אמרינן [אין אנו אומרים]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ואף שנתייחדו אין אנו מניחים שבא עליה, ואינה אף ספק מקודשת. ובית הלל סברי [סבורים] אמרינן [אומרים אנו]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ויש לחשוש שמא בא עליה לשם נישואין. ומודים בית הלל ודאי בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, מפני שאין לבו גס בה.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: המקדש אשה בעד אחד — אין חוששין כלל לקידושיו, ואפילו שניהם מודים שנתקדשו. אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. ושואלים: מאן בי דינא רבה [מיהו בית הדין הגדול] שמזכיר? ומשיבים: זהו כינוי שניתן לאמורא רב. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה [מיהו בית דין הגדול] זה שנזכר — רבי.

מתיב [מקשה] רב אחדבוי בר אמי מברייתא זו: שנים (שני גברים) שבאו ממדינת הים ואשה עמהם, וחבילה עמהם, זה, אחד מהם, אומר: זו אשתי, וזה, האיש השני הוא עבדי, וזו חבילתי, וזה, האיש השני, אומר: זו אשתי, וזה האיש האחר הוא עבדי, וזו חבילתי. ואשה אומרת: אלו שני עבדי, וחבילה שלי — הרי במקרה זה צריכה האשה שני גיטין, שהרי יש חשש שמא היא נשואה לכל אחד מהם לפי טענתם, וגובה כתובתה מן החבילה, שהרי אף לדבריהם לפחות דמי כתובה יש לה מן החבילה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי [אם מדובר שיש לו עדים לזה ויש לו עדים לזה], לכל אחד מן הגברים, מי מצי אמרה [האם יכולה האשה לומר]: אלו שני עבדי וחבילה שלי? הרי יש שני עדים שאחד משני אנשים אלה הוא בעלה! אלא לאו [האם לא] מדובר בשיש עד אחד לכל אחד מן הגברים? ומכאן ראיה שיש קידושין על ידי עד אחד, שהרי צריכה גט משניהם!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך אפשר להבין? והרי במקום שיש רק עד אחד המעיד על דבר במקום שיש הכחשה נגדו, כגון כאן, שעד אחר מכחיש אותו שנתקדשה לאחר, מי מהימן [האם נאמן] העד האחד כלל? אלא כך צריך להבין: למישרי לעלמא — [להתיר אותה לעולם, לכל אדם], — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [לכל הדעות אין חולקים שהיא מותרת] אפילו בלי שיתנו לה גט,

והכא הכי קאמר [וכאן כך אמר]: מה טעם צריכה שני גיטין — כדי לגבות את כתובתה מן החבילה. ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף מטלטלי משתעבדי [מטלטלים משתעבדים] לכתובה ולא רק נכסי דלא ניידי. ולכן כדי לגבות כתובה מן החבילה שיש עליה שלושה טוענים — צריכה היא לקבל מהם גיטין המחייבים אותם לתת לה כתובה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה, מה אמרו עליה], על בעיה זו של המקדש בעד אחד? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו. רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך [דעתך] שאתה אומר שאין חוששים לקידושיו — דילפת [שאתה לומד] בגזירה שווה "דבר" "דבר" מממון, ונאמר שם "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו),

אי מה להלן [אם כן נאמר מה שם] בממון הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשבת] ויש לה כוח לחייב את המודה, אף כאן הודאת בעל די ן כמאה עדים דמי [נחשבת], ובמקרה ששניהם מודים שהם נשואים תהא הודאתם מחייבת אותם. אמר ליה [לו] רב כהנא: יש להבחין בין הדברים; התם לא קא חייב לאחריני [שם שמודה שחייב ממון אינו מחייב אחרים] בהודאה זו, אבל הכא קא חייב לאחריני [כאן הוא מחייב אחרים], שהרי על ידי הודאה זו הם אוסרים זה על זה את קרוביהם, ונמצא שגם אחרים מתחייבים על ידי כך.

מסופר: מר זוטרא ורב אדא סבא שהיו שניהם בני רב מרי בר (בן) איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי [חילקו נכסיהם זה עם זה]. אתו לקמיה [באו לפני] רב אשי, אמרו (שאלו) ליה [לו] לרב אשי: "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו) אמר רחמנא [אמרה תורה], ומדוע דרושים שני עדים — דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו [שאם רוצים לחזור בהם ולומר "לא היו דברים מעולם", אינם יכולים לחזור בהם], ואנן לא הדרי [ואילו אנו איננו חוזרים], ולכן איננו זקוקים לעדים לקיים את החלוקה.

או דלמא לא מקיימא מלתא [שמא אין דבר מתקיים] אלא בסהדי [בעדים], שהעדים באים לקיים את החלוקה מבחינה משפטית ולא לאימות בלבד? אמר להו [להם]: לא איברו סהדי [נבראו עדים] אלא לשקרי [עבור השקרנים], ובמקום שאין הכחשה, העיסקה קיימת ממילא.

ועוד באותו ענין, אמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם "אכלת חלב", והלה שהעידו בו שותק ואיננו מכחיש — הרי זה, העד, נאמן וחייב קרבן חטאת על שגגתו זו. ותנא תונא [ושנה כמו כן התנא שלנו]: אמר לו עד אחד "אכלת חלב" והלה אומר "לא אכלתי" — פטור מקרבן. ונבין מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאמר [שהוא אומר] בוודאות "לא אכלתי ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד.

ואמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם אחד "נטמאו טהרותיך" (אוכל שנשמר בטהרה), והלה, בעל הטהרות, שותק — נאמן. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו]: עד אחד אומר "נטמאו" והלה, בעל הטהרות, אומר "לא נטמאו" — פטור. טעמא דאמר [הטעם דווקא שהוא אומר] "לא נטמאו ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד האחד.

ואמר אביי: אמר לו עד אחד