מי מוציא מיד מי?

הוא מוציא מידם נכסים שלו שהחזיקו אחרים בהם בלא צורך להביא ראיה שהיה אז שכיב מרע, והן אין מוציאים מידו, כשהנכסים עדיין ברשותו, בלא ראיה שהיה אז בריא, אלו דברי ר' יעקב. ר' נתן אומר: אם בריא הוא עכשיו — עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעה שכתב להם את כל נכסיו, ואם שכיב מרע הוא עכשיו — עליהם להביא ראיה שבריא היה באותה שעה.

ומציעים: נימא [האם נאמר]: רב שאמר כר' נתן שדנים לפי המצב עכשיו, ושמואל שאמר כר' יעקב המעמיד את השאלה בספק שמא היה שכיב מרע וממילא אין מוציאים מידו? ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו כר' יעקב, כיון שעד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יעקב התם [שם] כך אלא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] העמד ממון על חזקתו ושיישאר אצל מי שנמצא הממון ברשותו, אבל הכא מי נימא [כאן, בנערה שבגרה, הא ם אפשר לומר] העמד גוף על חזקתו?! והרי ברור לנו שהיא עומדת להיהפך לבוגרת!

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] אפילו לדעת ר' נתן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' נתן התם [שם] שהולכים לפי המצב הנוכחי אלא משום דכולי עלמא [שהכל] בחזקת בריאים קיימי [הם עומדים], מאן דקא מפיק נפשיה [מי שמוציא את עצמו] מחזקה וטוען שהיה שכיב מרע — הוי עליה לאיתויי [הרי עליו להביא] ראיה, אבל הכא מי קא מפקא נפשה מחזקה דקמיה [כאן האם היא מוציאה את עצמה מהחזקה שלפנינו]? שהרי אין חזקה שתאמר שנערה זו היתה כבר בבוקר בוגרת.

ומציעים עוד: נימא כהני תנאי [האם נאמר שמחלוקת זו של רב ושמואל היא כתנאים אלה] שדנו בבעיה זו: קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת, תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: הרי היא בוגרת לפנינו ולפיכך רק הקידושין שקידשה את עצמה חלים, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: חיישינן [חוששים אנו] לקידושי שניהם. מאי לאו [האם לא] נאמר — חד [ברייתא אחת] כרב וחד [וברייתא אחת] כשמואל?

ודוחים: לא, אפשר לומר אידי ואידי [זו וזו] כשיטת שמואל הוא, אלא כאן במכחשתו ואומרת שהיתה בוגרת קודם לקידושיו, כאן בשאין מכחשתו וחוששים אנו מספק לקידושי שניהם.

ושואלים: אם כן ונימא מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי [ונאמר גם כיון שהברייתות אינן חלוקות גם האמוראים, רב ושמואל, אינם חלוקים] ואחד מהם מדבר במכחישתו, ואחד בלא מכחישתו? ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מהעיר דוויל עבד עובדא כוותיה [עשה מעשה בבעיה זו כשיטתו] של רב, שלא חש לקידושי האב ואיקפיד [והקפיד] שמואל ואמר בלגלוג: כולי עלמא כיילי ליה בקבא זוטא [כל העולם מודדים להם חכמה במידה קטנה] והאי מדרבנן כיילי ליה בקבא רבה [וזה מהחכמים מדדו לו במידה גדולה]? כלומר, שכעס עליו שהעיז פנים ופסק במחלוקת זו שלא הוכרעה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שלא פליגי [נחלקו] כלל, אמאי קא מקפיד [מדוע מקפיד היה] שמואל?

דילמא כי עבד עובדא [שמא כאשר רב יוסף עשה את המעשה] היה זה במכחשתו, שאף שמואל מודה בכך. אלא ודאי נחלקו רב ושמואל בדבר, ומה שעשה רב יוסף היה זה כשלא הכחישתו, ולכן הקפיד שמואל.

אמר ליה [לו] מר זוטרא לרב אשי, הכי [כך] אמר אמימר: הילכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של שמואל. ורב אשי עצמו אמר: הילכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב. ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב.

א משנה מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא (חזר) הוא ואשתו ובניו ואמר: "אשה שיצאת עמי למדינת הים — הרי היא זו, ואלו בניה" — אין צריך להביא ראיה לא על האשה שכשירה היא, שכבר נבדקה בזמן נישואיה ולא על הבנים שהם בניו וכשרים הם. אם חזר בלי האשה, ואמר "מתה אשתי ואלו בניה" — מביא ראיה על הבנים שהם בני אשתו זו, ואינו מביא ראיה על האשה.

אבל אם בא ממדינת הים ואמר "אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו, ואלו בניה" — מביא ראיה על האשה שכשירה היא ואין צריך להביא ראיה על הבנים. אם אמר "נשאתי אשה במדינת הים ומתה ואלו בניה" — צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים.

ב גמרא אמר רבה בר רב הונא: וכולן, כל שאמרו על בנים שאין צריך להביא ראיה עליהם, מדובר בכרוכים אחריה, בבנים קטנים הכרוכים אחר האשה ונוהגים עימה כבנים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר אדם "אשה נשאתי במדינת הים" — מביא ראיה על האשה שכשירה היא, ואין צריך להביא ראיה על הבנים. ומביא ראיה על הבנים הגדולים, ואין צריך להביא ראיה על הקטנים שרואים שהם כרוכים אחרי אימם, ומן הסתם בניה הם. במה דברים אמורים — בשאמר "אשה אחת נשאתי ", אבל בשאמר שנשא שתי נשים במדינת הים — מביא ראיה על האשה ועל הבנים, על הגדולים ועל הקטנים אף שכרוכים אחרי האשה הכשירה, שמא בניה של השניה הם וזו מגדלת אותם.

אמר ריש לקיש: