וטמא מת (מי שנגע במת). והנוגע באב הטומאה קרוי "ולד (תולדות) הטומאה". ואבות אלה תולדותיהן לאו [לא] כיוצא בהן, שאין דין האב ודין התולדה שווים. שאילו אב הטומאה מטמא אדם הנוגע בו, וכן כלים שנגעו בו. ואילו אחד מן התולדות — אוכלין ומשקין הרי הוא מטמא, אבל אדם וכלים — לא מטמא.

מצאנו איפוא כי יש הלכות שבהן דין התולדות שווה לאבות, ויש הלכות שבהן דין התולדות אינו דומה לאבות, ולכן יש לשאול: הכא מאי [כאן בנזיקין מה הדין]? אמר רב פפא: כאן אין יחס אחד פשוט של התולדות והאבות, שכן יש מהן שהם כיוצא בהן, ויש מהן שהם לאו [לא] כיוצא בהן.

א כדי לברר את דברי רב פפא, מקדימים ברייתא המסבירה בפירוט את אבות הנזיקין. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה אבות נאמרו בשור, כלומר, שהשור יכול לגרום לשלושה אבות נזיקין; הקרן שהוא נוגח בה, והשן שהוא אוכל בה, והרגל שהוא דורס ומזיק בה בדרך הילוכו.

ומבררים: קרן מנלן [מניין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וכי יגח שור את איש או את אשה" (שמות כא, כח): אין נגיחה אלא בקרן. וראייה לדבר ממה שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם" (מלכים א כב, יא), ואומר עוד הכתוב: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח" (דברים לג, יז).

על לשון ברייתא זו שואלים מיד: מאי [מה] הצורך בראיה הנוספת של "ואומר"? ומסבירים: היה צורך בראיה נוספת זו, שהיא תשובה לשאלה אפשרית על הראיה מהכתוב שהובא קודם לכן: וכי תימא [ואם תאמר] כי דברי תורה מדברי קבלה (מדברי נביאים) לא ילפינן [אין אנו למדים] ולכן אין ללמוד הגדרתה של נגיחה שבתורה מדבר האמור בנביאים כגון זה שבספר מלכים — לכך תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב בתורה "בכור שורו הדר לו" וכו'.

על הצעה זו של שאלה תוהים: והאי מילף [וכי זה לימוד] הוא? והרי אין זה לימוד של הלכה, אלא גילוי מילתא בעלמא [דבר בלבד] הוא שנגיחה בקרן הוא, ובזה הכל מודים שאפשר ללמוד משמעות המילים שבתורה גם מדברי נביאים!

אלא כך היתה השאלה האפשרית: מהו דתימא [שתאמר] כי פליג רחמנא [כאשר חילקה התורה] בין דין שור תם שנגח פעם או פעמיים, שמשלם רק חצי נזק, לדינו של שור מועד שנגח שלוש פעמים, שמשלם נזק שלם — הרי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בקרן תלושה, כגון שהחזיקה הבהמה קרן בין שיניה והזיקה בה, וכעין הקרניים שעשה צדקיה בן כנענה לעצמו, שנזק כזה הוא בלתי מצוי, והיה מקום לחלק בו בין שור תם למועד, אבל בקרן מחוברת שמזיקה כדרכה — אימא [אמור] שכולה מתחילתה מועדת היא, שדרך השור לנגוח, על כן

תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח

", שאף בקרן מחוברת נאמרה לשון "נגיחה", ואף היא בכלל פרשת "כי יגח". זו היא קרן הכתובה בתורה. תולדה של קרן מאי [מה] היא — נזקים שעשה השור בגופו בזדון כדי להזיק: נגיפה (דחיפה), נשיכה, רביצה על דברים כדי להזיקם, ובעיטה. ותחילה מבררים את מהות ההבדלים בין הנאמרים ברשימה זו.

מאי שנא [במה שונה] נגיחה דקרי [שהוא קורא] לה אב נזיקין — דכתיב [שנאמר] במפורש "כי יגח" (שמות כא, כח), אולם נגיפה נמי כתיב [גם כן נאמר] "כי יגף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה)! ומשיבים: האי [זו] הנגיפה שנאמרה בכתוב אין פירושה דחיפה בגוף, אלא נגיחה בקרן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פתח הכתוב בנגיפה ("כי יגוף") וסיים בנגיחה, שהכתוב אומר בהמשך "כי שור נגח הוא" (שמות כא, לו), לומר לך: זו היא נגיפה זו היא נגיחה והם דבר אחד, ואין הבדל במובנם.

ושואלים עוד: אם כן ומאי שנא [ובמה שונה] השימוש בלשונות אלה בתורה גבי [אצל] אדם, דכתיב [שנאמר] בו תמיד "כי יגח" (כגון שמות כא, כח), ומאי שנא [ובמה שונה] גבי [אצל] בהמה דכתיב [שנאמר] "כי יגף"? והרי אף נגיפה — נגיחה היא!

ומסבירים: אדם דאית ליה מזלא [שיש לו מזל], כלומר, שיש בו דעת להיזהר ואינו נפגע בקלות, כתיב [נאמר] בו לשון "כי יגח", אולם בהמה דלית [שאין] לה מזלא [מזל] כתיב [נאמר] בה לשון "כי יגף", ללמד שכל נגיחה בה היא נגיפה (כמו: מגיפה), כלומר, מביאה לידי חבלה ומוות.

ומוסיפים: ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [ודבר נוסף בדרך אגב השמיע לנו] השימוש השונה בלשונות אלה — ששור המועד שנגח אדם שלוש פעמים ורגיל לנגוח בני אדם הוי [הריהו] גם כן מועד לנגיחת בהמה ואם נגח בהמה — משלם נזק שלם. שהרי נגיחת אדם עד שימות מצויה פחות מנגיחת שור אחר, ואם נוגח בני אדם — ודאי שמועד הוא לנגוח ולהמית גם שוורים. אבל שור המועד לבהמה, שנגח בהמה שלוש פעמים — לא הוי [אין הוא] מועד לאדם.

ושואלים עוד: הלא נשיכה שאמרנו כי היא אחת מתולדות הקרן, תולדה של שן היא, שהרי השור נושך בשיניו! ומשיבים: לא, אין הדברים דומים זה לזה, שכן, אצל שן — יש הנאה להזיקה, שהשור נהנה באכילה זו, ואילו הא [וזו] הנשיכה — אין הנאה להזיקה, אלא היא נשיכה כדי להזיק בלבד.

כיוצא בזה שואלים: הלא רביצה ובעיטה תולדה של רגל היא, שהרי הן נעשות ברגל ובדרך הילוך! ודוחים: לא, רגל הזיקה מצוי, שאין היא כוללת אלא נזקים המצויים והרגילים על ידי הליכתה של הבהמה, ואילו הני [אלה], רביצה ובעיטה, אין הזיקן מצוי, שאין דרך הבהמה לבעוט או לרבוץ על גבי כלים.

ומעתה שבים להסביר את דברי רב פפא: אלא תולדותיהן לאו [לא] כיוצא בהן שאמר רב פפא אהייא [על איזה] מאבות נזיקין מדובר?

אילימא אהני [אם תאמר על אלה] שמנינו, אולם מאי שנא [במה שונה] קרן שכוונתו להזיק, והמזיק הוא ממונך, שייך לך, ושמירתן עליך — הלא הני נמי [אלה גם כן] תולדותיה: נגיפה, נשיכה וכו', נכללות באותה הגדרה: כוונתן להזיק, וממונך הם, ושמירתן עליך!

אלא יש לומר שתולדה של קרן דינה כקרן, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין אב לתולדה — על שן ורגל אמר.

ושואלים: שן ורגל היכא כתיבי [היכן הן נאמרות] בכתוב, כך שניתן לקרוא להן אבות נזיקין? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד): "ושלח" — זה הרגל, עצם שילוח הבהמות ("בעירה") גורם לנזק הבא מדריסת הרגל, וכן הוא אומר: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ). הרי שהפעל "לשלח" מתייחס בלשון הכתוב לרגל.

"ובער" — זו דרך ההיזק הנגרמת על ידי השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער