דף טו - א
ואידך, רבי אלעזר, שאמר אף המוכר עצמו נרצע, סובר: ההיא, לגזרה שוה הוא דאתא.
המילה "אזנו" המיותרת, נאמרה כדי לדרוש ממנה גזרה שוה, [565] וכדלהלן:
דתניא: רבי אליעזר [רבי אלעזר, עיין תוס' ואידך] אומר: מנין לרציעה שהיא נעשית דוקא באזן הימנית?
נאמר כאן בענין רציעה "אזן", ונאמר להלן [ויקרא יד] בענין מצורע עני "אזן", [566] ["ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית"].
מה להלן, במצורע, מפורש בתורה שמדובר באזן ימין.
אף כאן, ברציעה, מדובר באזן ימין.
ומבארינן מנין ילמד תנא קמא שהרציעה נעשית באוזן ימין: ואידך ותנא קמא, מודה שדורשים את המילה "אזנו" לגזרה שוה, [ללמד שהרציעה נעשית באזן ימין], ובכל זאת הוא דורש מכאן גם "אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו",
משום שאם כן, אם אכן המילה "אזנו" לא נאמרה למעט את מוכר עצמו, אלא לגזרה שוה בלבד, לימא קרא "אזן", היה ראוי לכתוב לומר "אזן" מאי "אזנו", ולמה נאמר "אזנו"?
אלא בעל כרחך הכתוב בא למעט את אזן מוכר עצמו.
ומבארינן לדעת רבי אלעזר, מדוע נאמר "אזנו" ולא "אזן":
ואידך, ורבי אלעזר, שסובר אף מוכר עצמו נרצע, סובר שההוא - מבעי ליה, שהכתוב צריך לומר "אזנו" [בתוספת האות ו'] כדי ללמד דרשה אחרת: "אזנו" של העבד נרצעת, ולא אזנה של אמה העבריה נרצעת. [567]
ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שאין האמה העבריה נרצעת: [568]
ואידך, ותנא קמא מודה שאין האמה נרצעת, אך דין זה אינו נלמד מהמילה "אזנו" [שהרי "אזנו" באה למעט מוכר עצמו],
אלא נפקא לה, דרשה זו נלמדת, מהכתוב [שמות כא] "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני - לא אצא חופשי! ורצע אדוניו את אזנו".
המילה "העבד" מיותרת, [569] ובאה ללמד, שדוקא העבד [שאמר "לא אצא חפשי"] נרצע, ולא האמה.
ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה העבד:
ואידך, ורבי אלעזר [שלמד זאת מ"אזנו", ולא אזנה של האמה], מיבעי ליה - צריך את המילה "העבד" לדרשה אחרת: עד שיאמר כשהוא עבד!
כלומר, דוקא עבד שאמר "אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי", בתוך שש השנים שהוא עדיין עבד, הרי הוא נרצע.
אבל אם לא אמר כך אלא לאחר שכלו שש שנות עבודתו, אין הוא נרצע.
ומבארינן מנין ידרוש תנא קמא דרשה זאת:
ואידך, ותנא קמא שדרש מהמילה "העבד" למעט את האמה, אף הוא מודה שהעבד שאמר כן לאחר שש שנים אינו נרצע, אך מ"עבד" "העבד" נפקא, דין זה נלמד מכך שהכתוב יכל לומר "עבד" ואמר "העבד".
ומבארינן את דעת רבי אלעזר:
ואידך, ורבי אלעזר שלמד דרשה זאת מהמילה "עבד" - עבד העבד לא דריש. אין הוא דורש דבר ממה שנאמר "העבד" ולא נאמר "עבד". מפני שדרך הכתוב לדבר כך.
לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת תנא קמא מוכר עצמו אינו נרצע מפני שנאמר "אזנו"
- אזנו שלו, ולא של מוכר עצמו [ונחלקו בדרשת כל הכתובים שהוזכרו בגמרא]. [570]
ג. מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו אין מעניקים לו, למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה?
טעמו: משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [דברים טו]: "הענק תעניק לו".
המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא לו תעניק, ולא למוכר עצמו.
ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה "לו":
ואידך, ורבי אלעזר הסובר שמעניקים גם למוכר עצמו, סובר שהמילה "לו" נצרכת לדרשה אחרת:
ההוא, מבעי ליה, הכתוב ההוא נצרך למעט: דוקא לו [לעבד] עצמו תעניק, ולא תעניק ליורשיו.
כלומר, אם העבד יצא לחפשי והאדון לא הספיק להעניק לו עד שמת, אינו מצווה להעניק ליורשי העבד.
ותמהינן: יורשיו אמאי לא, למה שלא יהיה מצווה להעניק ליורשי העבד? הרי יש להוכיח מהכתוב שמצוה להעניק אף ליורשים, שהרי שכיר קרייה רחמנא, התורה קראה לעבד "שכיר" ["כי משנה שכר שכיר עבדך"]. [571] ולפיכך יש להקיש את שכר פעולת העבד לשכר פעולת השכיר:
מה שכיר פעולתו ליורשיו, כשם ששכיר שמת, שכר פעולתו ניתן ליורשיו, אף האי העבד נמי שכר פעולתו ליורשיו, והענקה היא בכלל שכר פעולתו! [572]
אלא, רבי אלעזר דורש את המילה "לו" לדרשה אחרת: "הענק תעניק לו" - לו ולא לבעל חובו. אם העבד חייב ממון לאדם אחר, אין האדון חייב להגבות את הענקו לבעל החוב.
ומדוע היינו חושבים שהאדון יתחייב להגבות את הענקו לבעל חובו?
משום דסבירא לן בעלמא, מפני שבענין שאר ממונות שאדם חייב לתת לחברו אנו סוברים כרבי נתן דלהלן:
דתניא: אמר רבי נתן: מנין לאדם שנושה בחברו מנה שהוא חייב לו. וחברו עצמו היה נושה אף הוא בחברו, באדם אחר, כגון: ראובן הלוה מנה לשמעון, ושמעון הלוה מנה ללוי - מנין שמוציאין מזה, מלוי, ונותנים לזה, לראובן, ואף על פי שלוי לא לוה מראובן כי אם משמעון?
תלמוד לומר לפיכך נאמר [במדבר ה] "לאשר אשם לו". היה ראוי לכתוב "לאשר נושה בו", ולמה נאמר "לאשר אשם לו"? אלא מפני ש"אשם" היינו קרן. [573]
וכך אמר הכתוב: ונתן - למי שהקרן שלו [מגיעה לו]. דהיינו, לראובן. [574]
ומאחר שבשאר חיובי ממון המוטלים על האדם, הלוה חייב לשלם לבעל חובו של המלוה, לפיכך גם בענין הענקה היינו חושבים שהאדון חייב להעניק לבעל חובו של העבד.
הלכך, אתא "לו" לאפוקי. המילה "לו" באה להוציא ולשלול זאת, ולומר: "הענק תעניק לו" - לו, ולא לבעל חובו. [575]
נמצא, שתנא קמא דורש: "הענק תעניק לו" ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר דורש: "הענק תעניק לו" ולא לבעל חובו.
ומבארת הגמרא מנין למד תנא קמא שאין מעניקים לבעל חובו:
ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.
לדעת תנא קמא אף בשאר דיני ממונות אין הלכה כרבי נתן, אלא לוי משלם לשמעון שהלוהו, ולא לבעל חובו של שמעון [ראובן]. ולפיכך לא הוצרך הכתוב להשמיענו דין זה בענין הענקה. [576] [577]
לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. אך לדעת תנא קמא אין מעניקים למוכר עצמו משום שנאמר "לו", ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר סובר שדורשים את המילה "לו" לדרשה אחרת [לו, ולא לבעל חובו].
ד. מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה? טעמו הוא: משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [שמות כא] "אם אדוניו יתן לו אשה [שפחה כנענית] ".
המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא לו האדון רשאי לתת שפחה כנענית, ולא למוכר עצמו.
ומבארינן מה ידרוש רבי אליעזר מהמילה "לו":
ואידך, ורבי אליעזר דורש "לו", בעל כרחו.
כלומר, האדון רשאי למסור לעבד שפחה כנענית בעל כרחו של העבד, כדי שהיא תוליד לו עבדים ממנו. [578]
ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שהאדון מוסר לעבדו שפחה בעל כרחו: ואידך, ותנא קמא, מ"כי משנה שכר שכיר", נפקא.
דין זה נלמד מהכתוב [דברים טו]: "כי משנה שכר שכיר עבדך", וכדלהלן:
דתניא: נאמר בענין מצות הענקה לעבד שמכרוהו בית דין כשגומר את עבודתו: "כי משנה שכר שכיר עבדך".
כלומר, העבד שלך, עבד למענך [האדון], כפול מעבודתו של זה שמקבל תמורת עבודתו "שכר שכיר".
ובמה העבד עבד למען אדונו כפול ממי שעובד עבור "שכר השכיר"?
מכאן ששכיר אינו עובד אלא ביום. ואילו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.
נמצא, שעבד עברי עובד כפול משכיר.
וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר [דברים טו] בענין עבד עברי: "כי טוב לו עמך", ודרשו חכמים מהמילה "עמך": עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה [האדון] אוכל פת נקיה, והעבד אוכל פת קיבר. שלא תהא אתה שותה יין ישן [משובח], והוא שותה יין חדש. שלא תהא אתה ישן על גבי מוכים רכים, והוא ישן על גבי התבן. [579]
ומוכח מכאן, שהעבד ישן בלילה כרבו. ואיך יתכן לומר שהעבד עובד אף בלילה?
ואמר על כך רבי יצחק: מכאן, שרבו מוסר לו שפחה כנענית להזדווג עמה בלילה. ולפיכך הרי זה כאילו העבד עבד את רבו גם בלילה.
עד כאן דברי הברייתא.
ומכאן למד תנא קמא שהאדון מוסר לעבד שפחה כנענית בעל כרחו. [580]
ומקשינן: ואידך, ורבי אלעזר, מדוע לדעתו נאמר "לו" ["אם אדוניו יתן לו אשה"] - בעל כרחו? הרי יש ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך" וכמבואר בברייתא הנ"ל !!
ומתרצינן: אי מהתם, הוה אמינא הני מילי מדעתיה, אם היינו באים ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך", הייתי אומר, שאמנם האדון מוסר לעבדו שפחה כנענית לעובדו בלילה, אך, במה דברים אמורים? דוקא מדעתו של העבד.
אבל בעל כרחיה, אימא [אומר] לא! [581]
קא משמע לן, לפיכך הוצרך הכתוב לומר "לו", להשמיענו שהאדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו בעל כרחו.
העולה מדברי הגמרא: אביי אמר שאין להוכיח מדברי תנא קמא שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אלא יתכן שאף לדעת תנא קמא דורשים "שכיר" "שכיר". אלא שהכתוב מיעט בפירוש את ארבעת הדינים שהוזכרו בברייתא, שאינם נוהגים אלא במכרוהו בית דין ולא במוכר עצמו.
ואם כן חוזרת שאלת הגמרא דלעיל:
אלא, מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר", מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?
ומשנינן: האי תנא הוא, התנא המובא בברייתא דלהלן הוא:
דתניא: נאמר בפרשת דיני היובל [ויקרא כה מ], לגבי עבד המוכר את עצמו: "עד שנת היובל יעבוד עמך".
ונאמר שם [פסוק מא]: "ושב אל משפחתו [ביובל] ".
ואמר על כך רבי אליעזר בן יעקב: במה הכתוב [בפסוק מא] מדבר?
אי במוכר עצמו, [582] הרי כבר אמור [בפסוק מ] שהוא יוצא ביובל ["עד שנת היובל יעבוד"]!
אי בנרצע, והכתוב בא לומר שאף הוא יוצא ביובל, הרי דבר זה כבר אמור במקום אחר [ולהלן יתבאר היכן אמור דבר זה].
הא בהכרח, אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל. והכתוב בא ללמדנו שהיובל מוציאו לפני שגמר לעבוד את שש שנות עבדותו.
ויש להוכיח מדברי רבי אליעזר בן יעקב, שהוא אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה:
שהרי, אי סלקא דעתך יליף, אם יעלה על דעתך שרבי אליעזר בן יעקב לומד "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן קשה: למה לי לדרוש מהכתוב "ושב אל משפחתו" שאף מכרוהו בית דין יוצא ביובל?
נילף "שכיר שכיר"! נלמד זאת בגזרה שוה "שכיר" "שכיר" ממוכר עצמו! ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אף רבי אליעזר בן יעקב יליף [לומד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ובכל זאת אצטריך, הכתוב הוצרך לרבות בפירוש שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל:
כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, מוכר עצמו רק הוא יוצא ביובל, משום דלא עבד איסורא שלא נמכר בגלל שעבר עבירה.
אבל מכרוהו בית דין, דעבד איסורא, שהוא נמכר בגלל שעבר עבירה [גנב], אימא ניקנסיה, אמור שנקנסנו, ולא יצא ביובל [583] -
קא משמע לן, לפיכך הכתוב אמר "ושב אל משפחתו", להשמיענו שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל.
העולה מדברי הגמרא, שאין להוכיח בבירור מדברי שום תנא מהתנאים שהבאנו שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה. 583* ולהלן הגמרא ממשיכה לחפש מיהו אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה. 583*. אבל בודאי יש תנא הסובר שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. והוא רבי אלעזר [לעיל יד ב] שהשוה את דיני מוכר עצמו לדיני מכרוהו בית דין.
ואגב שהבאנו במהלך הסוגיא את דברי רבי אליעזר בן יעקב, הגמרא שבה ודנה בהם:
אמר מר [רבי אליעזר בן יעקב] בברייתא: "ושב אל משפחתו [ביובל] " - במה הכתוב מדבר? אי בנרצע, הרי דין זה כבר אמור במקום אחר.
והוינן בה: מאי היא? היכן נאמר במקום אחר שהנרצע יוצא ביובל?
ומשנינן: דתניא בברייתא: נאמר בענין היובל [ויקרא כה פסוק י]: "יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".
ונשאלת השאלה: במה הכתוב מדבר? באיזה איש אמר הכתוב שהוא ישוב אל משפחתו ביובל?
אי במוכר עצמו לעבד, הרי כבר אמור [שם פסוק מ]: "עד שנת היובל יעבוד עמך"! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?
אי במכרוהו בית דין, הרי כבר אמור [שם פסוק מא] "ושב אל משפחתו". והעמדנו לעיל פסוק זה במכרוהו בית דין! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?
הא בהכרח, אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים [584] לפני היובל, והכתוב בא ללמדנו שהיובל מוציאו.
העולה מדברי הברייתות שהובאו בסוגייתנו, שיש שלשה מקומות שהכתוב מלמד שעבד עברי יוצא ביובל:
א. בענין מוכר עצמו נאמר בפסוק מ "עד שנת היובל יעבוד עמך".
ב. בהמשך הפרשה, בפסוק מא, נאמר: "ושב אל משפחתו". ומאחר שפסוק זה מיותר, דרש רבי אליעזר בן יעקב שמדובר במכרוהו בית דין.
ג. לעיל בפסוק י נאמר: "ואיש אל משפחתו תשובו".
ומאחר שכבר למדנו שהיובל נוהג בין במוכר עצמו ובין במכרוהו בית דין [ופגע בו יובל בתוך שש שנות עבדותו], בעל כרחך הכתוב הזה מדבר בנרצע.
ומקשינן: הרי בשני הפסוקים האחרונים [מא, י], לא נאמר בפירוש אם מדובר בנרצע או במכרוהו בית דין. ולפי מה קבענו שפסוק מא מדבר במכרוהו בית דין, ופסוק י בנרצע? [585]
אמר רבא בר שילא: אמר קרא בפסוק י: "ושבתם איש אל אחוזתו".
איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה? -
הוי אומר: זו רציעה! שאמה העבריה אינה נרצעת [כמבואר לעיל בתחילת העמוד]. [586]
והואיל ופסוק זה מדבר בנרצע, בעל כרחך פסוק מא מדבר במכרוהו בית דין.
ועתה הגמרא מבררת מדוע הכתוב הוצרך ללמדנו שהיובל מוציא בין בנרצע ובין במכרוהו בית דין: [587]
ואיצטריך למיכתב, הוצרך הכתוב לומר, שהיובל נוהג במכרוהו בית דין, וגם איצטריך למיכתב שהיובל נוהג בנרצע:
דאי אשמעינן, מפני שאילו היה הכתוב משמיענו רק במכרוהו בית דין, [שפגע בו היובל בתוך שש שנות עבדותו], הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל משום דלא מטאי זימניה, שלא מלאו שש שנות עבדותו ולא הגיע זמנו לצאת.
אבל נרצע, דמטאי זמניה, שהגיע זמן שחרורו והוא סרב להשתחרר, אימא נקנסיה, הייתי אומר שנקנסנו, מפני שעבר איסור בכך שסרב להשתחרר, שנאמר [ויקרא כה]: "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים. והוא קנה אדון לעצמו מדעתו בחנם. [588]
ואי אשמעינן, ואילו היה הכתוב משמיענו רק בנרצע, הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל, משום דעבד ליה לאדון שש שנים לפני היובל, ואין האדון מפסיד דמים משילוחו.
אבל מכרוהו בית דין, ופגע בו היובל בתוך שש שנים, דלא עבד ליה לאדון את שש שנות עבדותו, אימא, הייתי אומר, שלא יצא ביובל.
צריכא לכן הוצרך הכתוב ללמדנו בפירוש שהיובל נוהג בשניהם. [589]
והגמרא חוזרת לדברי הברייתא שדרשה את הפסוק "ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל] " לענין עבד נרצע.
בפרשת משפטים [שמות כא ו] נאמר בענין עבד נרצע: "ועבדו לעולם". ומאחר ולמדנו מהפסוק הנ"ל שעבד נרצע יוצא ביובל, בעל כרחך כוונת הפסוק שהעבד יעבוד עד היובל, וזה קרוי "לעולם".
אם כן, נשאלת השאלה: מדוע הכתוב הוצרך לומר שני פסוקים בענין הנרצע: א. "ואיש אל משפחתו תשובו", ב. "ועבדו לעולם"? הרי כוונת שני הפסוקים אחת - שעבד נרצע עובד עד היובל!
וכדי לתרץ זאת אמרינן:
ואיצטריך למיכתב, המקרא הוצרך לכתוב "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל"]. ואף איצטריך למיכתב "ועבדו לעולם":
דאי כתב רחמנא רק "ועבדו לעולם", הוה אמינא הייתי אומר שיעבוד לעולם ממש ולא יצא אפילו ביובל, לפיכך כתב רחמנא "ושבתם", ללמד שהנרצע יוצא ביובל.
ואי כתב רחמנא רק "ושבתם", הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש, הייתי אומר כי זה שהנרצע יוצא ביובל ולא קודם לכן, הדברים אמורים רק אם היובל הגיע לפני שעברו שש שנים מרציעת העבד.
אבל היכא דעבד שש, אבל בכגון שהעבד כבר עבד שש שנים מתאריך רציעתו, לא מסתבר שיהא סופו חמור מתחלתו. לא מסתבר שהעבדות שמוטלת על העבד מכח רציעתו, תהיה חמורה יותר מן העבדות שהיתה מוטלת עליו בתחילת ממכרו:
מה היא העבדות המוטלת עליו בתחלתו? שש שנים! אם כן, אף העבדות שבסופו לאחר שנרצע, נמי שש שנים בלבד היא, ולא יותר.
לפיכך קמשמע לן השמיענו הכתוב "ועבדו לעולם". כלומר, עד לזמן שראוי להחשב כעבד עולם, והיינו לעולמו של יובל.
שחמישים שנה קרויים עולם. ואין הכוונה שהעבד יעבוד חמישים שנה שלמות, אלא עובד עד שנת היובל [שהיא שנת החמישים], בין אם היובל חל סמוך לרציעתו, ובין אם הוא חל רחוק ממנה. [590]
ואגב שהובאו בסוגייתנו הברייתות הדנות בדין יציאת היובל, הגמרא דנה בדבריהן בהרחבה.
ועתה הגמרא חוזרת לדון בשאלה מי הוא התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה: ומקשינן: אלא, מאחר שאין להוכיח מדברי אף אחד מן התנאים שהוזכרו לעיל, שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן חוזרת השאלה: מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר"?
מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?
ומתרצינן: רבי היא:
הערות
[565] למרות שנאמר פעם אחת [בספר דברים] "אזן" במצורע, אין די בכך ללמוד גזרה שוה מאזן המצורע, מפני שיש מאן דאמר שגזרה שוה המופנה מצד אחד [גזרה שוה בנויה משתי מילים זהות שנאמרו בשני עניינים בתורה. ואם במקום אחד המילה מיותרת הרי זה "מופנה מצד אחד"] אפשר לדחות אותה מכח סברא. וכאן יש לדחות שדוקא במצורע צריך ימין, מפני שהוא טעון בטהרתו עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ולפיכך צריך "אזן" מיותרת אף בנרצע. שגזרה שוה המופנה משני צדדים אין משיבין עליה. תוספות על פי גמ' יבמות קד א.
[566] מצורע שנרפא, מביא ביום השמיני לטהרתו קרבנות מצורע [מבוארים בחומש ויקרא פרק יד] ולוג שמן. מלוג השמן היה הכהן מזה שבע פעמים כנגד קדש הקדשים, ונותן על תנוך אזן המיטהר הימנית ועל בהן ידו ורגלו הימניים [והנותר מן השמן נתן הכהן על ראש המיטהר]. יש הבדל בין קרבנות מצורע עשיר לקרבנות מצורע עני [כמבואר בתורה שם], אבל בענין השמן אין הבדל ביניהם. בענין מצורע עני התורה חוזרת על כל סדר נתינת השמן שנאמר בעשיר. וזה מיותר, שהרי אין הבדל בין עני לעשיר בענין השמן. ולכן כל הפרשה שבמצורע עני נאמרה לדרשה, ו"אזן" שנאמרה שם נאמרה לגזרה שוה ללמד שהרציעה נעשית אף היא באזן ימין. כך פירש רש"י כאן. וביבמות קד א ועוד. אבל, מהגמרא במסכת מנחות [י א] ופירוש רש"י שם, משמע שאזן ימין שהוזכרה בנתינת השמן שבמצורע 'עשיר' מיותרת, מפני שנאמר בענין נתינת השמן "על מקום דם האשם", ודם האשם היה ניתן על אזן ימין [כמבואר בתורה שם], ולמה נאמר בשמן "אזן המיטהר הימנית"? אלא, "אזן" שהוזכרה כאן נאמרה ללמד גזרה שוה. [עיין עוד ברש"י שם]. וכן ציין גליון הש"ס כאן לדברי רש"י במסכת יבמות ע ב [ד"ה ושמעינן ליה לרבי אליעזר]. ששם כתב רש"י שלומדים גזרה שוה מ"אזן" שבמצורע עשיר.
[567] פרשת רציעה נאמרה בדברים טו. וכך נאמר שם: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת, והיה לך עבד עולם. 'ואף לאמתך תעשה כן"'. ממה שנאמר 'ואף לאמתך תעשה כן', משמע שאף האמה נרצעת. ואם כן קשה: כיצד הגמרא יכולה לומר שהאמה אינה נרצעת? והלא זה בניגוד לדברי הכתוב! ויש לומר: הכתוב 'ואף לאמתך תעשה כן' מתייחס למצות הענקה שהוזכרה קודם, ולא לדין רציעה, כמבואר בגמרא להלן יז ב. [רש"י].
[568] לדעת חכמים דין רציעה לא נאמר אלא במכרוהו בית דין, אבל מוכר עצמו אינו נרצע, ואם כן קשה: אין בית דין מוכרים אשה בגניבתה, [כמבואר במסכת סוטה כג א-ב], וכיצד היה עולה בדעתנו שהיא נרצעת? ויש לומר: מאחר שנאמר בסוף ענין רציעה "ואף לאמתך תעשה כן", היה עולה בדעתנו שאמה נרצעת אף על פי שלא מכרוה בית דין. [רשב"א בתירוץ שני. ועיין בהערה הקודמת. ועיין עוד תירוץ שם ובתוספות סוטה כג ב. ותוס' הרא"ש לעיל יד ב]. [למרות שאין אמה עבריה יכולה לומר "אהבתי את אשתי ואת בני", היה עולה בדעתנו לומר שהיא נרצעת מאחר שהיא הוקשה לעבד עברי. ולפיכך הייתי אומר שנאמר בה דין רציעה למרות שאינה יכולה לומר כן. תוס' הרא"ש שם].
[569] שהרי מובן מאליו שמדובר בעבד, שהרי בו עוסק הכתוב, ועוד, שנאמר: "אהבתי את אדוני" ואם כן בודאי מדובר כאן בעבד.
[570] לדעת חכמים: [א] "אם אמר יאמר עבד" - עד שיאמר כשהוא עבד. [ב] "עבד העבד" - למעט אמה. [ג] "ורצע אדוניו את "אזן" - ללמד גזרה שוה שהרציעה נעשית באזן ימין. [ד] "אזן - אזנו" - דוקא אזנו של מי שמכרוהו בית דין, ולא של מוכר עצמו. לדעת רבי אליעזר: [א] "ואם אמר יאמר העבד" - עד שיאמר כשהוא עבד. [ב] "עבד 'ה'עבד" - אינו דורש. [ג] "ורצע אדוניו את 'אזן"' - ללמד גזרה שוה שהרציעה נעשית באזן ימין. [ד] "אזן אזנו" - דוקא אזנו של העבד ולא של האמה. נמצא שלדעת רבי אליעזר אין שום יתור ללמד שמוכר עצמו אינו נרצע, ולפיכך דורשים "שכיר" שכיר" לגזרה שוה שאף מוכר עצמו נרצע.
[571] ופסוק זה נאמר בענין הענקה. [כך מוכח מרש"י לעיל סוף יד ב ד"ה להרצאת].
[572] הגר"א מחק את קושית הגמרא כאן "יורשיו אמאי לא וכו'. אבל, מרש"י מוכח שגרס זאת.
[573] בבא קמא קי א.
[574] ע"פ רש"י כתובות פב א, יט א.
[575] קשה: מאחר שבענין שאר דיני ממונות רבי אליעזר סובר כרבי נתן. אם כן, מדוע הוא ממעט "לו" ולא לבעל חובו? היה ראוי למעט "לו" ולא למוכר עצמו כפי שמיעטו חכמים! ואז לא היה דין זה סותר את דינו של רבי נתן בכל התורה! ויש לומר: עדיף למעט את בעל חובו ולא את מוכר עצמו, מפני שבמוכר עצמו נאמרה גזרה שוה למכרוהו בית דין. ועדיף להעמיד את הגזרה שוה במקומה. רמב"ן, רשב"א. [ועיין ריטב"א].
[576] קשה: מדוע הגמרא הוצרכה לומר שחכמים חולקים על דברי רבי נתן? הלא יתכן שהם אכן סוברים שאף בהענקה נאמר דינו של רבי נתן. מפני שהם דורשים "לו ולא למוכר עצמו", ולפיכך אין הם דורשים "לו ולא לבעל חובו כרבי אליעזר! [ועדיף לומר כך, מאחר שלא מצאנו בשום מקום תנא שחולק על רבי נתן! ריטב"א]. ויש לומר: אם חכמים היו מודים לרבי נתן. היה עדיף לדרוש "לו ולא לבעל חובו". ולא לדרוש "לו, ולא למוכר עצמו". שהרי דרשה זו סותרת לגזרה שוה "שכיר" "שכיר", ומאחר שחכמים מיעטו את מוכר עצמו, מוכח שאינם סוברים כרבי נתן בשום מקום, ולפיכך לא הוצרך הכתוב למעט זאת בהענקה. [רמב"ן, רשב"א. ועיין ריטב"א].
[577] יש שלמדו מסוגיתנו שאין הלכה כרבי נתן, שהרי חכמים החולקים על רבי אלעזר חולקים אף על רבי נתן, ובודאי שהלכה כחכמים. [עיין תוספות ורש"ש]. אבל תוספות והראשונים דחו ראיה זו. ולהלכה הרמב"ם [מלוה ולוה ב ו], וטוש"ע [חשן משפט פו א] פסקו כרבי נתן. [והראשונים והאחרונים האריכו בביאור הענין. ועיין ספר בירורי השיטות].
[578] דין הולדות כדין אמם: כשם שהיא שפחה כנענית, כך אף הם עבדים כנעניים. ואין להם דין ישראל, מפני שישראלי הבא על גויה או שפחה כנענית דין הולד כדין אמו, ואין הוא מתייחס לאביו כלל. גמ' להלן סח ב. [ע"ש].
[579] לשון תורת כהנים, מובא בגמרא להלן כ א. [אך בתורת כהנים דרשו זאת מהפסוק "כשכיר כתושב יהיה עמך" [בהר פרק כה]. ועיין תוספות ורש"ש].
[580] בספר שמות [כא ד] נאמר בפירוש שהאדון רשאי לתת לעבדו שפחה כנענית, אך היה אפשר לומר שאין האדון רשאי לעשות כן אלא בהסכמת העבד, אבל לא בעל כרחו. ומאחר שהכתוב כפל כאן "כי משנה שכר שכיר" ללמד שרבו מוסר לו שפחה, הרי בודאי הכתוב לא בא להשמיענו את עצם זה שהאדון רשאי למסור לעבדו שפחה [שהרי זה נאמר בפירוש בספר שמות], אלא בעל כרחך הכתוב בא ללמדנו שהאדון רשאי לעשות זאת בעל כרחו של העבד. [כן משמע מתוך דברי תוספות ד"ה ואידך בהסבר דעת רבי אליעזר]. והמאירי פירש, מאחר שהכתוב קראו "עבודה", משמע שאף זה נעשה בעל כרחו של העבד, כמו שאר העבודות המוטלות עליו.
[581] למרות שנאמר בפירוש בספר שמות [כא ד] שהאדון רשאי לתת שפחה כנענית לעבדו, כאן הכתוב חזר על כך להרצאת האדון. כלומר: לרצות את האדון שיסכים להענקה. [תוספות].
[582] וללמד שאם פגע בו יובל בתוך שש שנים היובל מוציאו. רש"י. והנה, לדעת חכמים [לעיל יד ב] מוכר עצמו נמכר אף ליתר על שש. [ולפי דברי הגמרא כאן, רבי אליעזר בן יעקב לא דרש "שכיר שכיר", ומכאן שדעתו כדעת רבנן שם]. אך דעת רש"י שם שאם נמכר סתם יוצא בשש, ואם התנה להמכר ליותר משש, נמכר כפי תנאו. [ראה לעיל הערה 554]. ולפי זה יש לבאר את דברי רש"י כאן בנמכר סתם. ובהתנה להמכר יותר על שש ופגע בו יובל בתוך השנים הללו - כתב הרמב"ם [עבדים ב ג] שיוצא ביובל. [ונראה שאף רש"י מודה לזה, שהרי אם לא נאמר כן קשה: מדוע רבי אליעזר בן יעקב לא העמיד את הפסוק "ושב אל משפחתו" באופן הזה? אלא בעל כרחך שאף זה בכלל מוכר עצמו שנאמר בו בפירוש שיוצא ביובל].
[583] קשה: הגמרא דורשת "שכיר שכיר" לגזרה שוה, וגזרה שוה זו מופנה משני צדדים [כמבואר בגמרא ובתוספות ד"ה ואידך לג"ש] ואין משיבין עליה! האחרונים תירצו כמה תירוצים: א. הפירכא המובאת בגמרא היא סברא חזקה והיא סיבה מספקת לומר שלא ילמדו גזרה שוה. [עצמות יוסף ד"ה אלא מאן בסוף הקטע השני]. ודוקא פירכא שהיא מכח דין שמצאנו בדבר אחד ולא בחברו אין פורכים על גזרה שוה, אבל פירכא מסברא פורכים. [עצמות יוסף טו ב ד"ה תוספות מאי קאמר, בסוף הקטע השלישי, ומהרש"א טו ב על תוד"ה אמר קרא בא"ד ותירץ]. ב. הסברא של עבד איסורא היינו שהתורה קנסה אותו שימכר עבור האיסור שעשה [דהיינו גניבתו], ומסתבר שלא יצא ביובל כדי שאפשר יהיה למכרו בשווי כל הגניבה [ואין זה בגדר של פירכא. אלא זו סברא לומר שזה כלול בדין "ונמכר בגניבתו" שנאמר בתורה] מהרי"ט בתירוץ ראשון. וחזון איש. [ועיין מהרי"ט בתירוץ שני].
[584] מדוע הוזכרו כאן "שתים או שלש שנים" לפני היובל? [לעיל בענין מכרוהו בית דין הוזכרו שתים ושלש שנים מפני שעבד שמכרוהו בית דין יוצא בשש. והתנא מדגיש שמדובר שהיובל פגע בו לאחר שתים ושלש שנים כלומר, בתוך שש שנותיו, אבל כאן מדובר בנרצע שאינו יוצא בשש שנים. ואם כן קשה: מדוע הוזכרו כאן "שתים ושלש שנים"?] והנה בתורת כהנים [בהר כה י] באמת לא כתוב "שתים ושלש שנים לפני היובל". ויש ליישב את גירסת הספרים שלפנינו לפי דברי הגמרא דלהלן, שאילו נאמר רק "ושבתם איש אל משפחתו" וגו', הייתי אומר שאף עבד נרצע אינו עובד אלא שש שנים לאחר רציעתו ולא יותר [אך אליבא דאמת הנרצע אינו יוצא בשש מפני שנאמר "ועבדו לעולם"]. [ועיין פירוש רבינו הלל על תורת כהנים, שם באה"ד "אי נמי לא יהא סופו" וכו'].
[585] ריטב"א, ואף על פי שאין הבדל להלכה מנין לומדים כל דין. בכל זאת מאחר שמשמע מדברי רבי אליעזר בן יעקב שהקפיד לדרוש את דין הנרצע מ"ושבתם", ואת דין מכרוהו בית דין מ"ושב אל משפחתו". לפיכך הגמרא מקשה מנין ידע לדרוש את הפסוקים כך. ריטב"א, ע"ש. [ונראה שמשמע מדברי רבי אליעזר בן יעקב שהקפיד בדרשותיו מפני שאמר שלא כלל את שתי דרשותיו יחד ואמר ששני הפסוקים הללו אחד נאמר לנרצע ואחד למכרוהו בית דין. על פי מהרש"א על תוספות ד"ה איזהו].
[586] גם דין מכרוהו בית דין לא שייך באשה [סוטה כג א-ב]. ואם כן קשה: מדוע הגמרא מעמידה את "ושבתם 'איש' אל אחוזתו" ברציעה ולא במכרוהו בית דין? והלא גם דין מכרוהו בית דין אינו נוהג אלא באיש בלבד! ויש לומר: אמנם באשה לא נאמר דין "מכרוהו בית דין", אבל נאמר בה "מכירה". [שנמכרת על ידי אביה]. אבל "רציעה" לא נאמרה בה כלל ולפיכך ראוי להעמיד את הכתוב הזה ברציעה שלא שייכת באשה כלל. תוספות. ותוספות רא"ש. עיין שם. ועיין ריטב"א. הקשו תוספות ישנים [בתוספות ד"ה איזהו]: מאחר שנאמר "איש" הרי בהכרח מדובר בנרצע. [שדין רציעה אינו נוהג אלא באיש. וכמסקנת הגמרא]. ואם כן קשה: מדוע רבי אליעזר בן יעקב הוצרך לומר "אי במכרוהו בית דין הרי כבר אמור"? ותירץ מהרש"א: לולי דבריהם של תוספות, יש לומר שמסברא יתכן שהיה ראוי לרבות מהפסוק מכרוהו בית דין למרות שנאמר "איש". ורק מאחר שמכרוהו בית דין כבר אמור, בעל כרחך גם הנרצע התרבה, ועתה ששניהם נתרבו, מסתבר יותר להעמיד את הכתוב "ושבתם איש אל אחוזתו" בנרצע, מפני שרציעה אינה נוהגת אלא באיש.
[587] עיין הערה 559.
[588] כך פירש רש"י. ונראה שבא לרמוז שאין ללמוד את הנרצע ממוכר עצמו למרות שגם מוכר עצמו קנה אדון לדעתו. וטעם הדבר: מפני שמוכר עצמו עשה זאת מפני שנדחק לממון, אבל הנרצע מכר עצמו בחינם.
[589] הגמרא לא מבארת מדוע הכתוב הוצרך לומר מוכר עצמו ואין לומדים את דינו מדין נרצע ומכרוהו בית דין. [את מכרוהו בית דין אי אפשר ללמוד ממוכר עצמו כמבואר בגמרא לעיל, מפני שמכרוהו בית דין עבד איסורא. ואת הנרצע אי אפשר ללמוד ממוכר עצמו מהטעם המבואר בגמרא בענין מכרוהו בית דין - דעבד ליה שש]. ובפשטות היה נראה לבאר, שאילו נאמר רק הריבויים "ושבתם" "ושב אל משפחתו" היינו מעמידים אחד מהם במוכר עצמו מפני שלא עבד איסורא, אבל מכרוהו בית דין עבד איסורא בכך שגנב. ונרצע עבד איסורא בכך שנרצע וממשיך את עבדותו. אבל, אין לומר כן. מפני שהגמרא כאן מפרשת מדוע אין ללמוד את נרצע ממכרוהו בית דין וכן מדוע אין ללמוד את מכרוהו בית דין מנרצע, ונשאלת השאלה: מדוע לא מספיק לומר צריכותא אחת, כגון שאי אפשר ללמוד את הנרצע ממכרוהו בית דין, וממילא אילו היה נכתב ריבוי אחד היינו מעמידים אותו רק במכרוהו בית דין? אלא בעל כרחך כך הוקשה לגמרא: מדוע הפסוק לא מפרש בפירוש שמדובר בנרצע או במכרוהו בית דין, ונלמד את חבירו ממנו? ולפי זה אף במוכר עצמו קשה: מדוע הגמרא הוצרכה לפרש במוכר עצמו שיוצא ביובל? הלא הכתוב יכל לומר זאת בפירוש בנרצע ובמכרוהו בית דין, ונלמד את מוכר עצמו מהם! ותירצו תוספות ישנים: אילו לא נאמר מוכר עצמו הייתי אומר שדוקא מכרוהו בית דין יוצא ביובל מפני שהוא נמכר בעל כרחו. אבל המוכר עצמו מדעתו אינו יוצא ביובל. [ובנרצע יש לומר שיוצא ביובל מפני שכבר עבד שש שנים כמבואר בגמרא להלן]. על פי מהרש"א ד"ה גמ' אבל מכרוהו בית דין [בתוספת הסבר]. ועיין שם.
[590] רש"י שמות כא ו.
ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא. דבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.
ואידך. כלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.
מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיה. קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.
מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן.
ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון.
אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה.
ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.
ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא.
ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח.
ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני.
ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע.
וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.
הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמע. יש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.
גמ'. ואידך ההוא מיבעי ליה, לו ולא ליורשיו, יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו.
מהגמ' מוכח דהענקה אינה רק דין נתינה ומצוה בעלמא דהרי אין דין ירושה במצות נתינה. ואם אדם מתחייב לתת צדקה לעני מסויים ולפני הנתינה מת העני, אין חיוב לעשיר לתת את הצדקה ליורשי העני. ואפי' לפי הראשונים דיש שעבוד נכסים בצדקה (עיין בשיעורים לעיל יג: ד"ה הדור יתבי וקאמרי) זה איירי רק בשעבוד כללי לכל העניים אבל אין שעבוד פרטי לעני מסויים. אלא מוכח מדין ירושה בהענקה דמצוות הענקה מחילה שעבוד פרטי על האדון אל העבד ולכן ההענקה עוברת בירושה. וזה גם מבואר מהמשך הגמ' דדנה בדין שעבודא דרב נתן בהענקה דגם חל רק בחוב ממון ולא במצות נתינה דעלמא.602
גמ'. דתניא, א"ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו.
בענין שעבודא דר' נתן
א
שיטת הקצוה"ח
הקשה הרשב"א (ד"ה כתבינן) דלמה צריך גזה"כ מיוחדת דהמלוה הראשון גובה מהלוה השני, לכאורה הוא יכול לגבות גם מדיני שעבוד דעלמא. למשל אם לוי לוה משמעון דלוה מראובן, אזי כל נכסי שמעון, כולל השעבוד מלוי לשמעון, משועבדים לראובן וא"כ נכסי לוי משועבדים לראובן. ועיין בקצוה"ח (סימן פו סק"א) דתירץ דהחידוש דר' נתן הוא דראובן הופך להיות הבע"ח דלוי באופן ישיר אפי' בלי קשר לשמעון, וחל שעבוד הגוף מלוי לראובן, וז"ל ועוד נראה והוא העיקר אצלנו דאילו הוי בתורת שעבוד לא הוי אלא כמו שאר נכסים המשועבדים דמצי הלוה לסלוקי בזוזי ומכאן ולהבא הוא גובה, אבל בתורת שעבודא דר' נתן הרי הוא כאילו המלוה של הלוה הוא הלוה לו עכ"ל.
והקצה"ח הוכיח כדבריו מעצם הלימוד דונתן לאשר אשם לו. דהרי הפסוק קאי בתשלומין דקרן וחומש בשבועת הפקדון, ור' נתן חידש דהלוה השני צריך לשלם את החומש למלוה הראשון, ולכאורה מוכח מזה דהלוה השני חייב באופן ישיר למלוה הראשון, וז"ל ונראה דהא דכתבה התורה בפרשת נשא (במדבר פרק ה פסוק ז) והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, דהיינו אם כחש בפקדון או בתשומת יד והשיב את אשמו בראשו וגם חמישתו יוסף ונתן הקרן והחומש למי שהקרן שלו, דכפירתו אל המלוה האמיתי וכו' ומזה מוכח דגוף החוב שייך לו, דאי אינו אלא שעבוד ומכאן ולהבא הוא גובה א"כ אם חובו אינו אלא מנה וזה כופר במנה ומוסיף חומש מה לו לחומש דחבריה וכו' וא"כ מוכח דחובו של לוה דידיה דמלוה הוא לגמרי, דאי בתורת שעבוד אין לו אלא מכאן ולהבא ואין לו בחומש עכ"ל. וגם הנתיבות (סימן פו סק"א) הסכים לדבריו. ומהביאור דהקצוה"ח יוצא נ"מ דהלוה הראשון (שמעון) אינו יכול למחול, דהרי לוי משועבד באופן ישיר לראובן, ושמעון אינו הבעל דבר.603
ולכאורה יש להביא ראייה לשיטת הקצוה"ח מדברי התוס' בסוגיין, דהתוס' (ד"ה ואידך) הביאו את שיטת ר' נתנאל דבהלוואה כו"ע מודו לדין דר' נתן, אבל נחלקו התנאים לגבי שכירות ועבדות, וז"ל וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן וכו' ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי' עכ"ל. כלומר, דלפי הת"ק היכא דהפועל או העבד טרח בגופו בעד שמעון, אין דין דר' נתן. ולכאורה, אם הדין דר' נתן מבוסס על זה דשעבוד חל על שעבוד וממילא השעבוד דיש לראובן על שמעון כולל השעבוד דיש לשמעון על לוי, אזי לכאורה מאי שנא אם לוי חייב לשמעון בתורת לוה או בתורת פועל כל עוד דלוי חייב ממון לשמעון. אבל לפי הקצוה"ח דהחידוש דר' נתן הוא דחל שעבוד הגוף מלוי לראובן, לכאורה ניתן לחלק דרק בהלוואה אפשר לסלק שמעון מלהיות בע"ד דלוי, אבל היכא דשמעון טרח בגופו בעד לוי, אזי א"א לסלק שמעון דמסתבר דמשכיר יכול להיות חייב רק לפועל עצמו ולא לבע"ח דפועל.604
ב
שיטת הרשב"א
וכל זה היא שיטת הקצוה"ח. אבל הרשב"א עצמו סבור להיפך מהקצוה"ח, ונקט דבעלמא אין שעבוד חל על שעבוד, ובלי החידוש דר' נתן אין לראובן שום זכות בנכסי לוי. אלא דר' נתן חידש דכשראובן רוצה לגבות את חובו משמעון, יש לו זכות גבייה לגבות את חוב דשמעון מנכסי לוי מדין הפוכי מטרתא למה לי, דכתב הרשב"א וז"ל וטעמא דמלתא משום דה"ל כעין הפוכי מטרתא שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי עכ"ל. ולפי"ז בודאי שמעון יכול למחול ללוי את חובו ואז אין ראובן יכול לגבות מלוי, דהרי אין ראובן באמת בעל הדין דלוי, אלא דיש לו זכות גבייה בנכסיו בתורת בע"ח דשמעון. ונמצא דהרשב"א חולק על הקצוה"ח בשתי נקודות: א) מהו הדין בלי הגזה"כ דר' נתן, דלפי הקצוה"ח שעבוד חל על שעבוד ונכסי לוי משועבדים לראובן, ומאידך לפי הרשב"א אין לראובן שום זכות בנכסי לוי, ב) גדר החידוש דר' נתן, דלפי הקצוה"ח לוי חייב באופן ישיר לראובן, לעומת הרשב"א דראובן גובה את החוב דשמעון מנכסי לוי.
אבל לכאורה יש להקשות על הרשב"א מראיית הקצוה"ח, דהיינו דהפסוק אשר אשם לו משמע דלוי חייב לשלם את החומש לראובן. ולכאורה אם ראובן אינו באמת הבעל חוב דלוי, בשלמא דהוא גובה את הקרן מדין אפוכי מטרתא למה לי, אבל היאך הוא מקבל את החומש אם לוי גזל משמעון. ונראה לבאר ע"פ מה דייסדנו לעיל (ג: בענין שבח נעורים לאביה, אות ב') לגבי הגדר דשבועת הפקדון. דהרי בשבועת מודה במקצת הרמב"ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי"ג) נקט דתביעת נערה דנאנסה מחייבת שבועה אע"פ דהאב זוכה בכסף, ואילו לגבי שבועת הפקדון הרמב"ם (פרק ח מהלכות שבועות הל"ד) כתב דתביעת האב מחייבת שבועה. וביארנו שם דיש חילוק בין הגדר דהשבועות. דבשבועת מודה במקצת חלות שם תובע אינו מי שיזכה סוף כל סוף בממון אלא הגברא דהממון מחוייב לו. ומאידך בשבועת הפקדון חיוב השבועה נובע מהדין גזלה שבו, ולכן מי שסוף כל סוף יזכה בממון הוי חלות שם התובע על פי דין, ולפיכך אפילו אם הממון דאונס או פיתוי עובר מהבת אל האב מכיון דהאב הוא זה דראוי לזכות בכסף והוא עומד להיות הנגזל, האב נחשב כחלות שם התובע לחייב שבועת הפקדון ולא הבת. וא"כ י"ל דה"ה לגבי החומש עצמו. דהיינו, דכמו דחלות שם תובע בשבועת הפקדון תלוי במי דבסופו של דבר מקבל את הכסף, כמו"כ החומש הולך למי דזוכה בכסף. ולכן אע"פ דראובן אינו הבע"ח דלוי, כיון דיש לו זכות גבייה בנכסי לוי הוא ג"כ זוכה בחומש ולא שמעון.
ג
שעבודא דר' נתן היכא דיש ממון ללוה הראשון
השו"ע (חו"מ סימן פו ס"ב) פסק דאמרינן שעבודא דר' נתן רק היכא דאין לשמעון ממון לשלם לראובן, וז"ל במה דברים אמורים, כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו וכו' אבל אם יש לו במדינה זו נכסים אין בית דין נזקקים להוציא מזה ולתת לזה עכ"ל. וזה מיוסד על דברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות מלוה ולוה הל"ו) וז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון, לפיכך אם אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה עכ"ל. ועיי"ש במ"מ דדייק מדברי הרמב"ם דכל הדין דר' נתן איירי רק היכא דאין ללוה הראשון נכסים, ולכאורה זה גם הוי הפסק של המחבר.
אבל הלח"מ הבין את הרמב"ם בדרך אחרת, דהיינו דהרמב"ם סבור דשעבודא דר' נתן חל אפי' כשיש ללוה הראשון נכסים. וכשהרמב"ם כתב "אם אין לראובן נכסים" הוא איירי רק לגבי הדין דהודאת בע"ד דלוה ראשון דזה תלוי באם יש לו נכסים או לא. דהיינו דאם יש ללוה הראשון נכסים אזי הוא נאמן כשהוא מודה דהשטר בידו על הלוה השני פרוע הוא, דהרי הודאתו אינו חב לאחריני מכיון דיש למלוה הראשון מקום אחר לגבות ממנו, דהיינו נכסי הלוה הראשון. אבל אם אין ללוה הראשון ממון לפרוע למלוה הראשון, אזי הוא אינו נאמן לומר דהשטר דבידו על הלוה השני פרוע דהרי זה חב למלוה הראשון. ולפי"ז הרמב"ם אינו מקור לדברי השו"ע דכל הדין דר' נתן חל רק היכא דאין ללוה הראשון ממון. ועיי"ש בש"ך (סימן פו סק"ה) דחולק על השו"ע מטעם אחר.
ולכאורה הפסק דשו"ע קשה להולמו. דהרי מהביאור שכתבנו לעיל יוצא דיש להבין את גדר שעבודא דר' נתן באחד מג' אופנים: א) שיטת הקצוה"ח דהמלוה הראשון הופך להיות הבע"ח דלוה השני, ב) שיטת הרשב"א דיש למלוה הראשון זכות גבייה, ג) דין דשעבוד חל על שעבוד. ולכאורה לפי כל הגדרים האלו קשה להבין למה שעבודא דר' נתן אינו חל היכא דיש ללוה הראשון ממון.
ולכאורה יש לדמות הדין דהשו"ע לדין אחר בהלכות שעבודים, דאין המלוה יכול לגבות מנכסים משועבדים במקום דיש בני חורין (גיטין נ:). דהיינו, דאולי יש לדמות נכסי לוה השני לנכסים משועבדים ונכסי לוה הראשון לנכסים בני חורין ולכן אין המלוה הראשון יכול לגבות מנכסי דלוה שני במקום דיש נכסים למלוה הראשון. אבל ברור דלפי הקצוה"ח הדמיון הזה אינו נכון דהרי ע"פ דין יש שעבוד ישיר בין המלוה הראשון לבין הלוה השני, וא"כ נכסי הלוה השני הוו כמו נכסי בני חורין דהמלוה הראשון יכול לגבות מהן. והקצוה"ח בעצמו (סימן פו סק"ב) באמת חולק על הפסק דהשו"ע כיון דיש שעבוד הגוף על לוי לשלם לראובן, וז"ל דשעבודא דר' נתן אינו כמו שאר שעבוד נכסי דגוף [הנכסים] של הלוה הוא ואין למלוה בהם אלא שעבוד, אבל דר' נתן אינו כן אלא גוף החוב הוא של המלוה ואפילו בזוזי לא מצי סלוקי ע"ש, א"כ אין זה דומה להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, דהתם גוף הנכסים של הלוה עכ"ל.
וכל זה לפי הקצוה"ח דחל שעבוד הגוף בין ראובן ללוי. אבל הרשב"א דנקט דכל הדין דר' נתן הוי זכות גבייה בעלמא מדין הפוכי מטרתא, ובהמשך דבריו דייק מהגמ' בב"ק (מ:) כמו שיטת הרמב"ם והשו"ע, וז"ל והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח אבל במקום שמוצא לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ:) וטעמא דא"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין עכ"ל. הרשב"א להדיא השווה את הדין דר' נתן להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. וכן איתא ברשב"א בב"ק (מ: ד"ה משום דאמר).
ויש להעיר דלכאורה קשה להבין את הקשר בין נכסים בנ"ח ביד הלוה לבין נכסים ביד שמעון (הלוה הראשון). דהרי היסוד דאין גובין מנכסים משועבדים במקום דיש בני חורין הוא דגביית המלוה מן נכסים משועבדים מהווה חלות שם גבייה מהלקוחות ואינו נחשבת כגבייה מהלוה עצמו. ומסתבר דהמלוה יכול לגבות מהלקוחות ע"י שעבוד הנכסים רק היכא דאין הוא יכול לגבות ע"י שעבוד הגוף מהלוה עצמו. אבל אם שעבודא דר' נתן הוי דין בגבייה מצד הפוכי מטרתא למה לי, אזי ע"פ דין נחשב דהמלוה הראשון גובה מהלוה הראשון דרך נכסי הלוה השני. אמנם ע"פ דין לא נחשב דהמלוה הראשון (ראובן) גובה מהלוה השני (לוי), והחלות שם גבייה הוא דהמלוה הראשון גובה מהלוה הראשון (שמעון). וא"כ אין טעם לומר דיש קדימות לנכסי הלוה הראשון עצמם על פני נכסי הלוה השני, דבין כך ובין כך ע"פ דין המלוה הראשון גובה מהלוה שלו.
ונראה לבאר דכשהרשב"א אמר הפוכי מטרתא למה לי, הוא לא התכוון רק לדין בהלכות גבייה, כלומר דראובן גובה ע"פ דין משמעון דרך נכסי לוי. אלא דכששייך לומר הפוכי מטרתא, אזי נוצר שעבוד נכסים לראובן (המלוה הראשון) בנכסי לוי (הלוה השני). וא"כ גם בדין דר' נתן הגבייה מנכסי לוי מהווה גבייה מנכסים דאדם דאין לראובן שעבוד הגוף עליו בדומה ללקוחות. וא"כ זה דומה להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין, דהיסוד בזה הוא דהמלוה צריך לגבות בתחילה מאדם דיש לו עליו שעבוד הגוף ורק אח"כ לגבות מנכסים דאדם דאין לו עליו שעבוד הגוף.
ד
גדר הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום דיש בני חורין
והנה אם נאמר דשעבודא דר' נתן הוא מפני דשעבוד חל על שעבוד, לכאורה יש לדון האם יש לזה דמיון להדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. דלכאורה יש לחלק כנ"ל, דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בנ"ח הוא דין דהמלוה צריך לגבות ראשון ממי שיש לו עליו שעבוד הגוף. ובשעובדא דר' נתן אם נקטינן דראובן (המלוה הראשון) גובה מלוי (הלוה השני) מדין שעבוד חל על שעבוד, אזי י"ל כשראובן גובה מנכסי לוי הוא בעצם גובה משמעון, דהיינו ממי דיש שעבוד הגוף עליו. או"ד י"ל דהגבייה מנכסי לוי מדין שעבוד חל על שעבוד מהווה חלות שם גבייה מנכסי לוי דאין לראובן עליו שעבוד הגוף ואזי נכסי לוי באמת דומים לנכסים משועבדים ואין גובין מהם במקום הבני חורין דנכסי שמעון. וצ"ב.
אמנם לכאורה י"ל גם לפי הצד הראשון דע"פ דין שעבודא דר' נתן נחשב כאילו ראובן גובה משמעון (הלוה הראשון) אפי' כשגובה מנכסי דלוי, עדיין יש צד לקיים את הדמיון בין נכסי שמעון לבין בני חורין דעלמא וצריך לגבות מנכסי שמעון קודם. וזה ע"פ מחלוקת הראשונים בנוגע לגדר המדוייק של הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח. דאיתא בפסחים (ל:) וז"ל איתמר בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף עכ"ל. ופשיטא דלפי אביי כשהמלוה גובה מהלקוחות, למפרע נחשב השדה כשלו והמכירה בטילה. אבל נחלקו הראשונים בדעת רבא, מהו גדר הדין דהמלוה יכול לגבות מהלקוחות. דהתוס' בגיטין (מ: ד"ה הקדש) נקטו דהמכירה חלה, אלא דיש כח לבע"ח לגבות מהלקוחות, וז"ל ואור"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לא.) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו עכ"ל. אבל רש"י בפסחים (ד"ה כולי עלמא) ביאר דגם רבא מודה דהמלוה גובה מהלקוחות מכיון דלא היה ללוה היכולת למכור את השדה מחמת השעבוד, וז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל. נמצא דלפי רש"י השדה נחשבת כשלו ואינו ברשותו דלוה מחמת השעבוד.605
ולפי"ז צ"ל דיש לרש"י והתוס' ביאורים שונים בזה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח. דהרי לפי התוס' י"ל כמו שביארנו לעיל, דהמלוה צריך ללכת להלוה עצמו (שעבוד הגוף) לפני שגובה מהלקוחות (שעבוד נכסים). אמנם לפי רש"י, גם הגבייה מהלקוחות הוי בעצם גבייה מהלוה עצמו דהרי המכירה בטילה ונמצא דהשדה עדיין ברשות הלוה. ויוצא, דלפי רש"י אין היכי תמצא דהבע"ח גובה משעבוד נכסים בנפרד משעבוד הגוף, אלא דכל גבייה מקרקעות הוי בעצם גבייה מהלוה עצמו.606 וא"כ צ"ל דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הוא אינו דין בהלכות שעבודים אלא הוי דין בטענת הלוקח, דהיינו דיש ללוקח זכות לטעון דלמה המלוה צריך לבטל את המקח אם יש לו דרך אחר לגבות באופן ישיר מהלוה.
וא"כ יש לדון לפי ב' השיטות האלו האם נאמר דיש דין דאין נפרעין מנכסי הלוה השני במקום דיש נכסים ללוה הראשון בשעבודא דר' נתן. דלפי התוס' מסתבר דאין להשוותם דהרי כאמור, כל הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח הוא משום דבתחילה צריך לגבות משעבוד הגוף לפני שגובין משעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף. ואילו בשעבודא דר' נתן י"ל כשראובן גובה מלוי הוא בעצם גובה מהשעבוד הגוף שלו על שמעון.
אבל לכאורה יתכן לומר דהפסק דשו"ע מבואר לפי שיטת רש"י בפסחים דהדין דאין נפרעין מנכסים משעובדים במקום בנ"ח הוא דין בזכות הלוקח. דהרי גם בגבייה מהלקוחות וגם בגבייה מהלוה השני, ע"פ דין המלוה גובה מהלוה עצמו, ובכן כמו שיש זכות ללקוחות לדחות את המלוה לבני חורין דהלוה, כמו"כ יש זכות ללוי (הלוה השני) לדחות את ראובן (המלוה הראשון) לבני חורין דשמעון (הלוה הראשון). וא"כ יתכן לבאר את הפסק דשו"ע דשעבודא דר' נתן חל רק היכא דאין נכסים ללוה הראשון ע"פ צירוף ב' דינים: א) דשעבודא דר' נתן הוא דין דשעבוד חל על שעבוד, ב) ונקטינן כמו רש"י דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח הוא דין בטענת הלוקח ולא בזה דאין נפרעין משעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף.
אמנם לכאורה עדיין קשה שהרי מסתבר לחלק לשיטת רש"י בין דין קדימת בני חורין לבין שעבודא דר' נתן. דהרי הא דיש זכות ללוקח לדחות את המלוה לבנ"ח דלוה הוא משום דאם המלוה גובה מהלוקח אזי הלוקח עומד להפסיד, דהרי יתכן דהלוקח לא יוכל לחזור ולגבות שוויות דהשדה מהלוה. אבל בשעבודא דר' נתן, אפי' אם לוי (הלוה השני) אינו משלם לראובן (המלוה הראשון), סוף כל סוף הוא חייב לשלם לשמעון (מלוה השני) ובין כך ובין כך הוא ישלם את הממון שלוה. וא"כ מכיון דאין לוי מרוויח ע"י דחיית ראובן לשמעון, יתכן דהטענה שלו אינו מהני והמלוה הראשון יכול לגבות מ הלוה השני מדין שעבודא דר' נתן. ולפי"ז עדיין צ"ב בפסק של השו"ע, וצ"ע.
ה
בגדר דאין מוכרין חוב
ברשב"א מבואר יסוד שיטתו דאין שעבוד חל על שעבוד וביאר כי יש חסרון בבעלות של המלוה על החוב, וז"ל דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה כדאיתא בפ' מי שמת (ב"ב קמח.) ובב"ק פרק הגוזל, ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא היא עכ"ל. כלומר, כששמעון לוה ממון מראובן, השעבוד חל רק על נכסי שמעון ממש ואין החוב והשעבוד שיש לשמעון על לוי נחשבים כממון של שמעון להשתעבד לראובן. והרשב"א הביא ראיה לזה מהא דאין אדם מוכר או מקדיש חוב דיש לו ביד אחרים.607 ומבואר מדבריו דהטעם דאין המלוה יכול להקדיש או למכור חוב שיש לו ביד אחר הוא בגלל חוסר בעלות.
ויש להעיר דהגר"ח זצ"ל (חידושי רבנו חיים הלוי פרק כב מהלכות מכירה הלי"ז) ביאר את הדין דאין בע"ח מוכר או מקדיש את חובו באופן אחר. דהרי הרמב"ם (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ב) נקט כמו הרשב"א דאין מכירת שט"ח מדאורייתא, וז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו עכ"ל. והגר"ח זצ"ל דייק מלשון הרמב"ם "אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי" דאין הטעם משום חוסר בעלות אלא בגלל דחסר מעשה קנין לשעבודים (בין לשעבוד הגוף ובין לשעבוד הנכסים) דהרי אין כאן חפצא שמעשה הקנין יכול לחול בו. והגר"ח גם הביא מלשון הרמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הל"ט) וז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתן עכ"ל, דהחסרון בהקנאת חוב הוא מפני דאין כאן חפצא ולא מפני חסרון בבעלות כדברי הרשב"א.608
ו
המשך דברי הרשב"א בגדר שעבודא דר' נתן
ובהמשך דבריו כתב הרשב"א וז"ל וא"ת לר"נ כיון דמ"מ מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נ"מ אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו עכ"ל. וביאור קושייתו דהרשב"א נסתפק בגדר הגזה"כ דאשר אשם לו, האם התורה חידשה דבעצם שעבוד חל על שעבוד, או"ד הדין דר' נתן הוא דין בגבייה מצד אפוכי מטרתא למה לי. והרשב"א רוצה לדעת מהו הנ"מ בגדר זה או זה. והרשב"א העלה דיש נ"מ היכא דמת שמעון (הלוה הראשון), האם ראובן (המלוה הראשון) יכול לגבות מלוי (הלוה השני) וז"ל וכ"ת נפ"מ להיכא דנפלה קמי יתמי דאי מדין שעבוד אפי' נפלה קמי יתמי יהבי' למלוה דאבוהון דהא משתעבד לי' כנכסי דאבוהון ממש אבל השתא דלא משתעבד לי' מדין שעבוד דאבוהון אי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבי' לי' למלוה שלו וכדר"ע דאמר בפרק הכותב (פד.) ינתנו ליורשים עכ"ל. כלומר דאם שעבוד חל על שעבוד, אזי ראובן גובה מלוי דהרי נכסי לוי משועבדים לראובן. מאידך אם שעבודא דר' נתן הוא דין באופן הגבייה, יתכן שאופן דגביית ראובן מלוי יגרום הפסד ליתומים דשמעון. שהרי באופן שאין ליתמי שמעון קרקע וראובן אינו יכול לגבות מהם אזי יתמי שמעון יכולים לגבות את החוב דשמעון מלוי בעצמם ולא ישלמו לראובן כלל. ואם ראובן יגבה מלוי אזי היתומים יפסידו דהרי עכשיו הם אינם יכולים לגבות מלוי. ולכן היכא דמת שמעון ולא השאיר קרקע ליורשיו, אזי א"א לומר דראובן יגבה מלוי מדין אפוכי מטרתא למה לי דהרי יש הפסד ליתמי דשמעון.
אבל הרשב"א דחה את הנ"מ הזה כי אפי' אם שעבודא דר' נתן הוא מדין שעבוד חל על שעבוד עדיין אין ראובן יכול לגבות מלוי, וז"ל לא היא דאפילו חל עלי' שעבוד אפ"ה היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהו"ל מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב עכ"ל. כלומר דראובן יכול לגבות רק מקרקע דיתמי דשמעון ירשו ממנו, והשעבוד דיש ליתומים דשמעון על לוי דינו כמטלטלין ולא כקרקע.
וכתב הרשב"א דבאמת יש נ"מ בין הצדדים היכא דמת שמעון, וז"ל וי"ל דודאי נ"מ להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן, והא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתין אמטלטלי והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו משום דשעבוד נכסיו ואפי' שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו וכל היכא דאיהו משתעבד נכסיו נמי משתעבד, וה"ה לפקדון שיש לו ביד אחרים דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתי' ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנו מדר"נ, אבל היכא דמית לי' לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתי' דלוה ליתי' אמטלטלי לא גבי מינייהו, [ואף דדאוריתא הוא], וכו' מ"מ מה"ט הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה מטלטלי בפירוש גבי ואפי' מיתמי וכדמוכח בההיא דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפי' שעבדה לו בפירוש משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן עכ"ל. והביאור בזה הוא דמעיקר הדין שעבוד ראוי לחול גם על מטלטלי מדאורייתא, אלא דבדרך כלל אין סמיכות דעת שהשעבוד יחול על מטלטלין. ולכן כשעשו אפותיקי ויש סמיכות דעת דהמלוה, אזי חל דיני נכסים משועבדים על מטלטלין והמלוה יכול לגבותו אפי' מיתמי. ולפי"ז הרשב"א הסיק דנ"מ בין הפוכי מטרתא לבין שעבוד חל על שעבוד הוא היכא דהיה לשמעון (הלוה הראשון) שעבוד דאפותיקי על לוי (הלוה השני) אבל אין לשמעון קרקע דהשאיל לבניו. דמדין שעבוד חל על שעבוד, מכיון דיש לראובן שעבוד על המשועבדים דיתמי דשמעון ויש להם שעבוד דאפותיקי על לוי, אזי ראובן יכול לגבות את האפותיקי מלוי.609 אבל אם ההלכה דר' נתן הוי דין בגבייה מצד אפכי מטרתא אזי יתמי דשמעון יכולים לגבות האפותיקי מלוי אבל אין טעם לומר דמפני זה גם ראובן יכול לגבות ישר מלוי.
ועיין בקצוה"ח (סימן לט סק"א) דדייק מתחילת לשון הרשב"א דבסתם חוב השעבוד חל על מטלטלין כמו קרקע אלא דמדרבנן הפקיעו השעבוד על המטלטלין. דהרי הרשב"א כתב וז"ל והא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי עכ"ל. אבל לכאורה זה נסתר מהמשך דברי הרשב"א שכתב, וז"ל מה"ט הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי עכ"ל, כלומר דהאומדנא דאין סמיכות דעת במטלטין ולכן אין שעבוד הוי סברא דאורייתא. אלא דבתחילת דבריו הרשב"א התכוון לומר דמעיקר הדין יש אפשרות לשעבוד דאורייתא לחול על מטלטלין וזה מה שבאמת קורה באפותיקי, אבל בדרך כלל אין סמיכות דעת ולכן השעבוד אינו חל.610
ז
ראיה דר' נתן הוא מדין שעבוד חל על שעבוד
אך בהמשך דבריו הרשב"א הקשה על עצמו מגמ' בפסחים (לא.) דכמעט מפורש דשעבוד חל על שעבוד. דנחלקו האמוראים אם בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה. והגמ' קס"ד להביא ראיה דלמפרע הוא גובה מהדין דר' נחמן, וז"ל דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן, אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגובה אותה מהן, הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי, ואילו קני יתמי נכסי מי קא משתעבדי לבעל חוב עכ"ל. ואז הגמ' דחתה דאפי' אם מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ המלוה יכול לגבות מהקרקע שגבו מהיתומים מדין דר' נתן, וז"ל שאני התם, דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן, דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו עכ"ל. והרשב"א לא ביאר את קושייתו אבל כוונתו ברורה. דהרי אם אמרינן דשעבודא דר' נתן הוא דין בהלכות גבייה דאפוכי מטרתא אזי לא מובן למה המלוה יכול לגבות מהקרקע שגבו היתומים דהרי זה כמו קרקע חדשה דהם קנו. ולכאורה הגמ' הביאה את הדין דר' נתן כדי ללמד דשעבוד חל על שעבוד ולכן יש למלוה שעבוד על הקרקע דגבו היתומים ולכן הוא יכול לגבותו מהם. והרשב"א עצמו לא תירץ את הפליאה הזאת. ולכאורה צ"ע דהיאך הוא נושא ונותן דאולי למסקנא אין דין דשעבוד חל על שעבוד דלכאורה מבואר בגמ' בהדיא דשעבוד חל על שעבוד והוא יסוד הדין דר' נתן.
ויתכן לבאר דברי הרשב"א בדוחק ולחלק בין שעבוד קרקע לבין שעבוד אפותיקי. די"ל דהיכא דיש הלוואה, שעבוד הקרקע נוצר ע"י עצם המלוה ולא צריך דעת או התחייבות נפרדת. אבל באפותיקי מכיון דבדרך כלל אין שעבוד חל על מטלטלין, אזי צריך דעת והתחייבות מיוחדת כדי להחיל השעבוד על האפותיקי. וא"כ באפותיקי מסתבר לומר דאין שעבוד חל על שעבוד כלומר דאם לוי לוה ממון משמעון ושעבד לו אפותיקי אזי אין האפותיקי הזה משועבד לראובן (הבע"ח דשמעון) כי אין ללוי דעת לשעבדו לראובן, ואין לשמעון הבעלות על האפותיקי כדי לשעבד אותו בנפרד לראובן. מאידך, כיון דשעבוד על קרקע חל ממילא, אזי י"ל דחל שעבוד על שעבוד בקרקע ממילא, וזה היסוד דהגמ' בפסחים. ולפי"ז י"ל דהדיון ברשב"א לגבי האם שעבוד חל על שעבוד הוא רק לגבי שעבוד דאפותיקי דהשעבוד חל מדעת. אבל בשעבוד דקרקע דחל ממילא אזי אמרינן דשעבוד חל על שעבוד.
ח
הסדר של ההלוואות
ועיין בשו"ע (חו"מ סימן פו סעיף א) דנקט דבשעבודא דר' נתן הסדר של ההלוואות אינו מעלה ואינו מוריד, וז"ל ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן ל"ש אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן ל"ש נתחייב לו אח"כ עכ"ל. אבל עיין בש"ך (סק"א) דהביא דיש ראשונים דחולקים על זה וסבורים דשעבודא דר' נתן שייך רק היכא דלוי כבר חייב לשמעון לפני דשמעון לוה ממון מראובן. והש"ך הסיק כמפרשים האלו. וצ"ב בגדר המחלוקת.
ולפום ריהטא נראה דתלוי בב' הצדדים הנ"ל בהבנת שעבודא דר' נתן. דהיינו, אם ר' נתן הוי דין בגבייה מצד הפוכי מטרתא למה לי, אזי באמת אין הבדל בין סדר ההלוואות דהרי סוף כל סוף ראובן היה גובה משמעון דהיה גובה מלוי ויש לדלג על שמעון. אבל אם ר' נתן הוי דין בשעבוד חל על שעבוד, אזי השעבוד דראובן יכול לחול על השעבוד דיש לשמעון בנכסי דלוי רק אם השעבוד השני כבר היה בעולם. אבל אם ראובן הלווה כסף לשמעון ואח"כ שמעון הלווה ללוי כל היכא דראובן לא אמר דאיקני אזי השעבוד שלו חל רק על מה שהיה לשמעון בשעת ההלוואה ולא על השעבוד דחל אחרי כן.
אמנם יש לדחות דאפי' לפי הצד דשעבוד חל על שעבוד הסדר אינו מעלה ואינו מוריד. דהרי בדרך כלל הטעם דאין שעבוד המלוה חל על דברים שהלוה קונה אחרי ההלוואה הוא דנתינת המעות מהמלוה אל הלוה מהווה המעשה המשעבד את נכסי הלוה, ולנכסים שקנה הלוה אח"כ פשוט אין מעשה המשעבד. אבל כאן, אחרי ההלוואה מראובן לשמעון, יש עוד נתינת מעות משמעון ללוי דמשעבד את נכסי לוי לשמעון. ואולי י"ל דמכיון דחלק מהחידוש דר' נתן הוא דלוי אינו יכול לומר לראובן לאו בעל דברים דידי את, אזי כמו דנתינת הכסף משמעון ללוי משעבד את נכסי לוי לשמעון, כמו"כ הוא משעבד את השעבוד הזה מלוי לשמעון, לראובן. ואין כאן חסרון דדבר שלא בא לעולם דהרי מעשה הקנין דגורם השעבוד חל עכשיו ע"י נתינת מעות משמעון ללוי.
602 ועיין במשנה למלך (פרק ג מהלכות עבדים הלי"ד) דדן בגדר הענקה האם הוי חיוב מצוה או דחל כחוב, והעלה דאפי' לפי הראשונים דבצדקה לא יורדים לנכסיו, עדיין יתכן דבהענקה יורדין וז"ל כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב"א דס"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש"ש ונחתינן לנכסיו א"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד עכ"ל.
603 עיין בתוס' כתובות (יט. ד"ה וכגון) דהביאו ב' דעות לגבי האם מחילת הלוה הראשון מהני או לא.
604 והשווה לדברי השיטה לא נודע למי (טו. ד"ה ואידך) דג"כ חילק בשעבודא דר' נתן בין חוב דעלמא לבין שכירות ועבד עברי וז"ל ועוד טעמא רבא הוא דאמר שלא נוציא מהם לתת לב"ח דבשכיר כתיב ואליו הוא נושא את נפשו והענקה נמי קורת רוח הוא דעבד ליה רחמנא וחס עליה הילכך איבעי ליה למעבד ליה קורת רוח ולתת לו ולא לב"ח עכ"ל.
605 לכאורה רש"י הבין דשעבוד נכסים פירושו מקצת קנין כמו דברי הריטב"א (יג:) דשעבוד הוי הקנאה לחצאין. ויתכן דזה קשור למחלוקת ראשונים דרבינו זצ"ל הביא לעיל (דף ט: קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי אות י') האם שטר חוב הוי שטר קנין או שטר ראיה.
606 וע"ע בספר הררי קדם (חלק ב' סימן לה סק"ב) דרבינו זצ"ל האריך בנקודה הזאת והביא מדברי התומים (סימן סו סקכ"ג) דגם גבייה מהיתומים הוי מפני שעבוד הגוף מכיון דברא כרעא דאבוה. אבל עיין בקצוה"ח (סימן סו סקכ"ב) דהאריך להקשות על התומים, ואכמ"ל.
607 כידוע נחלקו הראשונים האם מכירת שט"ח מהני מדאורייתא או לא. ועיין בזה באריכות ברשימות שיעורים לב"מ (נו. בענין מכירת שטר חוב).
608 ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (נו. בענין מכירת שטר חוב, אות ב') דרבינו זצ"ל האריך בנ"מ בין ב' הצדדים האלו.
609 הרשב"א נקט דבע"ח גובה אפותיקי מהיורשים. וכן איתא בחידושי הרשב"א לב"ב (מד. ד"ה שורו). אבל התוס' (ב"ק יא: ד"ה כגון) חולקים וסבורים דכמו דבע"ח אינו גובה אפותיקי מהלקוחות בגלל דאין קול כמו"כ אינו גובה מהיתומים.
610 ועיין לעיל (יג: בענין שעבודא דאורייתא, אות ד') דרבינו זצ"ל האריך במחלקות הראשונים בנוגע לשעבודא על מטלטלין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס