"שורך נרבע" ופסול לקרבן והלה, בעל השור, שותק — נאמן, ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו] במשנה: ובהמה שנעבדה בו עבירה, או שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים — נאמן. ונברר: האי [זה] שאמרנו במשנה: ושהמית על פי עד אחד, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דקא מודו [אם שמודים] הבעלים — היינו [הרי זה] מה שאמרנו "על פי הבעלים", אלא לאו דשתיק [האם לא מדובר באופן שהוא שותק].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כל המימרות של אביי; דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו, הראשונה] ("אכלת חלב"), היינו אומרים שטעם הנאמנות הוא אי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד [אם לא שהיה מוחזק לו בעצמו שעשה עבירה] — בהמת חולין בעזרה לא הוה מייתי [היה מביא] רק על פי עדות שאינה מחייבת, וכיון ששתק משמע שהוא מודה בדבר.

אבל אם אמר לו "נטמאו טהרותיך" ושתק — מימר אמרינן [אומרים אנו]: האי דשתיק [זה שהוא שותק] ולא מכחיש את העד — משום דסבר [שהוא סבור] שאין הפסד גדול בדבר, שהרי חזי ליה [ראוי לו] הדבר לאוכלו בימי טומאתו, שגם אם אינם טהורים, מכל מקום לא נפסדו לגמרי.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק במקרה של "נטמאו טהרותיך", היינו אומרים הא [זה] שהעד נאמן הוא משום דקא מפסיד ליה [שהוא מפסיד לו] בימי טהרתו, וכיון שאינו מוחה — מן הסתם אמת היה הדבר, אבל "שורו נרבע" מימר אמר [אומר] הבעלים לגבי השור: כל השוורים שבעולם, מן הסתם לאו [לא] לגבי (לצורך) מזבח קיימי [הם עומדים], ואם כן, גם אם מודה שנרבע השור, אין זה אלא פוסלו מלהיות קרבן, וכיון שאין הפסד מרובה בדבר — אינו מוחה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כל המקרים.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: אם אומרים לו לאדם שאשתו זינתה בעד אחד, ושותק הבעל מהו הדין בכגון זה? אמר אביי: נאמן העד. רבא אמר: אינו נאמן. ומדוע? הוי [הריהו] דבר שבערוה, וכלל בידינו: אין עדות לגבי דבר שבערוה פחות משנים.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה], את הסברה הזו שלי — דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה [עיור אחד שהיה מסדר, חוזר משניות לפני] מר שמואל. יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי [יום אחד התאחר לו העיור ולא בא]. שדר שליחא אבתריה [שלח שמואל שליח אחריו שיבוא]. אדאזיל [בעוד שהולך] השליח לביתו של העיור בחדא אורחא [בדרך אחת], אתא איהו בחדא [הלך הוא, העיור, לבית המדרש בדרך אחת, אחרת] ולכן לא פגש אותו השליח, והגיע עד ביתו. כי אתא [כאשר בא] השליח משליחותו, אמר שהיה בביתו של העיור וראה שאשתו זינתה. אתא לקמיה [בא העיור לפני] מר שמואל לשאול האם עליו להתחשב בעדות זו, אמר ליה [לו]: אי מהימן לך [נאמן עליך] השליח הזה — זיל אפקה [לך הוצא, גרש אותה] ואי [ואם] לא — לא תפיק [אל תוציא].

מאי לאו [האם לא] הכוונה אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא [אם נאמן עליך שאינו גזלן, שאינו פסול לעדות], וכיון שלדעתך הוא עד כשר צריך אתה לסמוך עליו, ואם כן ראיה שעד אחד כשר נאמן בכל מקרה. ורבא מפרש שהכוונה בדברי שמואל היתה: אי מהימן לך כבי תרי [אם הוא נאמן עליך כשנים] — זיל אפקה [לך והוצא אותה] ואי [ואם] לא — לא תפקה [אל תוציא אותה]. ואם כן אין ראיה ממעשה זה.

ואמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה], את הלכתי זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בינאי המלך שהלך לאזור כוחלית שבמדבר, וכיבש (כבש) שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה על הנצחון. וקרא לכל חכמי ישראל, ואמר להם: אבותינו, מתוך דלותם, היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו.

והיה שם אחד, איש לץ לב רע ובליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך, כלומר, יש בלבם תרעומת נסתרת עליך, ואינם אוהבים אותך. אמר לו: ומה אעשה כדי לברר אם נכון הדבר? אמר לו: הקם להם (השבע אותם) בציץ שבין עיניך, שעליו יש השם המפורש, שהיה ינאי מזרע החשמונאים, שהיו כהנים, ושימש ככהן גדול. הקים להם בציץ שבין עיניו.

היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמ ו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, כלומר, די לך במלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. ומסבירים, שהיו אומרים: אמו של ינאי נשבית במודיעים ונפסלה לכהונה, ואם כן הוא אינו כהן כשר, אלא חלל. ויבוקש הדבר ולא נמצא, שחיפשו למצוא עדויות לגבי אותו מעשה ולא נמצאו עדויות. ויבדלו (הורחקו) חכמי ישראל בזעם של המלך, שכעס עליהם על שמועה זו.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, כלומר, שאם נתברר שהעלילו עליו עלילה אין עושים דבר, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך שיפטר בלא כלום על דיבה זו? אמר לו ינאי: ומה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי: רומסם (רמוס אותם, והשמידם). שאל ינאי: ותורה מה תהא עליה? אמר לו: הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד ואין צורך בחכמים.

אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו מינות בינאי, דהוה ליה למימר [שהיה לו לומר] לאלעזר בן פועירה: תינח [נניח] תורה שבכתב אכן היא מונחת בקרן זוית, ואולם תורה שבעל פה מאי [מה] יהא עליה? שהרי היא נשמרת על ידי החכמים. מיד: ותוצץ (עלתה ונתלקחה) הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם (שמם) מתורה, עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה. עד כאן לשון הברייתא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הפריכו את השמועה שנשבתה אמו של ינאי? אילימא דבי תרי אמרי "אישתבאי" [אם תאמר ששנים אמרו "נשבתה"] ובי תרי אמרי "לא אישתבאי" [ושנים אמרו "לא נשבתה"] — מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שאתה סומך על אלה] שאמרו "לא נשבתה", סמוך אהני [על אלה] שאמרו "נשבתה"! ואם כן אי אפשר לומר בוודאות "ויבוקש הדבר ולא נמצא"!

אלא מדובר בעד אחד שהעיד שנשבתה ובאו שניים ואמרו שלא נשבתה, וטעמא [והטעם] שאינו נאמן דווקא הוא דקא מכחשי ליה בי תרי [שמכחישים אותו שנים אחרים], הא לאו הכי מהימן [הרי לולא זה היה נאמן], ומכאן ראיה לאביי שעד אחד נאמן כשאין מי שמכחיש אותו.

ורבא אומר שמכאן אין ראיה: לעולם אמור שהיו שם תרי ותרי [שני עדים כנגד שני עדים] וכדאמר [וכפי שאמר] רב אחא בר רב מניומי בענין אחר, שמדובר בעדי הזמה. כלומר, שהעדים השניים לא הכחישו את המעשה אלא הזימו את העדים הראשונים שאמרו: עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר ואינכם יכולים איפוא להעיד על דבר שהיה באותו זמן באותו מקום, ונתבטלה עדותם של הראשונים מכל וכל, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעדי הזמה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה הענין כפי שסיפר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: שפחה הכניסו תחתיה, במקום אמו של ינאי. שהעדים הראשונים ראו שעומדים לשבות את אמו של ינאי ובאו העדים השניים וספרו ששפחה הכניסו תחתיה, ואם כן בטלה לגמרי עדותם של הראשונים.

אמר רבא: