לא שנו שסומכים אנו על כך שהבנים כרוכים אחריה אלא בקדשי הגבול (תרומה), שאם היתה אשת כהן בניה רשאים לאכול בתרומה, אבל ביוחסין להשיא את בנותיהם לכהנים לא סומכים על כך. ור' יוחנן אמר: אפילו ביוחסין, שהואיל וכרוכים אחריה, נחשבים הם כבניה לכל דבר.

מעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מלקין אדם שהעידו בו שעבר עבירה על פי החזקות, אפילו כשאין עדות בדבר, וכן סוקלין ושורפין על פי החזקות, ואין שורפין תרומה על פי החזקות אלא כשיש עדות. כיצד?

מלקין על החזקות — כשיטת רב יהודה. שאמר רב יהודה: אם אשה הוחזקה נדה בין שכינותיה, אם בעלה בא עליה — לוקה עליה משום נדה, שמאחר שהיתה לה חזקת נדה אין צורך בעדות גמורה שהיתה נדה.

סוקלין ושורפין על החזקות — כדברי רבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית כמשפחה אחת — נסקלין זה על זה, אם בא התינוק על האשה — סוקלים אותם משום בן שבא על אמו, ונשרפין זה על זה, אם האיש בא על התינוקת, משום ערות בת אשתו.

אמר ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה כבן, והגדילתו ולבסוף בא עליה, והביאום לבית דין וסקלום משום ערות האם. לא מפני שבנה ודאי שהרי לא היתה עדות בזה, אלא מפני שכרוך אחריה וחזקה שהוא בנה.

ואין שורפין תרומה על פי החזקות — שאמר ר' שמעון בן לקיש: שורפין תרומה על פי החזקות, ור' יוחנן אומר: אין שורפין על פי החזקות. ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמם, לשיטתם] בענין זה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: תינוק טמא שנמצא בצד העיסה הטהורה ובצק בידו שיש לחשוש שהוא נטל מן העיסה הזו, ר' מאיר מטהר את העיסה לפי שאין הוכחה שהתינוק נגע בה, ושמא אדם אחר נתנה לו. וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח בידיו בכל מיני אשפה, ומצוי שיהיה שם שרץ מת או דבר טמא אחר.

והוינן [והיינו עסוקים] בה, בבעיה זו: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר? — קסבר [סבור הוא]: רוב תינוקות מטפחין בעיסה המצויה לידם, ומיעוט אין מטפחין, ועיסה כשלעצמה בחזקת טהרה עומדת שהרי לא נודע שנטמאה, וסמוך מיעוטא [וצרף את מיעוט] התינוקות שאינם מטפחים לחזקה של העיסה ועל ידי צירוף זה של טעמים איתרע ליה רובא [הורע כוחו של רוב] התינוקות המטפחים, ולכן אין לטמא את העיסה. ורבנן [וחכמים] סבורים: מיעוטא כמאן דליתא דמי [מיעוט נחשב כמי שאינו], שכשיש רוב מבטלים לגמרי את המיעוט, ומשום כך יש רק ניגוד בין רובא [רוב] תינוקות שהם טמאים וחזקה של טהרת העיסה, ובמקרה כזה רובא [הרוב] עדיף.

אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' אושעיא: הלכה זו בתינוק היא דוגמא של חזקה ששורפין עליה את התרומה, שלדעת חכמים הדבר ברור וודאי עד כדי לשרוף. ר' יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא תולים (משאירים אותה ללא הכרעה, בלא לאכול ובלי לשרוף).

ושואלים: אלא איזו חזקה לר' יוחנן ששורפין עליה את התרומה? ומשיבים: כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: היתה עיסה בתוך הבית, ושרצים שמטמאים במותם וצפרדעים שאינם מטמאים מטפלין (מצויים) שם, ונמצאו חתיכות של בעל חיים בלתי ידוע בעיסה. אם רוב היצורים שבבית היו שרצים — טמאה העיסה, משום שיש להניח שיש בה חלק משרץ. אם רוב צפרדעים — טהורה. ובכגון זה, שהרוב נמצא לפנינו, סומכים על החזקה שהיו שם רוב שרצים אפילו לשרוף.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, שאמרו: שני דברים אין בהם דעת לישאל, שאי אפשר לשאול ולברר אותם, מה אירע. וכלל בידינו שבמקרה כזה כאשר אי אפשר לברר את הדבר, ספק טומאה אפילו ברשות היחיד — טהור שלא ככל ספק טומאה ברשות היחיד, שטמא, ובכל זאת עשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל וטימאום מפני הספק: תינוק, ועוד הלכה אחרת.

תינוק — הא דאמרן [זו שאמרנו] ביחס לתינוק שנמצא בצד העיסה, שאי אפשר לשאול את העיסה אם נטמאה או לא. ועוד אחרת מאי [מה] היא? — ששנינו: עיסה טהורה שהיתה בתוך הבית, והיו תרנגולים ומשקים טמאים מצויים שם, ונמצאו