נאמן האב — ביחס לגילם של ילדיו לגבי נדרים, שאם נדרו נדר הריהו חל, ולחרמים, אם הקדישו דבר על ידי שאמרו עליו שיהא "חרם לה'" ולהקדשות ולערכים, שנדרו לקודש ערך קבוע של עצמם או של אחרים — בכל אלה נדריהם קיימים, אבל לא לענין קבלת עונש מכות בבית דין ולשאר עונשין (עונשי הגוף) על עבירות שעשו, משום שעדותו אינה מספקת שהרי הוא עד אחד, וקרוב משפחה.

א משנה האב האומר "קדשתי את בתי הקטנה" או שאומר "קדשתיה וגרשתיה (קיבלתי את גירושיה) כשהיא קטנה", והרי היא עדיין קטנה, כשאמר עליה דברים אלה — נאמן לאוסרה משום אשת איש, או כגרושה לכהן. אבל אם אמר "קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה" והרי היא עתה כשאמר את דבריו אלה גדולה — אינו נאמן. וכן אם הוא אומר "נשבית ופדיתיה", בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה — אינו נאמן לפסול אותה מלהינשא לכהן.

ב גמרא ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה תחילת המשנה ומה שונה סופה], שבזמן שהבת קטנה אביה נאמן להעיד עליה, וכשהיא גדולה, או להעיד שהיתה שבויה, אינו נאמן? ועונים: רישא בידיה [בתחילת המשנה מדובר בדבר שבידו], שהרי יכול הוא גם עתה לקדשה ומשום כך נאמן לומר שקידש אותה קודם לכן, ואילו סיפא לאו בידיה [בסוף המשנה מדובר בדבר שאינו בידו], שאינו יכול לקדש את בתו הגדולה. וכיוצא בזה אינו רשאי למוסרה לגוי ולפוסלה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה — ולפיכך אינו נאמן לומר שנשבית.

ושואלים: ולא, האם אין ביד האב לפוסלה? והרי בידו להשיאה את בתו הקטנה לחלל הנולד לכהן שנשא אשה האסורה עליו, דקא פסלה [שפוסלה] בכך מכהונה ואם כן יהא נאמן גם להעיד שנשבתה!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שיש לומר שמשנתנו כשיטת ר' דוסתאי בן יהודה שאמר: בנות ישראל הן מקוה טהרה לחללין. כלומר, שבנות ישראל שנישאו לחלל, מטהרות (מכשירות) את זרעם, ואם נולדה להם בת היא כשירה להינשא לכהן, וגם האשה אינה נפסלת על ידי ביאת החלל, ואם מת — מותרת להינשא לכהן כשר, ואם כן, אין בידי האב לפסול בתו לכהונה.

ושואלים: והרי בידו להשיאה לממזר ותיפסל בכך לכהונה! ומשיבים: תנא זה סבור כשיטת ר' עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין כלל בחייבי לאוין ואף לא לממזר.

ומקשים: הרי בידו להשיאה כשהיא אלמנה לכהן גדול, וכשיטת ר' סימאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' סימאי אומר: מן הכל עושה ר' עקיבא ממזר, כלומר, צאצאים מכל זיווג אסור מחשיב ר' עקיבא כממזרים, חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה בכהן גדול: "אלמנה... לא יקח... ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, יד–טו), ומכאן למדים: חלולים עושה בזיווג כזה שצאצאיו נחשבים לחללים, ואין עושה ממזרים, וכיון שאינו עושה ממזרים מודה ר' עקיבא שאף הקידושין תופסים בהם.

ומשיבים: התנא שלנו סבור כשיטת ר' ישבב, שאמר: בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, משמע מדבריו שלדעת ר' עקיבא אין ביאה אסורה שאין בה ממזרות, ולפיכך אין קידושין תופסים בכל איסור, ואין ביד האב לפסול את בתו.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה [אם אמר את זה מטעם עצמו] קביעה כללית לשיטת ר' עקיבא, שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר — שפיר [יפה, טוב]. אלא אי לאפוקי מטעמא [אם להוציא מהטעם, משיטתו] לר' סימאי קאתי [הוא בא], שכוונתו רק לחלוק על דברי ר' סימאי בדין של אלמנה לכהן גדול, שר' ישבב סבור שלדעת ר' עקיבא כיון שאסורה בלא תעשה, אין קידושין תופסים כשאר חייבי לאוין, אבל באיסורי עשה הקידושין תופסים, הרי בידו של האב להשיאה לחייבי עשה שאינם בכלל זה!

אמר רב אשי: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לקיים את ההסבר הראשון שברישא [בתחילת המשנה] משום שבידו הוא? נהי [אם אמנם] שבידו לקדשה, וכי בידו לגרשה?! ועוד: אילו אמר האי דלא ניחא בגוה מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה [אם אומר זה, הבעל, שלא נוחה דעתו בה, האם יכול הוא האב לקדש אותה לו בעל כרחו]? הרי שאין האב יכול לקדש את בתו למי שירצה!

אלא אמר רב אשי: רישא [בתחילת המשנה] הטעם הוא כי רחמנא הימניה [התורה האמינה לו], כדברי רב הונא, שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה — שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), כאשר אמר "לאיש" — הרי אסרה בכך לכל אדם, שלא פירש למי קידשה, וכשאמר "הזה" — התירה לזה שקידשה.

ויש איפוא להסביר כך: בנישואין הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] לאב, בשבוייה לא הימניה [האמינה לו], כלומר, לא נתנה לו התורה מהימנות מיוחדת, ולכן אין עדותו מועילה שהרי הוא עד אחד.

ג משנה מי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" ולכן אין אשתו זקוקה ליבם לאחר מותו — הרי זה נאמן. אבל אם אמר בשעת מיתתו "יש לי אחים" ואסורה להינשא לשום אדם עד שיחלוץ לה אחד מהם — אינו נאמן.

ד גמרא אלמא [מכאן ממשנתנו] ניתן להסיק שנאמן להתיר ואין הוא נאמן לאסור. נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' נתן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשעת קידושין אמר שיש לו בנים ואילו בשעת מיתה אמר שאין לו בנים, בשעת קידושין אמר שאין לו אחים ואילו בשעת מיתה אמר שיש לו אחים — בכל אלה נאמן להתיר, כלומר, להוציאה מחובת הייבום, וכפי דבריו שאמר בזמן הקידושין, ואין הוא נאמן לאסור בדבריו האחרונים, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: אף נאמן לאסור.

אמר רבא: שאני התם [שונה שם], כיון שבשעת מיתה קא הדר ביה [חוזר בו] אימא קושטא קאמר [אמור שאמת אומר] שמחמת מיתה הוא מתחרט ומודה על האמת, אבל בדרך כלל אינו נאמן לאסור. אמר ליה [לו] אביי: ולאו [וכי לא] כל שכן הוא? השתא, ומה התם דקא מרע ליה לדבוריה [עכשיו, הרי, ומה שם שהוא מרע את דיבורו] הקודם, שהרי מתחילה אמר ההיפך, ועכשיו הוא משנה את דבריו — בכל זאת אמרת קושטא קאמר [אומר אתה שאמת הוא אומר], מתניתין דלא קא מרע ליה לדבוריה [במשנתנו שאינו מרע את דיבורו] הקודם, שלא אמר בשעת הקידושין אם היו או לא היו לו בנים או אחים, לא כל שכן שיהיה נאמן?

אלא אמר אביי: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שלא מוחזק לן [לנו] באחי [באחים שיש לו] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בבנים שיש לו], דאמרינן [שאנו אומרים]: כיון שלא מוחזק לן [לנו] לא בבני ולא באחי [באחים] אם אמר "יש לי בנים" — נאמן, ואם אמר "יש לי אחים" — אינו נאמן. ומדוע? לאו כל כמיניה דאסר לה אכולי עלמא [אין זה בכוחו לאסור אותה על כל העולם] רק מחמת דיבורו שהיא נגד החזקה שאין לו אחים. ואילו הברייתא מדברת באופן