בבא קמא יב ע"ב

הָא קַיְימָא לַן דְּלָא בָּעֵינַן צְבוּרִין
אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר שָׁאנֵי מִטַּלְטְלִי דְּנָיְידִי מִמִּטַּלְטְלִי דְּלָא נָיְידִי
הָכָא נָמֵי שָׁאנֵי מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי מִמְּקַרְקְעֵי דְּלָא נָיְידִי עַבְדָּא מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי הוּא הָתָם סַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא
נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה וְכוּ'
מְעִילָה הוּא דְּלֵית בְּהוּ הָא מִקְדָּשׁ קָדְשִׁי
מַאן תַּנָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּקָדָשִׁים קַלִּים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר מָמוֹן בְּעָלִים הוּא
דְּתַנְיָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי
וְהָתְנַן הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כִּי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵחַיִּים אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה דְּכִי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ
וּמֵחַיִּים מִי אָמַר וְהָתְנַן בְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם חַי (וְלֹא שָׁחוּט) וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה
וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה דְּכֵיוָן דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה אִית לְהוּ לְכֹהֲנִים זְכִיָּיה בְּגַוֵּייהּ(ו) אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה לָא
וְאֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי
וּמְשַׁנֵּי רָבִינָא בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר אִם בָּאוּ תְּמִימִים יִקְרְבוּ אִם בָּאוּ אִין לְכַתְּחִלָּה לָא
וְאִם אִיתָא דְּכִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מָמוֹנוֹ הוּא מֵחַיִּים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

הא קיימא לן דלא בעינן צבורין!? למה העבדים נקנים רק כשהם עומדים בתוך הקרקע, והרי בדין קנין "אגב" אנו נוקטים להלכה שלא צריך שהמטלטלין יעמדו על גבי הקרקע.

אלא מאי אית לך למימר, מה יש לך לומר ליישב, כי שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי, שיש לחלק בין מטלטלין ניידים, כעבדים, שלמרות שהם נחשבים כמטלטלין, הם נקנים אגב קרקע רק אם הם מונחים על הקרקע הנקנית, לבין מטלטלין שאינם ניידים, הנקנים אגב הקרקע גם כשאינם מונחים על הקרקע. ^[24] ומעתה, שבהכרח הוצרכת לחילוק זה, אם כן, אף ללשון הראשון של רב איקא הסובר שלפי כולם עבדי כמקרקעי, והוקשה לך מדוע החזיק בקרקע לא קנה עבדים אף שאינן עומדים בתוכה וכדין עשר שדות בעשר מדינות, הכי נמי, יש לתרץ כך גם כאן: שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי. יש לחלק בין קרקע ניידת לקרקע שאינה ניידת. עבדא, מקרקעי דניידי הוא, עבד קרקע נייד הוא [שאינו מחובר לקרקע עולם], ובזה אם החזיק בקרקע אחת לא נקנה העבד אלא אם כן עומד בתוכה.

אבל התם, בדינו של שמואל, הקונה עשר שדות והחזיק באחת נקנו כולם אפילו בעשר מדינות שונות, כי סדנא דארעא חד הוא. גוף הקרקע של כל העולם, קרקע אחת גדולה היא, והמחזיק בקרקע אחת, הרי זה כמו שהחזיק בכולן. ^[25]

שנינו במשנה: נכסים שאין בהם מעילה. חיוב נזקין הוא רק כשהזיק נכסים שאין בהם דין מעילה. ^[26]

ומדייקת הגמרא: רק מעילה הוא דלית בהו, הא מקדש, קדשי! מלשון המשנה "נכסים שאין בהם מעילה", משמע שלצורך חיוב בנזקין, העיקר הוא שלא יהיה בנכסים הניזקים דין מעילה, אך אם יהיו הנכסים נכסי הקדש שאין בהם מעילה, יהיה חייב על נזקם, כגון אם הזיק ממונו של אדם בהמת קרבן שהיא בגדר "קדשים קלים", שהוא קרבן הנאכל לבעליו, אך אין בו דין מעילה, ^[27] יהא חייב על נזקיה.

ודנה הגמרא: מאן תנא? מי הוא התנא של משנתנו, המחייב על נזקי שור של הקדש, ולא ממעטם מ"שור רעהו", ולא שור של הקדש [לעיל ו ב]. ^[28] ומשיבה הגמרא: אמר רבי יוחנן: מדובר במשנה בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר, קדשים קלים ממון בעלים הוא נחשב, ולא ממון גבוה, לפיכך המזיק קדשים קלים, חייב, כיון שהוא נחשב בכלל "שור רעהו".

דתניא בברייתא: נאמר בפרשת "שבועת הפקדון" ^[29] [ויקרא ה כא] "ומעלה מעל בה'", בא הכתוב הזה ללמדנו לרבות קדשים קלים, שגם אם מפקיד אדם בהמה שהיא קדשים קלים אצל חברו, וכפר השומר ונשבע לשקר שלא הפקידו אצלו בהמה זו, וחזר והודה שנשבע לו לשקר, הרי הוא חייב בקרבן אשם וחומש כדין "שבועת הפקדון", מפני שקדשים קלים הן ממונו של האדם ^[30], דברי רבי יוסי הגלילי. ושואלת הגמרא: והתנן, שנינו במשנה בקידושין: המקדש אשה בחלקו שנטל מבשר הקרבנות, בין אם קידש בקדשי קדשים, בין אם קידש בקדשים קלים, ^[31] אינה מקודשת, כי קדשים אינם ממונו של אדם, אלא ממון גבוה [ממון של הקב"ה, כביכול] שניתן לאדם רק רשות לאכלו. ונמצא שלא נתן לאשה ממון שתתקדש בו.

ואם קדשים קלים נחשבים לממון בעלים, מדוע המקדש בקדשים קלים אינה מקודשת, לימא, האם נאמר, שמשנה זו היא דלא כשיטת רבי יוסי הגלילי!? ^[32]

ומשיבה הגמרא: אפילו תימא, אפשר לומר שמשנה זו כשיטת רבי יוסי הגלילי היא, כי, אימתי אמר רבי יוסי הגלילי שקדשים קלים הינם ממון בעלים? דוקא מחיים, בעוד בהמת הקרבן חיה. ^[33] אבל לאחר שחיטה, אפילו רבי יוסי הגלילי מודה שאף חלקי הבשר הניתנים לאכילה לבעלים או לכהנים אינם ממון בעלים, ^[34] דכי קא זכו, כאשר זוכים בחלקם מהקרבן, משלחן גבוה קא זכו. זוכים הם משלחנו של הקב"ה. כי כאשר נשחט הקרבן, נעשה כולו של גבוה, וכשהם נוטלים לאכול ממנו את חלקם, הרי הם כנוטלים מנה משולחנו של הקב"ה, כעבד הנוטל מנה מרבו, ואין זה ממון בעלים. ואם כן, אפשר שהמשנה עוסקת כשמקדש בחלקו לאחר שחיטת הקרבן, ובזה מודה רבי יוסי הגלילי שאין הבשר ממון בעלים. ^[35]

אך מקשה הגמרא: ומחיים, מי אמר!? וכי דברי רבי יוסי הגלילי, שקדשים קלים הם ממון בעלים, נאמרו רק כשהם חיים, ולפי זה, רבנן, החולקים עליו, סוברים שאף מחיים הוי ממון גבוה? ^[36] והתנן שנינו במשנה במסכת מעשר שני [א ב]: בכור בהמה טהורה ^[37] מוכרין אותו הכהנים, כאשר הוא תם ללא מום, רק בעודו חי, וימתין הלוקח עד שיפול בו מום, ואז ישחטנו. [ולא שחוט], שאם שחטו את הבכור התם, לא ימכרוהו, כי הוא נאסר בהנאה. ^[38] ואם היה הבכור בעל מום, מוכרין אותו הכהנים בין כשהוא חי, ובין כשהוא שחוט. ^[39]

וכן מקדשין בו הכהנים את האשה, היות והבכור הוא ממונם של הכהנים.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו, לא אמרה המשנה שבכור תם אפשר למוכרו כשהוא חי משום שהוא נחשב ממון בעלים, אלא בכור בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, דכיון דלא חזי להקרבה, אית להו לכהנים זכיה בגוויהו. היות ובזמן הזה הוא אינו ראוי להקרב על המזבח, לכן נחשב הוא ממון כהנים מחיים. אבל בזמן שבית המקדש קיים, דחזי, שאז בכור תם ראוי להקרבה, לא אמרינן דהוי ממון הכהנים שיוכלו למוכרו ולקדש בו אשה, אלא אז הוא ממון גבוה. ^[40]

והגמרא לא סיימה עדיין את הקושיא, ומביאה מה שהקשו ותירצו על רב נחמן כהמשך לקושית הגמרא:

ואיתיביה ^[41] רבא לרב נחמן, על מה שאמר שבזמן שבית המקדש קיים אין הבכור ממון בעלים, מהברייתא ששנינו בה "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו", בא הכתוב לרבות קדשים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי. וכיון שהפסוק מרבה קדשים קלים גם לענין קרבן אשם, ודאי שמדובר אף בזמן שבית המקדש קיים. ^[42] הרי לנו שגם בזמן שבית המקדש קיים קדשים קלים הם ממון בעלים. והרי הבכור הוא קדשים קלים, ומדוע הוא נחשב ממון גבוה?

ומשני רבינא [רבינא מתרץ את דברי רב נחמן], מה שאמר רבי יוסי הגלילי קדשים קלים ממון בעלים הם, מדובר אמנם גם בזמן שבית המקדש קיים, אך לא בבכור הראוי להקרבה, אלא בבכור הנולד בחוצה לארץ, ואליבא לפי שיטתו דרבי שמעון, דאמר במשנה בתמורה [כא א]: אם באו תמימים, יקרבו. אם הביאו בכור מחוץ לארץ [בזמן המקדש], והוא תמים ללא מום, יקריבוהו למזבח. ^[43]

ומשמע: אם "באו", כלומר בדיעבד, אין, אז יקרבו. אבל לכתחילה, לא צריך להביא את הבכורות מחוץ לארץ לארץ ישראל כדי להקריבם, אלא ירעו בשדות עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומם. ולפי זה, אין הבכור בחוץ לארץ נחשב כמי שעומד להקרבה, ולכן הוי בכור זה ממונו של כהן.

ומה שאמר רבי יוסי הגלילי שקדשים קלים הם ממון בעלים, לא אמר זאת אלא באופן כזה שאינו ראוי להקרבה. אבל בשאר קדשים קלים הראויים להקרבה, מודה שהם ממון גבוה.

ועתה מביאה הגמרא את הקושיא:

ואם איתא, דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממונו הוא מחיים, אם אכן רבי יוסי אומר שהן ממון בעלים רק מחיים, ולפי זה רבנן החולקים סוברים שאף מחיים הם ממון גבוה, אם כן, למה צריך רבינא לדחוק ולומר שרבי יוסי הגלילי מדבר רק בבכור בחוץ לארץ כדי שלא יקשה על רב נחמן, לישני, שרבינא יתרץ בפשיטות:

הערות

^[24] בטעם החילוק פירשו אחרונים שקנין אגב הוא שהמטלטלין מתבטלין לקרקע [ראה לעיל הערה 8] ולכן במטלטלין דניידי לא אמרינן כן אלא אם עומדים בתוכה. ובתוס' חילקו בין בהמות לעבדים, שבהמות שאין להם דעת לא מיחשב לניידי, וביאר באגרות משה חו"מ ס' נ"ב שכיון שאין בהם דעת יכול האדון לצוברם ולכן ניתן להחשיבם עם הקרקע מה שאין כן בעבדים. וראה שם שמפרש טעם נוסף, שכל מטלטלין לא בעי צבורין לפי שסדנא דארעא חד הוא, וכפי שתאמר הגמרא בהמשך, ולכן די בכך שעומדים אפילו במקום אחר, ואולם זה בתנאי שעומדים שם מכח המוכר, אבל בעבדים שהם שם מחמת עצמם, לא הוי עמידתם כעומד בקרקע המוכר, ולכן בעי דוקא צבורים.

^[25] על פי רשב"ם [בב"ב סז א]. וראה שם במהדו"ב שנתקשה בדברי הרשב"ם שמבואר לא כן. ושמא יש לומר שזה ההבדל בין שאלת הגמרא לתירוץ. וראה עוד בתורת חיים שהוסיף לבאר, מדוע ללישנא שעבדי כמטלטלי לא פירשה הגמרא את טעם החילוק בין ניידי ללא ניידי, ורק ללישנא דעבדי כמקרקעי הגמרא מפרשת את הטעם. כי למאן דאמר כמטלטלין דמי וזה מדין אגב, מובן שיש לחלק בין נייד ללא נייד, כי בפסוק מוזכר כסף וזהב ומגדנות שאינם ניידי, אבל למאן דאמר כמקרקעי דמי, שאין זה מטעם אגב אלא דהוי כמחובר, הוצרך לפרש לחלק בין קרקעות שמחוברות לעבד נייד שאינו מחובר.

^[26] דין מעילה הוא במה שנהנה בשוה פרוטה מקדשי ה', בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית. וחייב להביא קרבן אשם איל ששוויו שני סלעים הנקרא "אשם מעילות", ומשלם את מה שנהנה בתוספת חומש.

^[27] רק לאחר שנזרק דמם יש מעילה באימוריהם הקרבים על המזבח.

^[28] כך משמע מרש"י ד"ה "ממון בעלים", וראה נמי בתוס' ובביאורים.

^[29] התובע מחברו ממון או פקדון שהוא חייב לו והכחיש הנתבע ונשבע לשקר על כך, ואחר כך הודה ששיקר בשבועה, חייב לשלם לתובע חומש, נוסף על ממון התביעה, ולהביא קרבן אשם. שבועה זו נקראת "שבועת הפקדון". ושם נאמר "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון".

^[30] בהמשך הפסוק נאמר "וכחש בעמיתו" מזה למדים שדין זה לא נאמר על תביעת חפצי הקדש אלא על שבועת ממונו של האדם, והקדש הרי ממון גבוה הוא. ואולם הפסוק "ומעלה מעל בה"' בא ללמדנו שיש אופן של שבועה על הקדש שיש בה דין שבועת הפקדון כי דורשים "ומעלה מעל בה' וכחש" שה'כחש' הולך גם לפניו שכיחש בה', וכן 'כיחש לעמיתו', והיינו הנשבע לשקר על פקדון קדשים קלים שאף שמוקדשים נחשבים הם לממון בעלים לדעת רבי יוסי הגלילי ולכן הנשבע לשקר גם "מעל בה"' וגם "כחש בעמיתו" [רש"י, וראה כן נמי ברש"י בבכורות נג ב] והנה בב"מ נז ב מבואר שאין נשבעין על ההקדשות דכתיב "רעהו" ולא של הקדש, ולהלן עו א דורשים זאת מ"גונב מבית האיש", וכתב רש"י בסוגיין דאע"ג דקדשי שמים אין נשבעין עליהן, בקדשים קלים נשבעים. ובחידושי ר' שמואל [סימן י"ד] ביאר לפי זה שכוונת רש"י לומר, שרבי יוסי הגלילי ורבנן נחלקו האם נשבעין על קדשים קלים, רבנן סוברים שלא נשבעים, וממילא לא יתכן בהסדין שבועת הפקדון [ואפילו אם יקפוץ מעצמו וישבע, כי לא נאמר הדין אלא במי שמחוייב שבועה], ורבי יוסי הגלילי חידש שנשבעין על קדשים קלים שהן ממון בעלים. ונתקשה לפי זה, למה לא פירש רש"י בפשיטות, שהנידון הוא רק אם יש חיוב על כפירת הפקדון כיון שלא קרינן ביה בעמיתו, וחידש רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים נקרא בעמיתו, וכתב לפרש, כיון שיש לאדם זכות הקרבה, וזו זכות ממון, אם כן, שפיר זה נקרא "וכחש בעמיתו", ולכן הוצרך רש"י לומר שמכל מקום אין נשבעין על הקדשות, דהיינו כשהחפץ של הקדש, למרות שהתביעה וכפירת הממון היא של הדיוט. ראה שם.

^[31] קדשי קדשים כגון חטאת ואשם וכו' הנאכלים בעזרה לכהנים, וקדשים קלים כשלמים ותודה וכו' שניתן חלק גם לבעלים ונאכלים בכל העיר.

^[32] ביאור שאלת הגמרא היא, שהיה אפשר לומר שדינו של רבי יוסי הגלילי הוא דין מיוחד לענין חיוב שבועה, שריבתה התורה דאף דאין נשבעין על הקדש, בקדשים קלים כיון שהבעלים זוכים באכילת הבשר לכן ריבתה תורה דשפיר מיקרי "בעמיתו", אבל שיהיה על קדשים קלים דין ממון בעלים עד שיחשב בכלל "שור רעהו" להיות חייב בנזיקין, זה נלמד מסוגיין, שממשנתינו למדנו שבקדשים קלים חייבים, וכיון שלא מצאנו תנא שיאמר שיש בהם גם דין של "עמיתו" אלא רבי יוסי הגלילי, אם כן ודאי משנתינו אליבא דרבי יוסי הגלילי, ודברי רבי יוסי הם לכל התורה שקדשים קלים הוי ממון רעהו ולא רק לענין שבועת הפקדון. ולכן ממשיכה הגמרא לשאול מהמשנה של המקדש בחלקו, כי אם נתברר שהוי ממון בעלים עד שנקרא רעהו, כך גם צריך להועיל לענין המקדש בחלקו שתהיה מקודשת. [על פי הרא"ש בשיטמ"ק, פנ"י, כפי שביאר זאת במנחת יהודה, וראה שם מנין למד רבי יוסי הגלילי עצמו שזה לכל התורה, מדאהדריה קרא "או עשק את עמיתו", אלמא בכה"ג מקרי עמיתו לחוד]. ואף שקדשים קלים הוי ממונו ויכול למוכרו כפי שמבואר בהמשך, מכל מקום, אינו אלא לענין אכילת הבשר, שיוכל הקונה לאוכלו לאחר שיקריבוהו, אבל לא שישחט הקרבן לשם הקונה אותו, כך סובר הקצוה"ח סימן ת"ו סק"ב. ועיי"ש שמביא מהפנ"י הסובר שאפילו נשחט הקרבן לשם הקונה אותו, וכך סובר גם ההפלאה כאן. וראה נמי בחזו"א סימן ג' ס"ק ט "ו.

^[33] ברש"י כתב "מחיים שאחריות הוא עליו" והמפרשים נתקשו בהבנת דבריו, ראה בפנ"י ורש" ש.

^[34] כך סובר רש"י שגם על חלק הבעלים שמקבלים לאחר שחיטה נאמר שזכו משלחן גבוה. אולם התוס' סוברים שזה נאמר רק לגבי חלק הכהנים, כי לא זוכים בחלקם רק על ידי השחיטה, אבל חלקו של בעל הקרבן שהיה שלו גם לפני שחיטת הקרבן נחשב לעולם כממונו, וראה בתוס' רבנו פרץ, כאן וברשב"א וריטב"א בקידושין שם. ולפי דברי התוס' המקדש בחלקו היינו כהן המקדש בחלקו. [וראה בהערות על התוס' הערה 37]

^[35] הקצוה"ח סימן ת"ו סק"א הקשה, אמאי מקרי כפירת ממון? אמנם מעילה אין מחיים, אבל הרי איסור הנאה יש, וכיון שלאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו, ורבי יוסי הגלילי אמר רק מחיים, ואז אסור בהנאה, אם כן, לאו כפירת ממון היא. וראה בחידושי הגרש"ש סימן ט"ז מה שכתב לתרץ ולחלק בין איסורי הנאה של כלאי הכרם לקדשים קלים.

^[36] כי אם רבי יוסי הגלילי מדבר גם לאחר מיתה אפשר לומר שרבנן חולקים עליו בלאחר מיתה ומודים מחיים, אבל אם רבי יוסי מדבר רק מחיים, ודאי שרבנן נחלקו במחיים. פירוש זה שפירשנו בשאלת הגמרא הוא לפי דרכו של התפארת שמואל, המבאר כך לפי רש"י, וכן כל מה שביארנו בהמשך הסוגיא הוא לפי פירושו. ויש דרכים נוספות בביאור הסוגיא: הרשב"א מבאר, שקושיא זו דומה למה שביארנו בהערה 32, שהיה אפשר לומר שדברי רבי יוסי הגלילי נאמרו רק בשבועת הפקדון, ומקשה "ומחיים מי אמר" שנחשב לממונו לכל הדברים אף לנזיקין ולקידושין וכו'. ועל זה מוכיח המקשן מהא דתנן בכור וכו', שבדבר העומד ליקרב, אפילו מחיים אינו נקרא ממונו אלא ממון גבוה. ומה שאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הוא, היינו רק לענין שבועת הפקדון. וראה בפני יהושע מה שמבאר את הסוגיא והוא כעין דרך זו. והתוס' פירשו, ששאלת הגמרא היא על חלק השייך לכהנים, כחזה ושוק בשלמים, וכן בכור שהוא ממתנות כהונה האם נחשב מחיים לממון בעלים בראוי להקרבה. ועל זה מקשה, למה לא אמר רבינא שרב נחמן המעמיד בזה"ז סובר כרבנן, כי הרי לרבי יוסי הגלילי אף בזמן המקדש הוי ממון בעלים. והרשב"א והריטב"א [ראה שם בקידושין] פירשו דרך נוספת בסוגיין, ששאלת הגמרא "ומחיים מי אמר" היא דוקא על הראוי להקרבה, האם מחיים נחשב לממון בעלים. כי כיון שמחלק בין לאחר שחיטה למחיים, משמע שאף זה שלאחר שחיטה הוי ממון גבוה, מחיים הוי ממון בעלים, ועל זה מקשה מבכור, שרק בחו"ל הוי ממון בעלים, אבל הראוי להקרבה לא הוי ממון בעלים. והתוס' הביאו פירוש זה, אך הקשו עליו. וכל הדרכים שנאמרו בביאור הסוגיא הם מפאת שאי אפשר לפרש כפי הפשטות "ומחיים מי אמר" דהיינו שמחיים סובר רבי יוסי הגלילי דלאו ממון בעלים הוא, שהרי נתבאר בגמרא שלאחר שחיטה יש פחות סברא לומר שהוי ממון בעלים, ואם נאמר שגם מחיים לא הוי ממון בעלים כל שכן שגם לאחר שחיטה, וכיצד יתקיימו דברי רבי יוסי הגלילי שאמר "קדשים קלים ממון בעלים הם"? והקשו כן התוס'. ולפי הדרכים שפירשו הראשונים מתיישבת קושיא זו, כי לדרך שפירשנו, הכוונה היא להיפך, שרבי יוסי הגלילי סובר שגם לאחר מיתה הוי ממון בעלים, וכן לדרך הרשב"א מיושב, כי המקשן סבר שרבי יוסי הגלילי מדבר רק לענין שבועת הפקדון, וכן לפירושים האחרים מיושבת קושיית זו וכמבואר בתוס'.

^[37] בכור בהמה טהורה הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה הניתנים לכהנים בין שהוא תם ובין שהוא בעל מום. בכור תם מקריבים לקרבן, ובעל מום נשחט בכל מקום כחולין.

^[38] יש שלא גורסים "ולא שחוט". והטעם כפי שכתבו התוס', שאין בזה חידוש שאסור למוכרו שחוט כי נאסר בהנאה. והתוס' גורסים כן, וביארו שעיקר חידוש המשנה שנמכר חי, דלא כמעשר בהמה שלא נמכר.

^[39] רש"י פירש שמוכרים לכהן, והעירו המפרשים למה לא לישראל וראה בשיטמ"ק בשם הרא"ש ובמהרש"ל.

^[40] וביסוד החילוק בין בכור בזמן הזה לזמן הבית, אף דמצד החפצא של הבכור אין שינוי ועומד הוא להקרבה לכשיבנה המקדש, ראה על כך בחידושי מרן רי"ז הלוי בהל' בכורות.

^[41] הגר"א אומר שמכאן ועד "לישני הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן" אינו מלשון הגמרא, אלא מנוסחת הגאונים.

^[42] כך פירש רש"י, והתוס' פרשו שלקמן י"ג פירש בן עזאי שרבי יוסי מדבר בשלמים, והם שייכים רק בזמן שבית המקדש היה קיים, וממילא גם בבכור מדובר בזמן שבית המקדש קיים דומיא דשלמים.

^[43] במשנה שם לא מובא מיהו בעל ההלכה שאם באו יקרבו, ורבי שמעון הוא המבאר את טעם ההלכה, למה שאר קרבנות צריך להביא ובכור ומעשר אין צורך להביא מחו"ל לפי שיש להם תקנה במקומם, שיכולים להאכל במומם, וכיון שרבי שמעון הוא שאמר את הטעם, משמע שכל המשנה היא מדברי רבי שמעון. ואולם התוס' כתבו, שיותר נראה לגרוס כאן "ואליבא דרבי ישמעאל", לפי שבגמרא שם משמע שהוא בעל ההלכה.

הא קיימא לן [הרי מוחזק לנו] להלכה שלא בעינן [צריכים] להיות המיטלטלים צבורין בתוך הקרקע כדי שייקנו אגב קנין הקרקע, והם נקנים אגב הקרקע בכל מקום שהם נמצאים!

אלא, מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] כי שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי [שונים המיטלטלים הניידים כגון עבדים, ממיטלטלים שאינם ניידים],

הכא נמי [כאן גם כן] לשיטה שעבדים הריהם כקרקעות, צריך אתה לומר שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי [שונות הקרקעות הניידות מקרקעות שאינן ניידות], עבדא מקרקעי דניידי [העבד קרקעות הניידים] הוא, לכן אינו נקנה עם הקרקע אלא אם כן הוא עומד בתוכה, התם [שם] הקונה עשר קרקעות בעשר מדינות, הלא סדנא דארעא חד [הסדן, המושב, של הארץ אחד] הוא ונמצא שכולן מחוברות כאחת.

א שנינו במשנה שחייב המזיק רק על נכסים שאין בהן מעילה.

מלשון המשנה מדייקים: רק מעילה הוא דלית בהו [שאין בהם], הא מקדש קדשי [הרי בכל זאת קדושים הם], כלומר, מדובר במשנתנו גם בקדשים, ואולם דווקא באלה שאין בהם חיוב של מעילה אם נהנה מהם.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא שלפי שיטתו אפשר להבין את הדברים? אמר ר' יוחנן: מדובר במשנתנו בקדשים קלים כגון שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר שקדשים קלים ממון בעלים הוא. שרק משמקריבים אותם חלה עליהם קדושה חמורה, שכל הנהנה מהם מועל בקדשי שמים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר במי שכופר בטענה שממון חבירו נמצא בידו "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון" (ויקרא ה, כא), הרי זה בא לרבות אם הפקיד חבירו אצלו קדשים קלים שהן ממונו של המקריב, אלו דברי ר' יוסי הגלילי, שאף זה בכלל "וכיחש בעמיתו".

ושואלים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: כהן המקדש אשה בחלקו המגיע לו מן הקרבנות, בין שמקדשה בחלקו בקדשי קדשים, בין שמקדשה בקדשים קלים — אינה מקודשת, שאין זה ממונו. לימא [האם לומר] שמשנה זו אינה כדעת ר' יוסי הגלילי?

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יוסי הגלילי, כי [כאשר] אמר ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממונו הם — הרי זה דווקא מחיים, אבל לאחר שחיטה למזבח — אפילו ר' יוסי הגלילי מודה דכי קא זכו [שכאשר זוכים] הבעלים והכהנים בחלק מן השלמים — משלחן גבוה קא זכו [הם זוכים], כלומר, שהקרבן נעשה כולו קודש לה', ולאחר מכן ניתן חלק לכהנים ולבעלים שיש להם זכות ליהנות ממנו, ואין זה עוד ממון הבעלים.

ושואלים: ומחיים ובזמן שהקדשים חיים מי [האם] אמר שממונו הם? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בכור מוכרין אותו תם חי, כלומר, בעודו תמים בלי מום והוא חי (ואולם לא כאשר הוא כבר שחוט, שאז נאסר הוא בהנאה), ואילו בכור בעל מום מוכרים בין שהוא חי ובין שהוא שחוט. ומקדשין בו כהנים את האשה.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו הלכה זו אלא דווקא אצל בכור בזמן הזה, שכיון שלא חזי [ראוי הוא] להקרבה, שהרי אין בית המקדש קיים ואין מקריבים עוד את הבכורות אית להו [יש להם] לכהנים זכייה בגוייהו [בהם] בבכורות, שהרי מיד כשנופל מום בבכור הוא מותר לכהן באכילה, ולכן אף כשהוא תם יש כבר זכות מסויימת לכהן בו. אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי [שראוי] הבכור להקרבה — לא.

ואיתיביה [והקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: מה שנאמר בכתוב "ומעלה מעל בה'" הרי זה בא לרבות קדשים קלים שהן ממונו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי, ור' יוסי הגלילי העוסק בדיני מעילה עוסק בזמן שבית המקדש קיים, והרי אף הבכור בכלל קדשים קלים הוא. ואם כן, ממון הכהן הוא!

ומשני [ומתרץ] רבינא קושיה זו, באומרו כי ר' יוסי הגלילי מדבר בבכור שבחוצה לארץ, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון, שאמר: אם באו הבכורות תמימים מחוץ לארץ — יקרבו לקרבן. ומלשונו שאמר "אם באו" אפשר לדייק כי רק בדיעבד — אין [כן] יקריבום, אבל לכתחלה — לא, וכיון שאינם שייכים להקרבה, ברשות כהן הם.

ואם איתא [יש] מקום לסברה זו דכי [שכאשר] אמר ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממונו הוא — מחיים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Don’t we maintain that the halakha is that we do not need movable property to be piled up upon the land one acquires in order to acquire the movable property together with it?

Rather, what have you to say? Perforce, movable property that moves around by itself, such as slaves, is different from movable property that does not move around by itself, i.e., inanimate objects. The halakha that movable property does not need to be piled up upon the land applies only to the latter. Accordingly, in order to acquire slaves together with land, they must be standing within its borders.

Given this distinction, one can say that here, also, an entity legally classified as land that moves around, such as a slave, is different from land that does not move around. Accordingly, a slave, which is classified as land that moves around, is not included in Shmuel’s ruling, as in his ruling there, he refers only to acquiring multiple plots of land, which is possible only because the crust [sadna] of the earth is one block, and therefore each field is really only one part of a bigger whole. This rationale does not permit acquiring land and slaves together, as a slave is not attached to the earth and is separate from the land.

§ The mishna teaches: One is liable only with regard to damage caused to property for which, were he to use it for a non-sacred purpose, he would not be liable for the misuse of consecrated property.

The Gemara infers: The property in question does not have the prohibition of misuse of consecrated property, but it is consecrated property, yet one is still liable for causing damage to it.

The Gemara asks: Who is the tanna who holds like this? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan said: The mishna is referring to offerings of lesser sanctity and is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that such offerings, before they are slaughtered, are considered property of their owners, as opposed to property of Heaven. It is only once such an offering is slaughtered that it becomes subject to the halakhot of misuse of consecrated property.

As it is taught in a baraita that concerning one who steals another’s property and takes a false oath denying he has done so, incurring the obligation to bring a guilt-offering, the verse states: “And commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his neighbor” (Leviticus 5:21). The verse serves to include a case in which one denies having in his possession offerings of lesser sanctity, which are property of their owners. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna (Kiddushin 52b): In the case of a priest who betroths a woman with his portion of an offering, whether it is from offerings of the most sacred order or from offerings of lesser sanctity, she is not betrothed? Shall we say that this mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili?

The Gemara suggests: You can even say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as when Rabbi Yosei HaGelili said that offerings of lesser sanctity are the property of their owners, that applies only when the animal is still alive. But after its slaughter, even Rabbi Yosei HaGelili concedes that the offering takes on a higher degree of sanctity and is now the property of Heaven. As when they receive their portions, they do not receive them because those portions belong to them; rather, they receive them from the table of the Most High, i.e., they have the right to partake of them, but do not own them.

The Gemara asks: But does he say his opinion only when the offering is still alive? But didn’t we learn in a mishna (Ma’aser Sheni 1:2): With regard to the male firstborn of a kosher animal, which is endowed upon its birth with the sanctity of an offering of lesser sanctity, a priest may sell it if it is unblemished and alive, but he may not sell it once it is slaughtered, as if an unblemished firstborn animal is slaughtered it is prohibited to derive benefit from it, and if it is blemished, one can sell it both when it is alive or after it is slaughtered, and one can betroth a woman with it. This mishna assumes that even when a firstborn animal is unblemished it is considered to be the property of the priest.

And Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this only with regard to the status of a firstborn animal in the present; since it is not fit to be sacrificed, as there is no Temple, the priests have ownership of it. But when the Temple is standing, in which case the animal is fit to be sacrificed, no. When the Temple is standing a priest may slaughter and eat the firstborn only if it becomes blemished. Nowadays, since it is not possible to offer it as a sacrifice, it is certain that the animal will eventually develop a blemish and the priest will then be permitted to slaughter and eat it. Consequently, the priest is considered to have ownership of the firstborn even before it develops any blemish.

And Rava raised an objection to Rav Naḥman from the baraita cited above: The verse states: “A person who sins and commits a trespass against the Lord” (Leviticus 5:21). The verse serves to include a case in which one denies having in his possession offerings of lesser sanctity, as they are the property of their owners; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Yosei HaGelili’s statement is clearly referring to a time when the Temple is standing, as it is based on a verse that continues to obligate one to bring a guilt-offering. Nevertheless, he states that offerings of lesser sanctity, of which a firstborn is an example, are considered to be the property of their owners even when they are unblemished.

And Ravina answered that Rabbi Yosei HaGelili’s statement is said with regard to a firstborn outside of Eretz Yisrael, and is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: If firstborn animals came from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael and they are unblemished, they may be sacrificed on the altar. From Rabbi Shimon’s formulation it is apparent that if they came, then yes, they are sacrificed, but they should not be brought ab initio. Since the firstborn animals should not be brought to Eretz Yisrael, they are considered unfit to be sacrificed, and therefore they are considered to be the property of the priest even before they develop a blemish.

It is apparent that Ravina understood Rav Naḥman’s qualification to be true even according to Rabbi Yosei HaGelili. Therefore, the Gemara asks: And if it is so that when Rabbi Yosei HaGelili said that an offering of lesser sanctity is the property of its owner, that was referring only to a situation when they are still alive,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(מתני') נכסין שאין בהן מעילה כו' פי' המזיק אותם חייב לשלם ודייקי' מינה קדשין הן ואין בהן מעילה כלומר הנהנה מהם אינו חייב קרבן מעילה מאן תנא אמר ר' יוחנן ר' יוסי הגלילי היא דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' אם יפקיד אדם קדשים קלים שלו אצל אדם ויכפור בהן וישבע חייב קרן וחומש ואשם וכן הגוזל שנאמר בה' וכחש בעמיתו וגו' כלומר הן לה' ונקראין ממון עמיתך לדברי ר' יוסי הגלילי ואין זה ומעלה מעל שחייב קרבן מעילה אלא פירושו נפש כי תחטא וחטאה חטא בדבר שיש בו לה' והוא ממון בעלים כגון קדשים קלים. ואקשי' עליה מהא דתנן בקידושין פ"ב המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת ואי קדשים קלים ממון בעלין הן אמאי אינה מקודשת לימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי.

ופרקינן כי אמר ר' יוסי ממון בעלים הם מחיים אבל לאחר שחיטה לא אמר ומתני' אחר שחיטה היא ואקשי' ומחיים מי אמר והתנן בתחילת מעשר שני בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ומייתינן לה בשמעתא דרך גררה בתמורה פ"א ואוקמה רב נחמן התם בבכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית לכהנים זכייה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה דלית לכהנים זכייה בגויה אין מוכרין הבכור ומותיב רבא עליה דרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ותנן הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים הנה הבכור ממון כהן הוא אפי' בזמן שבהמ"ק קיים וכיון דממונו הוא מצי מזבין ליה.

ושני רבינא בבכור הבא מחוץ לארץ כלומר הא דאמרי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואוקימנה בבכור ואפי' בזמן שבית המקדש קיים בבכור הבא מחוץ לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר בתמורה פ"ג באו תמימין יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים אמר ר' שמעון מה טעם שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד בהן מום הרי אלו בקדושתו ש"מ ואפי' ר' שמעון לא אמר אלא אם באו דיעבד אבל לכתחלה לא אמר דקלישא קדושה דידהו ומשום הכי קרי להן ממונו ומצי מזבין להו ואם איתא הא דאמרת דסבר ר' יוסי הגלילי כי אמינא ממונו הוא מחיים לישני רבינא הא ר' יוסי הגלילי כטעמיה. והא דתנן בכור מוכרין אותו תמים חי כו' ואוקמה רב נחמן בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים לית להו לכהנים זכייה בהו לרבנן ופרקי' הכי לא תימא כי אמר ר' יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו.

בעי' מטלטלין דלא ניידי. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דקדושין (כו, ב) גבי ארונה שקנה סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו נתון לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וצאן הא ניידי לא קשיא דניידי לדעתן קאמרינן משא"כ בצאן דניידי אדעתא דרועה וא"ת ואפילו בלא טעמא דעבדים ניידי היאך אפשר להיותן קנויין בחזקת קרקעות והא לא שוו תשמישתייהו להדדי והוה לי' כחולשית ומצולה דאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, א) החזיק בחולשית לא קנה מצולה במצולה לא קנה חולשית ואקשינן והא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו' ופרקינן שאני הכא דהאי תשמישתי' לחוד כו' וי"ל דכיון דעבדי' עובדים ומפרנסים את הקרקעות חשבינן להו כתשמישתייהו בהדדי וא"נ אפשר לומר דקי"ל דהחזיק במצולה או בחולשית קנה את השניה כלישנא בתרא דרב נחמן כנ"ל וזה יותר נכון.

ולענין פסק הלכה קי"ל כרב נחמן דעבדים כמטלטלין דמו ועבדי היתומים אינן נגבין בחובת אביהם מדין הגמרא אלא מתקנת הגאונים ז"ל ותדע דהלכה דאין גובין דגרסינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכג, ב) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ואמרינן בשלהי שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא (שם קעה, ב) דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי אמר ליה אנן אין גובין (מתני') [מתנינן] לה וכן אמר רב נחמן.

ואיכא למידק היאך אפשר לומר דעבדים כמטלטלין והכתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות ודינן כקרקע לענין אונאה ושבועה ולדיני השומרים תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא הרי הן כקרקע אבל למילי דרבנן עשאום כמטלטלין אלא שקשה בעיני שא"כ נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אף הן נגבין מן היתומים ואלו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלו' על פי גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא וכן פסק הריא"ף ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק [יש] נוחלין.

ומחיים מי אמר. י"מ דה"ק מדמשני(ת) ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא משמע דלעולם כל הקדשים קלים לר' יוסי הגלילי וקודם שחיטה הוי ממונו ואפילו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה ומתני' דקדושין לא מתקומא כר' יוסי הגלילי אלא דוקא בלאחר שחיטה ואמאי והא בכור מוכרין אותו וכו' ומקדשין בו את האשה ואמ"ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא וכ"ת דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר והא אותביה רבא מדר' יוסי הגלילי דאלמא רב נחמן אף לר' יוסי הגלילי קאמר דאי לא מגברא לגברא לא מותיב ומשני רבינא בבכור חוצה לארץ דקלישא ליה קדושתיה דאין מביאין אותו לכתחלה. ואם איתא דמתניתין דבכור מוכרין אותו חי דלא כרבי יוסי ולר' יוסי מקדשין בו אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בבכור שבארץ אמאי לא שני ליה לרבא הא רבנן הא ר' יוסי הגלילי אלא ודאי קים להו לכלהו דההיא אפילו ר' יוסי היא ואפ"ה אוקימנא דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה וכרב נחמן א"נ בבכור בחוצה לארץ אלמא אפילו במחיים משכחת לה לר' יוסי הגלילי ומתניתין דקדושין נמי משכחת לה בבכור ואפילו מחיים ובבכור שבארץ ובזמן שבית המקדש קיים ולפי פי' זה ה"ג אלא בכור שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר אלא לא משני' כדמעיקרא כאן מחיים כאן לאחר (מיתה) [שחיטה] אלא הכי קא משנינן מתניתין דקדושין בבכור כלומר בכור דארץ ישראל ובזמן דבית המקדש קיים דכולי' בכור דגבוה הוא וכהני משלחן גבוה קא זכו וכן גירסתו של ר"ח ז"ל שכן כתב ופרקי' הכי לא תימא כי א"ר יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך אינו ממונו וכי קאמר ר' יוסי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו ע"כ.

וגירסת הספרים אינה כן אלא ה"ג ברוב ספרים קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ולפי גירסא זו איכא לפרושי דה"ק ומחיים מי אמר דקרינא בהו לעמיתך וממונו הוא לכלהו מילי לנזקין ולקדושין כדקרינן להו ממונו לגבי קדושין אפילו מחיים והלכך מתניתין דקדושין אפילו מחיים היא ובזמן שבית המקדש קיים ובבכור שבארץ ומשני לעולם כדאמרינן ולכלהו מילי ממונו הוא ודוקא בקדשים קלים דידיה אבל בבכור מודה ר' יוסי דאפילו מחיים אינו ממונו דכוליה בכור מתנות כהונה הוא וכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו.

ואותביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל וגו'. וא"ת ומנ"ל לרבא דקרא בזמן שבית המקדש קיים י"ל מדכתיב ביה והביא את אשמו לה' איל תמים.

בבכור חוצה לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר אם באו תמימים. שנינו בתמורה פרק ואלו קדשים מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרין באיטלס ונשחטין באיטלס ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים א"ר שמעון מ"ט שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן הוממו אין צריך לפדות ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד להן מום הרי אלו בקדושתן. ופירות יש להן פרנסה במקומן שאם הוממו אין צריך לפדותן ולא להעלותן לירושלים אלא במקומן נאכלין בלא פדיון. וא"ת אמאי לא מוקמינן רבינא כר"ע דאמר שבכור חוצה לארץ אינו קדוש וי"ל דלר"ע פשיטא דחולין גמורין הוא ואפילו בארץ לא יקרב וכדתניא התם ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ אלמא חולין גמורין הוא ואמרינן התם אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואוקימנא כרבי עקיבא.

כבר בארנו שהקדשים שאין בהם מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אם נהנה בהם אע"פ שהם קדש הרי הם בכלל הנזקים כגון קדשים קלים והם שלמים וכיוצא בהם שהנהנה בהם מחיים לרכיבה או לחרישה או לגיזתה וחלבה אינו מועל ולאחר זריקת הדם מועל באמורין ולא בבשר שדבר שיש בו הכשר אכילה אין בו מעילה אלא שמכל מקום אף הבשר אינו נקרא עוד ממונו שכל שלאחר הקרבת אמוריו משלחן גבוה הוא זוכה שהרי חטאה ואשם מועלין בחייהם בכלן ואחר הקרבת אמוריהן אין מועלין בבשרן הואיל ומותר לכהנים ומכל מקום ממון גבוה הוא ואינו בכלל דינין אלו:

כיוצא בזו אמרו שהכופר לחברו בשר שלמים ונשבע וחזר והודה הרי הוא בדין שבועת הפקדון כחולין גמורין הא לאחר מיתה הם כקדשים גמורין והוא שאמרו שכהן המקדש בחלקו אף בקדשים קלים אינה מקודשת ונראה שישראל שקדשה בבהמת שלמים מחיים מקודשת והיא אוכלת הבשר במקום בעלים:

אף הבכור כקדשים קלים הוא נחשב והרי הוא בדין הקדשים ובדין שבועה הפקדון כשאר קדשים קלים ואם באת לדון ולהחמיר בו מפני שקדשתו מרחם צא ולמד שלא דנת להחמיר בשלמים אע"פ שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק:

מכל מקום יש דברים שמחמירין בבכור יותר על שאר קדשים קלים כמו שאנו מבארים עכשו הבכור הרי הוא ממון כהן ואין לישראל בבשרו כלום כשאר קדשים קלים וכשיטפל בו הישראל בשיעור הידוע במקומו נותנו לכהן ושוחטו בעזרה וזורק דמו ומקטיר אמוריו והבשר נאכל לכהנים בירושלם ואם הוא בעל מום בין שהומם ביד כהן בין שהומם ביד ישראל הרי הוא נכסי כהן והרי הוא חולין בידו לאכלו בכל מקום או למכרו או להאכילו למי שירצה אפילו לגוי ומכל מקום כשהוא תם אין מוכרו הואיל ועומד לקרבן אין לו זכות למכרו ובזמן הזה שמצוה זו נוהגת בו בקצת מקומות כמו שיתבאר במקומו מוכרו בין תם בין בעל מום בין חי בין שחוט ומכל מקום כשמכרו תם הלוקח ממתינו עד שיומם ושחוט שאמרנו גם כן דוקא שנשחט בעל מום שאם נשחט תם הרי הוא טעון קבורה וחי מיהא מקדש בו את האשה שהרי הוא נכסי כהן לגמרי כמו שביארנו הא בזמן שבית המקדש קיים אפילו חי אין מקדשין בו את האשה ואינו מוכרו כמו שבארנו הואיל ומעשרים וארבעה מתנות כהנה הוא אין לו בו אלא משלחן גבוה:

בכור הבא מחוצה לארץ אף בזמן שבית המקדש קיים מקדש בו ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי ליקרב כך הלכה שאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי הוא כחולין ואף לדעת האומר שאם באו תמימים יקרבו בדיעבד הואיל ומכל מקום לכתחלה אינו קרב ממון בעלים הוא אלא שאין אנו צריכים לדעת זה והרי הוא כחולין לכל דבר כך היא שטת גדולי המחברים אבל גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא ליקרב מ"מ קדושת בכור יש בו שלא ליגזז ושלא ליעבד:

מעשר בהמה אינו בכלל דין שבועת הפקדון שאין זה נקרא ממונו שאין מוכרין אותו לא תם ולא בעל מום לא חי ולא שחוט ומה שאמרו עליו שאין נמכר באיטליז שהדברים מוכיחים שבצנעה מיהא נמכר פרשוה במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין ל"א ב' במעשר בהמה של יתומים ומטעם השב אבדה ליתומים כמו שבארנו בשלישי של יום טוב ואע"פ שאין עשה דוחה לא תעשה והרי בכאן השב אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה נראה שהלאו הוא בתם בין חי בין שחוט אבל בעל מום אינו מן התורה וכן נתברר במקומו ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה ובבעל מום ושחוט מדברי סופרים ומכל מקום יראה שהוא בכלל הנזקים כשאר הקדשים קלים ויש חולקים לומר שבכור תם ומעשר בהמה בין חי בין שחוט אינו בכלל הנזקים הואיל ואין שום זכיה לבעלים לענין מכירה לא קרינא בהו רעהו:

שאני מקרקעי דניידי. הקשו בתוספות אפילו לא ניידי וכו' ואי נמי אפשר לומר דקיימא לן החזיק במצולה או בחולסית קנה את השני כלישנא בתרא דרב נחמן. כן נראה לי. וזה יותר נכון.
ח"מ קצ"ו ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב נחמן דעבדא כמטלטלי דמי ועבדי היתומים אינם נגבין אלא מתקנת הגאונים ז"ל. ותדע דאין גובין דגרסינן פרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה אין גובין מן העבדים וכו' עיין שם. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דעבדא כמטלטלי והא כתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות וכו'. תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא וכו' ככתוב בתוספות. אלא שקשה בעיני שאם כן נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אפילו הם נגבין מן היתומים ואלו אנן קיימא לן שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא. וכן פסק הריא"פ ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק יש נוחלין. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הקנה לו הרבה עבדים והחזיק באחד מהן לא קנה כולן וכן אם החזיק בקרקע לא קנה עבדים אף על פי שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות וכו'. ומכל מקום יראה שאם מכר לו עשר שדות ועבדים בתוך כולן שאם החזיק בשדה אחת שקנה כולן קנה גם כן העבדים שבתוכם. עד כאן.

מאן תנא. כפי זו הסוגיא לא רצה לומר הא מני רבנן דאוסרין בכור בזמן הזה או בעל מום מדקאמר אין בהם מעילה יאמר דלא חזי להקרבה. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.

בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי. הקשה ר"מ הא לא קאמר אלא משום בה' ובעמיתו ובא הפסוק לחייבו אשם גזלות בדבר שיש בו לגבוה ולבעלים אבל בנזקין דכתיב רעהו כהאי גוונא לא הוי בכלל רעהו. ועוד הקשה דמשמע דמשום דמוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי מקשה מהמשנה בקדשים בלאו הכי היה יכול להקשות. ותירץ מדאהדריה קרא או עשק את עמיתו אלמא בכהאי גוונא מיקרי עמיתו לחוד והשתא פריך אסוגיא דהכא אלא אם כן דרבי יוסי לא איירי אלא באשם גזלות משום דכתיב ביה בה' ובעמיתו אבל בעלמא לא ומתניתין אין בהם דין מעילה קאמר ואליבא דכולי עלמא אז אתיא מתניתין דקידושין שפיר כרבי יוסי הגלילי אלא כיון דאמרת דרבי יוסי הגלילי בכל דוכתא חשיב ליה ממונו נימא דלא כרבי יוסי הגלילי. הרא"ש ז"ל.

לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי. פירוש אם יפקיד אדם קדשים קלים שלו אצל אדם אחר ויכפור בהן וישבע חייב קרן וחומש ואשם. וכן הגוזל שנאמר בה' וכחש בעמיתו בפקדון וגו' כלומר הן לה' ונקראים ממון עמיתך לדברי רבי יוסי הגלילי ואין זה ומעלה מעל שחייב קרבן מעילה אלא פירושו נפש כי תחטא וחטאה חטא בדבר שיש לה' והוא ממון בעלים כגון קדשים. רבינו חננאל ז"ל.

אלא הא דתנן המקדש בחלקו וכו'. תימה למה לא העמיד בבכור בחוץ לארץ דלאחר שחיטה הוי ממון גבוה. וי"ל כיון דלכתחילה אינו קרב יכול להיות שאפילו לאחר שחיטה הוי ממון הדיוט. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל אלא הא דתנן המקדש בחלקו לא רצה לתרץ כאן בבכור וכו'. שאפילו בכור אתרבי ממעלה מעל בה' כדמשמע בדברי רבי יוסי ובדברי בן עזאי ולהכי חלק בין קודם שחיטה בין אחר שחיטה. ע"כ.

אבל לאחר שחיטה כי זכו משלחן גבוה קא זכו. פירש הקונטרס כי זכו הבעלים בבשר וכהנים בחזה ושוק משלחן גבוה קא זכו. והוא הולך לפי שיטתו דגריס בסוף הסוגיא מתנות כהונה קאמרת וכו' דהשתא חילוק דמחיים ולאחר שחיטה לא מתוקם אלא בחלק בעלים. ולא נהירא דגבי חלק בעלים לא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו שהרי הקרבן לעולם שלהם. ועוד דהמקדש בחלקו לא שייך גבי חלק בעלים שהרי עיקר הקרבן שלהם. לכך נראה דהכא דוקא בחלק הכהנים קאמר משלחן גבוה קא זכו דכיון דעד עכשיו לא היה לכהנים בקרבן כלום ועכשיו לאחר שחיטת זיכה להם גבוה המתנות הילכך משלהן גבוה קא זכו אבל בחלק הבעלים ודאי גם לאחר שחיטה הוי ממונו. והא בפרק ב' דביצה אמרינן דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב משום דכי זכו משלחן גבוה קא זכו וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ומחיים מי אמר. כתוב בתוספות תימא מאי סלקא דעתיה אי מחיים לא אמר וכו'. פירוש אם מחיים לא אמר אלא הוי ממון גבוה כל שכן לאחר שחיטה דהוי ממון גבוה ואם כן וכחש בעמיתו דמשמע דהוי ממון הדיוט היכי משכחת לה לא מחיים ולא לאחר שחיטה. וליכא לאוקומי בבעל מום דמחיים חמיר משום דאסור בגיזה ועבודה יותר מאחר שחיטה שהוא מותר גמור ואז ליכא למימר כל שכן לאחר שחיטה משום דבעל מום ממה נפשך הוי ממון הדיוט בין מחיים בין לאחר שחיטה. גליון. וכן תירצו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דלבעל מום אינו צריך פסוק ומעלה מעל. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות דאם כן אדפריך מבכור ליסייע משלמים דקאמר בן עזאי וכו'. תימה למה לא אמרו ליסייעיה משלמים אליבא דרבינא דמתנו לה אסיפא שרבינא עצמו תירץ בכאן כדקאמר ומשני רבינא וכו' דקאמר לקמן רבינא דלא אתא למעוטי אבא יוסי בן דוסתאי אלא מעשר אבל בכור ושלמים הוי ממונו אליבא דרבי יוסי. וי"ל דלכך הזכירו בתוספות אליבא דבן עזאי משום דהוי כאלו היו אומרים אליבא דרבינא לפי שאין אנו יכולין לומר דבן עזאי איירי דוקא בשלמים אלא מכח רבינא דמתני לה אסיפא כדפירשתי אם כן על כרחך בן עזאי לא איירי אלא בשלמים דוקא דאי איירי בבכור ושלמים אם כן במאי פליגי אבא יוסי ובן עזאי. ומיהו יש לדחות דנוכל לומר דבהא פליגי דבן עזאי איירי בבכור שנולד בארץ דאפילו הכי הוי ממון בעלים לפירוש מהר"י דלקמן ואבא יוסי איירי בבכור שנולד בחוץ לארץ כמו שתירץ רבינא שהוא עצמו העמיד דברי אבא יוסי בבכור ושלמים. הלכך נראה למורי הרב לתרץ בענין אחר דלא היו יכולין התוספות להקשות מכח רבינא דמתני לה אסיפא דהא אבא יוסי לא אמר אלא בבכור ונשאר בקושיא. גליון.
ובתירוצא קמא תירצו גם תלמידי ה"ר ישראל ז"ל בשמו ופירשו דמאי דקא אמרי התוספות ליסייעיה משלמים רצה לומר דוקא שלמים ולא בכור כי לעולם צריך ליישב התרצן מחיים אף לדברי תירוצו של רבינא.
עוד כתבו דלהכי פירשו התוספות כן דלרבינא דסובר כמו אבא יוסי דאמר בכור בלבד משמע דוקא בכור בחוץ לארץ משום דלא חזי להקרבה ולהכי סיימו התוספות ליסייעוה מבן עזאי דמרבה שלמים חזו להקרבה ע"כ לשונן. עוד קשה על דברי התוספות למה לא אמרו נסייעיה מבכור שנולד בארץ דהוי ממונו לפירוש מהר"ם. ויש לומר שאם היה מסייעו מבכור שנולד בארץ אין חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה דהוי ממונו והתלמוד מחלק בין מחיים ובין לאחר שחיטה אליבא דרבי יוסי הגלילי דעל כרחך מתניתין המקדש בחלקו יש חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה וכיון דלא אתיא כרבי יוסי כמאן אתיא דאלו לרבנן מאי איריא המקדש בחלקו דהוי ממון גבוה כל קדשים קלים לרבנן הוי ממון גבוה ואינה מקודשת ואם כן קשיא סתמא אסתמא אלא ודאי אחר שחיטה הוי ממון גבוה. גליון.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל פירשו התוספות דהכי קאמר מחיים מי אמר במתנות כהונה בחלק שיש לכהנים וכו'. וקשה עדיין ליסייעיה דהא קאמר בן עזאי אפילו בכור בארץ ישראל מרבה הכתוב. ונראה דזו הסוגיא אינו רוצה לפרשה כן אלא רוצה לפרש דאף בכור בארץ ישראל ממעט. והר"י אומר דע"כ מדחילק בין מחיים לאחר מיתה אם כן רוצה לומר שתולה באחר מיתה דוקא ואי מרבה בכור מחיים אף על גב דהוא מתנות אם כן גם לאחר מיתה כן ואינו דלעולם נימא אחר שחיטה מתנות כהונה דחזה ושוק עדיפי מבכור. ותדע דאם לא כן אותו שמרבה אפילו בכור בארץ ישראל איך מיישב מתניתין דהמקדש בחלקו אלא על כרחך צריך לומר דמשלחן גבוה קא זכו דהכא עדיף טפי. וא"ת דמוקי מתניתין כרבנן אם כן מאי איריא דנקט חלקו לימא רבותא דאפילו בעל מום ואפילו בכור בזמן הזה. ועוד דקשיא סתמא אסתמא דהא סתמא דהכא על כרחך כרבי יוסי הגלילי היא ואידך סתמא כרבנן. וכן צריכים אנו לתרץ דאמאי פריך אמתניתין דהכא בלאו האי מתניתין הוה מצי לאקשויי ממתניתין דהמקדש על ברייתא שנייה. אלא דאי לאו האי סתמא דהכא שהוא כרבי יוסי הייתי מוקי מתניתין דהמקדש כרבנן אבל השתא דסתם מתניתין דהכא כרבי יוסי לא מוקמינן מתניתין דהמקדש כרבנן דאם כן קשיא סתמא אסתמא וכדאמרן.
עוד כתוב בתוספות מדלא קאמר מתנות כהונה שאני. וא"ת נימא דאי הוה קאמר מתנות כהונה שאני הוה אמינא שאפילו בכור בחוץ לארץ נמי לא הוי ממונו. וכי תימא דמדנקט מקדש בחלקו משמע שיש לו חלק בפני עצמו ובכור בחוץ לארץ כולו שלו אכתי הוה אמינא דנקט חלקו משום שלמים לאחר שחיטה דשייך לשון חלקו כחלק הכהנים. וי"ל דהכי פירושו מדלא קאמר מתנות כהונה דחזי להקרבה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל פשיטא דחלק בעלים אפילו לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה וכו'. זהו דעת התוספות. ומכח זה מוכיחין דהאי דפריך ומחיים מי אמר דפריך ממתנות כהונה מדלא קאמר מתנות כהונה שאני. אבל לרש"י ז"ל דפירש דחלק בעלים לאחר שחיטה הוי ממון גבוה אין להוכיח מדלא קאמר מתנות כהונה שאני דהא לא קאמר מתנות כהונה שאני משום שלא תטעה לומר דוקא מתנות כהונה דלאחר שחיטה הוי ממון גבוה אבל חלק בעלים אפילו לאחר שחיטה הוי ממון בעלים.

עוד כתבו בתוספות מדלא קאמר מתנות כהונה שאני דהמקדש בחלקו וכו'. קשה מה צריכין התוספות לומר מדלא קאמר מתנות כהונה שאני והלא לפי פירושם שמפרשים דחלק בעלים אפילו לאחר שחיטה הוי ממונו אם כן לא תמצא שיש חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה אלא במתנות כהונה דהיינו חזה ושוק דמחיים ממון הדיוט ולאחר שחיטה ממון גבוה. אבל לפירוש רש"י שניהם שוין דשניהם יש בהם חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה. ואומר מורי הרב ששמע דיש מפרשים כי קאמר רבי יוסי מחיים כלומר באותו חלק שיש לבעלים בשלמים אבל המקדש בחלקו דאינה מקורשת איירי בחזה ושוק שאין חלק לכהנים בהן אלא לאחר שחיטה על כן מקשה הגמרא ומחיים מי אמר והרי תמצא דהוי מחיים ואפילו הכי הוי ממון גבוה דהיינו בכור ומשני מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות דאפילו מחיים הוי ממון גבוה. גליון.
כתוב בתוספות ומסיק כי קאמר רבי יוסי במחיים פירוש אם הביאו לארץ ואפילו הכי הוי ממונו מאחר שאינו צריך להקריבו לכתחילה אבל לאחר שחיטה אם נשחט בארץ לאו דוקא אם נאמר שאם הביאו לשם הרי הוא כמו בכור בארץ ישראל. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל ומחיים מי אמר תימה מאי סלקא דעתיה וכו'. ונראה דהכי פירושו ומחיים מי אמר סתם בזמן שבית המקדש קיים מדלא מפלגת במחיים בין בכור לשלמים דהוה מצי לשנויי ההיא דמקדש בחלקו בבכור מחיים דחזי להקרבה וכדרבי יוסי הגלילי בשלמים וקא מפלגת בין מחיים לאחר שחיטה משמע דמחיים אף בכור דחזי להקרבה הוי ממונו דומיא דלאחר שחיטה ואיתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל וכו' ואי קשי מדרבי יוסי הגלילי מאי קא מותיב הא פליגי רבנן עליה. יש לומר דלא מתוקמא מתניתין דמוכרין ומקדישין דמוקמינן בזמן הזה כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי הגלילי כדמוכח בפרק הפרה דמסיק תלמודא איתמר שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו אביי אמר וכו' ורבא אמר וכו' משום דשור פסולי המוקדשין פטור דלאו רעהו הוא. ופירש רב יהודאי גאון ז"ל בבכור דלא פריק ליה ואף בבעל מום דאף על גב דאכיל ליה משלחן גבוה קא זכי. ויפה פירש דמסתמא פלוגתא דאביי ורבא בזמן הזה היה ולא הלכתא למשיחא ובזמן הזה לא משכחת קדשים אלא בכור דהא אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תיעקר וכו'. ובפושע אין נכון להעמיד מחלוקת וההיא אליבא דרבנן היא דאלו לרבי יוסי הגלילי ממונו הוא אלמא לרבנן אף בזמן הזה ואף בבעל מום לאו ממונו הוא. ואם איתא דמחיים אמר רבי יוסי דממונו הוא אף בתם דחזי להקרבה אם כן רבא שהקשה מה הקשה מרבי יוסי הגלילי למתניתין דהמקדש נימא הא רבי יוסי הא רבנן דההיא דהמקדש על כרחך לאו רבי יוסי היא מדפירש רב נחמן אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא מיקרי ממונו דאלו לרבי יוסי ממונו הוא. ותקשה נמי ההיא דשור שדחף חבירו לבור דאמר לרבנן בזמן הזה לאו ממונו הוא והכא אמרי רבנן דמקדשין בו את האשה ומפרש לה רב נחמן בזמן הזה. אי נמי יש לומר דההיא לא תיקשי דמיירי קודם שבא ליד כהן נגחו ומודו רבנן דכל כמה דלא בא לידו אין שמירתו עליו. ע"כ לשונו.
וכן תירץ תלמיד הר"פ ז"ל בשם ריב"א ז"ל דהתם מיירי בבכור דלא מטא לידי כהן שמודו בבית הישראל דהשתא לא הוי לא דכהן שעדיין לא זכה בו ולא דבעלים שהרי סופו לינתן לכהן ולכך לא חשיב שור של רעהו אבל הכא מיירי לאחר שבא ליד כהן מדקתני מוכרין אותו ולכך חשיב ליה ממונו דלא חזי להקרבה לרבנן כדפירשתי. ורבא ורבינא דהוה משמע להו מילתיה דרב כרבי יוסי הגלילי דוקא ולא כרבנן לא סבירא להו האי חילוק אלא הוה סבירא להו דלרבנן לא חשיב כלל ממונו אף כי לא חזי להקרבה ולכך לדידהו לא מיתוקמא מילתא דרב נחמן רק כרבי יוסי הגלילי כדפירשתי. ע"כ.
עוד כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל ומשני מתנות כהונה קאמרת. כלומר בכור מתנות כהונה הוא הילכך אוקמה רבא להא דרב נחמן כרבי יוסי הגלילי וכו' וכי קאמר רבי יוסי ממון בעלים הוא בשלמים ובההיא הוא דמפליגינן בין מחיים לאחר שחיטה דמחיים ממון בעלים הוא ולאחר שחיטה בעלים משלחן גבוה קא זכו כך נראה שיטת רש"י ז"ל. וקשה מאי קא מקשה ליה לתלמודא והא רבא ורבינא אליבא דאבא יוסי בן דוסתאי שקלא וטרו דמוקי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דוקא בבכור ואדמקשת ליה אליבא דאבא יוסי בן דוסתאי ליסייעיה מבן עזאי דמוקי לה בשלמים ובבכור ולימא הא דמפליג בין מחיים לאחר מיתה אליבא דאבא יוסי ובשלמים קמפליגינן אף על גב דהיינו הא דקא משני ליה מכל מקום מעיקרא מאי אסיק אדעתיה. ואומר ר"י דהכי פירושו ומחיים מי אמר בבכור דחזי להקרבה דמדלא משנית דההיא דמקדש בחלקו אף במחיים קאמר והוה משמע אף בכור דאין לך חלק כהונה יותר מבכור שמרחם הוא לכהן והא דרבי יוסי הגלילי בשלמים ומחיים וקא משנית דההיא דמקדש בחלקו בלאחר שחיטה משמע דכדי לאפוקי בכור הוא דקאמר דאי אפשר בלאחר שחיטה דאי מוקמינן ליה במחיים הוה משמע אף בבכור אינה מקודשת ואת סברת דממונו הוא. והשתא פריך שפיר ואם איתא דלא מצי לשנויי הא דמפליגינן אליבא דרבי יוסי הגלילי בשלמים קא מפליגינן ובן עזאי כדפירשתי דעל כרחך דרבי יוסי הגלילי בבכור נמי מודה דמחיים ממונו הוא. ואי קשיא דבפרק ב' דביצה אמרינן נדרים ונדבות אינם קרבים ביום טוב וכו'. יש לומר דהתם לאו משום דלאו ממון בעלים הם דודאי ממונם הם אבל כיון דאף חלק בעלים ניתר על ידי עבודת גבוה כגון שחיטה וזריקה ועבודת גבוה אסירא ביום טוב דכתיב לכם ולא לגבוה. ע"כ.
וכן פירש תלמיד הר"פ ז"ל דהכי פירושו ומחיים מי אמרו במתנות כהונה דסבירא ליה להאי מקשה דלא אמר רבי יוסי הגלילי רק בשל בעלים ולא במתנות כהונה אף מחיים. וא"ת ממאן שמיע ליה דבמתנות כהונה נמי אמר דילמא הא דקאמר הני מילי מחיים בשל בעלים קאמר. וי"ל דלפירוש ר"י ניחא דהא דלאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו דוקא בחלק כהנים אמר ולא בחלק בעלים כמו שהוכחתי לעיל וכיון דלאחר שחיטה בחלק כהנים מיירי אם כן מחיים נמי בחלק כהנים מיירי דאי בחלק בעלים הוה ליה לאפלוגי כולה בלאחר שחיטה בין חלק בעלים לחלק כהנים אלא שמע מינה דבחלק כהנים אמרו דהוי ממונא מחיים ולהכי פריך. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ומחיים מי אמר. יש מפרשים דהכי קאמר מדמשני הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא משמע דלעולם כי הקדשים קלים לרבי יוסי הגלילי קודם שחיטה הוי ממונו ואפילו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה ומתניתין דקידושין לא מתוקמא כרבי יוסי הגלילי אלא דוקא בלאחר שחיטה ואמאי והא בכור דקדשים קלים נינהו ותנן בכור מוכרים אותו וכו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו וכו' וכי תימא דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר והא אותביה רבא מדרבי יוסי הגלילי אלמא רב נחמן אף לרבי יוסי הגלילי קאמר דאי לא מגברא לגברא לא מותיב ומשני רבינא בבכור חוץ לארץ ואם איתא דמתניתין דבכור מוכרים אותו תם חי דלא כרבי יוסי ולרבי יוסי מקדשין בו אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בבכור שבארץ אמאי לא שני ליה לרבא הא רבנן הא רבי יוסי הגלילי אלא ודאי קים להו לכולהו דההיא אפילו רבי יוסי היא ואפילו הכי אוקימנא דוקא בבכור בזמן הזה אי נמי בבכור בחוץ לארץ אלמא אפילו במחיים משכחת לה לרבי יוסי ומתניתין דקדושין נמי משכחת לה בבכור ואפילו מחיים ובכור שבארץ ובזמן שבית המקדש קיים. ולפי פירוש זה הכי גרסינן אלא בכור שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר אלא לא משנינן כדמעיקרא כאן מחיים וכו' אלא הכי קא משנינן מתניתין דקידושין בבכור כלומר בכור דארץ ישראל וכו'. וגירסת הספרים אינה כן אלא הכי גרסינן ברוב ספרים קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכהנים כי קא זכו וכו' ולפי גירסא זו איכא לפרושי דהכי קאמר ומחיים מי אמר דקרינן ביה לעמיתך וממונו הוא לכולהו מילי לנזיקין ולקידושין כדקרינן להו ממונו לגבי שבועת הפקדון ואתנן אלמא אפילו לרבי יוסי הגלילי לא הוה ממונו וכו' לגבי קידושין אפילו מחיים והילכך מתניתין דקידושין אפילו מחיים היא ובזמן שבית המקדש קיים ובבכור שבארץ ומשני לעולם כדקא אמרינן ולכולהו מילי ממונו הוא ודוקא בקדשים קלים דידיה אבל בבכור מודה רבי יוסי דאפילו מחיים אינו ממונו דכולו בכור מתנות כהונה הוא. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל ומחיים מי אמר תימא מאי קא סלקא דעתיה וכו'. כמו שהקשו בתוספות. ועוד דבלאו האי שינויא הוה מצי למיפרך דאי רבי יוסי הגלילי מיירי לאחר שחיטה כל שכן דמחיים מיקרי ממונו ואם כן אמאי אוקמה רבינא בבכור בחרן לארץ. וקשה לי מה שפירש התוספות דסוגיא דקידושין לא הויא לפי המסקנא דהכא. ועוד קשיא לי מה שפירש דחלק בעלים אף אחר שחיטה קרוי ממונו כי נראה דהאי דקאמר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי מכח חלק בעלים הוא דקאמר דאי מחלק כהנים מה ענין זה לקדשים קלים דקאמר רבי יוסי דהוי ממונו היינו משום שהקדישן מממונו ועוד יש לו חלק בהם וקדשים קלים הם ואין בהם מעילה וקרינן בהו בה' ובעמיתו אבל חזה ושוק שאין הכהן זוכה בהם אלא אחר זריקת הדם למה יהא נקרא ממונו דודאי משלחן גבוה קא זכו אלא ודאי אחלק בעלים קאי ועליה קא משני כאן מחיים כאן לאחר שחיטה. והאי דקאמר המקדש בחלקו משום דקאי אבעלים והכהנים כל אחד נטל חלקו והמקשה הוה סבור דהא דפליג בין מחיים ובין לאחר שחיטה קאי אף אמתנות כהונה ולהכי פריך מבכור ומשני מתנות כהונה קא אמרת וכי סלקא דעתך דבמתנות כהונה קא אמינא לא שנינא אלא ממאי דפריך מחלק בעלים שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר לא שייך לכהנים זכייה בחזה ושוק מחיים שהרי לא זכו אלא לאחר זריקת הדם ולא משלחן גבוה קא זכו וכן בכור בזמן הבית דחזי להקרבה משעה שזכה בו הכהן דהיינו מחיים משלחן גבוה קא זכו. וניחא השתא ההיא דיום טוב דמשמע דחלק בעלים נמי משלחן גבוה קא זכו. ע"כ לשונו.

בכור מוכרין אותו תם חי. פירש רש"י ז"ל בבכור בזמן הזה מוקמינן ליה. ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאפילו בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה וימכר הוא ומדסיים במעשר ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכור נמכר תמים ובעל מום. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו. וכן פירש רש"י ז"ל כהן לכהן. ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפילו לישראל וכשיומם יאכלנו. ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בהלכות קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה. הרא"ש ז"ל.

תם חי. הא דקאמר תם חי לא בא למעט שחוט דאי בבכור בזמן הזה לא איצטריך דכקדשים בחוץ הוא ואסור בהנאה ואי בזמן הבית פשיטא דאינו נמכר דאפילו לחלק מנחה כנגד מנחה ובכור כנגד בכור אסור כל שכן דאינו נמכר אלא הא קמשמע לן כמו שפירשו התוספות. הרא"ש ז"ל.

ואיתיביה רבא לרב נחמן ובזמן שבית המקדש קיים מיירי דומיא דשלמים וכו'. כמו שכתבו התוספות. והאי דיוקא עיקר דלפי פירוש רש"י קשה דילמא איירי בבעל מום. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל פירש הקונטרס דעל כרחך מיירי בזמן בית המקדש קיים מדקא מרבי ליה קרא לחומש ואשם. ומיהו אכתי קשה מנא ליה דאיירי בתם דילמא בבעל מום. לכן פירש ר"י כדדייק תלמודא בתמורה דקתני בכור דומיא דשלמים ובשלמים ליכא לחלק בין תם לבעל מום דבעל מום נמי צריך פדיון ולא הוי ממון בעלים טפי מתם ולא דמי לבכור דנאכל במומו לכהנים בלא פדיון. ע"כ.

אבל ה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל ואיתביה לרב נחמן וכו'. ומפיק התם בתמורה פרק קמא במאי עסקינן אי בבעל מום והא דומיא דשלמים קתני פירוש דחזי להקרבה אלא פשיטא בתם וקתני ממונו אלמא מזבין ליה. ורש"י ז"ל פירש כאן דבזמן שבית המקדש קיים מיירי דהא קרא דמעלה מעל בזמן שבית המקדש קיים איירי מדמחייב ליה אשם ויפה פירש ותלמודא דהתם דלא קאמר הכי משום דהוצרך לאותו טעם דדומיא דשלמים קתני לאפוקי מבעל מום נסביה מעיקרא. ע"כ לשונו.

בבכור בחרן לארץ. ורב נחמן נמי הוי מצי לשנויי לעיל בחוץ לארץ ולא בעי לאוקמוה כר"ש וניחא ליה טפי לאוקמוה בזמן הזה. הרא"ש ז"ל.
ובתוספות שאנץ כתבו לפי שהמשניות וברייתות נשנו בארץ ישראל לכך לא בעי לאוקמה רב נחמן בבכור בחוץ לארץ. ע"כ.

ומהר"י כהן צדק ז"ל תירץ דלא מצי לשנויי הכי אההיא מתניתין דבכור מוכרין אותו תם וכו'. דאתא למעוטי שחוט ואף על גב דעיקר חידושיה לא אתא לאשמועינן אלא דמוכרין אותו ולא דמי למעשר דאינו נמכר מכל מקום משמע נמי דוקא חי ולא שחוט ואי הוה מוקי לה בבכור חוץ לארץ ואליבא דר"ש אם כן אמאי שחוט לא כיון דאמר לכתחילה לא יקריבו ועל כרחך מוקי לה בבכור בזמן הזה דשחוט לא משום שחיטת קדשים בחוץ. ע"כ לשונו.

ואליבא דר"ש. וא"ת ולימא אליבא דרבי עקיבא ואיצטריך קרא לאפוקי מדרבנן דפליגי אביי ורבא בפרק הפרה דרבנן אמרי בכור בעל מום בחוץ לארץ לאו ממונו הוא. וי"ל דאי סבר לה כרבי עקיבא לא איצטריך קרא כלל דאין שום קדושה עליה כיון דאמר לא יקריב. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל בכור הבא מחוץ לארץ אף בזמן שבית המקדש קיים מקדש בו אשה ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי להקרבה דהלכה היא שאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי הוא כחולין. ואף לדעת האומר שאם באו תמימים יקריבו בדיעבד הואיל ומכל מקום לכתחילה אינו קרב ממון בעלים הוא שאין אנו צריכין לדעת זו והרי הוא כחולין לכל דבר כך היא שיטת גדולי המחברים. אבל גדולי המגיהים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא ליקרב אבל מכל מקום קדושת בכור יש בו שלא ליגוז וליעבד. ע"כ לשונו.

תוס' בד"ה ואם איתא כו' ומשני אלא מתנות כהונה כו' עכ"ל דע"כ צ"ל הכי לפי דרכם דלעיל דלא קאי האי שנויא דמפליג במחיים ובין לאחר שחיטה דהא בחלק של כהנים בכל גוונא הוי ממון גבוה ובחלק בעלים בכל גוונא הוי ממון בעלים אבל רש"י לא גרס כן ומפליג אף לפי המסקנא בין מחיים ובין לאחר שחיטה בחלק בעלים ודו"ק:

ד"ה מאן תנא וכו' מעילה לא מעלה ולא מורדת. ר"ל ופשיטא דלכ"ע לא הוי ממון בעלים וליכא למ"ד דכיון דלית ביה שום חלק להדיוט מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין שיהא ממון בעלים אבל קדשים קלים כיון שיש לבעלים חלק בו דהיינו הכשר סברא הוא לומר דהוי ממון בעלים לשום תנא לכך מיבעיא ליה מאן הוא התנא וק"ל:

ד"ה ומחיים מי אמר אמר תימה מאי קס"ד אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה. ד"ל וא"כ הא דקתני ומעלה מעל בה' לדבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי במאי מוקמת לה:

בא"ד לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי וכו'. ר"ל א"כ רבי יוסי הגלילי עכ"פ איירי בשלמים ושלמים לא שייכי אלא בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה וא"כ ש"מ דאפי' בחזיין להקרבה אית ליה לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים:

ד"ה ואם איתא לשני ליה וכו' דממה נפשך לא הוי כרבי יוסי הגלילי וכו'. ר"ל וכ"ת מאי פריך לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן הא ודאי ניחא ליה טפי לאוקמי תרוייהו כרבי יוסי הגלילי לכך קאמר דממ"נ וכו' ר"ל הא עכ"פ לפי סברתו דלעיל דאית ליה דמחיים אפילו במתנות כהונה דחזיא להקרבה ס"ל לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים א"כ לא אתי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבי יוסי הגלילי דאוקמא לה דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה ורבי יוסי הגלילי אפילו בחזיא להקרבה ס"ל דהוי ממון בעלים וא"כ ע"כ ההיא דרב נחמן לא אתי אלא כרבנן וא"כ למה ליה לשנויי דההיא דרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לישני ליה בקצרה הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן:

בא"ד ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן וכו'. ר"ל לפי סברא זו דבעי השתא לאוקמי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבנן א"כ גם רבנן מודו לרבי יוסי הגלילי בבכור בזמן הזה ולכ"ע הוי ממון בעלים ובכלל רעהו הוא א"כ לא יהיה אמת לפי סברא זו הא דמשמע לקמן בסוף פרק הפרה דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי' בזמן הזה אבל לפי המסקנא דהכא דמשני אלא מתנות כהונה שאני וא"כ בבכור בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים ולא קאמר דהוי ממון בעלים אלא בבכור בחוצה לארץ או בבכור בזמן הזה דלא חזייא להקרבה מכלל דלרבנן אפילו בבכור בזמן הזה לא הוי ממון בעלים ולא הוי בכלל רעהו א"כ אתי שפיר ההיא דסוף פרק הפרה כרבנן והיינו דקא מסיימי התוס' והשתא מילתיה דרב נחמן לא מתוקמא אלא כרבי יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן וכו':

רש"י בד"ה בכור מוכרין כו' לקמן והכהנים מוכרים אותו לכהן כצ"ל. ונ"ב פירוש לכ"ע אבל לישראל אסור לרב חסדא כדאיתא בתמורה ואף שרב אשי חולק וכן פוסק הרא"ש בריש כל פסולי המוקדשים מ"מ רש"י בא לפרש המשנה אליבא דכ"ע ואף שבתמורה פי' דמוכרין אותו אפילו לישראל היינו אליבא דהלכתא והכא בא לפרש אליבא דכ"ע ועוד אף התם מפרש דבזמן הבית אין מוכרין אותן אלא לכהנים ואף דמיירי הכא בזמן הזה מ"מ לפי מה דס"ד השתא דאיירי אף בזמן הבית פירש דוקא לכהן וכן פירש שם רש"י להדיא ע"ש:

תוס' בד"ה שאני מקרקעי כו' ואפי' בחולסית ומצולה דמחזיק כו' כצ"ל. ונ"ב שתי עניני חפירות חדא שחופרין בו חול והשניה לכסף וזהב:

בד"ה ומחיים מי אמר תימה וכו' לכם ולא לגבוה כו'. נ"ב פירוש דהוי כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לצורך רבו ורש"י פירש אפילו אם אוכל מן הקרבן ויהיה מותר לשחוט ביו"ט כמו בהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל שמותר לשוחטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ גבי נדרים ונדבות יהיו מותרין ותירץ דלא דמי כו' כי מה שאוכל מן הנדרים ונדבות משלחן גבוה קזכי ועל זה פרש"י כצ"ל:

בד"ה לכתחלה כו' שנאכלין במומן ולהכי תלי לה ברבי שמעון כצ"ל:

בתוס' בד"ה ואם איתא לישני ליה פירוש ואם איתא כו'. סיימו לפרש לפי פירושם דלעיל בד"ה ומחיים אבל אין צורך להמקשה בזה דבפשיטות מרבינא דמוקי לריה"ג בלא חזי להקרבה קשה גם ממימרא דר"נ לחודיה היה יכול להקשות דאי אמר למלתא אליבא דרבנן א"כ אמאי לא אוקמי מתני' דהכא נמי הכי בבכור בזמן הזה וככ"ע ועיין:
אבל אין לפרש שמעתין דה"פ ומחיים מי אמר ולא לאחר שחיטה דקאמרת אפילו תימא ריה"ג ומודה לאחר שחיטה וא"כ הא דפליגי רבנן עליה אפילו במחיים והתנן כו' ואם איתא לישני הא דאמר ר"נ בכור חי לא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים אזדא לרבנן והא ריה"ג אלא במחיים לכ"ע הוי ממון בעלים ולכן לא מצי לאוקמי מלתא דר"נ כרבנן דבלאחר שחיטה פליגי רבנן א"כ מתני' דהמקדש בחלקו ע"כ דלא כריה"ג [ואף דהשתא בפשיטות מצי אתיא כריה"ג דהמקדש בחלקו ע"כ בחזי להקרבה דהמקדש בחלקו קתני מ"מ למה דלא מתרץ הכי רק קאמר אפילו תימא ריה"ג ומודה לאחר שחיטה ולהכי אתיא כריה"ג הא בלאחר שחיטה דוקא פליג ולפי תירוצך לא אתיא מתני' כריה"ג] אי אפשר לומר כן דלמאי דקס"ד דר"י איירי בלאחר שחיטה הא דמוקי רבינא בבכור חו"ל אי בתם אסור בהנאה אי בבעל מום בא"י נמי לא חזי להקרבה ודו"ק:

גמרא ומשני רבינא כו'. בתמורה איתא אביי:

רש"י ד"ה מחיים שאחריות הוא עליו. לפ"ז הוא דוקא באומר הרי עלי (ולפירושו לקמן גם למסקנא נשאר החילוק בין מחיים לאחר שחיטה) וצ"ע דלא אישתמיט הגמרא בשום דוכתא לאשמעינן חדוש גדול כזה וגם לפ"ז עדיין אינו מתורץ דיוקא דמתניתין דהא בהרי זו נמי אין מעילה ואפ"ה אינה ממון בעלים ולפי' התוס' דאפי' במתנות כהונה הס"ד השתא דמחיים הוו ממונם ודאי בהו לא שייך אחריות ואולי כוונתו אחריות הבאתם לעזרה ר"ל הטפול בהם עד שיקרבו:

תד"ה ומחיים (בסופו). והא דקאמר התם כו' לא הוי לפי המסקנא דהכא כו'. ולעד"נ דהתם הוא כרבא בסוגיא (דתמורה ז ב) דמשמע דפליג על ר"נ בזה וס"ל דאפי' מת"כ מחיים הוו ממון בעלים ע"ש:

גמ' אלא מאי אית לך למימר. בבא בתרא דף קנ ע"א:

בגמרא שאני ממטלטלי דניידי. פי' דגריעי בחדא מעלה דהתם לא בעי' ציבורין והכא בעי' וכן בסמוך שאני מקרקעי דניידי היינו דגריעי בחדא מעלה דאילו בקרקעות מיקני מדשמואל אפילו כשאין עומדין בתוכה והכא בעי' עומדין בתוכה וכשעומדין מיהו מיקני מדשמואל וכ"נ מל' הרא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה שאני מקרקעי דניידי וא"ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו וכו' הא דלא מקשו כן לעיל תיכף על קושי' הגמ' דל"ל עומדין דהתם לא שייך להקשות כן לפי פירושם דהש"ס מקשה מכח הוכחה וא"כ מברייתא דתניא קנה מוכח דחשיב להו בע"כ כחדא תשמישא וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל כאן דנחית הש"ס לומר דגריעא בחדא מעלה והיינו משום דניידי מקשי התוס' שפיר ור"ל משום דתרי תשמישי נינהו לימא דגריעא בחדא מעלה ומשני דאף לפי האמת חשיב לגמרי כחדא תשמישא ודו"ק:

פיסקא נכסים שאין בהן מעילה הא מיקדש קדשי כו' הא דלא מוקי לה כר' שמעון דאמר בפ' הזהב דף ל"ב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נ"ל דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעמא דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי ועיין בסמוך:

בגמרא והתנן המקדש בחלקו וכו' נ"ל לפרש סוגי' דשמעתין לפי שיטת רש"י דהכי פירושו דהא דפריך והתנן המקדש בחלקו לא שייך להקשו' אלא למאי דמוקי מתני' דהכא כר' יוסי נמצא דמוכרח לומר דהוי לר"י לגמרי ממון בעלים כיון דקרי ביה רעהו וא"כ מקשה והא תנן המקדש וכוונת הקושי' דכיון דאמרת דאפילו מחיים דלא נעשה עדיין צורך גבוה מיקרי ממון מכ"ש לאחר שחיטה אבל מגוף הברייתא לא שייך להקשות דלא מוכח משם דהוי לגמרי ממון בעלים אלא נוכל לומר אדרבה דהוה ממון גבוה דאיתרבו מבה' וכיחש דאע"ג דאיכא צד גבוה איתרבו לענין מעילה וכן הוא להדיא בפ' הזהב דאיכא מאן דס"ל הכי דלא מקרי ממון בעלים אלא לפי שחייב באחריותן קרינן בי' נמי וכחש בעמיתו ונרמז כאן בלשון רש"י אבל מדקאמר דקרי' ביה רעהו פריך שפיר דמשום שחייב באחריות לא הוה חייב בנזקי בהמתו אע"כ לגמרי הוה ממון בעלים דחיוב אחריות לא הוה אלא דינא דגרמי ואגרמי דבהמתו לא מחייב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי:

בפרש"י ד"ה כי קאמר ר"י הגלילי ממון בעלים הוי מחיים שאחריותו עליו עכ"ל. נראה שפי' כן לפי המסקנא דלא מיתוקמ' מילתא דר"י אלא בשלמים או בבכור בזמן הזה והנה לבכור בזמן הזה לא הוצרך שום טעם דכיון שאינן עומדי' להקרבה הוי שפיר ממון כהן אבל בשלמים דאיירי אפי' בזמן הבית הוצרך לפ' דהטעם הוא מפני שאחריותו עליו וזהו לפי המסקנא אבל לפי מאי דס"ד השתא לפי המובן מדברי המקשה ומחיים מי אמר ודאי נראה שסובר דר' יוסי איירי אפי' בבכור בזמן הבית א"כ לא שייך לפ' מפני שאחריותו עליו ואשכחן שלמים שחייב באחריותן כגון שלמי חגיגה ושלמי שמחה ונדרים:

בגמ' ומחיים מי אמר והתנן עד סוף הסוגי' נ"ל לפי סוגיית רש"י דהש"ס חוזר להקשות דע"כ הא דאוקמת למתני' דהכא כר"י ליתא וכן נראה להדי' מלשון רש"י שפיר' בסמוך בד"ה ואי איתא דר"י מחיים אמר כדקתני מתני' דחייבים על נזקם ואוקימנא כר"י הגלילי ע"כ משמע דעל זה קאי הקושיא וכך נ"ל פירושו דהמקשה חוזר לסברתו להוכיח דמתני' דהכא דאיירי מחיים ובזמן הבית מדקתני שאין בהן מעילה לא מתוקמא כר"י הגלילי דלפי סברת המקשן נראה דר"י סובר דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי מחיים ממון בעלים מדמוקי סתמא דמתני' כוותיה ולא מסיק אדעתי' דמקשה לומר שהטעם מפני שאחריותו עליו דהא מתני' סתמא נקט משמע דאיירי בין בשלמים בין בבכור ובבכור לא שייך הטעם דאחריות. ועוד דא"כ אפילו נכסים שיש בהן מעילה נמי משכחת דמיקרי רעהו שחייב באחריות אע"כ דסבירא לך דר"י סבר דהוה ממון בעלים לגמרי אפילו מחיים ובמידי דחזי להקרבה וע"ז מקשה דליתא להאי סברא כמו שיתבאר בסוף הסוגי':

שם ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל וכו' ומשני רבינא וכו' ואי איתא לישני וכו'. נראה לפי שיטת רש"י דסברת המקשה דקושיית רבא אינו מדמצינו לר"י דמחייב בקרבן מעילה דהא שפיר יש לחלק דלענין מעילה אתרבי מבה' וכיחש אלא כוונת הקושיא מדמסיים בה מפני שהוא ממונו משמע דאית להו לכהנים זכיה בגווייהו דאל"ה אמאי קרי לה ממונו דהא טעמא דאחריות לא שייך בבכור א"ו משום דאית ליה זכיה בגווה ומקשה לרב נחמן דאמר דלית ליה זכיה בזמן הבית ולפ"ז א"ש הא דמקשה רבא בפשיטות מדברי ר"י הגלילי לפי דנראה ליה לרבא דהא דסיים ר"י שהם ממונו אינו מענין הפלוגתא אלא ר"י הוא דיהיב טעמא למילתא דכיון דמצינו שהם ממונו י"ל דחייב ואע"ג דאית בהו צד גבוה איתרבו מבה' כדאיתא בהזהב ורבנן דפליג עליה סברי דכיון דאית בהו צד גבוה איתמעטו מבעמיתו אבל במה דאיקרי ממונו לא פליגי ואם כן מקשה רבא שפיר וכן הוא האמת לפי המסקנא דשני ליה רבינא בבכור בחוץ לארץ ואליבא דרבי שמעון וכו' הנראה מזה דלפ"ז הא דסיים בה שהם ממונו כ"ע מודו בה דכיון דלכתחילה אינו עומד כלל להקרבה פשיטא שהוא ממונו לקדש בו את האשה אלא דרבנן סברי דאפ"ה פטור מקרבן מעילה כיון דאית בהו עכ"פ צד גבוה בדיעבד ואם כן ה"ה דלמאי דאוקמינן מלתא דר"י בשלמים והטעם מפני שהוא ממונו פירושו שאחריותו עליו ודאי דלא פליגי רבנן עליה בהא שאחריות עליו אלא לענין דינא דמעילה פליגי. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ואי איתא לישני וכו' פי' בשלמא לסברא שלי דר"י במידי דחזי להקרבה לא קאמר דהוי ממון בעלים לגמרי אלא דוקא לענין מעילה איתרבו וא"כ הא דמסיים בה שהם ממונו למאן דמוקי לה בשלמים קרו לה ממון מפני שאחריותו עליו וטעמא הוא דקא יהיב למלתיה וא"כ א"ש דלמאן דמוקי לה בבכור הוצרך רבינא לומר דאיירי בבכור בח"ל ויהיב טעמא למילתיה שפיר שהם ממונו דכ"ע מודו בה וא"כ יש לרבותו לקרבן מעילה אבל בבכור בזמן הבית לא שייך לומר שהם ממונו דהא לית לי' שום זכי' בגוה כיון שעומד להקרבה דהיינו כדר"נ וזו לפי סברא שלי וא"כ קשיא מתני' דהכא אבל לפי סברתך דמוקמת למתני' דהכא כר"י הגלילי וא"כ מפרשת דכל קדשים קלים אפי' בזמן הבית לר"י הוי ממון גמור דקרית לה רעהו וע"כ דאתה אומר דהא דסיים ר"י שהם ממונו היינו מסברא דנפשיה דמקרא דומעלה יליף שהוא ממונו גמור וא"כ רבנן ודאי פליגי עליה בזה וסבירא להו דלאו ממונו הוא כיון דלית ליה זכיה בגוה דלהקרבה קאי והיינו ממש כדר"נ דלא מיתוקמא כלל כר"י כיון דאמרת שר"י סובר שהוא ממון גמור לכל מילי וממעילה ילפינן לה אלא כדרבנן מיתוקמא שפיר וא"כ לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן כיון שכן הוא האמת ודוק שזהו נ"ל ברור בכוונת הסוגיא לפרש"י והוא הנכון והא דלא אקשי בפשיטות מדאסקינן שם להדיא דלא הוי ממונו אפילו לר"י הגלילי אלא בבכור בח"ל דוקא דאכתי הוי מצי למימר דנהי דבכור בא"י לא הוי ממונו היינו משום דקדושתו מרחם ואין אחריות עליו משא"כ מתניתין דהכא מוקמינן בשלמים וכבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דשלמים הוי ממונו אלא דעיקר קושיית המקשה דע"כ לא אמר ר"י הגלילי ממונו אלא לענין מעילה בלבד והא דסיים שהם ממונו טעמא דקיהיב וקס"ד דרבנן נמי מודו בהכי שהם ממונו לקדש בו האשה ומש"ה מקשה מדר"י הגלילי אדרבנן כדפרישית משא"כ למאי דמוקמי למתני' דהכא כר"י הגלילי משמע דהוי ממון גמור וקרינן ביה רעהו וא"כ ודאי רבנן פליגי עליה בהא דקאמר שהן ממונו א"כ ה"ל לשנויי הא ר"י הגלילי הא רבנן כדפרישית ודו"ק:

ומשני בגמ' מתנות כהונה קאמרת. פי דמתני' דהכא גופיה לא איירי בבכור אלא בשלמים והטעם מדמצינו לר"י דסבר כיון שחייב באחריותו קרינן ביה בעמיתו וכיחש כמו כן יש לחייבו שפיר בנזקין דרעהו קרינן ביה אבל במתנות כהונה לא שייך לו לומר כן וק"ל:

בתוס' בד"ה ומחיים מי אמר תימא מאי קס"ד וכו' דא"כ מאי פריך בבכור ליסייעיה משלמים וכו' עכ"ל. כבר פירשתי שיחתי דלפרש"י א"ש דהא דקאמר בשלמים שהן ממונו היינו שחייב באחריותו ואף על גב דאית בהו צד גבוה אתרבו מבה' וכיחש אבל מ"מ ממון גמור לא הוי אבל בבבור לא שייך לומר כן אלא צ"ל דהא דמרבו לה ר"י לדין מעילה וכאן מחייבינן ליה נמי בנזקין היינו משום דהוי לדידיה ממון גמור ואם כן קשיא שפיר והתנן בכור מוכרין וכו' כדפרישית ומוקמינן לה אפי' אליבא דר"י הגלילי כדרבינא משמע דר"י גופא במידי דחזי להקרבה דלא הוי ממון גמור והא דמרבי שלמים למעילה היינו כיון שחייב באחריותו ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר התם לימא דלא כר"י ומסיק כי קאמר ר"י מחיים וכו' לא הוי לפי המסקנא דהכא וכו' עכ"ל. פירשו כן לפי שיטתם דלשינויא דכי קאמר ר"י מחיים לא משמע לחלק בין מתנות כהונה לשאר מילי אלא בכל מילי איירי ומחמת זה גרסו בסוף הסוגיא אלא מתנות כהונה שאני וא"כ ע"כ שחוזר מתירוץ ראשון לכך פירשו שפיר דמסקנא דקידושין לא הוי כמסקנא דהכא אבל לפי מה דפרישית בגמרא לפירש"י דלא גרס בסוף הסוגיא אלא והיינו משום שאינו חוזר מתירוץ ראשון אלא תי' א' הוא ופירושא הוא דקמפרש בסוף הסוגיא דהא דשני מעיקרא כי קאמר ר"י מחיים לא איירי כלל במתנות כהונה אלא בבעלים ובשלמים והטעם משום שאחריותו עליו כפרש"י להדיא בד"ה כי קאמר ר"י מחיים וא"כ הסוגיא בקידושין נמי הכי מיפרש' דכי קאמר ר"י מחיים היינו בבעלים ובשלמים ולא איירי מבכור כלל וכן נראה מלשון רש"י בסוגיא דקידושין שלא הזכיר שם בכור בפירושו וק"ל:

בתוספות בד"ה ואיתיביה רבא לר"נ ובזמן שב"ה קיים איירי כדאיתא בפ"ק דתמורה דדומי' דשלמים קתני א"נ כדפ"ה כאן וכו' עכ"ל. נראה דהא דלא מפרש הקונטרס באמת כאן כדאיתא בתמורה היינו משום דהתם רבא בעצמו אמרה שרוצה להוכיח דאיירי בבכור שעומד להקרבה ועל זה קאמר אי בזמן הזה דומיא דשלמים קתני אבל כאן פרש"י למסקנת רבינא דבבכור בח"ל איירי דלא חזי להקרבה וא"כ בע"כ לא הוי דומיא דשלמים וא"כ אמאי לא שני רבינא דאיירי בזמן הזה לכך מפרש מדמחייב ליה קרבן מעילה ע"כ בזמן הבית איירי:

בד"ה בבכור בח"ל הא דלא שני בבכור בזמן הזה דדומיא דשלמים קתני. למאי דפרי' בסמוך יותר היה ראוי לפרש לרבינא כפ"ה מדמחייב ליה קרבן מעילה ונראה דלתוס' בכור בח"ל הוי מ"מ דומיא דשלמים אבל מ"מ קשה דאמאי לא משני בפשיטות דהא דלא מוקי בבכור בזמן הזה משום דבהא אפילו רבנן מודו דהוי ממון הדיוט וצ"ל שסמכו עצמם על מה שכתבתי בדבור הסמוך דפלוגתא דאביי ורבא בפרק הפרה איירי בזמן הזה ומשמע דלא מיקרי ממונו וע"כ היינו כרבנן וק"ל:

בתוספות בד"ה ואי איתא לישני וכו' דממ"נ לא הוי כר"י הגלילי ולפ"ז לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בפ' הפרה עכ"ל. כוונת' בזה מבואר' שכתבו כן שלא תקשי מאי מקשה לישני הא ר"י הא רבנן דשמ' ניחא ליה לאוקמי מלתא דר"נ ככ"ע ועוד דאפשר לומר דהא דלא מוקי מלתא דר"נ כרבנן היינו משום דס"ל דלרבנן אפי' בבכור בזמן הזה הוי ממון גבוה דכן הוא האמת בסברת אביי ורבא לכך פירשו דמ"מ לא הוי מלתא דר"נ כר"י אף לדברי רבינא דהא ר"י ס"ל דאפי' בזמן הבית הוי ממון הדיוט לסברת המקשה א"ו כרבנן מיתוקמא וצ"ל דרבנן מודו דבכור בזמן הזה הוי ממון הדיוט כדא' ר"נ להדיא וא"כ דברי אביי ורבא ליתא לכך מקשי ש"ס שפיר דלישני הכי בהדיא:

בא"ד ומסתמא בימיהם פליגי וכו' נראה לי לפרש דכיון דבכור נוהג בימיהם אי איתא דאיירי דווקא בזמן הבית לא ה"ל לסתום אלא לפ' אבל באמת דברי תוספות בזה תמוהים מאד למאי דמסקי התוס' דלמאי דשני בגמ' מתנות כהונה שאני ואם כן מיתוקמא מלתא דר"נ שפיר אליבא דר"י אבל רבנן ס"ל דאפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה וא"כ מיתוקמא מלתא דאביי ורבא כרבנן וקשה דאיך יחלוקו אביי ורבא על סתם מתניתין דהכא דסתם כר"י ועוד דהני אמוראי בסמוך גבי שלמים שהזיקו ודאי דסתמא כר"י ורבא גופיה אמר תודה שהזיקה גובה מבשרה והיינו כר"י וא"כ היה ראוי יותר לומר דאביי ורבא איירי בבכור בזמן הבית דזכו משלחן גבוה כמו דאיירי אמוראי בשלמים ותודה בע"כ בזמן הבית ומה שכתבו התוס' דכיון דבכור נוהג בזמן הזה ה"ל לפרש נ"ל דלישנא דפסולי המוקדשין משמע בזמן הבית. ונ"ל ליישב דלדברי התוספות סברי אביי ורבא דהא דסתם לן תנא כר"י היינו כבן עזאי דאמר לא אמר ר"י אלא בשלמים בלבד ואף דסוגית הש"ס אמר בסמוך דבכור אתי' במכ"ש אינהו לא ס"ל הכי אלא כרבינא דמתני לה אסיפא דבכור הוי יותר ממון גבוה משלמים דאפי' בכור בח"ל כן מוכח מתוך הסוגיא ואם כן אפשר לומר דה"ה בכור בזמן הזה הוי יותר ממון גבוה וא"כ הא דסתם תנא כר"י היינו בשלמים ותודה דהוי ממון בעלים אבל מתנות כהונה לא אך גם ע"ז קשה דא"כ דר"י לא אמר אלא בשלמים אבל בכור אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה א"כ מתני' דבכור מוכרין אותו אמאן תרמייה לכן נ"ל דבאמת ר"י בכור בח"ל כשלמים משוי ליה וכ"ש בזמן הזה אלא די"ל דס"ל לאביי ורבא דלא סתם לן תנא כוותיה אלא בממון בעלים ממש מטעם אחריות אבל בבכור בזמן הזה לא קי"ל כוותיה דמתניתין לא איירי כלל מממון כהן ודוק היטב. ועי"ל דרבא אמר כן לפי מאי דמשני לקמן נכסים שאין בהם דין מעילה אע"ג דאקשי ליה מ"מ אפשר דלא הדר ביה וכן משמע בתוס' דף י"ג ע"ב בד"ה אמר רבא תודה שהזיקה:

תוס' ד"ה אנא מתניתא. כתבו דאגב הוי מדרבנן והקשה מופת הדור הרב מהר"י בכר דוד ז"ל דלקמן דף ק"ד ע"ב מוכח מדבריהם דקנין אגב הוא מדאורייתא ועמ"ש אני בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' בס"ד:

(יב ב) ומחיים מי אמר.—העיקר כמו שפירש בשמ"ק כאן: ומי אמר ריה"ג דכל קדשים קלים ואפי' בכור הם ממון בעלים. ובזה נפלה קושית התוס' ד"ה ומחיים, ומה שפירשו בזה התוס' דחוק.

הא קיימא לן. בפ''ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה: אלא מאי אית לך למימר כו' . והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי: מעילה הוא. דבעינן דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע''ג דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה מחיים אלא באימורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:): מאן תנא. דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו: ממון בעלים הן. ושור רעהו קרינן ביה: ומעלה מעל בה'. וכחש בעמיתו וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב: לרבות קדשים קלים. הא דכתיב בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע''ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב''מ דף נו.) בקדשים קלים נשבעין: שהן ממונו. של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש: המקדש. אשה בחלקו: כי אמר ר' יוסי הגלילי. ממון בעלים הוי: מחיים. שאחריות הוא עליו: אבל לאחר שחיטה. כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו: בכור מוכרין אותו. בזמן הזה כדמוקי לה לקמן [והכהנים] מוכרין אותו לכהן: תם חי. ולוקח ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטין בחוץ הוא: ומקדשין בו. כהנים: את האשה. דממונן הוא דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד הבכור שלו הוא: לא שנו. דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזמן הזה: זכייה בגוייהו. מחיים: ואיתיביה. גרסי': שהן ממונו. אפי' בזמן שבית המקדש קיים דהא קרא דשבועת הפקדון בזמן שבית המקדש הוא דמחייב ליה אשם: ומשני רבינא. הכא דקתני דממון בעלים הם בבכור הנולד בחו''ל בזמן המקדש עסקינן דלא קאי להקרבה: ואליבא דר''ש דאמר. במסכת תמורה (דף כא.): אם באו. בכורות מחו''ל לא''י תמימים יקרבו: באו אין לכתחילה לא. אלא ירעו עד שיסתאבו והלכך כיון דלאו להקרבה קאי הוי ממון כהן: ואם איתא. דמחיים אמר רבי יוסי הגלילי דממון בעלים הן כדקתני מתני' דחייבין על נזקן ואוקימנא כר' יוסי הגלילי:

שאני מטלטלי. פי' שיש להם דעת אבל בהמות לא חשיבי מטלטלי דניידי ונקנין באגב אפי' אין צבורים כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף כו:) טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן: שאני מקרקעי דניידי. וא''ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו. והוי כחולסית ומצולה דמחזיק באחד מהן לא קנה האחר כדאמרינן בפ' המוכר [את] הבית (ב''ב סז.) לחד לישנא וי''ל דעבד וקרקע חשיב חד תשמיש לפי שהעבד ראוי לעבודת קרקע: מאן תנא. כלומר פשיטא ליה דלא בא למעט ההקדשות דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה ולא מורדת: ומחיים מי אמר. תימה מאי קס''ד אי מחיים לא אמר כ''ש לאחר שחיטה ואין לומר דה''פ ומחיים מי אמר אפילו היכא דחזיא להקרבה מדקמפלגת בין מחיים לאחר שחיטה מכלל דמחיים אפילו בחזי להקרבה חשבת ליה ממונו דומיא דלאחר שחיטה דאם כן כי פריך מבכור לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי לא בא הכתוב אלא לרבות שלמים ובן עזאי ואבא יוסי אתו לפרושי מילתיה דר''י הגלילי כדפ''ה ושלמים חזו להקרבה ואפילו לכתחילה יקרבו וי''ל דה''פ ומחיים מי אמר במתנות כהונה בחלק שיש לכהנים בשלמים מדלא קאמר מתנות כהונה שאני דהמקדש בחלקו היינו מתנות כהונה חלק שיש לכהנים בשלמים אלא קאמר משום דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכו משמע אבל מחיים הוי ממון בעלים אע''ג דהוי מתנות כהונה וא''ת אי הוה משני מתנות כהונה שאני הוה משמע דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים ובפ''ב דיו''ט (ביצה כא.) נמי אמר דבעלים משלחן גבוה זכו וי''ל דה''מ לענין נדרים ונדבות דאינן קריבים בי''ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה ולא משום אכילת בעלים והוי לכם ולא לגבוה אבל פשיטא דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים איירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהן לשון חלק דעיקר הקרבן שלהן וקראי נמי דמייתי בפ' האיש מקדש (קדושין דף נב:) אמתני' דהמקדש בחלקו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לא כתיב אלא בכהנים והא דקאמר התם לימא מתני' דלא כר' יוסי ומסיק כי קאמר ר' יוסי מחיים דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה לא הוי לפי המסקנא דהכא אלא לפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דלפי המסקנא במתנות כהונה אפי' מחיים הוי ממון גבוה: תם חי אבל לא שחוט. הא לא איצטריך לאשמועינן דבבכור בזמן הזה מוקמינן לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ''ל דמוכרין אותו חי אע''ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ''ק דתמורה (דף ה:): ואיתיביה רבא לר''נ. ובזמן שבית המקדש קיים מיירי דומיא דשלמים כדאמרינן בפ''ק דתמורה (דף ח.) א''נ כדפ''ה דלענין לאתויי קרבן מעילה קדריש קרא דלא שייך אלא בזמן שבית המקדש קיים: בבכור בחו''ל. הא דלא תירץ בבכור בזמן הזה משום דדומיא דשלמים קתני כדפי' לעיל אבל ר''נ דלעיל המ''ל בבכור בחו''ל אבל זה הוא דוחק וניחא ליה להעמיד בבכור בזמן הזה: ואליבא דר''ש דאמר אם באו תמימים יקרבו. ור''ע פליג עליה בפ' אלו קדשים בתמורה (דף כא:) ואמר לא יקרבו דדריש מהקישא מקום שאי אתה מביא מעשר שני אי אתה מביא בכור וא''ת ואמאי קאמר ואליבא דר''ש כ''ש אליבא דר''ע דאמר לא יקרבו דהוי ממונו וי''ל דמוקי לה כר''ש משים דדומיא דשלמים קתני דקריבים ועוד י''ל דע''כ לא מתוקמא כר''ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא ממון בעלים: לכתחילה לא. פי' אין צריך להביאם כדמפרש בפ' אלו קדשים (שם) אמר ר''ש מה טעם לפי שכל הקדשים אין להם פרנסה במקומן פי' אין להם התרה אלא במקדש חוץ מן הבכור ומעשר שיש להם פרנסה במקומן פי' שנאכלין במומן ולהכי תלי לה בר''ש דכולה ר''ש היא וקצת היה נראה לגרוס ר' ישמעאל דהתם פריך אמתני' שאמר יקרבו מבן אנטונינוס שהביא בכורות מבבל ולא קבלם ומשני הא כר' ישמעאל הא כר''ע ומוכח התם שהמשנה כר' ישמעאל וברייתא דבן אנטונינוס כר''ע: ואם איתא לישני ליה. פי' ואם איתא דמחיים הוי ממונו לר' יוסי הגלילי אפי' במתנות כהונה דחזו להקרבה לישני ליה הא דר''נ אמר רבה בר אבוה כרבנן דממה נפשך לא הוי כר''י הגלילי ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בסוף הפרה (דף נג: ושם) דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי' בזמן הזה דפליגי אביי ורבא בשור ושור של פסולי המוקדשין שנגחו ופי' רבינו יהודאי גאון בבכור שור דלא פריק ליה וכפי' צ''ל כמו שאפרש שם בע''ה ומסתמא בימיהם פליגי דבזמן הזה לכ''ע הוי ממון הדיוט ומשני אלא מתנות כהונה שאני וה''ג ר''ח ורש''י ל''ג כן והשתא מלתיה דר''נ לא מיתוקמא אלא כר' יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן נראה דדוקא מחיים הוי לרבנן ממון גבוה אפי' בעל מום דאסור בגיזה ועבודה אבל לאחר שחיטה למה יחשב ממון גבוה אפילו בזמן שבית המקדש קיים דהא אפילו לנכרי שרי להאכיל כדתני' בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לג.) דאתקש לצבי ואיל:

בבא קמא יב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף יב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד