למסולים (מין סנדל) שאין לו עקב, שאינו קרוי נעל! ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה נאמרה המלה ניכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "נעל", מאי [מה הטעם] בהדגשה "הנעל" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים].

א משנה עבד עברי נקנה לאדוניו בכסף ובשטר, וקונה את עצמו (משתחרר) בשנים כשגומר את שש שנות עבודתו, וביובל, כשמגיעה שנת היובל, ובגרעון כסף, שיכול לפדות בכסף את יתרת שנות עבודתו שנותרו לו עד מלאת שש שנים לתחילת עבדותו. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה גם בסימנין, שאם מביאה סימני בגרות יוצאה לחפשי. העבד הנרצע אחרי שעבד שש שנים, נקנה להיות עבד עולם ברציעה, וקונה את עצמו להיות חפשי ביובל, ובמיתת האדון.

ב גמרא שנינו במשנה שעבד עברי נקנה בכסף ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) — מלמד שנקנה בכסף. ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו] מכתוב זה שעבד עברי הנמכר לגוי נקנה בכסף, אבל אין מכאן ראיה לנמכר לישראלי, שאפשר לומר הואיל וכל קנינו של גוי אינו אלא בכסף לכן קונה הוא גם את העבד העברי בכסף,

ואולם עבד עברי הנמכר לישראל מנלן [מניין לנו] שנקנה אף הוא בכסף? — אמר קרא [הכתוב] באמה עבריה "והפדה" (שמות כא, ח) — מלמד שאם השיגה כסף ורצונה להשתתחרר טרם זמנה, הריהי מגרעת פדיונה, שמפחיתה מכסף מכירתה את תמורת השנים שכבר עבדה ומשלמת את השאר ויוצאה לחפשי, ואגב כך למדנו שאמה העבריה נקנית בכסף, והוא הדין לגבי עבד עברי.

ומקשים: אמנם אשכחן [מצאנו] דין זה באמה העבריה, אבל ממנה אין ללמוד כי אפשר לומר שדווקא אמה העבריה הואיל ומיקדשה [והיא מתקדשת] בדרך כלל בכסף — מיקניא [נקנית] גם כן לאמה בכסף, ואולם עבד עברי מנלן [מניין לנו] שאף הוא נקנה בכסף? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים" (דברים טו, יב) מקיש (משווה) הכתוב עברי לעבריה לומר שדרך קניינם אחת.

ועדיין שואלים: אשכחן [מצאנו] בכתוב זה מקור לעבד שמכרוהו בית דין, שמפרשים אותו במי שגנב ואין ביכולתו לשלם את דמי הגניבה, ואז מוכרים אותו לעבד ובכסף זה משלם את חובו, ואפשר לומר שיש לו דין מיוחד הואיל ונמכר בעל כורחו, ואולם זה המוכר עצמו מנלן [מניין לנו] שגם הוא נקנה בכסף?

ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה "שכיר" הנאמר במוכר עצמו ("כשכיר כתושב יהיה עימך". ויקרא כה, מ) מ"שכיר" הנאמר במכרוהו בית דין ("כי משנה שכר שכיר עבדך". דברים טו, יח). ושואלים: הניחא למאן דיליף [זה נוח לדעת מי שלומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" שמלה זו אמורה גם במוכר עצמו וגם בנמכר על ידי בית דין אלא למאן דלא יליף [לדעת מי שאיננו לומד] גזירה שווה "שכיר" "שכיר", מאי איכא למימר [מה יש לומר], מהיכן הוא לומד?

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בפתיחת פרשת הנמכר לגוי: "וכי תשיג" (ויקרא כה, מז) בוא"ו החיבור, לומר שדבר זה הוא מוסף על ענין ראשון, פרשת המוכר עצמו לישראל ומחבר את שניהם, ומשום כך ילמד עליון (המוקדם), דין המוכר עצמו לישראל הנאמר קודם, מתחתון (המאוחר), מדין הנמכר לגוי שנכתב אחריו. שכמו שנמכר לגוי נקנה בכסף, כך גם מוכר עצמו לישראל נמכר בכסף.

ג ומעירים: ומאן [ומי הוא] התנא דלא יליף [שאינו לומד] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר" — האי [זה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר עצמו לעבד נמכר לשש שנים, ואם רוצה — אף יתר על שש שנים, ואילו זה שמכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד.

והבדלים נוספים: המוכר עצמו אינו נרצע, ואילו זה שמכרוהו בית דין — נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו בעליו מענקים כשיוצא לחפשי, ואילו זה שמכרוהו בית דין — מעניקים לו. המוכר עצמו אין רבו (אדוניו) מוסר לו שפחה כנענית לשם אישות כדי שיעמיד ולדות לצורך עבדות, ואילו זה שמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

ואילו ר' אלעזר אומר אין כל הבדל ביניהם אלא: זה וזה אינו נמכר אלא לשש שנים, זה וזה נרצע, וזה וזה מעניקים לו, וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואם כן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], שהתנא קמא [הראשון] לא יליף [לומד] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר", ולכן בכל אחד מהמקרים הוא דן רק לפי ההלכות המפורשות בו, ואילו ר' אלעזר יליף [לומד] גזירה שווה "שכיר" "שכיר" ולומד דינים האמורים בזה מדינים האמורים באחר?

אמר רב טביומי משמיה [משמו] של אביי: דכולי עלמא [לדעת הכל] יליף [לומדים] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר", והכא [וכאן] במחלוקת זו בברייתא בהאי קרא קמיפלגי [בכתוב זה נחלקו]: מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו נמכר לשש שנים ויתר על שש? — לדעתו מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין, שנאמר "ועבדך שש שנים" (דברים טו, יב) לומר שזה בלבד עובד רק שש שנים, ולא מוכר עצמו, שאם התנה כך הריהו עובד גם יתר על שש שנים.

ואידך [והאחר], ר' אלעזר, לומד מן ההדגשה הזו דבר אחר: "ועבדך" כוונתו עובד הוא לך, ולא ליורש שאינו עובר בירושה לא לבת ולא לאח אם אין לו בנים כשאר נכסים, ואולם אם יש לו בן, הריהו יורש אף את עבדו העברי.

ושואלים: ואידך [והאחר] התנא הראשון, כיצד יודע הוא הלכה זו שאינו עובר בירושה? ומשיבים: ש"ועבדך" אחרינא כתיב [אחר, פעם נוספת, נאמר] וממנו לומד הוא דין זה. ושואלים: ואידך [והאחר] מה הוא עושה בכתוב זה, שלדעתו הוא מיותר? ומשיבים: לדעתו הכתוב ההוא להרצאת (לריצוי, לפיוס) האדון הוא דאתא [שבא], כדי שלא יירע בעיניו הדבר שצריך לשחררו כעבור שש שנים שעבדו.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו אינו נרצע? ומשיבים: מדמיעט רחמנא [משום שלדעתו מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין שנאמר "ורצע אדניו את אזנו במרצע" (שמות כא, ו) לומר: אזנו שלו, של עבד זה ולא אזנו של עבד אחר, המוכר עצמו.