מוחזק לן [לנו] באחי [בזה שיש לו אחים] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בזה שיש לו בנים], אף על פי שאין עדות גמורה בדבר. דאמרינן [שאומרים אנו] בענין זה את הנימוק: "מה לי לשקר", מדוע ישקר אדם ללא מטרה. שהרי מאי קאמר [לשם מה הוא אומר] שיש לו בנים או שאין לו אחים אם לא כדי למיפטרה [לפטור אותה] מיבם, הלא מצי אמר [יכול הוא לומר] לה באותה שעה: פטרנא לך בגיטא [אני פוטר אותך בגט], ולכן כיון שאמר שיש לו בנים — ודאי אמת הוא אומר.

רבי סבר בענין זה כי כוח הנימוק של "מה לי לשקר" כי [כמו] עדות עדים דמי [הוא נחשב] ואתו [ובאו] עדים עקרי [ועוקרים] את החזקה ואין בכוחו שוב לאסור אותה בשעת מיתה. ור' נתן סבר: "מה לי לשקר" כי [כמו] חזקה דמי [הוא נחשב], והרי לא אתי [באה] חזקה ועקרה [ועוקרת] חזקה לגמרי. ולכן הוא נאמן אף לאסור, שאם אמר בשעת מיתה שלא היו לו בנים, חוששים לחזקתו הראשונה.

א משנה המקדש את בתו סתם ולא אמר איזו מהן — אין הבוגרות בכלל. מי שיש לו שתי כיתי (קבוצות) של בנות משתי נשים שהיו לו זו אחר זו, ואמר "קדשתי את בתי הגדולה לאיש, ואיני יודע אם היה מדובר על הבת הגדולה שבקבוצת הבנות הגדולות, או גדולה שבקבוצת הבנות הקטנות, או קטנה שבקבוצת הבנות הגדולות שהיא עדיין גדולה מן הגדולות שבקבוצת הקטנות" — כל הבנות כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: למרות הספק כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, שסתם "גדולה" כוונתו לגדולה שבכולן.

וכן אם אמר "קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם היתה זו קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות" — כולן אסורות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.

ב גמרא ושואלים: שנינו במשנה שהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל — הא [הרי] שהקטנות בכלל אפילו אם היו כמה בנות,

שמעת מינה [לומד אתה מכאן]: שקידושין שאין מסורים לביאה שבפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן, שמא אינה זו שקידש ואסורה עליו משום אחות אשתו, בכל זאת הוו [הריהם] קידושין, וכולן צריכות גט כדי להתירן להינשא, והרי זה בניגוד לדעת רבא האומר שקידושין שאין מסורים לביאה אינם תופסים כלל! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כשאין שם אלא שתי בנות בלבד, גדולה וקטנה.

ומקשים: והא [והרי] "בוגרות" קתני [שנה במשנה] בלשון רבים! ודוחים: מאי [מה] הכוונה בלשון הרבים של בוגרות — לא הבוגרות בין בנותיו, אלא בוגרות דעלמא [בכלל], כלומר, שבכל מקרה שמקדש את בתו — בנות בוגרות אינן בכלל זה.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], בוגרות מאי עבידתייהו [מה מעשיהן], כלומר, כיצד אפשר להניח שמקדש את בתו הבוגרת? הרי אין רשות לאב אלא לקדש את בתו קטנה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן מיוחד, דשויתיה [שמינתה הבת הגדולה אותו] שליח לקבל עבורה קידושין, וקידש את בתו סתם, ובמקרה זה מהו דתימא [שתאמר]: כי [כאשר] הוא מקבל קידושי [קידושין] אדעתא דידה קא [על דעתה שלה] לקדש אותה את הבוגרת הוא מקבל, שהרי הוא שלוחה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שלא שביק איניש מידי דאית ליה [אין אדם מניח דבר שיש לו] הנאה מיניה [ממנו] כקידושי הבת הקטנה, שהוא נוטל לעצמו את כסף קידושיה, ועביד מידי דלית ליה [ועושה דבר שאין לו] הנאה מיניה [ממנו], שהרי כסף קידושי הבת הגדולה הם לעצמה.

ודוחים: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה דאמרה ליה [שאומרת לו] הבת "בשכר שליחותך כסף קדושיי יהיה לך"? ואם כן, אף בקידושיה יש לו הנאה. ודוחים: אפילו הכי [כך] לא שביק איניש [אין אדם מניח] מצוה דרמיא עליה [המוטלת עליו] לקדש את בתו הקטנה ועביד [ועושה] מצוה דלא רמיא עליה [שאינה מוטלת עליו] במישרין בבתו הגדולה, שכיון שבוגרת היא — מוטלת המצוה עליה.

ג שנינו במשנה שבענין מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה, אבל לא היה ברור לו למי מן הבנות התכוון נחלקו ר' מאיר ור' יוסי באיזו מהן מקודשת, וכן שנינו מחלוקת זו במקדש בתו הקטנה. ומעירים: וצריכא [וצריך] הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את המחלוקת ביניהם בהלכה הראשונה] במקדש בתו הגדולה, היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אומר] ר' מאיר שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, דכיון דאיכא זוטרא מינה [שיש קטנה ממנה], להך [לזו] — "גדולה" קרי [הוא קורא] לה כל שיש קטנה ממנה,

אבל בהא [בזו], במקדש בתו הקטנה אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוסי ש"קטנה" — להך [לזו] היא הקטנה דכולהו קרי לה [שבכולן הוא קורא], שנאה לו לאדם לאמר על בתו שהיא "גדולה". ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בקטנה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו בלבד אומר] ר' יוסי, מאותו טעם שהזכרנו, אבל בהך [בזו], בגדולה, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' מאיר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

לגופן של השיטות שואלים: למימרא [האם לומר] כמסקנה מדברים אלה שר' מאיר סבר [סבור] כי מחית איניש נפשיה לספיקא [אדם מוריד, מכניס, את עצמו לספק], כלומר, אדם מקבל על עצמו אפילו דבר שאין בו הגדרה ברורה, ויש בו ספק. ור' יוסי סבר [סבור] שלא מחית איניש לספיקא [מוריד, מכניס אדם את עצמו לספק] ומתכוון רק לדברים ברורים ומוגדרים. והאיפכא שמעינן להו [והרי ההיפך מכך אנו שומעים אותם] שאמרו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר בדבר וקובע לו זמן, שיחול הנדר "עד הפסח", אמרו שאסור בדבר שנדר בו עד שיגיע הפסח. אם אמר בנדרו שהוא נודר "עד שיהא פסח" — אסור עד שיצא הפסח.

ואם אמר "עד פני פסח" — ר' מאיר אומר: אסור עד שיגיע פסח, ר' יוסי אומר: עד שיצא הפסח.

משמע שלדעת ר' מאיר אין אדם מכניס את עצמו לספק, שאף שהזכיר פסח לא היתה כוונתו בתוך ימי הפסח, אלא עד לזמן שמגיע פסח, ואילו לדעת ר' יוסי אדם יכול להכניס את עצמו לספק בכל אחד ואחד מימי הפסח, והוא היפך הדברים שהסברנו במשנתנו! אמר ר' חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה, שצריך להחליף את הדעות במשנה זו, ולפי זה יתיישבו הדברים. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל דבר אם נדר למועד שזמנו קבוע, ואמר בלשון "עד פני" — ר' מאיר אומר: הכוונה עד שיצא, ר' יוסי אומר: הכוונה היא עד שיגיע, והוא כפי שהצענו בהיפוך השיטות.

אמר אביי: מחלוקת זו של ר' מאיר ור' יוסי היא בשתי כיתי בנות, שלדעת ר' מאיר שתי הכיתות חוץ מהקטנה שבקטנות נקראות "גדולה" מספק, אבל בכת אחת, כלומר, שהיו לו רק בנות מאשה אחת — דברי הכל כשאמר גדולה, כוונתו לגדולה שבהן ממש, אמר קטנה כוונתו לקטנה שבהן ממש, ולבת אמצעית אין קוראים לה לא גדולה ולא קטנה אלא בשמה קרי לה [קורא הוא אותה].

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: אלא מעתה, לפי שיטה זו,