות משמע דהלכה דעבדי כמקרקעי דמי לענין אונאה וכו'. ולמאי דפרישית ניחא דדוקא במילי דרבנן מסיק רב נחמן הכא דעבדא כמטלטלי דמי ורבא סבירא ליה איפכא אדרבה במילי דרבנן מודו כולי עלמא דכמקרקעי דמי ולכך אקשי ליה מר כמאן סבירא ליה כדפרישית. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

אנא מתניתא ידענא. כתבו בתוספות דהכא לא מיירי אלא במילי דרבנן וכו' עד למאן דאמר נמי כמטלטלי דמי הוי מצי למיפרך וכו'. ופירוש למאן דאמר כמטלטלי דמי הוי מצי למיפרך אמאי צריך שעומדים בתוכה נהי נמי דהוי כמטלטל לענין קניית אגב דאז בעינן שעומדים בתוכה משום דהוו מטלטלי דניידי מכל מקום לענין קניית חזקה גמורה דאורייתא דהיינו נעל גדר ופרץ חשיבי עבדים כמקרקעי וכיון דחשיבי כמקרקעי אמאי צריך עומדים בתוכה והאמר שמואל וכו'. וקשה נימא דברייתא איירי בקנין אגב ואז לא חשיבי לענין קנין אגב אלא כמטלטלי ואמאי אומרים התוספות דהוי מצי למיפרך. וי"ל שהתוספות נראה להם דברייתא איירי בחזקה גמורה. תדע דהא כי פריך אמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו' מאי פריך נימא דאיירי ברייתא כשלא נתן דמי כלן אלא ודאי למה לא תירץ כן לפי שנראה לו דוחק להעמיד כשלא נתן לו דמי כולן הכי נמי נראה לתוספות דוחק להעמיד בחזקת אגב אלא איירי בחזקה גמורה דאורייתא וכדפירש גליון. ותלמידי ה"ר ישראל תירצו דהכי הוה מצי למיפרך למאן דאמר כמטלטלי דלמה נקט עומדים בתוכו ובקנין אגב לוקמה בחזקה ובלא עומדים בתוכו כדאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות קנה כי אפילו למאן דאמר כמטלטלי דמי לעולם מודה שלקנין דאורייתא קרוי קרקע. ואף על פי שהתוספות בדיבור המתחיל למה לי עומדים בתוכו פירשו ומטעם אגב נמי לא קנה וכו' ואי כדאמרן מאי קשיא להו הא מכל מקום הוה קשה יעמיד בלא עומדין בתוכה ובחזקה כדאמר שמואל התם. לא קשיא כי לשם הוה אמינא דבא להשמיענו חידוש שקרקע נקנית אגב קרקע. ע"כ.

עוד חזר מורי הרב והקשה לפירוש התוספות שאומרים למאן דאמר כמטלטלי דמי נמי הוה מצי וכו'. שהרי התלמוד אומר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי הא דתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין שפיר ואמאי הוי שפיר והא עבדים ניידי וחשיבי חצר מהלכת אלא ודאי אינו חושש זה התנא לניידי משום הכי פריך שפיר בתר הכי להאי לישנא דעבדא כמקרקעי דמי משום דאיכא תנא דאמר החזיק בעבדים קנה מטלטלים דסבירא ליה דלא חיישינן לנייד כדפירש והלכך פריך למה לי עומדין בתוכה והאמר שמואל וכו' אבל למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי לא מצי פריך דמשום דעבדא נייד הוא לפיכך בעינן עומדין בתוכה ואם כן מה שאומרים התוספות דמצי פריך למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי אינו כן. גליון.

פרוזבול חל על הקרקע וכו'. מילתא דשכיח תקינו רבנן ואין אדם מלוה אלא אם כן יש ללוה קרקע שעבוד שאין יכול לכלותו. הרא"ש ז"ל.

מכר לו עבדים וקרקעות. אם כן היכי מוכח מהכא דעבדא כמטלטלים דמי בקנין אגב דילמא מטעם חצר איירי הכא שלא לקנות בתורת חצירו ולהכי לא קנה דחצר מהלכת היא. וי"ל דעל כרחך בקנין אגב מיירי וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וקשה נימא לעולם מטעם חצר והחזיק בקרקע לא קנה עבדים משום דעבד חשיב אינו משתמר לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דהוי כצבי רץ כדרכו אבל החזיק בקרקע קנה מטלטלין כיון דמשתמרת לדעתו. וי"ל אם כן דרישא איירי משום דעבד נייד ואינו משתמר לדעתו מאי אתא לאשמועינן דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים כבר השמיענו דעבד נייד ואינו יכול להיות חצר דהוי חצר מהלכת אבל אי טעמא משום אגב השמיענו בסיפא חידוש דאי מרישא דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים הוה אמינא דבר הנקנה בעינן שיהא בתוכו כיון דנאיד משום הכי החזיק בקרקע לא קנה עבדים אבל בסיפא דהיינו החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים שהעבדים הם דבר המקנה סלקא דעתך אמינא דנאיד יקנה המטלטלים אגב העבד קמשמע לן דלא קנה משום דחשיב מטלטל ומטלטלין אגב מטלטלין אין נקנין. גליון.

בקרקעות לא קנה עבדים. פירש רש"י ז"ל משום דניידי ובעינן עומדים בתוכה. והוצרך לפרש כן שאם לא היה מפרש כן אם כן בתר הכי דקאמר מר סבר עבדא כמטלטלי דמי משום הכי החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין דכיון דהוי כמטלטל אם כן ברישא החזיק בקרקע אמאי לא קנה עבדים על כן הוצרך לפרש ברישא לפי המסקנא משום דנאיד. אבל קשה כיון דידע טעמא דנאיד אם כן יאמר דעל כרחך עבדא כמקרקעי דמי והא דקתני בסיפא החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים משום דעבדא נאיד. וי"ל דלענין קניית אגב שהוא קנין דרבנן ידע דכיון דעבדא נאיד אינו נקנה אגב קרקע והילכך החזיק בקרקע לא קנה עבדים אבל לענין חזקה גמורה היכא דהחזיק בעבדים דלא קנה מטלטלים אם היה אומר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי לא היה סבור דנאיד מבטל הקנין אלא כיון דחשוב העבד כקרקע אם החזיק בעבד הוי ליה לקנות המטלטל ולפיכך לא אמר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. גליון.
ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וי"ל אף על גב דאמרינן השתא דהוה ידע האי סברא דנאיד לא רצה לומר דהאי דקתני לא קנה סבר כמקרקעי דמי ומכל מקום לא קנה ושאני מקרקעי דנאדי כמתרץ רב איקא דהוה משתמע ליה דלא אמרינן האי סברא אלא ליפות כח העבדים לומר דאין נקנין אגב קרקע דחשובין הן אבל לגרוע לומר שאין קונים מטלטלים אגבן לא הוה משתמע. ע"כ.

דכולי עלמא עבדא כמקרקעי. מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי ואפילו הכי קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל וכו' ככתוב במגיד משנה בפרק ג' מהלכות מכירה וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם אביהם וכו' אסמכוה ומה התם כסף וזהב עם ערים דהיינו מטלטלין אגב ארעא הכי בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא. הרשב"א ז"ל.

החזיק בעבדים לא קנה קרקעות. למאי דבעינן למימר דסבר עבדא כמטלטלי תנא החזיק בעבדים לא קנה קרקעות אגב דבעי למימר בקרקעות לא קנה עבדים לאשמועינן דלא קני משום דניידי אף על גב דשאר מטלטלי קני. ולמאי דאמרינן דכמקרקעי דמי אשמועינן החזיק בקרקע לא קנה קרקע דאין קרקע נקנה באגב ואפילו עבדים דמו למטלטלים. החזיק במטלטלים לא קנה קרקע איצטריך למיתני דלא תימא כיון דמקרקעי קני מטלטלים הוא הדין נמי מטלטלי קני מקרקעי. והאי דקתני החזיק במטלטלים לא קנה עבדים לא איצטריך אלא אגב דתנא החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין. הרא"ש ז"ל.

והלכתא בכפות. יש מצריכין כפות וישן ומביאין ראיה מפרק הזורק ושמא בגט החמירו. מה שביארנו שחצר המהלכת לא קנה משום חצר שאינה משתמרת היא שכל שמהלכת אינה משתמרת ומטעם זה הניחו גדולי הפוסקים שלא הביאו בהלכותיהן דין חצר המהלכת הואיל וכבר הביאו דין חצר המשתמרת. הרב המאירי ז"ל.
ורבינו יונה ז"ל פירש דאפילו אי בעינן בעלמא כפות וישן תרווייהו הכא סגי בכפות דכיון דדעת אחרת מקנה הוי ליה חצר המשתמרת לדעתו כדמוכח פרק קמא דגיטין. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

למה לי עומדין בתוכה. דמטעם אגב ליכא למימר ככתוב בתוספות. וקשה דילמא מטעם חצר הוא נקנה. יש לומר דמשמע דקים ליה דהך ברייתא דהחזיק בקרקע קנה עבדים מיתניא ככל מילי בההיא דלעיל ולא פליגן אלא דבההיא דלעיל תני החזיק בעבדים לא קנה קרקע והכא קתני קנה ובההיא קתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלי ואם כן הא נמי סברה כן ואי טעמא משום חצר אמאי החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים תיקני להו משום חצר בעודן עליו ובכפות. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא אמר שמואל מכר וכו'. ובלא נתן דמי כולן לא מצי לאוקמה דאם כן כי עומדים בתוכה אמאי קנה דמטעם חצר לא קנה וכן אי קני מטעם אגב ככתוב בתוספות. ע"כ גליון תוספות.

תוס' בד"ה מכר לו עבדים כו' דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני כו' עכ"ל וצ"ע שהרי כתבו לקמן דסתם קרקעות אין עבדים משתמרין בהן לדעתו כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה בעינן דומיא כו' והחזיק בקרקע לא קנה עבדים כו' עכ"ל ולקמן דפריך מדשמואל לא בקנין אגב אלא מחמת דחשיב כמחובר כמו שפי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא בכפות כו' ת"ל דהוי חצר מהלכת כו' עכ"ל דטפי ה"ל למנקט האי טעמא כדנקט ליה נמי הכא בשמעתין וק"ל:

ד"ה זילו אהדורו חשיב ליה כטועה בדבר משנה. ד"ל דקי"ל דהדין חוזר לאפוקי טעה בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו כמבואר בסנהדרין:

גמ' שפיר והדתניא קנה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר להו עולא ליושבין לפניו הס"ד:

בד"ה נקנין כו' ומטלטלין הס"ד:

תוס' בד"ה ל"ל כו' ע"כ לא מטעם חצר כו'. נ"ב פירוש דלא תימא נהי דחשבינן עבדים כקרקעות מ"מ אין אחד קונה את חבירו כמו י' שדות מאחר שהעבדים הוי דבר המטלטל ואינו מחובר וא"כ בע"כ נאמר שהקרקעות אינן קונין העבדים בקנין פשוט כמו גבי עשר שדות אלא בקנין אחר או משום חצר או משום אגב על כן כתבו ע"כ כו' ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אנא מתניתא כו' וסבר שיעבודא לאו דאורייתא כו'. קצת קשה מאי קאמר ר"נ אנא מתניתא ידענא עולא נמי מצי סבר עבדא כמטלטלי דמי [במילי דרבנן] דאיהו ניהו מ"ד דס"ל ס"פ גט פשוט שיעבודא דאורייתא ועיין:

בא"ד למ"ד נמי כמטלטלי דמי הו"מ למיפרך דהא לא חשיב כו'. אינו מחוור לי דשפיר קאמר לקמן הניחא למ"ד עבדא כמטלטלי יש ליישב שתי הברייתות דאיירי בקנין אגב ולהכי בעינן עומדין בתוכה ועבד לא חשיב כמחובר שיהיה נקנה מדשמואל אבל למ"ד כמקרקעי דמי לא מצית למימר מטעם אגב דאין קרקע נקנית אגב קרקע ע"כ צ"ל [הך ברייתא דקני] מטעם דחשיב מחובר וקונה מדשמואל כמ"ש התוס' בסמוך ולכך נמי לא מקשה מפשטא דברייתא לשמואל [די"ל דלא חשיב מחובר] ודו"ק:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות כו' דאי משתמרת לדעתו. ר"ל כגון שהעבד ישן דסתם עבדים אין משתמרין לדעתן כמ"ש בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת כו'. דבריהם מבוארין יותר בגיטין כ"א:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין כו' קרקע הסמוכה לתהום ואגבה כו'. כצ"ל:

בא"ד דהוי כעשר שדות בעשר מדינות. הס"ד כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג דלא ניידי הס"ד ואחר כך מ"ד

תד"ה אנא (בסופו). גבי מטלטלין לפלוני. כצ"ל:

תד"ה פרוזבול שכותבין על עציץ נקוב. הוא (בגיטין לז):

תד"ה מכר. עי' מהרש"א אבל בל"ז א"א לאוקמי מטעם חצר דלא שייך בקרקע שתהא נקנית ע"י חצר דמטלטלי ועבדי:

תד"ה והלכתא כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדה כו'. כצ"ל:

תד"ה ל"ל דסתם עבדים א"מ לדעתו. משמע דמ"מ גם בהם מ"ל משתמרים לדעתו וכ"מ לעיל בד"ה מכר ונראה דהיינו בכפות וא"כ קשה מהו הדוחק לאוקמי בכה"ג הלא כמו כן אוקימנא להא דתני החזיק בעבדים קנה מטלטלין:

בא"ד ואפי' אמר קני קרקע הסמוכה לתחום כו'. לכאורה מאי רבותא דסמוכה לתחום ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל הסמוכה לתהום בה' אבל הרשב"א והה"מ העתיקו ג"כ בשמם לתחום:

תוס' ד"ה אנא כו' וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן. עי' קדושין דף ה ע"א תוס' ד"ה ומנין שאף בשטר ולקמן קד ע"ב ד"ה אגב:

בא"ד הוה מצי למפרך. קשה לי על קושייתם הא כתבו בסמוך ד"ה למה לי כו' פי' על כרחך כו'. ביאור דבריהם בהא דאמרי' מכלל דאי אין עומדין בתוכה ל"ק דמשמע בזה מדקתני עומדין בתוכה דקנה הוא דקשיא דגם באין עומדין בתוכה לקני. והיינו דבלא"ה ל"ק די"ל דעבד לא הוי כמחובר לקרקע ולא מהני בו חזקה דקרקע אלא מדקני בעומדין בתוכו ע"כ דהוי כמחובר ממילא גם באין עומדין לקני מדין י' שדות. וא"כ ממילא ניחא דאי עבדי כמטלטלין ניחא די"ל דלא הוי כמחובר ועומדין דקנה מדין אגב ובאין עומדין לא קני מדין חזקה. אף דבדאורייתא הוי כקרקע מ"מ לא הוי כמחובר. אבל למ"ד דכמקרקע א"כ מקני בעומדים בתוכה ע"כ מדין חזקה ומוכח דהוי כמחובר בזה קשה דגם באין עומדין לקני מדין י' שדות וצלע"ג:

בגמרא א"ל רבא לר"נ הא עולא וכו' מר כמאן ס"ל ואף על גב דרבא בעצמו אמר לעיל עשה עבדו אפותיקי וכו' משמע דבלא אפותיקי ס"ל כר"נ דאינו גובה איכא למימר דרבא אמר הכי לבתר דשמע מר"נ דאמר מתניתא ידענא דהא דקאמר לעיל כדרבא ע"כ שאין זה מדברי עולא לר"נ דהא רבא תלמידו הוה אלא סוגית הש"ס הוא דמסיק הכי ועוד נ"ל דאפשר דרבא גופא לא קשי' ליה אלא במה שאמר ר"נ דאינו גובה מיתמי אבל בלקוחות לא שייך להקשות כן דכיון דעיקר הטעם בלקוחות שגובה מקרקע וא"ג ממטלטלי הוא במלתא דתליא בסברא דמכירת מטלטלין לית להו קלא ולא ידעו הלקוחות ליזהר היטב כמ"ש הטור בסי' קי"ז וא"כ שפיר יש לחלק דאע"ג דעבדא כמקרקע דמי שאני עבדי דניידי כיון דלית ליה קלא דינו כמטלטלי משא"כ בכל הני שהושוו עבד לקרקעות הם דברים שהם מגזירת הכתוב כמו שבועה ואונאה אבל עיקר קושיא דרבא לר"נ הוא מיתמי דבזה אין שום סברא לחלק בין עבד לשאר קרקעות דעיקר מה שהשוה עבד לקרקע נפקא לן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וא"כ כיון דלענין ירושת האב לבנים הקישן הכתוב ראוי לומר שיגבה הב"ח של אב מזו כמו מזו ששניהם ירושה אחת הם וטעמא דקלא לא שייך הכא וע"ז תי' ר"נ שפיר אנא מתניתין ידענא וכוונתו דבפרוזבול נמי ליכא שום טעמא לחלק בין עבד לקרקעות ע"פ הסברא ואפ"ה מצינו שחלקו ביניהם א"ו הטעם הוא דבכל מילי דרבנן העבד שוה למטלטלי כמ"ש התוספות עיין מ"ש בסמוך ובתוס' פרק חזקת הבתים פירשו דהא דרבא איירי במלוה ע"פ וליתא להסכמת הפוסקים:

בתוספות בד"ה אנא מתניתא ידענא אע"ג דבכמה דוכתין כו' אור"י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן וליגבי מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. וקשה לפירושם דא"כ איך נשמט עולא בדין זה מר"נ וגנבא גנובי למה לי דהא עולא ס"ל בהדיא ס"פ ג"פ דשעבודא דאורייתא ועוד דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כמ"ד שעבודא דאורייתא בכמה דוכתי ובהא קי"ל נמי בפרק יש נוחלין בש"ס להדיא דהלכה כר"נ דאין גובין מעבדים דיתמי ועוד דמדברי התוס' עצמם בפ' י"נ ד' קכ"ה שכ' דר"נ ס"ל דיתומים שגבו בחובת אביהם בין קרקע ובין מטלטלי שהבכור נוטל פי שנים אלא דאליבא דבני מערבא מחלק בין קרקע למטלטלי ע"ש באריכות ובס"פ ג"פ מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דשעבודא דאורייתא דהא מקשו התם הכי מדרבה אדרבה וא"כ משמע להדי' דר"נ גופיה סובר דשעבודא דאורייתא ע"ש מיהו לפירוש התוס' פ' ג"פ יש ליישב קצת אבל לפמש"כ שם באריכות דעיקר פלוגתא עולא ורבה אי שעבודא דאוריית' היינו שנכסי הלוה משועבדים למלוה תיכף משעת הלוואה והיינו מבני חורין וזה כתיב בתורה כמ"ש שם הרשב"ם להדיא אלא שסובר עולא ג"כ דאמרינן ממילא מצד סברא כיון דאוקמי' רחמנא ברשות המלוה משעת הלוואה א"כ ראוי לומר שיטרוף מהלקוחות וכן מיתומים ורבה סובר דמדאורייתא אין למלוה בנכסי הלוה אלא משעת טריפה ודין הפרעון וא"כ מה שאמרו חכמים שגובה מלקוחות אינו מצד הדין אלא מצד תקנה נמצא לפ"ז לק"מ דהא ליכא למ"ד ששיעבוד לקוחות הוא מדאורייתא לגמרי דלא מצינו כן בתורה ומכ"ש דלא שייך מדאורייתא שום חילוק בין קרקע למטלטלי אלא דמ"ש עולא דבר תורה גובה מנכסים משועבדים היינו שחכמים העמידו דבריהם ומצאו טעם לדבר מן התורה מצד הסברא אבל מדאורייתא ודאי לא הוי וא"כ א"ש דהוי לענין זה מילי דרבנן דהם אמרו והם אמרו הכל מצד הסברא דעבד יש לדמותו למטלטלי לדין זה כיון דלית ליה קלא כמו שגוף הדין דאין גובין ממטלטלי אינו נזכר בתורה ואינו תלוי במה שנקרא מטלטלי אלא שאמרו כן מטעם דלית ליה קלא אבל כל הני דמייתי התוספות דעבדא כמקרקע היינו בדבר שנזכר בפי' בתורה והחילוק נזכר בפי' בין מקרקע למטלטלי מגזירת הכתוב ותלוי במה שנקרא קרקע וא"כ עבד נמי איקרי קרקע ודוק היטב כי נכון הוא. ואף אם אולי התוספות לא כוונו לזה מ"מ נתיישב דלא קשיא הלכתא אהלכתא ונתישבו ג"כ דברי הרא"ש וכ"נ מלשון הרשב"ם בפ' י"נ ובפ' ג"פ ובחדושי לטוח"מ סימן ל"ט הארכתי מזה ע"ש: ובתוספות דבכורות דף נ"ג כתבו להדיא בשם רבינו תם דתקנת הגאונים שגובים ממטלטלי דיתמי הוא מן התורה ונראה שנתכוונו לסברא זו שכתבתי ע"ש. אח"כ מצאתי עוד בחידושי הרשב"א בסוף מס' קידושין ונראה ג"כ מדבריו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מקרקעי ומטלטלי שווין לדינא דאורייתא והיינו כמו שכתבתי דמדרבנן הוא שאין גובה ממטלטלי וכן נראה מתשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סימן ק"ד ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדולים ועיין בחידושי למסכת קידושין דף י"ב שכתבתי באריכות:

בא"ד ולקמן דקאמר להך לישנא וכו' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי הוי מצי למיפרך וכו' עכ"ל. כוונתם דתקשי בפשיטות ל"ל עומדים בתוכה וקנה מטעם אגב ות"ל דבלא אגב קנה מטעם מחובר כדשמואל דמכר עשר שדות וכו' דקנין זה הוא מדאורייתא וא"כ עבדא כמקרקע דמי אך שיש כאן מקום עיון כמ"ש הרב מהור"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' רי"ח ואביא לשונו בסמוך בד"ה ל"ל עומדין ועי' במה שנכתב שם:

בגמרא לימא כתנאי מכר לו עבדים וכו' והתני' החזיק בעבדים קנה מטלטלי' מאי לאו בהא פליגי וכו' ע"כ. לכאורה יש להקשות אמאי מייתי כלל כל האי ברייתא דמכר לו עבדים דהא בברייתא דאבימי גופא איתמר מטלטלי אינן נקנין עם עבדים וא"כ לא היה צריך להביא אלא הברייתא דהחזיק בעבדים קנה מטלטלין ולימא עלי' מאי לאו בהא פליגי ונ"ל משום דהוי מצי לדחויי לומר דברייתא דאבימי לא איירי כלל מדין אגב כגון דלא אמ' ליה אגב וקני והא דקאמר מטלטלי נקנין עם הקרקע היינו כשהם בתוכה ומיקני מדין חצר דכן הוי משמע הל' עם הקרקעות ואינן נקנין עם עבדים מדין חצר אפילו עודן עליו דהוו חצר מהלכת לכך מייתי מברייתא דמכר לו עבדים דע"כ איירי מדין אגב כמ"ש התו' ועי' מ"ש שם:

שם והתניא החזיק בעבדים וכו' הא דלא דייק תחילה מהחזיק בקרקעות לא קנה עבדים דאיתמר ברישא ולהקשות מדתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים ולימא עליו מאי לאו בהא פליגי יתבאר בסמוך:

בגמרא איכא דאמרי א"ר אחא ברי' דרב איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים היינו משום דשאני בין מטלטלין דניידי וכו' כדפרי' לעיל:

בפרש"י בד"ה ה"ג בקרקע לא קנה עבדים ואע"ג דס"ל להאי תנא וכו' כוונתו דלפי מאי דסלקא דעתין השתא דקא מפלגי אי עבדא כמטלטלי דמי וא"כ תקשה ליה הברייתא גופיה מרישא לסיפא דכיון דס"ל עכשיו עבדים כמטלטלי דמי אמאי לא קנה עבדים כשהחזיק בקרקע ומפרש משום דניידי:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' הקשה מהרש"א דהא בסמוך כתבו דסתם עבדים אין משתמרים לדעתו עכ"ל. וכוונתו דלפ"ז מצינו לומר שפיר דאיירי מדין חצר והחילוק בין מטלטלי לעבדים שאלו משתמרים ואלו אין משתמרים והניחו בצ"ע ולי נראה דלק"מ דכוונת תוס' דאי מדין חצר איירי תקשי למה נקט לחלק בין עבדים למטלטלים דעכשיו לא ידעינן טעמא דברייתא שפיר ולפלוג וליתני בדידיה במטלטלי גופיה בד"א במשתמרת לדעתו אבל אינה משתמרת לא קנה א"נ איפכא בד"א דלא קנה עבדים בניעור שאינו משתמר אבל בישן דמשתמר קנה והוי ידעינן דמטעם חצר איירי א"ו דאיירי מדין אגב ודו"ק:

בגמרא ובתוס' בד"ה בעומדין בתוכה וכו' ולקמן דקאמר והא קמ"ל דלא בעינן צבורין מגופיה הוי מצי למידק עכ"ל מ"מ נראה ליישב דהא דלא מייתי מגופיה דברייתא משום דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקא דרישא באין עומדין בתוכה וסיפא בעומדין בתוכה א"נ סיפא במטלטלין אע"פ שאין עומדין מיקני שפיר מטעם חצר משתמרת והוי צריך למידק עוד א"כ ליפלוג בדידיה לכך ניחא לש"ס להקשות בפשיטות:

בגמרא אלא להך לישנא דאמ' עבדא כקרקע דמי' ל"ל עומדין בתוכה האמר שמואל וכו' כאן יש להקשות דאמאי לא מקשי הש"ס בפשיטות על גופיה דברייתא דהחזיק בקרקע לא קנה עבדים מהא דקאמר שמואל דהא מדאורייתא כ"ע מודים דעבדא כמקרקעי ודשמואל הוי קנין דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל ונראה דלק"מ דהא שמואל גופא לא איירי אלא כשנתן דמי כולן דוקא כדאית' בקדושין וכאן בתוס' וא"כ י"ל דהא דקא' לא קנה היינו כשלא נתן כל הדמים ולפ"ז צ"ל דהשתא נמי לא מקשה הש"ס על האי ברייתא דתנא לא קנה דהא איכא לתרוצי שפיר אלא הקושי' היא על הברייתא דתנא קנה ומוקמינן לה כשעומדין בתוכה וע"כ דמדין מחובר קנה כמ"ש התוס' וא"כ איירי כשנתן הדמים ומקשה שפיר למ"ל עומדין בתוכה ואף שלכאורה יש להקשות א"כ אמאי מוקי הש"ס באמת כשעומדים בתוכה ולא מוקי ליה בפשיטות כאן שנתן דמים וכאן שלא נתן דמים ולא נצטרך לחלק בין ניידי ללא ניידי אבל נ"ל דגם זה לק"מ דא"כ דברייתא דקני איירי אף כשאין עומדים בתוכה ומטעם דעשר שדות א"כ תקשי דליתני ג"כ רבותא גדולה מזו דהחזיק בעבדים קנה קרקע מטעם מחובר ועוד דנראה יותר פשוט שכל החלוקים נאמרו ג"כ בברייתא דקנה כמו באידך ברייתא שכן הסוגי' לשנות דבר והפוכו אלא דבשני הדברים דמייתי הש"ס כאן נשתנה הברייתא אבל אינך בשניהם שווים וא"כ מקשי הש"ס שפיר וזה המשך הלשון דבתחילה מקשה הברייתות אהדדי וכוונתו לחזור על הראשונים לומר דתנאי היא והא דלא מקש' כן בתחילה מרישא דברייתא נראה דמעיקרא ניחא ליה להקשות מסיפא דכאן איכא לשנויי בדחיקא כאן שנתן דמים כאן שלא נתן דמים לכך ניחא ליה להקשות מסיפא ברווחא ואחר דמשני דמסיפא לא משמע כתנאי חוזר לדייק מרישא ומשני כשעומדים בתוכה וא"כ לאו תנאי היא וע"ז מקשי שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד עבדא כמקרקע דמי למה לי עומדין בתוכה דכיון דאמרת דמדין מחובר קנה והיינו כשנתן דמים א"כ אמאי נקט החזיק בקרקע קנה עבדים אבל איפכא לא והיינו משום דלא שייך התם עומדין בתוכה ותיפוק ליה דאפילו כשאין עומדין בתוכה מיקנו כדשמואל וא"כ אפי' החזיק בעבדים ניקנו הקרקעות ולפ"ז נתיישב שפיר לשון למה לי וזה הפי' מוכרח בדברי תוס' כמ"ש בסמוך אלא דלשון מכלל דהאי לא קנה לא מיתוקמ' שפיר דהא אברייתא שלא קנה לק"מ אבל מלשון רש"י ותו' נראה בלא"ה דלא גרסינן לה שפירשו בעומדין בתוכה והא דקאמר לא קנה כשאין עומדין בתוכה משמע שאינו מלשון הגמרא:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין בתוכה פי' ע"כ לא מטעם חצר וכו' עד סוף הדיבור. א"א ליישב לשון תו' בפשטו' דלמה להו כל ההוכחות להוכיח דאיירי מקניית מחובר ולא ניחא להו לפ' דהמקשה הקשה בפשיטות למה לא קנה מדין מחובר אלא צ"ל לפירושם לא הוי סלקא אדעתין כלל להשוות עבד למחובר משום דאין תשמישן שוה ואין שמם שוה לכך הוצרכו לכל אותן הוכחות מגופא דברייתא ולפ"ז קשה דא"כ היאך כ' תוס' לעיל בד"ה אנא מתניתא ידענא וכו' ולקמן דקאמר להך לישנא דקאמר עבדא כמטלטלי נמי הוי מצי למיפרך מדשמואל עכ"ל והיינו כמו שפירשתי לעיל וא"כ לפי מ"ש כאן לא הקשו לעיל כלום דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא שייך כל הוכחות כלל לעשר שדות אע"ג דהקנין הוא דאורייתא מ"מ עבד לא חשיב כמחובר שאין תשמישן שוה וכל הסוגיא מיפרשא שפיר בענין אגב וזו קושי' הרב מוהרר"א ששון בתשובותיו סי' רי"ח והניחה בתימה וצ"ע. ואף שקיצר מאד בלשונו אלא סתמא כתב דשני דברי תו' אלו סותרים זה את זה נראה שהבין דברי התוס' כמו שכתבתי דבלאו הוכחתם לא הוי מדמינן עבד למחובר אך האמת יורה דרכו דהמעיין בל' תוס' יראה שכוונתו למה שכתבתי בדברי הגמ' דהא מכל דבריהם שבזה הדיבור משמע שאינם מפרשים קושית הש"ס ממימרא דשמואל על הברייתא דתניא לא קנה עבדים דא"כ אין שחר לדבריהם כלל א"ו שכיונו למ"ש דלמ"ד לא קנה לק"מ די"ל דאיירי כשלא נתן דמים לכך מפרשים דהקושיא היא למ"ד קנה דל"ל עומדין בתוכה כיון דע"כ מיירי בשנתן דמים וקנה מטעם מחובר כדמפרש היטב בכל הדיבור וא"כ התו' החזיקו לסבר' פשוט' דשייך בעבד הדין של עשר שדות לפי מאי דס"ד השתא אלא שהוצרכו להוכיח דאיירי שנתן דמי' ליישב הלשון דל"ל עומדין בתוכה משמע דבכה"ג גופא מיקני מדשמואל אבל לעיל כתבו שפיר דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי יש להקשות כן דאמאי מוקים לה כשעומדים בתוכה ומיקני מטעם אגב ולא קאמר דאיירי כשנתן דמים ומיקני מדשמואל ולפמ"ש לעיל מסברתי דאי בנתן דמים איירי תקשי דליתני איפכא יראה דלק"מ אלא דאפשר לפרש הקושיא של תוס' דאפילו בכה"ג תיקשי דהא ברייתא דקנה אצד קנין מהדר וא"כ ליתני נמי איפכא דהחזיק בעבדים מצינו לומר דקנה קרקע. ועוד י"ל דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי וקנה מטעם אגב ע"כ איירי כשנתן דמים כדאי' בקידושין דאמר רבא באגב נמי לא שנו אלא שנתן דמים לפי שיטת רש"י ותוס' שם משא"כ לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודוק היטב כי דברים נכונים וברורים הם בסוגית הש"ס ולשון התוס' ונתיישבו כמה דקדוקים בעז"ה ומ"ש התוס' דאי מטעם חצר לא קנה דסתם עבדים אין משתמרים וכו' אע"ג דמשכחת לה בישן לא ה"ל לסתום אלא לפ'. ועוד דלמ"ד עבד' כמקרקעי דמי ע"כ לא ניחא ליה לאוקמי בישן דאלת"ה ה"ל למימר דלכ"ע מקרקעי דניידי לא קנה מטעם אגב אלא מטעם חצר והא דקנה היינו בישן אע"כ כדפרישית:

לבתר דנפק. ר''נ: אמר להו עולא. ליושבין לפניו: הכי אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי. דעבדא כמקרקעי דמי: אשתמטין עולא. נשמט ממני וירא משום דס''ל עבדא כמטלטלי דמי ומתיירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות: הוה עובדא ואגבו דייני דנהרדעא. אפי' מיתמי: הא עולא והא ר' אלעזר כו'. דכולהו סבירי להו כמקרקעי דמו: מר. דאמר כמטלטלי כמאן ס''ל: פרוזבול. מפרש בגיטין (דף לו.) שתיקן הלל הזקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית המלוה: חל על הקרקע. דכיון דלא מחוסרי גוביינא וזה כתב לו עליהן שכל חוב שיש לו עליו שיגבנו כל זמן שירצה קיימי ברשותיה דמלוה: נקנין עם הקרקע. אם מכר לו קרקע ומטלטלין והחזיק בקרקע קנה מטלטלין אע''פ שלא משך: ואין נקנין עם העבדים. שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין ויכול מוכר לחזור במטלטלין אלמא עבדא כמטלטלי: ה''ג בקרקע לא קנה עבדים. ואע''ג דס''ל להאי תנא עבדים כמטלטלין דמי אפ''ה לא קנה אלא א''כ עומד העבד בתוכה בשעה שהחזיק בה כדמתרץ לקמן שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי: דומיא דערים מצורות. דמהאי קרא נפקא לן במס' קדושין דמטלטלין נקנין בחזקת קרקעות דכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערי מצורות הלכך בעינן מקרקעי דלא ניידי כי התם: חצר מהלכת היא. אינה קונה לבעליה כלום דלאו חצר היא במהלכת: והלכתא. הא דמתרצינן דקנה ליה עבד בעודן עליו כגון שהעבד כפות שאינו ראוי לילך דדמי לחצר: והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים. ולעיל קתני דלא קנה: בעומדין בתוכה. וההיא דלעיל בשאין עומדין בתוכה: הניחא להך לישנא. דאוקי רב איקא לעיל לההיא מתני' דעבדי כמטלטלי דמי כו':

בין ע''פ לבשטר דבמלוה בשטר גובה משום נעילת דלת ובמלוה על פה לא גבי משום דליכא קלא ובשטר אית ליה קלא אבל מיתמי מה לי מלוה ע''פ מה לי מלוה בשטר אלא ודאי כל היכא דגבי מלקוחות משום נעילת דלת גבי נמי מיתמי כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ''ד ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין גבי נמי מיתמי אבל במלוה על פה כיון דלא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת וה''פ א''ר אלעזר אפי' מיתמי בלא אפותיקי משום דהוי כקרקע לא מיניה פי' בלא אפותיקי לא גבי אלא מיניה ופריך מיניה לכול' ומשני באפותיקי וגבי נמי מיתמי ומלקוחות א''נ דקרי מיניה אע''ג דגבי נמי מיתמי כיון דמכח הלוה שעשאו אפותיקי קא גבי: זילו אהדורו. חשיב להו כטועה בדבר משנה: אנא מתניתא ידענא. אע''ג דבכמה דוכתין אשכחן דכמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה אור''י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן ולענין פרוזבול וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא היא ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי דמי למה לי עומדים בתוכה למ''ד נמי כמטלטלי דמי הוה מצי למיפרך דהא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן אלא דבלאו הכי פריך שפיר והא דבעי למידק בפ' המוכר את הבית (ב''ב סח.) אי עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ממתני' דהיו בה עבדים ובהמה כולן מכורין ומייתי לה נמי בפרק מי שמת (שם קנ.) גבי מטלטלין של פלוני לא שייכא הכא כלל דהתם בלשון בני אדם תלינן: פרוזבול חל על הקרקע. אין כותבין פרוזבול אלא על דבר שאי אפשר לכלותו ואע''ג שכותבין על עציץ נקוב (גיטין לז.) כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן: מכר לו עבדים וקרקעות. בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני ואי באין משתמרת לדעתו בתרוייהו לא קנה: בעינן דומיא דערים מצורות. והחזיק בקרקע לא קנה עבדים משום דאין קרקע נקני' באגב: והלכתא בכפות. וצ''ל נמי דמיירי בישן דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת וישן מהני דהוי משתמרת לדעתו כדאמרינן בגיטין פרק הזורק (דף עח.) גבי כתב גט לאשתו ונתנו ביד. עבדו ישן ומשמרתו ה''ז גט ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה ופריך ישן אמאי הוי גט חצר מהלכת הוא וכ''ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא אע''ג דמוקי לה בכפות אפ''ה ניעור אינו גט ואין לפרש הלכתא בכפות כלומר לא חשיב מהלכת ולא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן נמי מועיל דא''כ דבשאין כפות איירי רבא אמאי קאמר רבא ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת וכן פ''ה פרק הזורק והלכתא בכפות ובההוא קאמר רבא דניעור אין גט וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן: בעומדין לתוכה. והא דקאמר לא קנה באין עומדין לתוכה ואפ''ה במטלטלין קנה דלא בעינן צבורין במטלטלין דלא ניידי ולקמן דדייקינן והא קי''ל דלא בעינן צבורין מגופה הוה מצי למידק: למה לי עומדין בתוכה. פי' על כרחך לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ואפי' עומד בצד שדהו דהוי עבד כצבי רץ כדרכו ומטעם אגב נמי לא קנה דקרקע אין נקנית אגב קרקע ואפי' אמר קני קרקע הסמוכה לתחום ואגבה תקנה העליונה דהשתא הוי זו על גב זו לא קני באגב אלא ע''כ הא דקני היינו מחמת דחשיב כמחובר וא''כ אפי' אין עומדין בתוכה נמי דהוי כעשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן והא דקאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף נד.) לא קנה אלא מקום מכושו בלבד היינו בנכסי הגר דהפקר אבל אם דעת אחרת מקנה אותו קנה הכל והא דקאמר התם דמצר מפסיק היינו נמי בנכסי הגר או במכר ולא נתן להם דמי כולם דדמי כולם בעינן כדמוכח בפ''ק דקדושין (דף כז:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד