דף יד - ב
וכן, פרט למסולים. שהיא נעל שאין לו עקב, שאינו ראוי להליכה בו.
ולמדנו מדברי הברייתא, שמ"נעל" למדים שאפילו נעלו של אדם אחר כשרה לחליצה, ואילו מ"נעלו" למדים שצריך נעל הראויה לו. ונמצא, שהמילה "נעל" לא באה למעט שיבמה אינה ניתרת בגט.
ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מנין למדו חכמים שהיבמה אינה קונה את עצמה בגט?
ומתרצינן: אם כן, אם אכן המילה "נעל" לא באה אלא ללמד שאף נעל של אחר כשרה, ניכתוב קרא, היה ראוי לכתוב "בית חלוץ נעל".
מאי "הנעל"? לשם מה אמר הכתוב "הנעל", בתוספת ה' הידיעה? -
שמעת מינה תרתי. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב שני ענינים, משתי דרשות:
[א] "נעל" - מלמד שאפילו נעל של אדם אחר כשרה לחלוץ בה.
[ב] "נעלו", בתוספת ה' הידיעה - מלמד שדוקא חליצת הנעל מתירה את היבמה להנשא לשוק, ולא גט.
מתניתין:
המשנה הראשונה בפרקנו עוסקת בענין קניני אשה והיבמה. ולכן ממשיכה המשנה שלפנינו וכן המשניות שלאחריה, לבאר את אופן הקנינים של עבדים [עבריים וכנענים], וקנינים של חפצים.
משנתנו מבארת את קניני העבד העברי והאמה העברייה:
א. קנייני עבד עברי.
עבד עברי נקנה בשני קנינים:
נקנה בכסף ובשטר. [539]
וקונה את עצמו להיות בן חורין בשלשה אופנים:
בשנים, כאשר עברו שש שנים מיום קנייתו, הרי הוא יוצא לחופשי.
וביובל, אם חלה שנת היובל בתוך שש שנים מיום המכרו, הרי הוא יוצא לחפשי.
וגרעון כסף. שביכולתו לפדות את עצמו, ולצאת לחפשי, על ידי תשלום כסף לאדונו עבור השנים שנותרו לו לעבוד.
והיינו, שאדונו [ובלשון חכמים "רבו"] מגרע לו מדמי פדיונו את סכום דמי השנים שעבד בהן. כי חישוב דמי פדיונו, והגרעון, נעשים לפי הדמים שהעבד נקנה בהם.
כגון: אם העבד נקנה בשש מאות זוז לעבודת שש שנים, הרי עבודת כל שנה שווה מאה זוז, מפני שהעבד עתיד לצאת בסוף שש שנים. [540] [541]
ב. קנייני אמה העבריה:
יתירה עליו [על העבד העברי] אמה העבריה [שגם היא נקנית בכסף ובשטר, ויוצאת גם היא בשטר וביובל ובגרעון כסף, כדין עבד עברי], שהיא קונה את עצמה להיות בת חורין, גם בהבאת סימנין של נערות.
כי כאשר האמה העבריה מביאה סימני נערות, היא יוצאת לחופשי, בלי צורך במעשה קנין כל שהוא. [542]
ג. קנייני עבד נרצע:
נאמר בתורה [שמות כא ה]: "ואם אמור יאמר העבד [כעבור שש שנים ממכירתו]: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלהים [הדיינים], ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".
עבד עברי הנרצע - נקנה לאדונו [להמשיך בעבדותו גם לאחר שש שנים] ברציעה שרוצע אדונו את אזנו.
וקונה את עצמו להיות בן חורין:
ביובל, ובמיתת האדון.
והיינו, שאם מת האדון, אין העבד הנרצע עובד את יורשיו אלא יוצא לחופשי.
אך עבד עברי שמת אדונו בתוך שש שנים למכירתו, צריך העבד להשלים את עבודתו ליורשיו. [543] [544]
וטעמם של כל הדינים שהוזכרו במשנתנו יתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: עבד עברי נקנה בכסף.
יש שלשה אופנים של עבד עברי:
א. עבד עברי הנמכר לגוי.
ב. עבד עברי המוכר את עצמו לישראל.
ג. עבד עברי שמכרוהו בית דין.
כגון, גנב שאין לו אפשרות לשלם את גנבתו, בית דין מוכרים אותו לישראל אחר בעל כרחו, ובכסף שנותן עבורו הקונה, משלמים לנגנב את דמי החפץ שגנב ממנו [שמות כב ב].
קנין כסף שהוזכר במשנתנו, מועיל לקנין עבד עברי בכל שלושת האופנים המבוארים. [545]
והוינן בה: זה שעבד עברי נקנה בכסף - מנלן, מנין למדנו זאת?
ומשנינן: אמר קרא בענין גאולת עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה]: "אם עוד רבות בשנים - לפיהן ישיב גאולתו, מכסף מקנתו" 545* [מכסף שנקנה בו]. 545*. הפסוק מדבר בעבד עברי הנמכר לגוי, שנאמר בתחילת הענין [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב ולא גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב" וגו' ונאמר שם: "אחרי [ש] נמכר גאולה תהיה לו:. והיה כסף ממכרו במספר שנים:. לפיהם ישיב גאולתו מכסף מקנתו". כלומר: העבד ישיב את כסף גאולתו [פדיונו] לפי הכסף שהוא נקנה בו לאדון. [אם נקנה בשש מנים ועבד שנתיים ישיב 4 מנים]. ומתוך דברי הכתוב יש ללמוד שהעבד נקנה בכסף שהרי נאמר "מכסף מקנתו". משמע שקניינו נעשה בכסף.
מלמד הכתוב, שהעבד העברי נקנה בכסף, ובשעה שהוא בא להגאל, הוא משיב את העודף של כסף מקנתו לאדון שקנה אותו.
שואלת הגמרא: אמנם אשכחן מצאנו בפסוק הזה שעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הרי הוא נקנה בכסף.
אבל מנין לנו שגם עבד עברי הנמכר לישראל נקנה בכסף?
ואין ללמוד את דין עבד עברי הנמכר לישראל מדין הנמכר לגוי. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:
עבד עברי הנמכר לנכרי נקנה בכסף, הואיל וכל קנינו של נכרי בקרקעות ומטלטלין הוא בכסף [ואין הנכרי קונה מטלטלין במשיכה]. [546]
ולפיכך, אף את העבד העברי קונה הנכרי בכסף.
אבל, ישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא בכסף, [547] ולפיכך יתכן שגם לענין קניית עבד, דינו שונה מדין הנכרי, ואינו קונה עבד עברי בכסף.
ואם כן, נמכר לישראל - מנלן? מנין למדנו שגם הוא נקנה בכסף?
ומתרצינן: יש ללמוד זאת ממה שאמר קרא בענין אמה עבריה [שמות כא]:
מצוה על האדון ליעד את האמה [לקחת אותה לו לאשה]. ואמר הכתוב: "אם רעה בעיני אדוניה אשר [היה ראוי] לו [ל] יעדה, והפדה!".
לא נאמר "ונפדתה", אלא "והפדה", ומשמע שהאדון עצמו יפדה אותה. ובודאי אין כוונת הכתוב שהאדון יתן לעצמו כסף בפדיונה, אלא כוונת הכתוב שעל האדון לסייע לה בפדיונה.
וכיצד יכול האדון לסייע בפדיונה?
מלמד הכתוב, שמגרעת מדמי פדיונה, ויוצאה.
שהאדון מסייע לה להיפדות ממנו, על ידי שהוא מגרע מדמי פדיונה. כגון, אם נקנתה בששה מנים כסף ועבדה שלש שנים, מגרע האדון מדמי פדיונה, שלא תצטרך לשלם ששה מנים כפי כסף קנייתה, אלא די לה לשלם שלשה מנים.
ומפסוק זה מוכח שהאמה נקנית בכסף. שהרי אם היא לא נקנתה בכסף, כיצד מגרע האדון מדמי פדיונה? [548] ודין עבד עברי נלמד מדין האמה העבריה - כשם שהאמה העבריה נקנית בכסף, כך עבד עברי נקנה בכסף. [549]
ומקשינן: אמנם אשכחן, מצאנו בפסוק, שאמה העבריה נקנית בכסף, אבל אין ללמוד מכך שגם עבד עברי נקנה בכסף. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:
מדוע אמה העבריה נקנית בכסף? הרי זה הואיל ומיקדשה [ומתקדשת] בכסף ונקנית בכך לבעל, ולפיכך הדין נותן שגם מיקניא [נקנית] בכסף.
אבל, עבד עברי הנמכר לישראל, לא מצאנו במקום אחר שהוא נקנה בכסף! ואם כן, מנלן מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף?
ומשנינן: אמר קרא [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך, שש שנים".
מקיש הכתוב את דין עבד עברי לדין האמה העבריה. וכשם שאמה עבריה נקנית בכסף [כפי שלמדנו מהכתוב "והפדה"], כך עבד עברי נקנה אף הוא בכסף.
ומקשינן: הכתוב שמקיש את העברי לעבריה מדבר בעבד עברי שמכרוהו בית דין, שהרי נאמר בו "כי ימכר לך אחיך [העברי או העבריה] ", ולא נאמר "כי אחיך ימכור עצמו לך". ומשמע מלשון הכתוב "כי ימכר לך", שאחיך יימכר לך בידי אחרים, דהיינו בית דין, שבידם למכור את האדם בעבור תשלום גנבתו.
ואמנם אשכחן, מצאנו בכתוב הזה שאם מכרוהו בית דין, עבד עברי הוקש לעבריה, ונקנה בכסף.
אבל מנין נלמד שאף מוכר עצמו נקנה בכסף? ואין ללמוד את דין מוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין, שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:
מכרוהו בית דין נקנה בכסף הואיל והוא נמכר בעל כרחו. ומאחר שהתורה הקלה בקנייתו, שהוא נקנה לאדונו אפילו שלא מדעתו, לפיכך הקלה התורה בקנייתו גם בכך שהוא נקנה בכסף בלבד, ללא צורך בקנין חזקה.
אבל עבד עברי המוכר את עצמו, שלא מצינו שהתורה הקלה בקנייתו [שייקנה בעל כרחו], מנלן? מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף בלבד בלי שישתמש בו האדון כדין "חזקה"? [550]
ומתרצינן: יליף, יש ללמוד את דין עבד עברי המוכר את עצמו לישראל, מדין עבד עברי שמכרוהו בית דין, בגזרה שוה "שכיר שכיר" - נאמר בענין עבד עברי שמכרוהו בית דין [דברים טו]: "כי משנה שכר 'שכיר' עבדך".
ונאמר בענין מוכר עצמו לישראל [ויקרא כה מ - מא]: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [מתוך דחקו], כ'שכיר' כתושב יהיה עמך".
ולמדים בגזירה שוה של "שכיר שכיר" את דין מוכר עצמו מדין עבד שמכרוהו בית דין: כשם שעבד שמכרוהו בית דין נקנה בכסף, כך מוכר עצמו נקנה בכסף. [551]
ומקשינן: הרי להלן יתבאר שנחלקו תנאים אם לומדים מ"שכיר שכיר" גזרה שוה. [552] [553]
ואם כן, הניחא למאן דיליף "שכיר שכיר", אמנם לדעת התנא שדורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אכן לומדים שמוכר עצמו נקנה בכסף ממכרוהו בית דין.
אלא למאן דלא יליף "שכיר שכיר" - מאי איכא למימר!? לדעת התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, מנין נלמד שאף מי שמוכר את עצמו לישראל נקנה בכסף?
ומסקינן: אמר קרא בתחילת ענין עבד עברי המוכר את עצמו לגוי [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב, ואינו גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב".
"וכי תשיג" נאמר בתוספת האות ו', לומר לך: ענינו של עבד עברי המוכר את עצמו לגוי, הוא מוסף על הענין הראשון שלפניו.
מחובר הוא כהמשך וכהוספה לענין שהוזכר לפניו, שהוא ענין המוכר עצמו לישראל [המוזכר בפסוקים הקודמים].
וילמד הענין העליון, מוכר עצמו לישראל, שנאמר למעלה, מהענין התחתון, ממוכר עצמו לגוי, שהוזכר אחריו -
כשם שמוכר עצמו לגוי הרי הוא נקנה בכסף [שנאמר "מכסף מקנתו" וכדלעיל], כך מוכר עצמו לישראל, נקנה אף הוא בכסף.
וכיון שהוזכר בגמרא שנחלקו תנאים אם יש לדרוש גזרה שוה של "שכיר שכיר", מבררת הגמרא עתה מי הם אותם תנאים שנחלקו בדבר.
והוינן בה: ומאן הוא התנא דלא יליף "שכיר שכיר"? מי הוא אותו התנא שאינו דורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה?
ומשנינן: האי תנא הוא - דתניא:
בשלשה מקומות ביאר הכתוב את דין עבד עברי: א. בפרשת משפטים [שמות כא ב - ו] נאמר: "כי תקנה עבד עברי". ומשמע שתקנה את העבד מיד אחרים [בית דין]. ואין מדובר במוכר עצמו.
ונאמרו שם שלשה דינים:
[א] "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם".
[ב] "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני - לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".
[ג] "אם אדוניו יתן לו אשה". והיינו שפחה כנענית.
מכאן שהאדון יכול למסור לעבדו העברי שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.
ב. בפרשת ראה [דברים טו יב - יח] נאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה".
ומשמע שהעבד יימכר על ידי אחרים [בית דין], ואין מדובר במוכר עצמו.
ונאמרו גם שם חלק מהדינים שהוזכרו בפרשת משפטים [יציאת העבד כעבור שש שנים, ודין רציעה].
ונאמר שם עוד דין נוסף "וכי תשלחנו מעמך [כעבור שש שנים], לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו".
שהאדון מצווה להעניק מתנה לעבדו כשיוצא לחפשי, ודין זה נקרא בפי חז"ל "הענקה".
ג. בפרשת בהר [ויקרא כה לט - מו] נאמר: "כי ימוך אחיך ונמכר לך [מתוך דחקו] ".
ופרשה זו מדברת במוכר עצמו. ולא הוזכר שם אף דין מכל הדינים שהוזכרו בעבד שמכרוהו בית דין, אלא רק הוזכר שם דין היציאה ביובל. ולהלן הגמרא דנה בזה.
ולפיכך אמרו חכמים ארבעה חילוקי דינים בין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין: לגבי מכירה ליותר משש שנים, לגבי רציעה, לגבי הענקה, ולגבי היתרו בשפחה כנענית.
א. המוכר עצמו - אם רצה, הרי הוא מוכר את עצמו לשש שנים.
ואם רצה, מוכר את עצמו ליתר על שש שנים. מפני שלא נאמר בו דין יציאה לאחר שש שנים. [554] [555]
אבל, אם מכרוהו בית דין - אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד. כפי שנאמר בתורה בפירוש.
ב. המוכר עצמו - אם רצה להמשיך לעבוד את רבו לאחר תום שנות ממכרו, [556] אינו נרצע, מפני שלא נאמר בו דין רציעה אלא רק במי שמכרוהו בית דין. [557]
אבל, אם מכרוהו בית דין - הרי הוא נרצע, אם לא רצה לצאת לחפשי לאחר שש שנים, כפי שנאמר בתורה בפירוש.
ג. מוכר עצמו - בשעה שיצא לחפשי, אין מעניקים לו. הבעלים אינם חייבים להעניק לו, מפני שלא נאמרה בו מצות הענקה.
אבל, אם מכרוהו בית דין - הבעלים מעניקים לו כשיוצא לחפשי. כפי שנאמר בתורה בפירוש.
ד. המוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מפני שלא נאמר בו דין זה. [558]
אבל, אם מכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אלעזר חולק ואומר:
א. זה וזה [מוכר עצמו ומכרוהו בית דין], אינו נמכר אלא לשש.
ב. זה וזה אם לא רצה העבד לצאת לחפשי כעבור שש שנים, הרי הוא נרצע.
ג. זה וזה, מעניקים לו לעבד מתנה ביציאתו לחפשי.
ד. זה וזה, רבו של העבד מוסר לו שפחה כנע נית.
עד כאן דברי הברייתא.
ודנה הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר לומר ששורש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר - בהא קמיפלגי, בכך נחלקו:
דתנא קמא לא יליף [אינו לומד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכן אין לומדים את דין המוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין. ומה שלא נאמר בו, אינו נוהג בו.
ואילו רבי אלעזר יליף "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכו, כל מה שנאמר במכרוהו בית דין נוהג אף במוכר עצמו.
ומכאן שלדעת תנא קמא אין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה!
אמר רב טביומי משמיה דאביי: אין להוכיח מדברי תנא קמא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, משום שיש לדחות -
דלדעת כולי עלמא יליף [נלמד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה, להשוותם לדינים אחרים שלא הוזכרו בברייתא. אולם, בענין הדינים שהוזכרו בברייתא, לדעת תנא קמא התורה מיעטה אותם בפירוש מן הגזרה שוה. וכדלהלן: [559]
והכא, בהאי קרא קמיפלגי. כאן נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר האיך יש לדרוש את הכתובים דלהלן: [560] א. מאי טעמא [מהו טעמו] דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, למרות שגם הוא דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה? -
טעמו הוא משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [דברים טו] "ועבדך שש שנים". נאמר "ועבדך", ולא "ועבד", כדי ללמדך, רק זה [שמכרוהו בית דין] עובד שש שנים, ולא מוכר עצמו. [561]
ומבארת עתה הגמרא מה ידרוש רבי אלעזר מ"ועבדך":
ואידך, ורבי אלעזר הסובר שאף מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, דורש את המילה "ועבדך" לדרשה אחרת:
"ועבדך" - רק אותך יעבוד העבד, לך ולא ליורש! שאם מת האדון ואין לו בנים, אין העבד משועבד ליורש אחר, כגון הבת או האח [אבל אם יש לו בן, העבד עובד את הבן. כפי שיבואר בגמרא להלן יז ב].
ואידך, ותנא קמא, הדורש מ"ועבדך שש שנים" למעט מוכר עצמו, שיכול למכור עצמו ליותר משש שנים, מנין הוא ילמד שעבד עברי אינו עובד את היורש? שהרי גם הוא מסכים שאין העבד עובד את היורש!
משום ש"ועבדך" אחרינא כתיב, שנאמר "ועבדך" פעם נוספת ["כי משנה שכר שכיר עבדך"], [562] ללמד שרק אותך יעבוד העבד ולא את היורש.
ומבארת עתה הגמרא מה ייעשה רבי אליעזר עם "ועבדך" השני:
ואידך, רבי אלעזר, לא ידרוש את הפסוק השני לשום דרשה, כי הפסוק ההוא - להרצאת אדון הוא דאתא! כוונת הכתוב היא לרצות את האדון שיתרצה להעניק לעבד את ההענקה.
שכך אמר הכתוב: "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך [שאתה גם מעניק לו], כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". [563]
בסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת חכמים "ועבדך" ממעט - זה, נמכר רק לשש ולא מוכר עצמו [ורבי אלעזר דרש זאת לדרשה אחרת].
ב. ומאי טעמא דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו אינו נרצע, למרות שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה?
משום דמיעט רחמנא לגבי עבד שמכרוהו בית דין [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ".
הכתוב לא היה צריך לומר שהרציעה נעשית באוזן, שהרי אמר הכתוב [דברים טו] "ולקחת את המרצע, ונתת באזנו ובדלת". ואם כן, לא היה צריך לומר גם כאן שמקום הרציעה הוא באזן. [564]
ולמה נאמר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"? -
למעט, שדוקא אזנו שלו נרצעת, ולא אזנו של מוכר עצמו.
ומבארת עתה הגמרא מה דורש רבי אלעזר מפסוק זה:
הערות
[539] א. להלן [טז א] נחלקו אמוראים בשטר אמה העבריה אם האב המוכר כותבו או האדון כותבו, ושטר עבד נלמד משטר אמה, ומכאן שגם בעבד עברי יש מחלוקת מי כותב את השטר: יש אומרים שהעבד כותב בשטר "הריני קנוי לך" ונותנו לאדון. ויש אומרים שהאדון כותב בשטר "הרי אתה קנוי לי" ונותנו לעבד. [תוספות רי"ד להלן טז א. כסף משנה עבדים ב א]. להלכה פסק הרמב"ם [שם] שהעבד כותב בשטר "הרי אני קנוי לך" ונותנו לאדון. ועיין ירושלמי פרק א הלכה ב ומפרשים שם. ב. קנין חליפין לא הוזכר במשנתנו, וכתבו תוספות לעיל [ח א ד"ה ומאי] שאין עבד עברי נקנה בחליפין ואינו קונה את עצמן בהן. ועיין בהערותנו שם. ויש חולקים על תוספות. עיין משנה למלך עבדים ב א, ועיין ספר המפתח [רמב"ם פרנקל] שם. אף קנין משיכה לא הוזכר במשנתנו, וכתב פני יהושע שאין עבד עברי נקנה בו. עיין שם. ועיין ספר בירורי השיטות.
[540] שנאמר בענין גרעון כסף [ויקרא כה נ]: "והיה כסף ממכרו [נמדד] במספר שנים [שנמכר] ". רש"י.
[541] מנחת חינוך מצוה מג הבין מדברי רבנו תם [מובאים בתוס' רי"ד להלן כא א] שדוקא עבד שנקנה בכסף יוצא בגרעון כסף, שמגרע מתוך הכסף שנקנה בו. אבל עבד שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. וכן כתב משנה למלך [עבדים ג ז] בשם רבנו תם. אבל דעת תוספות רי"ד [שם] שאף עבד עברי שנקנה בשטר יוצא בגרעון כסף ואפילו אם נקנה במתנה בלא דמים יוצא בגרעון כסף לפי שויו. [ויש אומרים שאף רבנו תם מודה בזה] ועיין לעיל סוף דף יא ובהערה 398, 397 שם.
[542] לאחר שהבת הביאה סימני נערות בודאי אין אביה יכול למכרה. שהרי אם אמה שנמכרה כבר יוצאת, זו שלא נמכרה על אחת כמה וכמה שלא תימכר. [כתובות עו א ועוד]. והיה ראוי לומר שאשה שגדלה הרי היא עצמה יכולה למכור את עצמה. אך דרשו חכמים מהמקרא [שמות כא ז] "וכי ימכור איש [את בתו לאמה] " שדוקא האיש מוכר את בתו, ואין האשה מוכרת את עצמה. [מכילתא שם].
[543] רש"י. ובגמרא להלן [יז ב] שנינו שעבד עברי אינו עובד אלא את הבן שירש את האדון. אבל אם האדון מת בלא בנים ובתו או אחד מקרוביו יורשו, אין העבד עובד את היורשים.
[544] המשנה לא הזכירה שהנרצע קונה את עצמו בגרעון כסף. ומשמע שאינו קונה את עצמו בכך, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר: רבנו תם פירש שדוקא עבד שנקנה בכסף יוצא בכסף. אבל הנרצע נקנה ברציעה, ולפיכך לא שייך בו גרעון כסף. ועיין לעיל הערה 541. תוספות רי"ד [להלן כא א] פירש שמפני שהתורה קנסה אותו להרצע ולעבוד עד היובל לפיכך אינו יוצא בגרעון כסף. שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון. ועיין בירורי השיטות.
[545] בפשטות נראה שהגמרא הבינה שמשנתנו מדברת בשלשת האופנים של עבד עברי, מאחר שנאמר במשנתנו "עבד עברי" סתם, ולא התפרש באיזה עבד עברי מדובר. וקשה: להלן נחלקו תנאים בעבד עברי שמכר את עצמו האם הוא יוצא בשש שנים: לדעת רבי אליעזר - יוצא, ולדעת חכמים אינו יוצא. ובמשנתנו שנינו שעבד עברי יוצא בשנים. ומכאן שלדעת חכמים בודאי משנתנו אינה מדברת במוכר עצמו! ואם כן, גם מה ששנינו ברישא שעבד עברי נקנה בכסף אינו מדובר במוכר עצמו. ויש לומר: הגמרא לא דייקה ממשנתנו שמוכר עצמו נקנה בכסף, אלא הגמרא ידעה שכך הדין, ושאלה על זה מנא לן [רשב"א בתירוץ שני. ועיין שם תירוץ נוסף, ועיין תוי"ט. ורש"ש על המשנה].
[546] שלא נאמר קנין משיכה במטלטלין אלא בישראל, שנאמר [ויקרא כה]: "או קנה מיד עמיתך". ודרשו חכמים [לקמן כו א] שהדבר נקנה במשיכתו מיד ליד. רש"י. אך, נחלקו אמוראים בענין קנין משיכה: דעת רבי יוחנן שמדאורייתא ישראל קונה בכסף ונכרי קונה במשיכה, וחכמים תקנו שישראל קונה במשיכה ולא בכסף. ודעת ריש לקיש שמדאורייתא ישראל קונה במשיכה והנכרי קונה בכסף. ורש"י [הנ"ל] פירש את סוגיתנו כדעת ריש לקיש. רבנו תם הקשה על רש"י שהרי הלכה כרבי יוחנן. וכיצד הגמרא כאן בסתמא נאמרה כריש לקיש? ותירץ הריטב"א: לפעמים הגמרא מקשה קושיא לדעת אמורא אחד אף על פי שאין הלכה כמותו. ויש מתרצים שרש"י סובר שהלכה כריש לקיש [הערת המהדיר על הריטב"א בשם בית הלוי ח"א סימן כב, ופני יהושע]. ורבנו תם פירש שהגמרא כאן נאמרה לדברי הכל, וכך יש לפרש את דברי הגמרא: אשכחן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הואיל וכל קנינו "של עובד כוכבים הבא לקנות עבד עברי" אינו אלא בכסף, אבל גוי אינו קונה עבד עברי בשטר.
[547] ראה הערה קודמת.
[548] כך פירש רש"י. וקשה: אפילו אם נאמר שקנין האמה נעשה בשטר בלבד ולא בכסף, בכל זאת שייך גרעון כסף מהדמים שהאב קיבל עבור קנייתה, אף על פי שעצם הקנין היה בשטר, או, שהגרעון כסף ייעשה לפי שווי האמה בשוק! ואם כן, מנין שהאמה נקנית בכסף? [וכן הקשה הריטב"א ודחה את פירוש רש"י כאן]. ומכח קושיא זו הוכיח מנחת חינוך [מצוה מג] שלדעת רש"י עבד עברי שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף, מפני שהגרעון נעשה דוקא מתוך כסף הקנין. ולא מתוך דמי העבד או האמה. ולפיכך מאחר שנאמר "והפדה" מוכח שהאמה נקנית בכסף, שהרי אמה שנקנתה בשטר אינה יוצאת בגרעון כסף. ומלשון תוספות רי"ד [להלן כא א, ד"ה וקונה] נראה שאף לרבנו תם הוקשתה קושיא זו, ורבנו תם הוכיח מכאן שעבד שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. וכנ"ל. [כן הבינו מנחת חינוך הנ"ל. ומשנה למלך עבדים ג ז, ודבריהם הובאו לעיל בהערה 541]. אולם תוספות רי"ד [שם] סובר שעבד עברי שנקנה בשטר יוצא בגרעון כסף, ואפילו אב שנתן את בתו במתנה בלא דמים, הרי היא יוצאת בגרעון כסף [לפי שויה בשוק]. ולדברי תוספות רי"ד בודאי קשה: מה בכך שנאמר באמה "והפדה"? לעולם יתכן שהאמה נקנית בשטר ולא בכסף, ואף על פי כן היא יוצאת בפדיון לפי שויה בשוק! וצריך לומר שתוספות רי"ד חולק על פירוש רש"י בסוגיתנו. וסובר כפירוש דלהלן: הראשונים פירשו את דברי הגמרא כאן באופן אחר בשם רבנו תם: אמה עבריה קונה את עצמה בכסף שנאמר "והפדה", ומסתבר שכשם שקונה את עצמה בכסף כך נקנית בו. ועבד עברי שקונה את עצמו בגרעון כסף כאמה העבריה, אף הוא נקנה בכסף. רמב"ן רשב"א ריטב"א. [ועיין מהרי"ט]. [ובמשנה למלך הקשה: דברי רבנו תם המובאים בריטב"א [ושאר הראשונים], סותרים את מה שהביא תוספות רי"ד הנ"ל בשם רבנו תם!! ומכח קושיא זו החזון איש מפרש פירוש אחר בהסבר דברי רבנו תם, עיין שם. ועיין לעיל בהערות 398 397].
[549] פרשת אמה עבריה נאמרה בנמכרה לישראל ולא בנמכרה לעובד כוכבים. וכתב מנחת חינוך [תחילת מצוה מג] שאמה עבריה אינה נמכרת לגוי. מאחר שאין אמה עבריה נמכרת אלא למי שקידושין תופסין לו בה. מפני שצריך שהאדון יהיה ראוי ליעדה, כמבואר בגמרא להלן יט ב-כ א. וכדבריו כתוב בריטב"א יב א ד"ה כל היכא וכן יד ב ד"ה כל היכא באה"ד, וברמב"ן וברשב"א שם. [וע"ש טעמים נוספים לדבר].
[550] לשון רש"י: "והדין נותן שיהא [עבד שמכרוהו בית דין] נקנה בכסף בלא חזקה, הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו". ומשמע מלשון רש"י שהגמרא הקשתה שמוכר עצמו יהיה נקנה בחזקה בלבד ולא בכסף. וקשה: הרי עבד עברי אינו נקנה בחזקה כמבואר להלן [טז א] שנאמר [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם" וגו' ודרשו חז"ל: אותם בחזקה ולא אחר בחזקה. ועיין מהרי"ט ופני יהושע.
[551] בגמרא נאמרו שלשה לימודים על קנין כסף: [א] "והפדה" באמה. [ב] "העברי או העבריה" להקיש עברי לעבריה. [ג] "מכסף מקנתו" בנמכר לגוי, וקשה: מדעו אין לומדים זה מזה בגזרה שוה "שכיר" "שכיר"? עיין תוספות ותוספות הרא"ש.
[552] אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם קבלה מרבותיו הלכה למשה מסיני. ונחלקו תנאים אם נאמר למשה מסיני שהמילים "שכיר" "שכיר" נדרשות לגזרה שוה.
[553] הגמרא סברה שיש תנא שאינו דורש "שכיר" שכיר לגזרה שוה, אך לבסוף לא נמצא ראיה משום תנא שסובר כן. [ועיין תוספות הרא"ש, וכדבריהם כתוב גם בתוספות בבבא מציעא קיא ב ד"ה ורבי יוסי והביאם גליון הש"ס כאן. ועיין ריטב"א].
[554] לשון רש"י: "ויתר על שש - אם התנה לימכר לעשר שנים". ודייקו המפרשים מדבריו, שהמוכר עצמו סתם, יוצא בשש שנים, ואם התנה בפירוש, יכול למכור את עצמו אף ליותר משש שנים. [ריטב"א, מהרי"ט. משנה למלך עבדים ב ג, אבל עיין שיטה לא נודע למי]. מקור דברי רש"י: שנינו: "נמכר לשש וליתר על שש". והוקשה לרש"י: מאחר שנאמר שנמכר ליתר על שש, אם כן פשיטא שנמכר לשש, ומדוע התנא הוצרך להשמיענו זאת בפירוש? אלא, בהכרח שהמוכר את עצמו סתם, יוצא כעבור שש שנים. וכך אמר התנא: נמכר בסתם לשש, ואם התנה בפירוש נמכר אף ליתר על שש. [ועיין מקור נוסף לדברי רש"י ברש"ש על משנתנו]. והאחרונים חיפשו מקור לדברי הברייתא: מנין למד התנא שהמוכר עצמו סתם נמכר לשש? [עיין מהרי"ט להלן טו ב ד"ה מאי קאמר, ובשיטה לא נודע למי, ועיין בירורי השיטות עמ' ס' סא, שהביא את דברי הרא"ם והמקנה ודן בדבריהם]. הריטב"א חולק על דברי רש"י. וכתב, שאף מה ששנינו "נמכר לשש" מדובר כשהעבד פירש שנמכר לשש. וכתב משנה למלך [שם] שלדעת הריטב"א המוכר עצמו סתם יוצא ביובל. ועיין להלן בהערה הבאה.
[555] מלשון הברייתא משמע לכאורה שהעבד נמכר רק לשש ויתר על שש, אך לא פחות משש. אולם, הריטב"א כתב שכשם שנמכר ליותר משש אם רצה, כך העבד יכול להמכר אף לפחות משש. והמהרי"ט כתב, שהמוכר את עצמו לפחות משש שנים אינו נקרא "עבד", אלא "שכיר". ויש הבדל בין "שכיר" לבין "עבד" הלכה למעשה: [א] שכיר שרוצה לחזור בו לפני שנשלם זמן עבודתו רשאי, כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום [כמבואר בבבא מציעא עז א]. [ב] עבד - רבו מצווה להאכילו בשוה לו, כפי שמבואר בגמרא להלן [כ א ועוד]: "שלא תהא אתה [האדון] אוכל פת נקיה, ויין ישן, והוא [העבד] אוכל פת קיבר ושותה יין חדש, אבל שכיר אינו בכלל זה, אלא צריך לזונו כמנהג המדינה, ואם נהגו להאכיל את השכירים בלחם קטנית די בכך. [ואפילו אם האדון עצמו אוכל פת חיטה]. כמבואר ברא"ש סימן כז. [עיין במהרי"ט שדייק מדברי הרא"ש כשיטתו, ושלא כשיטת הריטב"א]. ולפי זה מה ששנינו "נמכר לשש ויתר על שש" היינו דוקא, אבל אינו נמכר לפחות משש שנים בתורת "עבד", אלא בתורת "שכיר" בלבד. ועיין עוד במהרי"ט ובמשנה למלך עבדים ב ג.
[556] דין רציעה המוזכר בתורה היינו כשהגיע זמן יציאת שש והעבד אינו רוצה לצאת, אבל כאן בעל כרחך אין לומר כן, שהרי לדעת חכמים מוכר עצמו נמכר אף ליתר על שש. ובעל כרחך הכוונה שאינו נרצע בתום שנות ממכרו [על פי חזון איש].
[557] [נראה שבידו של העבד להמשיך ולעבוד את רבו אף לאחר תום שנות ממכרו, שהרי לדעת חכמים מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, ואם כן גם אם כלו שנות עבדותו בידו למכור את עצמו שנית לאדון בכסף, או במתנה בקנין שטר. ומה ששנינו "אינו נרצע" היינו שאין רבו רוצע את אזנו על כך שרוצה להמשיך ולעבוד, וכן אין העבדות נמשכת בהכרח עד היובל, אלא ביד העבד לשעבד את עצמו גם לפחות מכך בקנין כסף או שטר, ובלא רציעה. ועיין שו"ת הרשב"א חלק א תשובה קלז].
[558] כתב רש"י שהשפחה אסורה עליו, וכן מוכח מדברי התוספות כאן [ד"ה ולא], ולהלן סט א [ד"ה אלא]. אבל, דעת הריטב"א שמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אם רצה בכך. אלא שאין האדון רשאי לכופו. הריטב"א נוקט שהטעם שעבד עברי אינו יוצא במחילה בדיבור אלא בשטר בלבד, היינו משום שיש בעבד קנין איסור, שהוא מותר בשפחה כנענית, וזה בגדר של "קנין הגוף". ואין מועילה בו מחילה, אבל מצד קנין מעשה ידיו של העבד לא היה צריך שטר שחרור, אלא די במחילה בדיבור כדין מחילת חיוב הלואה. לפיכך תמה הריטב"א על דברי רש"י: מדוע מוכר עצמו צריך שטר שחרור? והלא לדעת רש"י אפילו אם העבד רוצה בשפחה הוא אסור בה, ומכאן שאינו קנוי "קנין הגוף"! והמהרי"ט כתב: לדעת רש"י יתכן שאמנם מוכר עצמו אינו צריך שטר ויוצא במחילה בדיבור. וכן כתב הרשב"א להלן טז א לדעת הרמב"ן. עיין שם. [ועיין בראשונים להלן טז א פירושים נוספים בהסבר הגמרא מדוע אין מועילה מחילה בדיבור בעבד עברי. ושלא כדברי הריטב"א הנ"ל, ולפי זה, גם לדעת רש"י יש לומר שמוכר עצמו צריך שטר שחרור, ומחילה אינה מועילה בו].
[559] רש"י. [וכגון ללמד שמוכר עצמו נקנה בכסף מגזרה שוה "שכיר" "שכיר" כמובא בגמרא לעיל].
[560] לשון הגמרא "בהאי קרא" קשה, שהרי נחלקו בכמה מקראות כמבואר בגמרא בסמוך. ובש"ס עוז והדר מובא שבדפו"ס הגירסא "בקראי קמיפלגי".
[561] "ועבדך שש שנים" מיותר, מפני שנאמר בסוף המקרא "ובשביעית יצא". [על פי פירוש ראשון בשיטה לא נודע למי ד"ה ואידך. ועיין שם פירוש נוסף.
[562] נראה שהגמרא הבינה שלפי פשוטו של מקרא הפסוק אומר שעבד עובד שש שנים [- "כי משנה שכר שכיר עבדך 'שש שנים"']. וזה מיותר, שהרי כבר נאמר שם "ובשביעית יצא". ומובן שהעבד עבד שש שנים. ולכן חכמים פירשו שהפסוק בא לומר "ועבדך" - לך ולא ליורש. ורבי אליעזר מפרש שהכתוב הזה בא להרצאת אדון כמבואר בגמרא להלן. [על פי שיטה לא נודע למי ד"ה ואידך בפירושו הראשון. ועיין שם פירוש נוסף].
[563] עיין בהערה הקודמת.
[564] כן נראה מדברי עצמות יוסף תחילת טו א, [ונראה שעצם הפסוק "והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע" אינו מיותר, למרות שנאמר בדברים [טו יז]: "ונתת באזנו". מפני שדורשים מכאן שאין העבד נרצע אלא על דלת שעומדת במעומד, ולא על דלת עקורה. כדלהלן כב ב].
משנה. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף.
בענין גרעון כסף
א
גדר דגרעון כסף
לכאורה יש לבאר גרעון כסף דעבד עברי חל מדין קנין כסף חדש, דהיינו דהעבד קונה את עצמו בכסף דנשאר מהקנין הראשון. ודומה לעבד כנעני דאף הוא קונה את עצמו בכסף (לקמן כב:) דהיינו דהעבד קונה את עמצו בקנין כסף מהאדון. אבל מלשון המשנה משמע דחלוק גרעון כסף דעבד עברי משחרור דעבד כנעני ע"י כסף. דהרי במשנה דעבד עברי (יד:) איתא וז"ל וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף עכ"ל. ואילו המשנה לגבי עבד כנעני (כב:) קתני וז"ל וקונה את עצמו בכסף עכ"ל. ומזה דהמשנה שינתה את לשונה מ"גרעון כסף" בעבד עברי ל"כסף" בעבד כנעני משמע דגרעון כסף אינו חלות קנין כסף כמו כסף דעבד כנעני, אלא דהוא שייך לקנין דהוא נקנית בו כעבד עברי.573 ועוד יש להוכיח דגרעון כסף אינו קנין כסף דעלמא מהגמ' לקמן (טז:) דעבד עברי יוצא בגרעון כסף בע"כ דאדון (עיי"ש ברש"י ד"ה שאין), ואם גרעון כסף הוי חלות קנין דעלמא קשה קצת האיך מהני חלות קנין בע"כ דהמקנה. אלא משמע דגרעון כסף חל לגרע את הקנין הראשון דעבדות, והוא דין חדש ומסויים ולא חלות דין קנין כסף דעלמא.
אבל עדיין יש לעיין בגדר הדין דהעבד עברי מגרע מהקנין הראשון של אדונו. דכידוע קנין כסף דעלמא יכול להיות כסף קנין או כסף פרעון. דכבר הבאנו לעיל (ו: בענין ארווח לה זימנא אות ד') דלפי הט"ז (חו"מ ריש סימן קצ) קנין כסף הוי מעשה קנין כמו קנין שטר וכדומה, ואילו להסמ"ע (שם) כסף קונה בתורת פרעון לדבר הנקנה. ובנוגע לקנין דעבד עברי דעלמא לכאורה יש ב' סוגי הכסף האלו, שהרי העבד נקנה במעשה קנין דכסף, והאדון גם שילם לעבד דמים עבור העבודה דהעבד יעשה עבורו. וא"כ יש להסתפק בגרעון כסף, מאיזה כסף מגרע העבד לקנות את עצמו: האם מכסף דמעשה הקנין או מהדמים שהם תשלומין עבור העבודה. ולכן אם הגרעון הוא מדמי פרעון העבודה אזי הדין הוא דהדמים דהאדון שילם בתחילה לעבד יצר שעבוד על העבד לעבוד בשבילו בשוויות של הדמים. והגרעון בסוף מסלק את השעבוד הזה דחל על העבד לעבוד לאדון. ומאידך אם הגרעון הוא מכסף הקנין עצמו, אזי יסוד הדין הוא דיש גזה"כ דהגרעון חל להפקיע את הקנין הראשון של האדון.
ונראה להוכיח מהגמ' לעיל (יא:) דהגרעון הוא מכסף הקנין, וז"ל דאמר חזקיה אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה, אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה, אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה, מפרוטה מי מגרעה עכ"ל. והנה הגמ' הוכיחה אליבא דב"ש דאמה העבריה נקנית בדינר מהדין דגרעון כסף. אמנם צ"ע שאם הגרעון הוא מכסף הפרעון דיצר השעבוד לעבודה, אזי היה אפשר לומר דהאמה נקנית בפרוטה אחת דכסף קנין, והגרעון הוא מכסף הפרעון.574 אלא מוכח דגרעון כסף חל בכסף הקנין עצמו, ולכן הגמ' יכולה ללמוד מהדין דגרעון כסף לדיני כסף הקנין דבעינן בו דינר.
אבל לכאורה גרעון בכסף הקנין לא הוי הדין היחיד דגרעון כסף. דהרי הפסוק עצמו אומר (ויקרא פרק כה פסוק ג) וז"ל וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו עכ"ל. ועיי"ש ברש"י וז"ל כימי שכיר יהיה עמו - חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו עכ"ל. ומבואר מרש"י דאיירי בכסף פרעון דהיינו השוויות של מלאכת העבד לשנים הנשארות. וא"כ יוצא דיש ב' דינים בגרעון כסף, דהגרעון צ"ל מהכסף קנין וזה נלמד מ"והפדה" וגם צריך לכלול כל דמי הפרעון דנשאר ממלאכת העבד, וזה נלמד מ"וחשב עם קונהו".575
ונראה לבאר את הצורך לב' דינים בגרעון כסף, דעצם המשחרר דגרעון כסף הוא הגרעון מכסף הקנין, אלא דבלא גרעון גם מכסף הפרעון יש עיכוב על השחרור. דהרי ע"י הדמים דהאדון נתן בתחילה, העבד משועבד לעבוד לאדון, וכדי לקנות את עצמו ולצאת לחירות צריך לסלק את השעבוד. ונמצא, דהגרעון מכסף הפרעון מסלק את השעבוד של שאר השנים ואז הגרעון של כסף הקנין יכול לחול לשחרר את העבד.
ולפי זה יתכן שיש נ"מ בין הגרעון של כסף הקנין דהוי קנין המשחרר, לבין הגרעון של כסף פרעון דחל כפריעת חוב וסילוק שעבוד. דכבר הבאנו (דף ה. בענין אין פודין הקדש ומע"ש בשטר) המח' בין רש"י והרשב"א האם חל דין קנין כסף בשטר התחייבות. וביארנו דאע"פ דהרשב"א נקט דאין דין דשטר התחייבות חל כקנין ככסף, מ"מ אפשר לפרוע חוב ע"י שטר התחייבות. ויוצא מזה דלפי הרשב"א העבד יכול לגרוע מכסף הפרעון ע"י שטר התחייבות, אבל אינו יכול לעשות את הגרעון מהכסף קנין ע"י שטר זה, אלא דבעי כסף או שו"כ.
ב
השו"ט לגבי שטר התחייבות לגרעון כסף
ועל פי זה יש לבאר את השו"ט לקמן (טז.) לגבי גרעון ע"י שטר התחייבות ומחילה, וז"ל תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו, שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, אלא האי שטר ה"ד, אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה, היינו כסף, אלא שיחרור, שטר למה לי לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל, אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול עכ"ל. ומבואר דבהו"א של הגמ' לפני דידעינן דעבד עברי גופו קנוי, הגמ' נקטה דשטר התחייבות מהני לשחרור עבד עברי. ולכאורה זה ראיה לשיטת רש"י דשטר התחייבות דינו ככסף ודלא כהרשב"א. ועיי"ש בהרשב"א (שם ד"ה אילימא) דהקשה הקושיא הזה בעצמו, וז"ל ומיהו אכתי ק"ל מאי קאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף, וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב אבל למסקנא דאמר רבא ע"ע גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן, וצ"ע עכ"ל. ומפורש בדבריו דבהו"א, הגמ' קס"ד דעבד עברי אין גופו קנוי וא"כ יש לגרעון כסף דין של פריעת חוב בעלמא, ולכן שטר התחייבות מועיל. אבל במסקנא רבא חידש דעבד עברי גופו קנוי ולכן לפי הרשב"א כמו דאין מחילה מועילה לגרעון הו"ה דלא סגי בשטר התחייבות דאין דינו ככסף קנין.576
ולפי הביאור הנ"ל שיש ב' דינים דגרעון כסף, י"ל דאפי' למסקנת הגמ' לפי הרשב"א יש עדיין מקום לשטר התחייבות ומחילה בגרעון כסף. דהחידוש דרבא דבגרעון כסף לא סגי בדיני פרעון חוב כמו בשטר התחייבות ומחילה, קאי רק בדין ד"והפדה" של גרעון דחל מכסף הקנין. דהרי מכיון דהוא רוצה לגרוע מהכסף דיצר הקנין הגוף לא סגי בחלות פריעת חוב אלא בעי כסף או שו"כ. אבל לגבי הדין השני של גרעון מכסף הפרעון דחל כדי לסלק את השעבוד דנשאר על העבד, סגי בשטר התחייבות או מחילה.577
אך נראה דרהיטת לישנא דהגמ' בפשטות משמע דמחילה ושטר התחייבות אינו מהני כלל בגרעון כסף. וא"כ נראה שלא כנ"ל, דבאמת אין ב' דינים חלין בגרעון כסף כי הגרעון כסף מגרע רק מעצם כסף הקנין. ולהיפך, י"ל דכל המושג דכסף פרעון ותשלומין אינו שייך לקנין דעבד עברי. דהרי בקרקע ובמטלטלין מובן דיש חלות דכסף פרעון כנגד השווי של הקרקע או החפץ, אבל בעבד עברי דהוא אדם בן חורין אי אפשר להעריך השווי שלו כדי לומר דהוא נקנה בדינר אבל הוא באמת שווה יותר. אלא כל חלות הכסף דהאדון נותן לקנות את העבד, כולו חל מדין כסף קנין ולא כתשלומין ולכן הגרעון כסף דנעשה לבסוף הוי חלות דין קנין כסף בלבד ולא פריעת חוב. ולפי"ז מסקנת הגמ' דעבד עברי גופו קנוי דוחה לגמרי את ההו"א ואין מקום לשטר התחייבות או למחילה בגרעון כסף, אלא דבעי כסף או שו"כ כדי להפקיע את כסף הקנין הראשון.578
ג
גרעון כסף היכא דהעבד נקנה שלא בכסף
הבאנו לעיל (דף ב. בתוד"ה שוה כסף אות ב', דף ה. בענין אין פודין הקדש ומע"ש בשטר אות ג') דנחלקו ר"ת והתוס' רי"ד איזה עבדים קונים את עצמם בגרעון כסף. דהתוס' רי"ד (לקמן כא: ד"ה וקונה) הביא שיטת ר"ת דרק עבד דנקנה בכסף יוצא ע"י גרעון כסף, אבל נרצע או עבד דנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. ועיי"ש וז"ל היכא דקבלה אביה כסף מגרעת היכא דלא קיבל מה יגרע עכ"ל. והרי"ד עצמו חולק על זה וסבור דגם עבד דנקנה בשטר וזקף עליו הדמים במלוה, ואפי' היכא דאביה נתנה בתו לאדון במתנה עדיין היא יוצאת בגרעון כסף, וז"ל שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה עכ"ל. ורק הנרצע אינו יוצא בגרעון כסף עד היובל מפני שקנסתו תורה.
וצ"ע טובא על התוס' רי"ד מהסוגיא דידן. דהרי כבר ביארנו דברור מהשו"ט דגרעון כסף הוא מכסף הקנין, דאל"כ איך אפשר להוכיח מדיני גרעון לזה דאמה נקנית בדינר. ולפי התוס' רי"ד דגרעון כסף שייך גם היכא דאין כסף קנין כלל, פשיטא דאי אפשר להוכיח מגרעון לשיעור כסף קנין. אבל לפי ר"ת הכל עולה כפתור ופרח דהוא נקט כביאור שכתבנו לעיל, דגרעון כסף בעיקר הוי בכסף הקנין ובעבד עברי גם כסף הפרעון דינו כמו כסף הקנין.579
ויתכן לתרץ את שיטת התוס' רי"ד דסובר דיש כמה אופנים בדיני גרעון כסף. דהיינו דהיכא דיש כסף קנין אזי הוא מודה לר"ת דהגרעון צ"ל מכסף הקנין. ולכן ניתן ללמוד מהדינים דגרעון כסף לשיעור כסף קנין. אלא, דהרי"ד הוסיף דגם היכא דאין כסף קנין כמו בעבד דנקנה בשטר, עדיין יש דין גרעון כסף לגבי כסף הפרעון. ובזה נחלקו בעלי התוס', דר"ת נקט דגרעון כסף יכול להיות רק מכסף הקנין, והרי"ד מוסיף דיש עוד דין גרעון כסף מכסף פרעון היכא דאין כסף קנין.
ובנוסף לזה יש עוד מחלוקת ביניהם לגבי חידוש הרי"ד בציור דהאב נתן את בתו במתנה לאדון. דבמתנה אין אפי' כסף פרעון ואעפ"כ הרי"ד נקט דיש דין דהיא יוצאת ע"י גרעון כסף. ובזה צ"ל דהרי"ד חידש דיש גדר שונה לגמרי לגרעון כסף היכא דאין כסף כלל, דהיינו דהגרעון הוי קנין כסף חדש לקנות את האמה וכמו שמצינו בעבד כנעני. ולפי זה נראה דיש נ"מ בין גרעון כסף היכא דיש כסף קנין או פרעון לבין היכא דהאמה ניתנה במתנה. דהרי הבאנו לעיל (אות א') דעבד עברי יוצא בגרעון כסף בע"כ דאדון וביארנו דזה מסתבר רק אם גרעון כסף אינו קנין דעלמא. ובכן מסתבר לפי הרי"ד דהדין דיציאת עבד עברי בגרעון כסף בע"כ דאדון איירי רק היכא דהוא נקנה בכסף. אבל היכא דהאב נתן בתו לאדון ואין כסף כלל, אזי גרעון כסף יכול לחול רק מדין קנין כסף דעלמא דבעי דעת המקנה.580
ד
דעת הרשב"א בשיטת ר"ת
ונראה דפליגי הראשונים בדעת הר"ת לגבי גרעון כסף. דהרי לתוס' רי"ד יש ב' חידושים בדין גרעון כסף: א) דחל דין גרעון כסף גם היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי חלות כסף פרעון, ב) דחל דין גרעון כסף היכא דהעבד נקנה במתנה דחל הגרעון כקנין כסף דעלמא. ומדברי התוס' רי"ד נראה דר"ת חולק על שני החידושים האלה ונקט דגרעון כסף חל רק כחלות דין גרעון מכסף הקנין דהאדון כדי להפקיעו, ולכן שייך רק כשהעבד נקנה בכסף.
אבל מהרשב"א נראה דר"ת הסכים עם החידוש הראשון דהרי"ד ורק חולק על גרעון כסף כשהעבד נקנה במתנה. דהרי הגמ' לקמן (יד:) הביאה את הדין דגרעון כסף כמקור דעבד עברי נקנה בכסף וז"ל עבד עברי נקנה בכסף, מנלן אמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף, אשכחן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף, נמכר לישראל מנלן אמר קרא והפדה, מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור ההוכחה משחרור ע"י גרעון כסף לזה דנקנה בכסף לעבדות. דרש"י (ד"ה שמגרעת) פירש וז"ל אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה עכ"ל. ומשמע מדבריו דגרעון כסף צריך להיות מכסף הקנין ומפני זה אפשר להוכיח מהדין דגרעון כסף דהעבד נקנה בכסף. אבל הרשב"א (ד"ה מלמד) הקשה עליו וז"ל מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פרש"י ז"ל ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה, ואיכא למידק ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים ומדמיה הוא דמגרעת ויוצאה, ומש"ה פר"ת ז"ל שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף עכ"ל. כלומר דהרשב"א הניח דגרעון כסף מהני אף היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי כסף פרעון ולא כסף קנין. ולפיכך ביאר ר"ת דהוכחת הגמ' מגרעון כסף לקנין כסף אינו דגרעון כסף מהני רק אם העבד נקנה בכסף, אלא שיש לדמות גרעון כסף לקנין כסף, דהיינו דמזה דהוא קונה את עצמו בגרעון כסף מסתבר דאחד מהדרכים דהוא נקנה נמי הוי ע"י כסף.
ויוצא מדברי הרשב"א דגם ר"ת מודה דגרעון כסף חל היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי כסף פרעון, ודלא כהבנת הרי"ד בשיטת ר"ת. אמנם הרי"ד והרשב"א מסכימים דר"ת חולק על החידוש השני של הרי"ד דגרעון כסף מועיל גם היכא דאין כסף כלל כמו במתנה.581
משנה. הנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
מלשון המשנה משמע דעבד נרצע יוצא לחירות רק ביובל ובמיתת אדון אבל לא בגרעון כסף. ונראה לבאר דהטעם דגרעון כסף אינו מהני בעבד נרצע תלוי במחלוקת בין ר"ת והרי"ד (לעיל דף יד: בענין גרעון כסף אות ג') לגבי דין גרעון כסף היכא דנקנה בשטר. דהיינו, דר"ת נקט דגרעון כסף מהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף ולכן עבד הנקנה בשטר אינו יוצא לחירות ע"י גרעון כסף. ולפי"ז נראה לבאר דגרעון כסף אינו מהני בנרצע מכיון דרציעה הוי קנין חדש ומכאן ואילך העבד אינו נחשב כעבד דנקנה בכסף אלא כעבד דנקנה ברציעה דאינו יוצא בגרעון כסף. מאידך לפי תוס' הרי"ד דגרעון כסף מהני אפי' בעבד דנקנה בשטר מוכרח דדרך הקנין דהעבד נקנה בו אינו מעלה ואינו מוריד לגבי חלות דין גרעון כסף. ולכן הרי"ד ביאר הטעם דאין עבד נרצע יוצא בגרעון כסף באופן אחר, וז"ל אלא מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבוד עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגרעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון עכ"ל. כלומר דעבד נרצע הוי חלות דין עבדות שונה מעבדות דעלמא, והדין דשחרור ע"י גרעון כסף נאמר רק בעבד עברי דעלמא אבל לא בחלות דין עבדות החדש דעבד נרצע. ויוצא מזה דלפי ר"ת עבד נרצע הוי אותו חלות שם עבדות של עבד תוך שש אלא שחלה ע"י קנין חדש דרציעה, ואילו לפי הרי"ד עבד נרצע הוי חלות שם עבדות בפנ"ע דשונה מעבדות דתוך שש.
ולכאורה נראה דיש נ"מ בין הטעמים בנוגע לדין שחרור בשטר בעבד נרצע, דאינו מוזכר במשנה. דלפי ר"ת דעבד נרצע אינו חלות שם עבד בפני עצמו אלא הוי אותו חלות שם עבד דעבד בשש, אזי מסתבר דשטר דמהני לשחרר עבד שש ג"כ מהני בנרצע. אבל לפי תוס' הרי"ד דנרצע הוי חלות שם עבד חדש, אזי מסתבר דשטר לא מהני.582
אבל לכאורה קשה לומר דלפי הרי"ד אין שטר מהני לשחרר נרצע, דהרי שטר מהני בין בעבד עברי ובין בעבד כנעני, ונראה מזה דשטר הוי משחרר כללי לכל סוגי עבד. וקשה לומר דעבד כנעני קונה את עצמו בשטר אבל לא עבד נרצע, דהיאך אפשר לומר דנרצע הוי עבדות יותר חזקה מעבד כנעני. וא"כ יוצא דגם לר"ת וגם לרי"ד מסתבר דשטר מהני בעבד נרצע. אבל א"כ קשה לומר דלפי הרי"ד שטר מהני בעבד נרצע אבל כסף אינו מהני, דמאי שנא כסף משטר. דהרי שניהם הוו דרכים לשחרר עבד עברי תוך שש וגם דרכים לשחרר עבד כנעני. ובשלמא לפי ר"ת דגרעון כסף מהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף. אמנם לפי תוס' הרי"ד צ"ב דמאי שנא גרעון כסף דלא מהני בנרצע מכיון דהנרצע מהווה חלות שם חדש של עבדות ואילו שטר עדיין מהני.
וי"ל דחלוק שטר מכסף ביסוד דיניהם. דכסף בעלמא הוי דרך לקנות בדיני ממונות, ולכן מובן למה עבד כנעני, דהוי כשורו וחמורו דהאדון, קונה את עצמו בכסף. אבל עבד עברי אינו נקנה לאדון בקנין ממון דעלמא בגופו כשור וחמור, ועצם הדין דעבד עברי תוך שש יוצא בכסף הוי חידוש דין. ולכן מסתבר דהחידוש הזה דכסף מהני לשחרור עבד עברי אע"פ דאין בו חלות קנין ממון בגופו נאמר רק היכא דיש לנו גזה"כ כמו בעבד שש. אמנם אין להרחיב את החידוש הזה לעבד עברי נרצע דהוי חלות שם חדש דעבדות לפי הרי"ד. מאידך שטר שחרור אינו שייך לדיני ממונות אלא לדיני איסור והיתר כמו בגט אשה וקידושין, וא"כ מסתבר דאם שטר מהני גם בעבד כנעני וגם בעבד עברי תוך שש, דהוא ג"כ מהני בעבד עברי נרצע.
אמנם נראה דעדיף לבאר את החילוק בין כסף לבין שטר באופן אחר. די"ל דגרעון כסף הוי דרך לשחרר העבד בע"כ דאדון ולכן בעינן מקור לכל סוג עבד בפני עצמו. משא"כ שטר דהוי מדעתיה דאדון מסתבר דשייך לכל עבד, דהרי הבעלים לעולם יכולים להקנות את מה ששייך להם. ולפי"ז י"ל דכשהמשנה אומרת דעבד נרצע קונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון, הרשימה הזאת כוללת רק הדרכים שהעבד קונה את עצמו בע"כ דאדון. אבל פשיטא דהאדון יכול לשחרר את עבדו מדעתיה. ואע"פ דהרמב"ם (פרק ג מהלכות עבדים הל"ו) רק העתיק מה דאיתא במשנה, וז"ל המוכר עצמו אינו נרצע, אבל מכרוהו ב"ד ועבד שש ולא רצה לצאת הרי זה נרצע ועובד עד שנת היובל או עד שימות האדון עכ"ל, ג"כ מסתבר דהוא רק הזכיר את הקניינים דהוו בע"כ דאדון.583
ולפי"ז יש להסתפק מה הדין בגרעון כסף היכא דהוי מדעת האדון. דהרי ביארנו בשיעורים לעיל (דף יד: בענין גרעון כסף, אות ג') דאע"פ דהרי"ד חידש דגרעון כסף מהני אפי' כשהאב נתן את בתו במתנה ואין כסף קנין, מ"מ הגרעון כסף באופן כזה חל כקנין חדש וצ"ל מדעתיה דהאדון. וא"כ יל"ע דלפי החילוק הנ"ל דעבד נרצע יוצא לחירות ע"י שטר מכיון דשטר הוי מדעתיה דאדון, האם גם נאמר דגרעון כסף מהני בנרצע היכא דהוי מדעתיה דהאדון, וצ"ע.584
תוד"ה הואיל וכל קנינו בכסף.
בענין קנין עכו"ם
א
מעות קונות בעכו"ם
ונראה לבאר דנחלקו רש"י והתוס' בהבנת הסוגיא בבכורות (יג.-יג:). דהתם הגמ' הביאה את המחלוקת בין ריש לקיש לבין ר' יוחנן האם בישראל מעות קונות או משיכה קונה, ולומדת שכל מה שלא קונה בישראל קונה בעכו"ם. כלומר, שלפי ריש לקיש דמשיכה קונה בישראל אזי מעות קונות בעכו"ם, ואילו לפי ר' יוחנן דמעות קונות בישראל אזי משיכה קונה בעכו"ם. ושניהם לומדים את זה מהפסוק (ויקרא פרק כה פסוק יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. דלפי ריש לקיש איתא בגמ', וז"ל או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה, הא מיד עובד כוכבים בכסף וכו' וכי תמכרו ממכר לעמיתך, לעמיתך במשיכה, הא לעובד כוכבים בכסף עכ"ל. וגם לפי ר' יוחנן איתא (שם יג:), וז"ל אי סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות משיכה לא, אהני לעמיתך, לעמיתך בכסף, לעובד כוכבים במשיכה עכ"ל.
ולפי ריש לקיש הגמ' נקטה דבעכו"ם רק מעות קונות ולא משיכה, ולכן הקשה וז"ל ואימא או בהא או בהא (או בכסף או במשיכה), דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא, אף עובד כוכבים נמי בחדא עכ"ל. כלומר, דהעכו"ם הוא דומה לישראל בזה דיש לו רק דרך אחד לקנות, וכמו דבישראל רק משיכה קונה ולא מעות, כמו"כ בעכו"ם מעות קונות ולא משיכה. ומזה דלפי ר"ל בעכו"ם יש רק דרך אחד לקנות, כמו"כ אותו הדבר נכון לפי ר' יוחנן דבישראל רק מעות קונות, ובעכו"ם רק משיכה קונה. ולכן התוס' הקשו על רש"י דהיאך הגמ' אצלנו יכולה לומר דכל קנין דעכו"ם בכסף, דהרי זה נגד שיטת ר' יוחנן דבעכו"ם רק משיכה קונה ולא מעות.
אבל לכאורה נראה לתרץ דרש"י הבין דיש לחלק בין שיטת ר' יוחנן לבין שיטת ריש לקיש לגבי קנין עכו"ם. דהרי אינה מפורשת בגמ' דלפי ר' יוחנן דרק משיכה קונה בעכו"ם ולא מעות. וי"ל דרש"י דייק מההשמטה הזאת דלפי ר' יוחנן באמת גם משיכה וגם מעות קונות בעכו"ם. וזה כוונת רש"י אצלנו דלגבי עכו"ם כל קניינו בכסף, דהיינו דעכו"ם קונה בכסף גם לפי ריש לקיש וגם לפי ר' יוחנן, לעומת שיטת התוס' דהבינו דלפי ר' יוחנן רק משיכה קונה בעכו"ם ולא מעות.585
ונראה דגם הרמב"ם (פרק א מהלכות זכייה ומתנה הלי"ד) ביאר את שיטת ר' יוחנן כמו רש"י, דהרי הוא פסק דגם משיכה וגם מעות קונות בעכו"ם, וז"ל עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים עכ"ל. ועיין במ"מ דביאר דאע"פ דלשון הרמב"ם אולי משמע דעכו"ם מקנה בשני הדרכים אבל רק קונה במשיכה, באמת כוונת הרמב"ם היא דהעכו"ם קונה ומקנה או במשיכה או בדמים. ולפי דברינו לעיל, נראה ברור דהרמב"ם פסק כר' יוחנן.586
ב
קנין מעות בעכו"ם
אבל לכאורה אע"פ דלפי ר' יוחנן גם מעות וגם משיכה קונות בעכו"ם, מ"מ יש להקשות מלשון הגמ' דכל קניינו בכסף. דהיינו, אע"פ דקושיית התוס' דלפי ר' יוחנן אין מעות קונות בעכו"ם מתורצת, מ"מ עדיין קשה על רש"י מלשון הגמ' ד"כל קניינו בכסף" אם באמת גם מעות וגם משיכה קונה בעכו"ם. וגם לכאורה כל הסברא של רש"י והרמב"ם צ"ב. דהרי אם שתי השיטות בגמ' מיוסדות על אותו מיעוט דעמיתך, מה הסברא לומר דלפי ריש לקיש עמיתך מרבה מעות בעכו"ם וממעט משיכה, ואילו לפי ר' יוחנן עמיתך רק מרבה משיכה אבל אינו ממעט מעות. במלים אחרות, למה פשיטא לגמ' דלכו"ע מעות קונות בעכו"ם.
ולגבי הקושיא השניה הזאת בנוגע להבנת הדרשא דעמיתך, י"ל דנחלקו רש"י והתוס' לשיטתם בנוגע למקור דמעות קונות בישראל. דרש"י (עירובין פא: ד"ה דבר תורה מעות קונות) נקט דהמקור למעות קונות בישראל הוא פדיון הקדש וז"ל דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט עכ"ל. אבל התוס' (בכורות יג. ד"ה מיד עמיתך) הבינו דעצם הפסוק ד"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" איירי בכסף דהרי מעות הוי סתם קנין בכהת"כ וז"ל וא"ת מנלן שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינין דקרא בהני י"ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציאה והפקר עכ"ל.
ולפי"ז י"ל דאזלי לשיטתם בהבנת הדרשא דעמיתך, דפירושו דעכו"ם קונה בדרך שונה מישראל. דהיינו, דלפי התוס' בשיטת ר' יוחנן דמעות קונות בישראל נלמד מעצם הפסוק דעמיתך, אזי משמע דההבדל בין ישראל ועכו"ם קיים בשני הדברים: דישראל קונה במעות ולא במשיכה ומאידך עכו"ם קונה במשיכה אבל לא במעות. אמנם לפי רש"י, המקור דקנין מעות בישראל הוי מפסוק אחר דפדיון הקדש, ולכן י"ל דלפי ר' יוחנן הדרשא דעמיתך אינו בא למעט מעות לגבי עכו"ם אלא לרבות משיכה. אבל בשיטת ריש לקיש דמשיכה קונה נלמד מעצם הפסוק דעמיתך, אזי רש"י הבין דהדרשא דעמיתך ממעט משיכה מעכו"ם ומרבה קנין אחר דמעות.
אמנם, אפי' אם זה מתרץ למה לפי רש"י בדעת ר' יוחנן עמיתך אינו ממעט מעות מעכו"ם, עדיין צ"ב בסברת הענין. למה יוצא דלפי רש"י והרמב"ם מעות קונות בעכו"ם לכו"ע. וגם, עדיין צ"ב בלשון הגמ' כנ"ל, דאם לפי ר' יוחנן גם מעות וגם משיכה קונה, מדוע הגמ' הדגישה דעכו"ם כל קניינו בכסף.
וי"ל דקנין מעות וקנין משיכה חלוקים ביסוד דינם. דמשיכה הוי מעשה קנין דהקונה עושה, והמעשה הזה ביחד עם דעת קונה מחילים את הקנין. אבל מעות קונות הוי קנין דממילא, כלומר דהקונה משלם את שוויות החפץ כדמי פרעון למוכר, וממילא בלי מעשה קנין ובלי חלות דעת קונה, החפץ עובר מהמוכר לקונה. ומכיון דמעות קונות הוי קנין דממילא, יותר מסתבר שהוא שייך לעכו"ם מקנין משיכה דצריך חלות מעשה קנין וחלות דעת קונה. ולכן לפי ר' יוחנן הגזה"כ דעמיתך בא רק לרבות קנין משיכה בעכו"ם דגם יש לו מעשה הקנין הזה, אבל מסברא ידיענן דהוא אינו בא למעט קנין מעות.587
ורואים את החילוק בין קנין מעות לבין קנין משיכה בשיטת ר' יוחנן לגבי קניינים דישראל. דהרי ר' יוחנן מודה דהיכא דמעות אינן שייכות כמו בקונה מהפקר או במתנה דמשיכה קונה. וזה עולה מדברי התוס' בבכורות (יג. ד"ה מיד) דהקשו למה הגמ' לגבי עכו"ם דנה רק במשיכה ומעות ולא בכל קנין אחר, וז"ל וא"ת מנלן שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינין דקרא בהני י"ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציאה והפקר עכ"ל. ומבואר בדבריהם דלכו"ע משיכה קונה בישראל בנוגע למתנה והפקר.588 ולכאורה צ"ע דאם ר' יוחנן מודה דמשיכה הוי קנין במטלטלין בישראל למה משיכה אינה קונה במכר. וזה ע"פ קושיית התוס' לקמן בקידושין (כה: ד"ה בהמה) וז"ל וכי מצות הן וכו' שמבטלות זו את זו עכ"ל, כלומר דאם קנין מסויים מהני במצב מסויים, למה היכולת לקנות בדרך אחר מפקיע את הקנין הראשון. ובנידון דידן צ"ע, דאם ישראל קונה במשיכה לגבי מציאה ומתנה, למה במכר היכולת לקנות במעות מבטלת את תוקף של קנין משיכה. ונראה דהקושיא הזאת שייכת רק אם משיכה ומעות מהויין אותו סוג קנין, דאזי אין סברא לומר דקנין מעות תבטל קנין משיכה. אך י"ל דמשיכה הוי חלות דין מעשה קנין משא"כ מעות דהוי חלות קנין דממילא, ואזי מובן דקנין דממילא עדיף מקנין דמשיכה. ולכן היכא דא"א בקנין דממילא כמו בהפקר או במתנה אזי צריך מעשה קנין דמשיכה, אבל היכא דשייך לקנות בקנין דממילא דמעות כמו במכר, אזי הוא עדיף לקנות בו. ולכן לפי ר' יוחנן בישראל רק מעות קונות במכר.
ולפי"ז לשון הגמ' דכל קניינו בכסף הוא מבואר כפתור ופרח. דאע"פ דלפי רש"י בדעת ר' יוחנן גם משיכה וגם מעות קונות בעכו"ם, מ"מ יש חילוק גדול ביניהם. דמעות קונות מסברא בתורת קנין דממילא, לעומת משיכה דהוי גזה"כ וחידוש דמעשה הקנין הזה מהני בעכו"ם. והביאור בהמלים "כל קניינו בכסף" הוא דבמהות הדבר קנין מעות שייך לעכו"ם וידעינן אותו מסברא, אלא, דלפי ר' יוחנן יש גזה"כ מיוחדת לחדש דגם משיכה קונה בעכו"ם.
ונראה דהחילוק הזה בין משיכה לבין מעות נכון גם בשיטת ריש לקיש דרק משיכה קונה בישראל ורק מעות קונות בעכו"ם. דהיינו, דבלי גזה"כ מסברא הוה אמינא דמעות קונות גם בישראל וגם בעכו"ם, דהרי מעות הוי קנין דממילא. אלא דבישראל יש גזה"כ ד"או קנה מיד עמיתך" דרק משיכה קונה, ובעכו"ם יש מיעוט דמשיכה אינו קונה. אבל זה דמעות קונות בעכו"ם ידיענן מסברא ולא מגזה"כ. ואפשר דזהו הביאור בתוס' (בכורות יג. ד"ה מיד) דהקשו דלפי ר"ל דעמיתך בא למעט משיכה בעכו"ם היאך ידעינן דמעות קונות דהרי אולי עכו"ם קונה באחד משאר דרכי הקנין, וז"ל וא"ת דלמא הא מיד עובד כוכבים בשטר ובחזקה דחזקה נמי שייכא במטלטלין אם עשה בהן שום תיקון כעין נעל וגדר ופרץ בקרקע עכ"ל. והתוס' תירצו, וז"ל י"ל דשני קנייני' הללו הויין מצויין ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ עכ"ל. ויתכן דכוונתם דאין צריך מקור לזה דמעות קונות דהרי הוא קנין דממילא.
וי"ל דלפי הנ"ל דקנין מעות בעכו"ם הוי קנין דממילא, אזי עכו"ם אינו קונה כל החפץ בפרוטה אחת. דהרי רק בישראל דיש חלות מעשה קנין אזי קונין כל החפץ בפרוטה, או בתורת מעשה קנין לעצמו או כמעשה קנין דחל כתחילת הפרעון.589 משא"כ בעכו"ם דקנין מעות הוי קנין דממילא, אזי הוא צריך ליתן כל דמי החפץ כדי לקנותו.590
ולפי היסוד הנ"ל יש גם לבאר הא דהרמב"ם השמיט קנין חליפין לגבי עכו"ם. דהרי התוס' לעיל (ג. ד"ה ואשה) נקטו דקנין חליפין מועיל בעכו"ם, אבל משמע מהשמטת הרמב"ם דהוא חולק על זה וסבור דאין עכו"ם קונה בחליפין.591 ונראה לבאר סברת הרמב"ם דקנין חליפין חל כמעשה קנין דנתינת הסודר ורק מהני מפני גזה"כ, ובעכו"ם הקונה בקנין מעות דממילא מופקע מקנין חליפין דליכא גזה"כ לרבות מעשה קנין זה.592 משא"כ מעשה קנין דמשיכה דנלמד מגזה"כ דעמיתך ומעות קונות מסברא.
ג
קנין קרקע בעכו"ם
והיסוד הזה בדעת הרמב"ם דקנין דממילא שייך בעכו"ם מסברא אבל לא חלות מעשה קנין, גם מבאר את שיטת הרמב"ם לגבי קנין קרקע בעכו"ם. דהרמב"ם כתב בהלכות מכירה (פרק א הלי"ז) וז"ל העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דעכו"ם מופקע מקנין חזקה וקונה קרקע רק בשטר ובכסף ביחד. ולכאורה, הא דבעינן גם שטר וגם כסף הוא משום דבעינן סמיכות דעת המקנה, אבל מעיקר הדין סגי או בשטר או בכסף.593 ולכאורה צ"ב, מאי שנא כסף ושטר דקונין בעכו"ם מחזקה דאינו קונה.594
ונראה לבאר דחזקה הוי חלות מעשה קנין. דהרי בישראל אפי' מעשה קטן דנעל גדר או פרץ קונה את כל הקרקע אע"פ דמסברא המעשה הזה אינו שייך לכל השדה אלא למקומו המצוצמם בלבד. אבל כסף ושטר הריהם קנינים דחלין ממילא. דהרי כבר ביארנו דכסף בעכו"ם חל כדמי פרעון וכתמורת החפץ ולא כמעשה קנין. ולפי"ז י"ל דחלוק כסף בעכו"ם מבישראל, דהרי ישראל קונה כל השדה בנתינת פרוטה אבל עכו"ם קונה רק כנגד מה דפרע. וגם שטר הוי קנין דממילא, דהרי ביארנו לעיל (דף ט: קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות ב') בשיטת רבי מאיר דעדי חתימה כרתי דהקנין חל ע"י זה דהקונה תופס את הראיה דבשטר דהקרקע הוי שלו וממילא השדה נעשה שלו. ולפי"ז נראה ברור דקנין שטר דעכו"ם חל רק ע"י עדי חתימה וכשיטת ר"מ ולא ע"י עדי מסירה כשיטת רבי אלעזר, דהרי ביארנו לעיל דלפי ר"א קנין שטר חל ע"י מעשה קנין דמסירת השטר. ויוצא מכל זה, דלפי הרמב"ם, עכו"ם קונה קרקע בכסף ובשטר מדהוו קניינים דממילא, ולא בחזקה דהוי חלות שם מעשה קנין.595
ד
שלו וברשותו בקנין עכו"ם
הלחם משנה (פרק א מהלכות זכייה ומתנה הלי"ד) הקשה דלכאורה יש סתירה ברמב"ם בנוגע לקנין מעות בעכו"ם. דבהלכות זכייה ומתנה (שם) פסק הרמב"ם דאו מעות או משיכה קונה בעכו"ם. אולם בהלכות עבודה זרה (פרק ז הל"ה) כתב הרמב"ם וז"ל הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעובד כוכבים, וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעובד כוכבים קונה כמקח טעות הוא, נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח עכ"ל. ומבואר מלשון הרמב"ם דלגבי משיכה בלי מעות הקנין אינו חל רק בגלל מקח טעות, אבל לגבי מעות בלי משיכה הרמב"ם לא כתב הטעם דמקח טעות ומשמע דמעות אינן קונות כלל. וזה סתירה לכאורה למש"כ בהלכות זכייה ומתנה דמעות לבד קונות בעכו"ם.
ונראה דיש ב' חלקים למכירה: א) שהמקנה והקונה אינם יכולים לחזור בהם, ב) דהבעלות על החפץ עוברת מהמקנה לקונה. וא"כ יתכן דכשהרמב"ם כתב בהלכות זכייה ומתנה דמעות קונות לעכו"ם אין כוונתו דהלוקח נעשה לבעלים הגמורים, אלא דע"י נתינת המעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו. אבל מכיון דהלוקח אינו באמת הבעלים עד שהוא מושך, אם ישראל לוקח ע"ז מגוי, אין לחפץ הזה חלות שם ע"ז דישראל עד שעת המשיכה, ולכן אין חיוב לזרוקו לים המלח ויכול להחזירם לגוי המוכר.
אבל נראה דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם. דהרי במקום אחר הוא נקט בהדיא דהלוקח הופך להיות הבעלים משעת נתינת המעות, כמו רהיטת לשונו בהלכות זכייה ומתנה. דלגבי בכור בהמה כתב הרמב"ם (פרק ד מהלכות בכורות הל"ה) וז"ל ישראל שנתן מעות לנכרי וקנה לו בהן בהמה מנכרי בדיניהן אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם ונתן מעות אע"פ שלא משך קנה ופטורה מבכורה עכ"ל. לכאורה פשיטא דהחיוב בכור תלוי בבעלות ישראל על הבהמה, ואעפ"כ הרמב"ם נקט להדיא דנתינת מעות מישראל לעכו"ם מחייבת את הבהמה בבכור, ונתינת מעות מעכו"ם לישראל פוטרת את הבהמה מבכור. וא"כ א"א לומר כנ"ל דנתינת המעות אינה מעבירה את הבעלות, והדרא קושיא לדוכתא, דהיינו דאם נתינת מעות קונה לגמרי בעכו"ם למה כשישראל נתן מעות לע"ז הוא יכול לחזור בו ואין לחפץ חלות דין ע"ז של ישראל.
אלא נראה לבאר דבאמת הישראל הוי הבעלים על הע"ז משעת נתינת המעות לבד, ומ"מ אין לחפץ חלות שם ע"ז דישראל עד דמשך. כי י"ל דהדין דע"ז דישראל אינה בטילה עולמית אינו חל עד שהחפץ הוא שלו וברשותו דישראל. וקנין מעות, אע"פ דהוא חל לגמרי כקנין והחפץ הוי שלו דישראל, מ"מ עדיין החפץ נמצא ברשות העכו"ם, והוי שלו ואינו ברשותו דישראל. ומשו"ה רק קנין משיכה מחיל על הע"ז את החלות שם ע"ז דישראל כדי לחייב זריקה לים המלח ולא קנין מעות בלבד.
והנה הלחם משנה (פרק ז מהלכות ע"ז הל"ה) הוכיח דהרמב"ם פסק כאביי נגד רבא בביאור הברייתא בגמ' (בכורות יג:). דהגמ' שם הביאה ברייתא דדנה בלוקח גרוטאות מן העכו"ם, וז"ל הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח, ואי אמרת מעות קונות משיכה ל"ל, הכא במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אי הכי מעות למה לי, הכי קאמר אע"פ שנתן מעות, אי משיך אין ואי לא לא, אי הכי קשיא רישא, אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות, אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות, אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, סיפא דיהיב זוזי מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע, דהא לא יהיב ליה זוזי, סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי, כי קא משיך איבעי לעיוני והדר מימשך עכ"ל. כלומר, דלפי רבא באמת יש מקח טעות בין אם נתן מעות ובין אם לא נתן מעות והדין דסיפא דיוליך לים המלח הוי רק משום דמיחזי כעבודה זרה דישראל. אבל אביי חילק מדאורייתא בין הרישא לבין הסיפא ונקט דאם לא נתן מעות אזי יש דין מקח טעות אבל אם נתן מעות ואז משך אזי אין דין דמקח טעות משום דאיבעי לעיוני והישראל מחוייב מדאורייתא לזרוקו לים המלח. ולכאורה מבואר מלשון הרמב"ם דהוא פסק כאביי. דהרי הוא רק הזכיר את הדין דמקח טעות היכא דמשך בלי נתינת המעות כשיטת אביי, ומשמע מדבריו דהיכא דנתן מעות ומשך דהאיסור הנאה חלה מדאורייתא ולא רק משום מראית עין.
ואחרי דהלחם משנה הסיק דהרמב"ם פסק כאביי נגד רבא הקשה הלח"מ וז"ל וזה דוחק דלא היה לו לפסוק כאביי במקום רבא עכ"ל. ועוד אפשר להקשות דסברת אביי דהדין דמקח טעות חלה רק היכא דלא נתן מעות לכאורה קשה, דהרי במקח וממכר רגיל בישראל, בודאי הדין דמקח טעות חלה אפי' היכא דנתן מעות ולא אמרינן דאיבעי ליה לעיוני. וכן הקשו התוס' שם בבכורות (יג: ד"ה דכיון) וז"ל ואף על גב דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עובד כוכבים דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן עבודת כוכבים עכ"ל. ולכאורה תירוצם דחוק קצת, וצ"ב בדעת הרמב"ם דנקט כאביי דאין דין מקח טעות היכא דנתן המעות.
ונראה לבאר את שיטת הרמב"ם לפי היסוד הנ"ל דקנין מעות בעכו"ם הוי קנין דממילא. דהרי י"ל דכל הדין דמקח טעות שייך רק היכא דיש צורך למעשה קנין עם דעת לקנות, דאז טעות הלוקח הופכת את מעשה המשיכה מחלות מעשה קנין לסתם משיכת חפץ. אבל היכא דלא בעינן חלות דעת אזי כל הדין דמקח טעות אינו שייך. וזהו הטעם דלפי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש, דס"ל לבית שמאי דאין צורך לחלות דעת בהקדשה. וגם נראה דאם המלוה או ב"ד רצו לגבות שדה מסויים לחוב ובטעות גבו שדה אחר, דהגבייה חלה ואין כאן דין דמקח טעות, דהרי אין צורך לחלות דין דעת בפריעת וגביית חוב. וא"כ י"ל דזהו הטעם דהרמב"ם נקט דמקח טעות שייך רק היכא דמשך בלי נתינת המעות, דאז איירי במעשה קנין דבעי חלות דעת קונה כדי לקנות. אמנם מכיון שנתן מעות אזי חל הקנין דממילא ולפיכך אין דין דמקח טעות. אלא דבקנין מעות לבד אין חלות ע"ז דישראל מכיון דהחפץ עדיין אינו ברשותו כנ"ל. ולפי"ז מתורץ נמי קושיית התוס', לגבי למה דוקא כאן אין דין מקח טעות היכא דנתן מעות. דהרי י"ל דקנין מעות בעלמא בישראל הוי חלות מעשה קנין ולכן טעות בקנין מעות שלו מבטל את המקח, ורק בקנין מעות דעכו"ם אין טעות מבטלת את המקח משום דהוי קנין דממילא.
תוד"ה הואיל. בא"ד. לכך נראה לר"ת דה"פ הואיל וכל קניינו דעובד כוכבים בעבד עברי בכסף דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר וכו' ובעובד כוכבים לא שייך האי טעמא שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין.
לפי הדעה הזאת בר"ת, עכו"ם קונה קרקע בשטר אבל לא עבד עברי. ונראה לבאר דשטר קנין בעלמא הוי הלכה בדיני ממונות דשייך לעכו"ם, אבל שטר קנין דעבד עברי הוי גם שטר איסור. דהרי שטר קנין דעבד עברי נלמד משטר קנין דאמה העבריה כדמבואר בתוס', ובשטר קנין דאמה העבריה מצינו דנחלקו האמוראים מי כותבו (לקמן טז.) וז"ל שטר אמה העבריה מי כותבו, רב הונא אמר אדון כותבו, רב חסדא אמר אב כותבו עכ"ל. ולפי המ"ד אדון כותבו, נמצא דבשטר אמה העבריה הקונה כותב את השטר ונותנו למקנה, וזה ההיפך של שטר קנין קרקע דהמקנה כותב ונותן את השטר לקונה. ובזה דומה שטר קנין דאמה העבריה לשטר קידושין, דהמקדש דהוא הקונה כותב ונותן את השטר לאשה. ולכאורה מוכח מזה, דלכל הפחות לפי המ"ד דהאדון כותבו, דהשטר דאמה העבריה הוי שטר דקנין איסור כמו שטר קידושין, ומפני זה מסתבר דעכו"ם דאינו בר קנין איסור אינו קונה בשטר.
בא"ד. ועוד נראה לר"ת דאפילו בקרקעות עובד כוכבים אינו קונה בשטר כדאמר בחזקת הבתים (ב"ב נד.) עובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה משמע דאין קנין שטר לעובד כוכבים.
ראיית ר"ת לכאורה צ"ב. דהיאך מוכח מהדין דהעכו"ם נסתלק מהשדה מהזמן דקיבל את הכסף, דהוא אינו יכול לקנות בשטר. וי"ל דר"ת התקשה בביאור דהגמ' שם דהרי העכו"ם מקנה את השדה ע"י קנין כסף, והישראל קונה את השדה ע"י קבלת השטר, ומהו גדר הדברים דיש ב' אופני קנין דחלין במכר אחד. וגם, לכאורה אם היו שניהם ישראלים היינו אומרים דאע"פ דהמוכר רצה להקנותו ע"י קנין כסף, אם הקונה רק קונהו ע"י קנין שטר אזי השדה נשאר ברשות המוכר עד נתינת השטר, ומאי שנא מוכר עכו"ם ממוכר ישראל.
ונראה לבאר דהקושיות האלו הכריחו את ר"ת לומר דהא דהמוכר נסתלק מהשדה לפני קנין הלוקח הוא רק משום דיש להעכו"ם המוכר והישראל הקונה דרכי קנין שונים. כלומר דהעכו"ם מופקע מהקנאת קרקע בשטר ורק יכול להקנותו בכסף, ואילו הישראל אינו יכול לקנותו בכסף אלא בשטר. דהרי אע"פ דישראל קונה קרקע בכסף כדמבואר במשנה לקמן (דף כו.), הגמ' איירי במקום דכותבין שטרות כדמבואר בתוס' בב"ב (שם ד"ה וישראל).596 אמנם לכאורה, הא דהעכו"ם אינו יכול להקנות את הקרקע בשטר מובן רק אם הוא מופקע ע"פ דין מהקנאה בשטר. ומכיון דיש להם ב' אופני קניין חלוקים, ניתן להבין את כל הענין הזה דסילוק. דהרי בב' ישראלים דיש להם אותם דרכי קנין אזי מובן דהדעת מקנה והדעת קונה צ"ל שוה לקנות באותו מעשה קנין. ולכן אם המוכר קיבל כסף ורוצה להקנות את השדה ע"י קנין כסף והלוקח רק רוצה לקנותו ע"י קנין שטר, אזי הקנין אינו חל כלל עד דיש לשניהם דעת בשעת נתינת השטר. ולפי"ז לגבי עכו"ם וישראל דבדרך דזה מקנה אין זה קונה, סד"א דאין הקנין יכול לחול דהרי א"א שיהיו לשניהם דעת מקנה ודעת קונה באותה מעשה קנין.597 וזה הוי חידוש הדין דשמואל בגמ' שם, דמכיון דיש להם דרכי קנין חלוקין יש חידוש מיוחד דאפשר לצרף דעת מקנה דקנין כסף לדעת קונה בקנין שטר וליצור את חלות קנין מצירוף שניהם. ויתכן לומר דבדין מיוחד זה שחל צירוף בין הדעת מקנה דקנין כסף לדעת הקונה בקנין שטר, מ"מ דעת המקנה חלה לפני דעת הקונה ויש מצב ביניים בין השעה דחלה דעת המקנה לבין השעה דחלה דעת הקונה דכל אחד יכול לזכות בקרקע. ונראה לבאר דהשדה אינו באמת הפקר דהיכן יש דעת המוכר להפקירו, אלא דהשדה נשאר בבעלות העכו"ם, אך מכיון דכבר חלה דעת המקנה בהקנאה יש דין דכל הקודם זוכה.598 אמנם עדיין קשה להבין מדוע חלות דעת המקנה בלחוד גורם לדין דכל הקודם זוכה.
ויוצא מכל זה דר"ת הסיק מהדין דהקנין חל ע"י צירוף דעת מקנה ודעת קונה במעשי קנין שונים דהעכו"ם מופקע מהקנאה בשטר. ומכיון דר"ת נקט דאין עכו"ם מקנה קרקע בשטר הוא הבין דעכו"ם ג"כ אינו קונה בשטר דהרי בגמ' בכורות (יג.-יג:) מצינו דיש למעשה קנין מסויים אותו דין לגבי הקנאת העכו"ם וקנין דהעכו"ם. דהרי הגמ' שם הקשה על המ"ד דעכו"ם קונה ע"י מעות מהברייתא דהלוקח גרוטאות מהעכו"ם, דהעכו"ם הוי המקנה, ולכאורה מוכח מזה דהגמ' נקטה דאם עכו"ם קונה במעות אזי הוא ג"כ מקנה במעות.599 וא"כ שפיר מובן ראיית ר"ת דעכו"ם אינו קונה בשטר מהגמ' בב"ב, דהרי מוכח מהדין המיוחד שם דעכו"ם אינו מקנה בשטר ואזי מסתבר דהוא ג"כ אינו קונה בשטר.
גמ'. אשכחן אמה העבריה, הואיל ומיקדשה בכסף מיקניא בכסף, עבד עברי מנלן.
נראה לבאר דהגמ' אינה משווה קידושי כסף לקנין כסף דאמה העבריה באופן חיצוני בלבד. אלא דכסף הקנין דאמה העבריה גם נחשב כחלות שם כסף קידושין. וזה בודאי נכון לפי המ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו דהרי הכסף הזה הופך להיות כסף הקידושין לאחר זמן. ואפי' לפי המ"ד דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, הרי הוכחנו לעיל (דף ט: ד"ה ור' יוחנן) דמעשה הקנין דעבדות נמי הוי מעשה קידושין. וא"כ מובן למה הגמ' נקטה דא"א להוכיח מקנין כסף דאמה העבריה דגם עבד עברי נקנה בכסף.
גמ'. אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בעל כורחו מוכר עצמו מנלן.
לפי ההו"א, קנין כסף מהני במכרוהו ב"ד ולא במוכר את עצמו מכיון דמכרוהו ב"ד הוי בע"כ. ולכאורה קשה, מה השייכות בין קנין בע"כ לבין קנין כסף. ונראה לבאר ע"פ פירוש רש"י (ד"ה מכרוהו ב"ד) וז"ל והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י מרפסן איגרי, דלמה נקט דבהו"א הגמ' קס"ד דמוכר את עצמו נקנה בחזקה, הרי המשנה לא הזכירה קנין חזקה כלל. ולכאורה היה עדיף לפרש דמוכר את עצמו נקנה בשטר דהרי זהו דרך לקנות עבד עברי כדמבואר במשנה.
ונראה לבאר דרש"י הבין דבשלב הזה של שו"ט הגמ' נקטה דיש חילוק יסודי בין מכרוהו ב"ד לבין מוכר את עצמו. דהיינו, דבמכרוהו ב"ד האדון קונה את העבד בקנין הגוף לעומת מוכר את עצמו דהוי רק שעבוד לאדון למלאכה כמו פועל דעלמא. ובפועל השעבוד לעשות את מלאכת בעל הבית מתחיל בתחילת המלאכה כדמבואר בגמ' ב"מ (פג.). ולפיכך רש"י נקט דבהו"א קנין חזקה מהני לקנות מוכר את עצמו, דהרי קנין חזקה פירושו דהעבד מתחיל לשרת את בעה"ב.
ולפי"ז שפיר מובן למה הגמ' מקשרת את הדין דקנין כסף לזה דהקנין הוי בע"כ. דהרי עצם זה דמכרוהו ב"ד הוי בע"כ מורה דהוא אינו נחשב כפועל בעלמא אלא דהוי חלות חדשה של עבד דנקנה גופו לאדון. דהרי פועל אינו משתעבד ואינו עובד בעל כרחו כמו דאיתא בגמ' (ב"מ י.) דהוא יכול לחזור בו באמצע היום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ומוכר עצמו דהוי מדעתיה אינו נחשב כעבד דגופו קנוי אלא הוי כפועל בעלמא עם שעבודים. ולכן הגמ' אומרת דמסתבר דקנין כסף מהני בחלות עבד דמכרוהו ב"ד אבל לא מצינו דכסף מהני לקנות שעבוד דפועל.
גמ'. מאי לאו בהא קמיפלגי, דתנא קמא לא יליף שכיר שכיר ור"א יליף שכיר שכיר.
נראה לבאר דר"א דיליף שכיר שכיר השווה מכרוהו ב"ד למוכר את עצמו, דכמו דבמכרוהו ב"ד יש לרבו קנין הגוף בעבד600 הו"ה במוכר עצמו. אבל הת"ק דלא יליף שכיר שכיר וחילק ביניהם לגבי כמה דינים, סובר דבמוכר עצמו יש לאדון רק שעבוד למלאכה בעלמא בעבדו כמו פועל.
דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש.
ונראה לבאר ע"פ הנ"ל, דשש הוי שיעור בעבדות. ולכן, במכרוהו ב"ד דיש לאדון קנין הגוף וחל על העבד חלות שם עבדות, אזי הוא יוצא לחירות בשש. אבל במוכר עצמו דלא חל בו קנין הגוף והוי רק כמו פועל בעלמא, אזי כמו דפועל יכול לשעבד את עצמו למלאכה ליותר משש הו"ה בעבד המוכר את עצמו.
גמ'. אמר רב טביומי משמיה דאביי דכולי עלמא יליף שכיר שכיר.
נראה דהגמ' עכשיו חוזרת מההו"א, ואביי נקט דלכו"ע יש לאדון קנין גוף במוכר עצמו כמו במכרוהו ב"ד. וכל החילוקי הדינים הם רק מגזה"כ פרטית בכל דין ודין.
גמ'. ואידך ועבדך, לך ולא ליורש.
עיין ברש"י (ד"ה ולא ליורשין) דציין לגמ' לקמן (יז:) דהדין הזה קיים רק באח או בת, אבל בן יורש את עבד עברי מאביו. והמנ"ח (מצוה מב סקי"ג) נסתפק בגדר הדין דבן, האם זה דעבד עברי עובד את הבן חל מדין ירושה דעלמא דנכסי האב עוברים לבן, אבל יש גזה"כ דבעבד עברי רק הבן יורש ולא יורשים אחרים, או"ד ירושה אינה שייכת כלל בעבד עברי ויש דין חדש דעבד עברי עובר מאב לבן. והעלה דיש נ"מ האם דיני ירושה דעלמא חלין בעבד עברי. למשל, אם יש כמה בנים האם הבכור יורש פי שנים או שכולם יורשים בשוה. דאם זה הלכה דירושה אלא דמוגבלת לבנים, אזי בכור מקבל פי שנים כמו בכל ירושה דעלמא, אבל אם זה הוי דין חדש אין מקור לומר דיש לבכור פי שנים. וגם יש נ"מ ביכולת האב לייחד בן בין הבנים לירש את העבד, דהרי מצינו דין בירושה (ב"ב קל.) דלפי רבי יוחנן בן ברוקה האב יכול להעביר את כל נכסיו לבן אחד. ואם ירושת עבד עברי הוי דין ירושה רגילה אזי הו"ה כאן דהאב יכול לייחד בן אחד, אבל אם הוא דין חדש אזי כולם יורשים בשוה. וכמדומני דאאמו"ר הגר"מ זצ"ל נקט כצד השני דהמנ"ח דאין ירושה שייכת כלל בעבד עברי אלא דיש כאן גזה"כ מיוחדת ודין חדש.601
573 ויש להעיר דבגמ' לקמן (טז.) יש ברייתא דמשתמשת בלשון "כסף" גם בעבד עברי בדומה לעבד כנעני וז"ל תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר עכ"ל.
574 דהיינו שקנתה בפרוטה אלא דהתחייב לשלם ליה דינר עבור דמי עבודתה בנוסף לפרוטה דכסף קנין.
575 רבינו זצ"ל חידש דיש ב' דינין בגרעון כסף – אחד מהפסוק "והפדה" אצל אמה עבריה, ודין שני מהפסוק "וחשב עם קונהו" לגבי נמכר לעכו"ם. ויש להעיר דכמה אחרונים הסיקו דיש חילוקים בין גרעון בעבד עברי הנמכר לישראל לבין מי שנמכר לעכו"ם ובשביל זה צריכים ב' פסוקים שונים. עיין בזה במנחת חינוך (מצוה מד ד"ה והנה מבואר). וגם הרמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים הל"ח) פסק דגרעון כסף בעבד הנמכר לישראל מועיל בשו"כ אבל בעבד הנמכר לעכו"ם בעינן כסף ממש.
576 וע"ע בזה בשיעורים לעיל (ה. בענין אין פודין הקדש ומע"ש בשטר וגדר שטר התחייבות, אות ג').
577 והשווה לדברי רבינו לקמן (יט. ד"ה המקדש במלוה שיש עליו משכון, אות ב').
578 ועיין בשיעורים לקמן (כ. ד"ה ת"ר נמכר במנה, אות ב') דרבינו ביאר את השו"ט בענין מחילה באופן דומה.
579 וכן הקשה המנחת חינוך (מצוה מג סק"י) על הרי"ד.
580 אך מלשון הרי"ד משמע אחרת וז"ל אלא אפילו הקנה לו האב את בתו בשטר במתנה ולא רצה האב לקבל ממנו דמים יוצאה בגירעון כסף שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה עכ"ל, דהיינו דגם במתנה גרעון כסף הוי זכות יציאה בע"כ דאדון.
581 צ"ע דלר"ת יוצא שאף הנקנית בשטר יוצאת בגרעון כסף מדין כסף פרעון וכנראה שהרשב"א הסכים עמו בזה, וקשה שהרי הרשב"א פסל שטר התחייבות לגרעון כסף מפני שאינו כסף קנין, ולמה לא יהני מדין כסף פרעון. ולכאורה י"ל דסובר דגרעון כסף הוי גם מעשה קנין כסף וגם כסף פרעון דנתפס בשם גרעון, ומשו"ה במתנה לא חל מדליכא בה פרעון ואין בה לגרוע ואף שטר התחייבות לא מהני מדחסר בו מעשה קנין כסף.
582 ועיין במשנה למלך (פרק ג מהלכות עבדים הל"ז) דגם תלה את הדין דשטר בעבד נרצע במחלוקת ר"ת והרי"ד.
583 והשווה לדברי הריטב"א לקמן (טז. ד"ה ותמיהא) דהעיר דהשמיט המשנה את הדין דעבד עברי בתוך שש יוצא בשטר, אע"פ דהברייתא (שם) הביאה דשטר גם הוי דרך לשחרור עבד עברי. והוא ביאר וז"ל ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתו בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני, אבל שטר דהוי מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה עכ"ל. וכמו"כ איתא בתוס' שם (ד"ה אמר רבא). ולפי"ז כל המשנה איירי בדרכים דהעבד קונה את עצמו בע"כ דאדון, כמו שנקט רבינו זצ"ל לגבי הסיפא דהמשנה בדין נרצע.
584 והשווה לדברי המנחת חינוך (מצוה מב סק"ח) דהסיק דהמשנה איירי רק ביציאות בע"כ דאדון, אבל שטר וגם כסף מדעתיה דאדון מהני בעבד נרצע.
585 אבל לכאורה עדיין קשה ההמשך של דברי רש"י וז"ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל עכ"ל. דהרי אפי' לפי הביאור דרבינו זצ"ל דמעות קונות לכו"ע בעכו"ם, עדיין הדין דמשיכה בעכו"ם תלוי במחלוקת בין ר"ל ור' יוחנן, ולמה רש"י נקט כמו ר"ל נגד ר' יוחנן.
586 והשווה לתירוץ השני בתוס' ע"ז (עא. ד"ה שקילו) דביאר דהגמ' בע"ז שם נקטה דגוי קונה גם במשיכה וגם במעות, אבל נקט דזה הוי נגד הגמ' בבכורות. לפי הביאור דרבינו זצ"ל בדעת רש"י והרמב"ם י"ל דאין מחלוקת בין הסוגיות.
587 וע"ע בדברי רבינו זצ"ל בגדר מעות קונות במטלטין ברשימות שיעורים לב"מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, ודף מח: בענין ערבון), ובשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה אות ד').
588 ויש להעיר דקצוה"ח (סימן קצ סעיף א) הביא את שיטת הרמב"ן דחולק על זה ונקט דלפי ר' יוחנן אין דין משיכה כלל. וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (מז: ד"ה אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות).
589 עיין בשיעורים לעיל (דף ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה, אות ד').
590 רבינו זצ"ל העיר דזה קשור לסוגיא בב"מ (מח:) לגבי ערבון. ועיין בזה ברשימות שיעורים לב"מ (מח: בענין ערבון), ולקמן (כח. ד"ה מטבע נעשה חליפין, אות ב'). ויש להעיר דבשיעורים לקמן (כח: ה"ק יש דמים שהן כחליפין, אות ב') וברשימות שיעורים לב"מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, אות ג) רבינו זצ"ל דייק משיטת הראב"ד דאפי' בקנין מעות דישראל הקנין חל רק אחרי דהקונה נותן כל דמי הפרעון. וגם המשאת משה (קידושין סימן ג') דייק כזה מלשון הטור וז"ל דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר עכ"ל.
591 וכן הסיק הבית מאיר (או"ח סימן תמא) בדעת הרמב"ם.
592 ורבינו זצ"ל ביאר שיטת התוס' בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות ה).
593 וכן איתא במנחת חינוך (מצוה שלו סעיף א).
594 עיי"ש במ"מ דביאר וז"ל והטעם שהעכו"ם אינה קונה בחזקה שאם היה העכו"ם קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב לו שטר כולי האי לא עבדי עכ"ל.
595 ומשיכה דמועלת בעכו"ם בתורת מעשה קנין היא מגזה"כ מיוחדת.
596 ועיין שם ברשב"ם (ד"ה אסתלק) דנקט דאפי' במקום דאין כותבין שטר אין לישראל סמיכות דעת לקנות מהעכו"ם בלי שטר כי סתם עכו"ם אנסים הם.
597 עיין במעדני ארץ (שביעית סימן כ סק"ג) דהגרשז"א זצ"ל ביאר דיש ראשונים דנקטו דלאחר נתינת השטר, הקנין באמת חל למפרע משעת נתינת המעות.
598 עיי"ש במעדני ארץ (סק"ד) דדן האם השדה באמת הוי הפקר או לא.
599 וכן מבואר ברש"י עבודה זרה (עא. ד"ה משיכה), דהגמ' שם הביאה שיטת אמימר דעכו"ם קונה במשיכה ורש"י כתב וז"ל משיכה בעובד כוכבים קונה - אע"ג דלא יהיב עובד כוכבים דמי לישראל משיך מיניה קנייה וכן ישראל מעובד כוכבים עכ"ל. אבל עיין בסמ"ע (חו"מ סימן קצד סק"א) דנקט דנחלקו הראשונים האם כל דרך דגוי קונה בו הוא גם מקנה בו. והש"ך (שם) השיג על דבריו.
600 ובגדר קנין הגוף עיין בשיעורים לקמן (טז.)
601 ועיין בשיעורים לקמן (דף יז: גמ'. אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו) דרבינו זצ"ל דייק מהגמ' שם דהוא מדין ירושה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס