גיטין ס ע"ב

וּפָרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן וּפָרָשַׁת נֵרוֹת וּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תּוֹרָה רוֹב בִּכְתָב וּמִיעוּט עַל פֶּה שֶׁנֶּאֱמַר אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רוֹב עַל פֶּה וּמִיעוּט בִּכְתָב שֶׁנֶּאֱמַר כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וְאִידַּךְ נָמֵי הָכְתִיב אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי הָהוּא אַתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי הֲלֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ
וְאִידַּךְ נָמֵי הָכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַהוּא מִשּׁוּם דְּתַקִּיפִי לְמִיגְמְרִינְהוּ
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּתִיב כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָא כֵּיצַד דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אֵלֶּה אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל
מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם כָּבוֹד וְהָא הָהוּא שִׁיפּוּרָא דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא בֵּי רַב יְהוּדָה וּלְבַסּוֹף בֵּי רַבָּה וּלְבַסּוֹף בֵּי רַב יוֹסֵף וּלְבַסּוֹף בֵּי אַבָּיֵי וּלְבַסּוֹף בֵּי רָבָא
אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא
בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה וְכוּ' אִיתְּמַר בְּנֵי נַהֲרָא רַב אָמַר תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא וּשְׁמוּאֵל אֲמַר עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא
בִּדְמֵיזַל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי כִּי פְלִיגִי בְּמִיסְכַּר וְאַשְׁקוֹיֵי שְׁמוּאֵל אָמַר עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא דְּאָמְרִי אֲנַן מְקָרְבִינַן טְפֵי וְרַב אָמַר תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא דְּאָמְרִי נַהֲרָא כִּפְשָׁטֵיהּ לֵיזִיל
תְּנַן בּוֹר הַקָּרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב בְּאַמָּה הַמִּתְהַלֶּכֶת עַל פִּי בוֹרוֹ
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא מַהוּ דְּתֵימָא מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ סְכַר מִיסְכָּר וְאַשְׁקִי בְּהִינְדָּזָא קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא הַשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר כֹּל דְּאַלִּים גָּבַר
רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ לוֹתְבַן מָר בְּעִידָּנָא אֲמַר לֵיהּ אִית לִי עִידָּנָא לְדִידִי וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא אֲמַר לֵיהּ אִית לִי מַיָּא לְאַשְׁקוֹיֵי אֲמַר לֵיהּ אֲנָא מַשְׁקֵינָא לֵיהּ לְמָר מַיָּא בִּימָמָא וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי
אֲזַל לְעִילָּאֵי אֲמַר לְהוּ תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא אֲזַל לְתַתָּאֵי אֲמַר לְהוּ עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא אַדְּהָכִי סְכַר מִיסְכָּר וְאַשְׁקִי כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ כְּבֵי תְרֵי עֲבַדְתְּ לִי וְלָא טַעְמִינְהוּ אַבָּיֵי לְפֵירֵי דְּהַהִיא שַׁתָּא
הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי חַרְמָךְ דַּאֲזוּל כְּרוֹ בְּרֵישָׁא דְשַׁנְוָותָא וְאַהְדְּרוּהּ וְשַׁדְיוּהּ בְּשִׁילְהֵי נַהֲרָא אֲתוֹ עִילָּאֵי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַרוּ לֵיהּ קָא מַתְקֵיל לְנַהֲרִין אֲמַר לְהוּ כְּרוֹ בַּהֲדַיְיהוּ טְפֵי פּוּרְתָּא אֲמַרוּ לֵיהּ קָא יָבְשִׁי פֵּירִין אֲמַר לְהוּ זִילוּ סַלִּיקוּ נַפְשַׁיְיכוּ מֵהָתָם
מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן וְכוּ' בְּאוּזְלֵי וְאוֹהָרֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

ו. ופרשת שתויי יין שבפרשת "שמיני" [ויקרא ה ב]: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד".

ז. ופרשת נרות שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ב]: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ח. ופרשת פרה אדומה שבפרשת "חוקת" [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".

אמר רבי אלעזר:

התורה רוב בכתב, כלומר: רוב "תורה שבעל פה" תלויה במדרש הכתובים: ב"כלל ופרט וכלל" ו"גזירה שוה", ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן.

ומיעוט ניתנה למשה על פה, שאין להם רמז בתורה.

שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה כתובה היא.

ורבי יוחנן אמר: רוב התורה שבעל פה נמסרה למשה על פה, ואין לה רמז בתורה, ומיעוט ממנה יש לה רמז בכתב. ^[1]

שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומאחר שעל דברים שבעל פה נכרתה הברית, בהכרח שהם הרוב.

ומקשינן: ואידך - רבי יוחנן - נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה תלויה בכתב.

ומשנינן: ההוא אתמוהי קא מתמה [בלשון תמיהה הוא נקרא]: וכי אכתוב לו רובי תורתי, כלומר: וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם!? הלא כמו זר נחשבו, והלוא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו. ^[2]

ואידך - ריש לקיש - נמי, הכתיב: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומשמע שעיקר התורה בעל פה ניתנה!?

ומשנינן: ההוא, כלומר: לכך נכרת ברית על אלה שבעל פה, לא משום שרבים הם, אלא משום דתקיפי למיגמרינהו [יש קושי בלימודם]. ^[3]

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: [האמורא שהיה עומד ליד ריש לקיש בדרשתו, ומתרגמה לרבים]:

כתיב [שמות לד כז]: "כתב לך את הדברים האלה", הרי משמע שהתורה כתובה.

וכתיב מיד: "כי על פי הדברים האלה", הרי שלא נכתבה.

הא כיצד מתיישבים שני מקראות הללו:

דברים שבכתב, אי אתה רשאי לאומרן [למוסרן לישראל] על פה.

דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאומרן בכתב, כלומר: לכותבן. ^[4]

דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לדין זה:

דכתיב: "כתב לך את הדברים האלה", כדי ללמד: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות [תורה שבעל פה].

אמר רבי יוחנן:

לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".

שנינו במשנה: מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום:

ומפרשינן: מאי טעמא? אילימא משום כבוד של בעל הבית, והיינו "מפני דרכי שלום"?

כך הרי אי אפשר לומר, והא ההוא שיפורא [שופר שהיו תוקעים בו בערב שבת להזהיר את העם], ^[5] דהוה מעיקרא בי רב יהודה [היה בתחילה בביתו של רב יהודה] שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא, ולבסוף - כשמת רב יהודה, ונעשה רבה לראש ישיבה - נתנוהו בי רבה, ולבסוף נתנוהו בי רבא, כשנעשה ראש ישיבה אחר רב יוסף ואביי שמלכו אחר רבה.

הרי שאין לחוש משום כבוד בני הבית שנוטלים מהם.

אלא לכך לא יעבירו את העירוב ממקומו הרגיל, משום חשדא, שלא יחשדו את בני החצר שאינם עושים עירובי חצירות, ומטלטלים, כי הנכנס לאותו בית שהיו רגילים לתת שם את העירוב, ואינו רואהו, חושב בלבו שלא עשו עירוב. ^[6]

שנינו במשנה: בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום:

איתמר:

בני נהרא [אנשים שיש להם שדות על גדות הנהר, מי משקה תחילה]: רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים הרחוקים ממוצא הנהר, הם משקים תחילה].

ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא, [העליונים הקרובים יותר למוצא הנהר הם משקים תחילה].

ומבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

בדמיזל הנהר [כשהנהר הולך כדרכו, שאין צריך לסוכרו בשביל להשקות ממנו, אלא דולים ממנו ומשקים], כולי עלמא - בין רב ובין שמואל - לא פליגי, שכל הרוצה לדלות מן הנהר יבא וידלה. ^[7]

כי פליגי רב ושמואל: במיסכר ואשקויי [כשיש צורך לסכור את הנהר כדי להשקות].

וטעמו של שמואל דאמר: עילאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי העליונים: אנן מקרבינן טפי [אנחנו קרובים יותר].

וטעמו של רב דאמר: תתאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי התחתונים: נהרא כפשטיה ליזיל [נהר כדרכו, ילך], כלומר: אין לכם לעצור את הנהר מהילוכו, ומהגיע אלינו.

מקשה הגמרא קושיא ממשנתנו על רב, שהרי תנן במשנתנו:

בור הקרוב לאמה, הוא מתמלא ראשון מפני דרכי שלום, והוא הדין שהם משקים תחילה, ותיקשי לרב!?

תרגמה שמואל אליבא דרב [פירש שמואל את משנתנו לשיטתו של רב בר פלוגתיה בזה]:

משנתנו עוסקת באמה המתהלכת על פי בורו, כלומר: הבור מתמלא מאליו, ואין צריך לסכור את האמה כדי למלאותו.

ותמהינן עלה: אי הכי מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר, והרי אינו עושה שום פעולה המזקת לחבירו!?

ומשנינן: מהו דתימא: מצי אמרי ליה [כסבור הייתי לומר: יכולים התחתונים לומר לבעל הבור העליון]: סכר מיסכר [סתום את פי בורך, כדי שלא ייכנסו המים שם, ותיפסק זרימתם], ואשקי בהינדזא [ותשקה את שדותיך כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו].

קא משמע לן משנתנו שאינם יכולים לומר לו כן.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר [לא נפסקה הלכה לא כרב ולא כשמואל] -

אם כן "כל דאלים - גבר", [מי שחזק יותר הוא גובר]. ^[8]

רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי [בא לפני אביי] ואמר ליה לאביי:

לותבן מר בעידנא [יושיבני אדוני ללמוד עמו בעת קבוע ביום]!

אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי עידנא לדידי [כלומר: אין זמני פנוי, כי אני עוסק בו בתורה לעצמי].

אמר ליה רב שימי: ואם כן, לותבן מר בליליא [קבע עמי זמן ללמוד בלילה]!

אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי מיא לאשקויי, [בלילה אני עסוק להשקות את שדותי].

אמר ליה רב שימי לאביי: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא, [אני אשקה לאדוני ביום את שדותיו, וקבע עמי זמן ללמוד בלילה].

אמר ליה אביי לרב שימי: לחיי, כלומר: מסכים אני!

התחכם רב שימי ואזל לעילאי [הלך אל העליונים] ואמר להו: כך הוא הדין: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

ושוב אזל רב שימי לתתאי [לתחתונים], ואמר להו בהיפוך: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

אדהכי [ביני לביני] סכר רב שימי מיסכר ואשקי [סכר רב שימי את הנהר, והשקה את שדותיו של אביי].

כי אתא לקמיה דאביי, כאשר בא רב שימי לפני אביי:

אמר ליה אביי לרב שימי: כבי תרי עבדת לי!? עשית לי כדעת שנים, הן כדעת רב והן כדעת שמואל!? ^[9]

ועקב כך לא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא [ולא היה רוצה אביי לטעום כל השנה מפירות של שדותיו, שהושקו שלא כדין], וכדי שלא יאמרו שעל פיו עשה רב שימי. ^[10]

הנהו בני בי חרמך [תושבי אותו מקום שנקרא כך], דאזול כרו ברישא דשנוותא [שם הנהר] ואהדרוה ושדיוה בשילהי [בסוף] נהרא, [כרו תעלה במוצא הנהר, והקיפו בתעלה את שדותיהם, ושוב החזירו את התעלה אל המשך הנהר].

אתו עילאי [באו העליונים הסמוכים למוצא הנהר] לקמיה דאביי, ואמרו ליה לאביי: קא מתקיל לנהרין [אלה שכרו את התעלה, מכשילים הם את מרוצת המים של הנהר, והמים של הנהר צפים ושוטפים את שדותינו], כי כן דרך הנהר שאין מימיו קלין לרוץ כשיש לו עקמומית בדרכו.

אמר להו אביי לאותם שכרו את התעלה: כרו בהדייהו טפי פורתא [העמיקו את התעלה כדי שירוצו המים].

אמרו ליה כורי התעלה לאביי: אם נעשה כן קא יבשי פירין [יתייבשו הפירות שבשדותינו], כי המים יעמיקו, ולא יזרמו בחריצים שעשינו כדי שיימשכו המים דרך שם לשדותינו.

אמר להו אביי לכורי התעלה: זילו סליקו נפשייכו מהתם, כלומר: לכו וסיתמו את תעלתכם.

שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר גזל גמור:

הערות

^[1] תמה בחידושי חת"ם סופר ד"ה רוב בכתב: והרי פשיטא שאותן הלכות שאין להם רמז במקרא הן מיעוטא דמיעוטא [וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים], ואיך אמר שרוב התורה היא בעל פה! ? וראה מה שביאר שם.

^[2] והתוספות פירשו, שאת התורה שבכתב כתבו זרים המה הגויים, וכי אכתוב גם את התורה שבעל פה שיעתיקו הגויים אף אותה.

^[3] במדרש תנחומא פרשת נח אות ג איתא: "יתברך שמו וכו' שבחר בישראל משבעים אומות וכו' ונתן לנו את התורה בכתב וכו' ופרשום בתורה שבעל פה, וגילה אותה לישראל וכו' ועל שבעל פה נאמר וכו' וכתיב: "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי "לא תמצא בארץ החיים" וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" וכו', לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה: "למען הדברים האלה" וכו', אלא: "על פי הדברים האלה", וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך וכו', ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הר כגיגית וכו', ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר וכו', אלא אמר להן: על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו"'.

^[4] א. כתב המהרש"א שעיקר הלימוד הוא מ"האלה", דמשמע: את אלו אתה כותב ולא את התורה שבעל פה, וכן גבי תורה שבעל פה, ראה שם. ב. כתב רש"י: "מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב, אלא מפני שהתורה משתכחת", כלומר: ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך" כמבואר בעמוד א. ג. כתב רבינו קרשק"ש בשם רבינו נר"ו: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, משום דבקריאתם על פה איכא הפסד, דליכא למידרש חסירות ויתירות, וכמה נונין הנדרשים ועקומים ולפופין, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, משום דכשאינם כתובין כל אחד ואחד מוסרן זה לזה בדקדוק, אבל אם נכתבו ובא ללמוד אותם מתוך הכתב [משנה] כוונת אמרן". וראה בחת"ם סופר לעיל עמוד א שכתב על דרך זה בטעם האיסור שאסור לכתוב את התורה פרשה פרשה, שהוא משום שעל ידי זה לא יהיה ניתן לדרוש סמוכים, ראה עוד שם.

^[5] כן פירש רש"י; ועוד פירש בשם רב שרירא גאון שהוא שופר של צדקה, שהיו נותנים לתוכה נדבה השלוחה לבני הישיבה, והוא כמו "שופרות של שקלים" שהיו במקדש; ולפירוש זה הסכימו התוספות, משום שבשבת משמע, שאותו שופר של ערב שבת היה נותנו חזן הכנסת בראש הגג; ועוד תמהו: מה ענין שופר של ערב שבת שהיה שהיה אצל רב יהודה בפומבדיתא, לשופר שהיה אצל רבא במחוזא, והרי ודאי שכמה שופרות היו! ?

^[6] כן פירש רש"י; והתוספות פירשו בשם רבינו תם, שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם; אבל בשיפורא של צדקה אין לחוש, שהכל יודעים שאותו שופר עומד אצל ראש הישיבה לחלק לתלמידים. ופירש המהר"ם שלכן נטה רבינו תם מפירושו של רש"י, כי לפי רש"י אין שייך לומר על זה "מפני דרכי שלום". והמהרש"א תמה על פירוש התוספות: אם כן מה הוכיחה הגמרא מן השופר שאין חוששים לכבוד, והרי הכל יודעים שמניחים אצל ראש הישיבה, [כן נראה כוונת המהרש"א].

^[7] כתבו התוספות, דקא משמע לן שאפילו נהר שמימיו פוסקין, כל הרוצה לדלות ידלה, כיון שמושך הנהר כפשטו.

^[8] כתב רש"י, שרב הונא בר תחליפא אינו סובר את הכלל "הלכתא כשמואל בדיני" ; והתוספות כתבו בתירוץ אחד, דהכא שאני, כי מסתבר טעמיה דרב, ואף שלפי שיטת רב צריך לדחוק את משנתנו.

^[9] ביארו התוספות, שסברת רב שימי היתה, כי היות ו"כל דאלים גבר", אם כן יכול גם להערים עליהם; אבל אינו כן, כי רק בין העליונים לתחתונים נפסק "כל דאלים גבר" אבל לא לשדות אלו שהיו באמצע, כי לשתי השיטות הם לא משקים בתחילה.

^[10] נתבאר על פי התוספות, וראה עוד בדבריהם.

ופרשת שתויי יין (ויקרא י, ח-יא), ופרשת נרות (במדבר ח, א-ז), ופרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט), שכל אלו נצרכו לעבודת המשכן כתיקונה.

א ועוד מוסיפים דברים בענין כתיבת התורה, אמר ר' אלעזר: תורה — רוב שבה הוא בכתב ומיעוט שבה הוא על פה, שנאמר: "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח, יב), משמע שרוב התורה כתוב. ור' יוחנן אמר: רוב התורה הוא על פה ומיעוט בכתב, שנאמר בנתינת התורה למשה בסיני: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל

"(שמות לד, כז). משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה ("על פי"). ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוחנן, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אכתב לו רבי תורתי"! ומשיבים: ההוא, דבר זה, לא נאמר כמשפט חיווי אלא כשאלה, אתמוהי קא מתמה [תמה הוא]: וכי אכתב לו רבי תורתי? הלא "כמו זר נחשבו" — לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכל היה כתוב! אלא הרוב צריך להישאר בעל פה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' אלעזר, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "כי על פי הדברים האלה"! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] ממנו משמע שעיקר הברית הוא על דברים שבעל פה — הרי זה משום דתקיפי למיגמרינהו [שדברים שבעל פה קשים ללמוד אותם] יותר מן התורה שבכתב, ולא משום שהם מרובים יותר.

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש, כתיב [נאמר]: "כתב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז), וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד, כז), הא כיצד? — לומר: דברים שבכתב אי (אין) אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: "אלה" בציווי "כתוב לך את הדברים האלה" — הרי הוא הדגשה: אלה, דברים אלה של תורה שבכתב, אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (משניות, תורה שבעל פה).

אמר ר' יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז).

ב שנינו במשנה שמערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום כבוד שיש בכך לבעליו של אותו הבית, והא [והרי] מסופר מעשה בההוא שיפורא [אותו שופר, קופה של צדקה], שאף הוא דבר הנעשה לצורכו של הציבור ומתכבד בו הבית שהוא שם, דהוה מעיקרא [שהיה מתחילה] בי [בבית] רב יהודה, ולבסוף (ואחרי כן) העבירוהו לבי [בית] רבה, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] רב יוסף, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] אביי, ולבסוף עוד העבירוהו לבי [בית] רבא! משמע שאין זה ענין של כבוד, ונוטלים את הדבר ממקום למקום!

אלא יש לומר שהוא משום חשדא [חשד], שכיון שהם רגילים עד כה לשים את העירוב באותו מקום, אם יוציאו אותו משם ויניחוהו במקום אחר, יאמרו אנשים שחשדו בני המבוי בבעל הבית שהוא גונב ממנו, ולכן הוציאוהו מידו.

ג שנינו במשנה שבור שהוא קרוב לאמה מתמלא תחילה מפני דרכי שלום. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הזו: בני נהרא [הנהר] ששדותיהם ליד הנהר ומשקים אותם מתעלות הבאות מן הנהר, מי מהם משקה תחילה את שדותיו? רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים, במורד הנהר, שותים את המים, משקים בתחילה], ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה].

ומסבירים: בדמיזל כולי עלמא לא פליגי [במצב שבו המים הולכים מעצמם הכל אינם חלוקים] שכל הרוצה להשקות — ישקה כפי שהוא רוצה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במיסכר ואשקויי [במקום שצריכים לסכור את הנהר ולהשקות בתעלות]; שמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים, שהם יכולים לטעון]: אנן מקרבינן טפי [אנו קרובים יותר] לראשיתו של הנהר. ורב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים]: נהרא כפשטיה ליזיל [הנהר כדרכו ילך] ואתם תסכרו אותו אחרינו.

תנן [שנינו במשנתנו]: בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום! משמע שהקרוב קודם, כלומר, העליונים, כשיטתו של שמואל, והרי זה קשה לרב. תרגמה [הסביר אותה] שמואל אליבא [על פי שיטתו] של רב: מדובר כאן באמה (תעלה) המתהלכת על פי בורו, שהוא מתמלא מאליו, ואין צריך לעשות בו דבר.

ומשיבים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר]? הרי פשוט הוא! ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר], מצי אמרי ליה [יכולים לומר לו] שאר בעלי השדות לבעל הבור: סכר מיסכר [תסכור] גם אתה את בורך, שלא יכנסו המים לתוכו, ואשקי בהינדזא [ותשקה לפי התור], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו צריך לעשות כן, וממילא הוא מתמלא ראשון.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא [עכשיו] שלא איתמר הלכתא [נאמרה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], לא כרב ולא כשמואל, כל דאלים [שחזק יותר] גבר [גובר] ואין אנו מתערבים בענין זה, אלא אנשים יסתדרו ביניהם.

רב שימי בר אשי אתא לקמיה [בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: לותבן מר בעידנא [יושיבני, יקבע לי, אדוני זמן ללמוד]! אמר ליה [לו]: אית לי עידנא לדידי [יש לי זמן קבוע בשבילי] ואיני יכול להקדיש אותו עבורך. אמר לו: ולותבן מר בליליא [ויושיב אותי אדוני בלילה] ואז נלמד! אמר ליה [לו]: אית [יש] לי, אני צריך מיא לאשקויי [מים להשקות] את שדותי. אמר ליה [לו]: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא [אני אשקה לאדוני את המים ביום, ויושיב אותי אדוני בלילה ונלמד]! אמר ליה [לו]: לחיי [לחיים], כלומר, בסדר. מה עשה רב שימי בר אשי?

אזל לעילאי [הלך לאלה שהיו למעלה ממנו] במעלה הנהר, אמר להו [להם]: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה] כדברי רב, אזל לתתאי [הלך לאלה שהיו תחתונים ממנו], אמר להו [להם]: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה] כדברי שמואל, אדהכי [בינתיים] עד שדנו בדבר התחתונים והעליונים מי ישקה סכר מיסכר ואשקי [סכר את הנהר והשקה] את שדותיו של אביי. כי אתא לקמיה [כאשר בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: כבי תרי עבדת לי [כמו שתי שיטות הפוכות עשית לי]! ולא טעמינהו [טעם אותם] אביי לפירי דההיא שתא [את הפירות של אותה שנה], מפני שחשב שהמים הגיעו אליו שלא כדין.

מסופר: הנהו [אנשים מסויימים] שהיו בני המקום הנקרא בי חרמך דאזול [שהלכו] וכרו תעלה ברישא [בתחילת] נהר שנוותא כדי שתקיף את שדותיהם ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא [והחזירוה בסוף הנהר]. אתו עילאי לקמיה [באו אלה שהיו למעלה מהם לפני] אביי, אמרו ליה [לו]: קא מתקיל לנהרין [זה יוצר תקלה, עיכוב, לנהר שלנו]! אמר להו [להם]: כרו בהדייהו טפי פורתא [העמיקו יחד איתם קצת יותר] ואז יהיה מספיק מים. אמרו ליה [לו]: קא יבשי פירין [הבורות שלנו מתייבשים] על ידי כך. כיון ששמע כך אמר להו [להם] לבני חרמך: זילו סליקו נפשייכו מהתם [סלקו את עצמכם משם] וסכרו את הדרך החדשה שעשיתם לנהר.

ד שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל משום דרכי שלום, ור' יוסי אומר שגזל גמור הוא. ומעירים: באוזלי ואוהרי [ברשתות ומלכודות]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the section dealing with priests who have become intoxicated with wine (Leviticus 10:8–11); the section of the lamps (Numbers 8:1–7); and the section of the red heifer (Numbers, chapter 19), as all of these sections are necessary for service in the Tabernacle.

§ The Gemara continues its discussion concerning the writing of the Torah: Rabbi Elazar says: The majority of the Torah was transmitted in writing, while the minority was transmitted orally, as it is stated: “I wrote for him the greater part of My Torah; they were reckoned a strange thing” (Hosea 8:12), meaning that the majority of the Torah was transmitted in written form. And Rabbi Yoḥanan says: The majority of the Torah was transmitted orally [al peh], while the minority was transmitted in writing, as it is stated with regard to the giving of the Torah to Moses on Mount Sinai: “For on the basis of [al pi] these matters I have made a covenant with you and with Israel” (Exodus 34:27), which indicates that the greater part of the Sinaitic covenant was taught orally.

The Gemara asks: And according to the other Sage, Rabbi Yoḥanan, as well, isn’t it written: “I wrote for him the greater part of My Torah”? How does he understand this verse? The Gemara answers: This verse is not a statement, but rather a rhetorical question expressing bewilderment: For did I write for him the greater part of My Torah? In that case they, the Jewish people, would be reckoned as strangers, meaning that there would be no difference between them and the nations of the world if everything was written down. Rather, the majority of the Torah must remain an oral tradition.

The Gemara asks: And according to the other Sage, Rabbi Elazar, as well, isn’t it written: “For on the basis of these matters I have made a covenant with you and with Israel”? How does he understand this verse? The Gemara answers: That verse, which indicates that the covenant was based on that which was taught by oral tradition, is stated due to the fact that it is more difficult to learn matters transmitted orally, but not because these matters are more numerous than those committed to writing.

Rabbi Yehuda bar Naḥmani, the disseminator for Rabbi Shimon ben Lakish, expounded as follows: It is written: “Write you these matters” (Exodus 34:27), and it is written later in that same verse: “For on the basis of [al pi] these matters.” How can these texts be reconciled? They mean to teach: Matters that were written you may not express them orally [al peh], and matters that were taught orally you may not express them in writing. The school of Rabbi Yishmael taught: The word “these” in the mitzva recorded in the verse “Write you these matters” is used here in an emphatic sense: These matters, i.e., those recorded in the Written Law, you may write, but you may not write halakhot, i.e., the mishnayot and the rest of the Oral Law.

Rabbi Yoḥanan says: The Holy One, Blessed be He, made a covenant with the Jewish people only for the sake of the matters that were transmitted orally [be’al peh], as it is stated: “For on the basis of [al pi] these matters I have made a covenant with you and with Israel” (Exodus 34:27).

§ The mishna teaches that the Sages enacted that a joining of courtyards [eiruv] is placed in an old house where it had regularly been placed on account of the ways of peace. The Gemara asks: What is the reason for this? If we say that it is to show respect to the owner of that house, but wasn’t it related about a certain charity box, which was fashioned for the benefit of the community and brought honor to the person in whose house it was placed, that initially it was placed in Rav Yehuda’s house, and afterward it was moved to Rabba’s house, and afterward it was transferred to Rav Yosef’s house, and afterward it was moved to Abaye’s house, and afterward it was moved to Rava’s house. This teaches that there is no issue here of respect, and that such items would ordinarily be moved from place to place.

Rather, say instead that the Sages instituted this enactment to avoid arousing suspicion. Since the eiruv had regularly been placed in a particular house, were it to be moved, people might think that the residents of the alleyway suspected that the owner of the house was stealing from them, and therefore they put it somewhere else.

§ The mishna teaches that the Sages enacted that the pit that is nearest to the irrigation channel that supplies water to several pits or fields is filled first on account of the ways of peace. It was stated that the amora’im disagree about the following issue: When people own fields along a river and they irrigate their fields with water that is redirected from it, who among them enjoys first rights to irrigate his field? Rav said: The owners of the lowermost fields drink the water, i.e., irrigate their fields, first. And Shmuel said: The owners of the uppermost fields drink the water first.

The Gemara explains: With regard to a case where the water flows on its own, everyone agrees that whoever wishes to irrigate may do so as he wishes. When they disagree, it is with regard to a case where they need to dam the river and irrigate through channels. Shmuel said: The owners of the uppermost fields drink the water first because they can say: We are nearer to the river’s headwaters. And Rav said: The owners of the lowermost fields drink the water first because they can say: Let the river go its natural way and after we take what we need, dam it as you please.

We learned in the mishna that the Sages enacted that the pit that is nearest to the irrigation channel that supplies water to several pits or fields is filled first on account of the ways of peace. This teaches that the party who is nearest to the water’s source enjoys first rights, and it supports Shmuel’s opinion and is difficult for Rav. Shmuel interpreted the mishna in accordance with the opinion of Rav: The mishna refers here to an irrigation channel that passes the mouth of the pit, so that the pit fills with water on its own, even without damming.

The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this? It is obvious. The Gemara answers: Lest you say that the owners of the other fields can say to the owner of the pit: Dam your pit as well so that water not enter it, and irrigate your fields in proportion [hindeza], just like the rest of us. The mishna therefore teaches us that the owner of the pit is not required to do this, and consequently his pit is filled first.

Rav Huna bar Taḥalifa said: Now that the halakha was stated neither in accordance with the opinion of this Sage, Rav, nor in accordance with the opinion of that Sage, Shmuel, whoever is stronger prevails. Since the halakha has not been decided, the court refuses to judge the case and leaves the claimants to settle the matter themselves, in the hope that the rightful party will exert himself and prevail.

Rav Shimi bar Ashi came before Abaye and said to him: Master, set a time for me to study with you. Abaye said to him: I have a set time for myself, and I cannot devote it to you. Rav Shimi bar Ashi said to him: Master, set a time for me at night, and we can study then. Abaye said to him: I have to bring water at night with which to irrigate my fields. Rav Shimi bar Ashi said to him: I will irrigate for Master during the day, and then Master can set a time for me at night to study with him. Abaye said to him: Very well; this is an acceptable arrangement.

What did Rav Shimi bar Ashi do? He first went to the owners of the uppermost fields, and said to them: The owners of the lowermost fields drink the water first, in accordance with the opinion of Rav. He then went to the owners of the lowermost fields, and said to them: The owners of the uppermost fields drink the water first, in accordance with the opinion of Shmuel. In the meantime, while the owners of the upper fields and the lower fields were arguing over who has first rights to the water, Rav Shimi bar Ashi dammed the river and irrigated Abaye’s fields. When he came before Abaye, the latter said to him: You have acted for me in accordance with two opposing opinions. And Abaye would not even taste the produce of that year because he thought that the water had reached his field in an unlawful manner.

It is related that there were certain residents of a place called Bei Ḥarmakh who went and dug a channel at the head of the Shanvata River in order to divert the water and allow it to circle their fields, and then they returned the water to the river further downstream. Those who owned fields further upstream came before Abaye, and said to him: This damages our river, as the water is not flowing as it once had. Abaye said to them: Dig a little deeper with them, and that should solve the problem. They said to him: If we do that, our pits will become dry. Once Abaye heard this he said to the residents of Bei Ḥarmakh: Go remove yourselves from there, and dam the diversion that you made for the river.

§ The mishna teaches: Taking animals, birds, or fish that were caught in traps belonging to another person is considered robbery on account of the ways of peace. And Rabbi Yosei says that this is full-fledged robbery. The Gemara comments: With regard to nets [uzlei] and woven traps [oharei],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר לה זילי וסליקו נפשייכו מהתם. פי' רש"י לבני חרמך קאמר וכן נראה הדין דלאו כל כמינייהו לאתקולי נהרא ור"ח ז"ל פי' לעילאי אמר לא תקבלו אריסות וחכירות באותו מקום וקי"ל דכל דאלים גבר ולישנא דגמרא הכי משמע דבהדי עילאי היה מדבר אביי.

הא דתרגם שמואל אליבא דרב באמה המהלכת על פי בורו. פירש שמורי הרב ז"ל שהיה הבור חפור שם מתחילה קודם שהעבירו שם האמה, שאם לא כן אכתי עשו לאי שלא כדין לתתאי שלא היה להם חפור שם בור שיתמלא מן האמה קודם שתגיע להם.

אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר. וכן פסקו הגאונים ז"ל ואף על גב דקיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני הני מילי היכא דלא אסתפקא להו בגמרא הילכתא כמאן אבל הכא דאסתפקו בהא הילכתא כמאן ואמרו מדלא איתמר בה בהדיא הלכתא כמאן כל דאלים גבר אנן נמי מספקא לא פסקינן אלא כמאי דאיתמר בה בגמרא, אבל רש"י ז"ל כתב דרב הונא בר תחליפא לא סבירא ליה הילכתא כשמואל בדיני. משמע דסבירא ליה דאנן דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני הכא נמי כשמואל עבדינן ועלאי שתו מיא ברישא, ולדידיה הא דלא טעמינהו אביי לכולהו פירי דההיא שתא אתי שפיר דהא עבדי להו לעלאי שלא כדין אבל אי סבירא ליה כל דאלים גבר אמאי לא טעמינהו. ואיכא למימר דמכל מקום דינא או כמר או כמר ומאן דעביד כתרוייהו מיגזל גזיל לחד מינייהו או לעלאי או לתתאי וכאותה שאמרו בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן ואסקא רב אשי לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. והא דאמר להו אביי לבני חרמך זילו סליקו נפשייהו מהתם פירש רש"י ז"ל לתתאי אמר להו דלאו כל כמינייהו לאתקוי נהרא, ולפי פירושו שפירש דרב הונא לא סבירא ליה הלכתא כשמואל אתי שפיר דאביי סבירא ליה דעלאי שו ברישא כשמואל ולאו כל כמינייהו דתתאי לאקולי נהרא. וראיתי בתוספות דאפילו למאן דאמר כל דאלים גבר לית להו לבני חרמק לאתקולי נהרא ולהוליכו דרך אחרת לסבבו סביב שדותיהן אלא אם ירצו סוכרין ומשקין ודיין בכך. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאבני באגא קאמר דליסלקו משום אם ירצו דמשום שדותיהן לא יניחו התחתונים את מסבתן דכל דאלים גבר, וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

בני בקעה שבאו קצתם לשנות במהלך הנהר עד שמתוך מעשיהם הנהר מתקלקל לחבריהם מוחין בידם מן הדין וזהו שאמרו בבני הרמך דאזול כרו בריש שניא והוא שם נהר ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא והענין הוא על דרך משל שהנהר היה הולך מדרום לצפון בצד רוח מזרחי ושדותיהם של בני הרמך לא היו עומדים על שפת הנהר מפני ששדות אחרים מצרנים להם לצד המזרח והיו שדותיהם פנימיים להם ושפת שדותיהם לשביל שבמערב שלא היה שם נהר והלכו לתחלת בקעה שלהם וחפרו בצד צפון ובצד מערב ובצד דרום והמשיכו הנהר באותם חפירות והיה הנהר בא מכח חפירתם ממקומו שברוח מזרח לצד צפון וממנו למערב ומשם היו משקין שדותיהם וממנו הולך לצד הדרום וחוזר במקומו למזרח והולך במקומו והתחתונים אין להם קפידא בזה שהרי משחזר הנהר למקומו הולך הוא ברגילות שלו אבל העליונים היו קובלים עליהם שמתוך שהמים אינן נמשכות יפה באותן החפירות חוזרות לאחוריהן ונכנסות לשדותיהן וכשאמרו להם להעמיק בחפירה עמהם כנגד שדותיהם שלא יכנסו המים לתוכם חששו לפסידא אחרת והוא שאמרו יבשי פירין ר"ל חריצין שלנו שלא ינבעו המים לתוכם ומתוך כך אמר להו לבני הרמך סליקו נפשייכו מהכא ר"ל שיסתמו חפירותיהן וכן פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום גאוני ספרד מפרשים שלעילאי אמר שיסלקו עבדותיהם משם ולא יקבלו שם אריסות דקיימא לן כל דאלים גבר ואין הדברים נראין:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי עוברי עבירה וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום אמר הר"ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בסוף פרק ה' משביעית אבל אזכור גם כן באורה הנה האשה שהתירו להשאיל מה שהוזכר לחברתה החשודה על השביעית לפי שהכלים אינם מיוחדים לעבירה לפי שנאמר פעמים יבקש הנפה לרקד בהם הדברים והרחיים לטחון בהם העקרים והסמים והתנור לאפות בו את הפת ולזה אם באה אליה ואמרה להשאיל נפה לרקד חטה או תנור לאפות בו לא תשאילנה כלום ואמרו אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה דבר מענין שביעית ואמנם זה מותר לפי שהעקר אצלינו רוב עמי הארץ מעשרים הם ולזה בוררת וטוחנת ומרקדת עמה ואמרו משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה הוא מקום ענין טומאה וטהרה וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו ממסכת טהרות והעקר אצלנו שהאוכלים כלם לא יטמאו אלא אחר ההכשר באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במסכת מכשירין ובעבור העקרים כלם התחייבה להפרד ממנה בעת שפיכת המים על הקמח לפי שהיא מקבלת את טומאה ויהיה עובר עבירה לטמא את התרומה ואפי' על העקר האחרון אשר הוא מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל לפי שזאת העיסה בה חיוב התרומה והיו קדש זרע זה עוד אמר שכל מה שזכרנו מהתרת ההשאלה אמנם על הספק והעזר למלאכתה אמנם זה מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית במרמה לבד כמו שאם נראה עובד אדמה נאמר אליהם יעזרכם השם או יצליח מעשיכם והדומה לזה ממה שיגיע לנו תועלת בהצלחת המעשה ההוא ושואלין בשלומן ואפי' ביום אידם:

אמר המאירי פירשו בירושלמי מתניתין בסתם אבל במפרש לא ר"ל אם שאלה אותם בהדיא נפה לנפות בה את הקמח וכברה לכבור בה את התבואה וריחים לטחון ותנור לאפות ושאל בה וסתמן לאו כפירושן כלומר שהרי אין תשמישם של כלים אלו אלא לאותם הדברים ותירץ שאני אומר נפה למיפזר בה מעות כברה למיכבר בה חול ריחים לטחון בהם סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ואם כן טעם היתר זה משום דאיכא למיתלי להיתרא ושמא תאמר אם כן למה אמרו מפני דרכי שלום והלא מן הדין הוא דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכדאמרינן במסכת ע"ז לא ימכור אדם לישראל החשוד על השביעית פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין שיכול לומר לשחיטה מכרתיה תירצו מגדולי הדורות שבמכירה כשהתירו לצורך עצמו של מוכר התירו הואיל ויש שם כדי לתלות כגון שהלוקח עשוי ליקח לשחיטה גם כן אבל שאלה שאין כאן צורך למשאיל כלל אלמלא מפני דרכי שלום לא התירו אף בדאיכא למיתלי אבל כל שאין לתלות אסור אף במכירה וכמו שאמרו אסור למכור להם כלים העשויים לעבודה כגון העול והמחרישה והמזרה וכל שכן שאסור להשאיל וכן יש לפרש שבמכירה נעשו הכלים של לוקח וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן אבל שאלה שעדין שם המשאיל עליהם הרי זה גורם למלאכה בשלו ואי לאו דרכי שלום אף בדאיכא למיתלי אסור ומקצת רבנים פירשו משנתנו בדליכא למיתלי וכנגד הירושלמי שהזכרנו ואעפ"כ משאלת דאע"ג דבמכירה אסור מכירה אין בה איבה שאין אדם עשוי למכור כליו אבל שאלה אי מימנעה איכא איבה ואע"ג דליכא למיתלי שרי ואף הירושלמי איפשר לפרשו לשיטה זו ר"ל להיות המכירה חמורה מן השאלה כלומר שלא אמרו להתיר אלא בסתם ובשאלה ולהודיע שמאחר שיש כאן איבה תולין בה אף על צד רחוק כגון אלו שהזכרנו אבל מה שאין בו צד איבה כגון מכירה אין תולין בו על צדדים רחוקים כאלו שאם כן אף מחרישה וחברותיה איפשר לתלות בהם לקצת דברים רחוקים אלא שכל שאין שם איבה אין תולין אלא בדברים המצויים וכן כתבנוה במסכת ע"ז:

אבל לא תבור ולא תטחן עמה שהרי נמצאת מסייעת בגוף העבירה משאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה וריחים ותנור ר"ל אפי' במפרש ולא עוד אלא שבוררת וטוחנת ומרקדת עמה ודבר זה לא בשביעית אלא כל השנים שאם תאמר שיש כאן סיוע לעוברי עבירה ומצד שהם חשודים על המעשרות אנו סומכין על מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרים הם ומאחר שכן מפני דרכי שלום ראוי לסמוך על טעם זה אבל משתטיל מים אסור שנמצא הקמח מוכשר וכשתגלגל תתחייב בחלה ונמצאת מסייעת לטמא את החלה שהרי עם הארץ ואשתו וכליו מטמאין ומשום חלין מיהא לא דקיימא לן מותר לגרום טומאה לחלין שבארץ ישראל אלא משום חלה אתי עלה:

מחזיקין ידי גויים בשביעית פירשו בגמרא לא לסייעם במלאכה אלא לומר להם הוחזקו כלומר כשיראו אותם עובדי אדמה אומרין להם שיוחזקו בכך מאת השם או שיצליחם בכך וכיוצא בזה הואיל ואין בה עבירה אצלו ושואלין בשלומן של גוים אפי' ביום אידם שהוא באדיקותו בעבדת האלילים ואפי' בהזכרת השם וכמו שכתבו גדולי הרבנים שהשלום שמו של הב"ה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ומערבין בבית ישן וכו' פי' בני החצר שהיו מערבין ביניהן והיו רגילין לתת עירובן בבית אחד אל ישנו ויתנוהו בבית אחרים אלא בבית ישן שהורגלו לשומו. ומפרש בגמ' משום חשדא שבני אדם הנכנסים שם באותו חצר ואין רואין עירובן בבית הרגיל להן יחשדום שהן מטלטלים בחצר בלא עירוב ואתי לאינצויי בהדייהו:

בור הקרוב לאמה וכו'. פי' אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות והיו עושין בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ותקנו חכמים שימלאו הבורות שבשדות העליונות הקרובות למוצא המים ואח"כ ימלאו התחתונות מפני דרכי שלום שלא יעשו מריבה:

איתמר בני נהרא רב אמר תתאי שתו מיא ברישא ושמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא פי' שדות העומדות על שפת הנהר ומסתפקין ממימיו רב סבר התחתונים ישקו תחילה ושמואל סבר העליונים ישקו תחילה במיזל כ"ע לא פליגי פי' אם אינן סוכרים את הנהר אלא הנהר הולך כפשוטו והן דולין ומשקין והנהר מושך כדרכו כ"ע לא פליגי שכל הרוצה לדלות ידלה כי פליגי במיסכר ואשקויי פי' שאין מי הנהר מספיקין לכולן אם יניחוהו ללכת כדרכו ורוצים העליונים לסוכרו שלא ירדו המים למטה ולהמשיך מי הנהר על ידי נגרים קטנים לתוך שדותיהן והתחתונים מעכבין עליהם לומר אל תסכרהו עד שנשקה אנחנו תחילה שמואל אמר [עילאי] שתו מיא ברישא דאמרי אנן קדמי' טפי ורב אמר תתאי שתו מיא דאמרי נהרא כפשטי' ליזיל. תנן בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום ק' לרב תרגמה שמואל אליבא דרב באמה המהלכת ע"פ בורו מים שמתמלא מאליו בדרך הילוכו ואין צריך לסכור הנהר אי הכי מאי למימרא פשיטא מ"ד מצי אמרי ליה מיסכר ואשקיה בהגריזא קמ"ל פי' הייתי אומר שיאמרו לו התחתונים הסכיר פי בורך ומלא מן הנהר כמונו כפי מה שיעלה לך במזלך:

אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ולא כשמואל כל דאלים גבר:

מצודות חיות ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום פי' מדאורייתא עד דלא אתי לידיה לא קנייה הילכך כל הקודם זכה ואע"פ שהוא בתוך מצודתו אבל מפני דרכי שלום דלא ליתו לאינצויי תקנו חכמים שיהיה בהן גזל וקנאתם בעל המצודה ור' יוסי אומר גזל גמור יש בהן ואוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי כי פליגי בלוחי וקוקרי. פי' אוזלי ואוהרי הן מצודות שיש להן תוך והלכך מודה ת"ק דקנה כליו שכל שבכליו של אדם קונה לו וגזל גמור הוא אבל לוחי וקוקרי הם מצודות שאין להן תוך שאין לומר שם כליו קנה:

תוס' בד"ה שיפורא לפי כו' דחזן הכנסת היה מניחו בראש גגו ועוד דרבי יהודה כו' עכ"ל ר"ל דהיה החזן מניחו בראש גגו ולא הוציאו מביתו ועוד דרב יהודה היה בפומבדיתא כו' ובודאי בכל עיר היה להם שופר לתקוע בע"ש ואותו דפומבדיתא בבית רב יהודה לא בא למחוזא לבית רבא אבל בשופר של נדבה ניחא שבא מעיר לעיר לריש בית מתיבתא כמ"ש לקמן וק"ק דאי נמי טעמא דעירוב משום כבוד של בעה"ב הוא בשופר נדבה מאי כבוד שייך ביה כיון שהכל יודעין שמניחין אצל ריש מתיבתא וק"ל:

בד"ה במיזל כ"ע לא פליגי אפילו בנהר קטן שמימיו פוסקין כו' עכ"ל דבנהר גדול שאין פוסקין מימיו מלתא דפשיטא הוא שכל הרוצה לדלות ידלה וק"ל:

ע"ב ופ' נרות כו'. פרש"י בפ' בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק עכ"ל ק"ק אמאי לא נקט נמי שאר עבודות תמידים כגון פרשח תמיד שבודאי בו ביום ג"כ התחילו וק"ל:

רובה בכתב ומיעוט כו' פרש"י רובה בכתב רוב התורה כו' בכלל ופרט וג"ש כו' ומיעוטה ע"פ שאין רמז כו' למשה נאמר ע"פ עכ"ל ולא ידענא לפי זה מאי פליג ר' יוחנן וקאמר רובה ע"פ כו' דהא ודאי מיעוטים הן אלא לגבי כלל התורה עם מה שנדרש במדות ואפשר דע"פ מיקרי גם מה שחידש כל חכם שבדורו כמ"ש במדרשות ולולי פירושו נראה דכל מה שיוצא במדרש המדות מקרי בע"פ כמו שאמרו בג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ער משה ותו לא מידי ודו"ק:

הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי כו' לכאורה מהני קראי אינו מוכח אלא שיש דברים בכתב ויש דברים בע"פ אבל מה שאי אתה רשאי כו' אינו מוכח מנייהו וי"ל דמהאלה דכתיב בכל חדא דייק ליה וכדמייתי מתנא דבי ר"י וחדא מנייהו נקט תנא דבי ר"י:

אר"י לא כרת הקב"ה ברית עם כו'. שנאמר כי על פי הדברים גו' יש לדקדק מלשון כי דמשמע נתינת טעם הוא אכתוב לך את הדברים גו' וי"ל לפי שהשכחה מצויה בדבר שבע"פ אם לא שזכרון דברים שבכתב וכמה דברים שיוצאים מרמז שבכתב ולהכי קאמר לכך כתוב לך את הדברים משום שעל דברים שבע"פ כרתי אתך ברית ואי אפשר שיעלה זכרונם על לבך כ"א בתורה שבכתב וק"ל:

ד"ה אלא משום חשדא פי' ר"ת וכו'. משום דהוקשה לו דלפי' רש"י דפירש שיחשדו בני חצר שמטלטלין בלא עירוב מאי מפני דרכי שלום שייך הכא וק"ל כך מצאתי:

ד"ה סליקו נפשייכו וכו' ולא דמי לרב ושמואל כלל. ר"ל דהכא לא שייך לומר כל דאלים גבר דהרי הכא לא היו התחתונים לוקחים המים בחזקה אלא אדרבה היו גורמים שיתרבו המים למעלה וצפה המים דרך שדותיהם בהסבתם שהסיבו דרך הנהר ואין מימיו קלים לרוץ וק"ל:

רש"י בד"ה כרו ברישא כו' ונפל לתוך הנהר כזה כצ"ל:

תוס' בד"ה לא כו' שלא על פיו עשה כו'. נ"ב ודומה לזה מיתת אבנר והבן:

גמ' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ כו'. ב' מיעוטי דהאלה קדריש ופירושו כי ע"פ הדברים וכו' ואותן אי אתה רשאי לאומרו בכתב לכן כתוב לך את אלו שלא תשכחם:

גמ' באמה המתהלכת כו'. לרב אמאי לא תני במתני' נמי בני נהרא תתאי שתו מיא ברישא מפני דרכי שלום היכא שאינה מתהלכת ע"פ בורו ואולי לרב מדינא תתאי שתו מיא ברישא מטעמא דנהרא כפשטיה ליזיל (ד) ולשמואל מדינא אין לאחד קדימה על חבירו וכל אחד יכול לעכב על חבירו ואתו לאינצויי לזה ראו והתקינו ובאמה המתהלכת תקנו לרב מפני דרכי שלום שלא יאמרו לו סכיר מוסכר אף על גב דמדינא נמי נהרא כפשטיה ליזל וזה הבור היתה כרויה ועומדת כבר לכאורה מ"מ שמא מצד הדין היה כל אחד מצי לעכב על חבירו:

גמ' כבי תרי עבדית וכו'. וה"ה דהומ"ל דלא כמאן עבדית לי רק כיון דלזה אמר עילאי שתו כשמואל ולזה תתאי כרב ואמר כבי תרי עבדית ור"ל כרב דעילאי לא שתו וכשמואל דתתאי לא שתו:

ברש"י בד"ה אילימא משום כבוד כו' ורב שרירא גאון פירש כו'. לפירוש רב שרירא אינו מתוור כ"כ אף משום כבוד מ"מ בשיפורא צריך לינתן ביד ראש הישיבה באיזה מקום שיהיה:

בתוס' בד"ה במיזל כו'. קשה להו בדיש מים לשתות כולן פשיטא:

בתוס' בד"ה כבי תרי כו' ול"ד כו'. וה"ה דהומ"ל דאביי ס"ל הלכתא כשמואל בדיני או כתבו זה לאי נמי שבדבור הקודם או לפירוש ר"ח בסמוך ד"ה סלוקי דלאביי גופיה ס"ל נמי כל דאלים גבר:

בתוס' בד"ה לא טעמינהו כו'. אלא מפני דרכי שלום וכיון שכבר נעשה אין כאן משום דרכי שלום לאסור הפירות:

בתוס' בד"ה סלוקי וכו' שהרי להן היה מדבר דאמרו לו קא יבשן פירי. י"ל לפירוש רש"י דבני חרמך אמרו אם יכרוה עילאה בסוף שדותיהן יארע לפעמים כשלא יתברכו מימי הנהר שלא ינבעו המים לחריצין שלנו שאינן עמוקין כ"כ [וקא יבשן פירי] והשיב להם סלוקי כו' שאינכם יכולין לעכב זאת על ידן אולם ממ"ש בפרש"י אמר להו אביי לבני בי חרמך משמע דאמרי ליה קא יבשין הוא מדברי עלאי:
בסה"ד ולא דמי לדרב ושמואל כלל. דכאן היה ענין אחר כלל שעילאי צועקים על בני חרמך שלמטה מהם שגורמין שיציף שדותיהן כשמימי הנהר מרובין שוטף המים דרך שדותיהן מפני עקמומית מסיבתן כזה חרמך עלאי עיין על כוונת רש"י באיך ומה ציורו ודו"ק:

גמרא ההיא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף כו'. כצ"ל וכדמשמע מפרש"י וע"ע מגילה (ז ב) בפרש"י ד"ה אי חקלאה. וכ"ה בע"י:

שם הנהו בני בי הרמך. כצ"ל בה' כי כ"ה גי' הערוך. וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש במו"ק (ס"ד ד) ובגמרא שם ג"כ ט"ס. ויל"פ בני הרמכים דאחשורוש שהוא שם היחס להרצים או להרוכבים למקום מולדתם ועמש"כ במגילה (יח):

רש"י ד"ה רוב בכתב. במדרש הכתוב כו'. כ"ה בע"י:

תד"ה והשתא. א"נ הכא כו'. והרא"ש כתב בשם ר"ח משום דשמואל תרגמא להא דרב כו'. וצ"ע דבב"מ (קז) איתא ג"כ כזה ואפ"ה פסק שם כשמואל:

גמ' תורה רוב בכתב. עי' בבאר שבע הוריות פ"א בד"ה אבל בדבר שהצדוקים מודים בו:

רוב בכתב ומיעט בע"פ. פירש"י הנלמד מגז"ש וק"ו הכל בכלל כתב. והל"מ שאין להם שום רמז היינו בע"פ ופשיטא שהם מיעוטא דמיעוטא ואיך אמר רוב בע"פ וי"ל ע"פ ש"ס תמורה ט"ז ע"א אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז"ש ודקדוקי סופרים נשכחו והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו. ולעיל מיני' פליגי איכא למ"ד שלשת אלפים הלכות נשכחו ואיכא מ"ד ג' מאות ואותן לא הוחזרו כיון שאינו ע"י פלפול ק"ו וגז"ש והרי ה' חטאת מתות מהם ועדיין נשכח. נמצא למ"ד ג' מאות הרי רובא בכתב שיש אלף ושבע מאות ק"ו וגז"ש ולמ"ד שלשת אלפים רובא בע"פ:

לא כרת הקב"ה ברית וכו' שנאמר כי ע"פ הדברים וכו'. פי' לפי מ"ש תוס' ד"ה אתמוהי וכו' דמשו"ה לא נכתב תורה שבע"פ שלא יעתיקום או"ה א"כ הכי קאמר כתב לך את הדברים האלה ולא איכפת לי אם יעתיקום או"ה כי ע"פ הדברים כרתי ולא על אותן שבכתב ע"כ אין קפידא כל כך אם יעתיקום וכתב ריטב"א טעם שלא יאמר בע"פ דברים שבכתב משום שבע"פ אין הרגש בחסירות ויתירות ואותות משונות וכבר כתבתי לעיל ונועם דבריה שבע"פ אינם רשאין לכותבן כי א"א לכתוב שלא יפול ספק במשמעותו אך השומע מפה לאוזן יבין דבר על בריו ורגיל אני לומר במתני' דמס' אבות אל תאמר דבר שא"א לשמוע שסופו להשמע יש בו ב' פירושים י"מ אל תאמר בקיצור שא"א להבין עד שיעיינו היטב וסופו להשמע אל תאמר כן אלא ברר דבריך ויש מפרשים דבר שאי אתה רוצה שיהיה מובן לכל השומעים אל תאמר אפי' ברמז שתחשוב שלא ישמעהו ובאמת סופו להשמע ונגלה סודך ע"כ השתיקה יפה, הנה המשנה סובלות ב' הפירושים. והתנא עבר על דברי עצמו שהרי אמר דבר בלשון מסופק ולא בירר דבריו היכן דעתו נוטה אך התנא שנה משנתינו בעל פה לתלמדיו ומתנועתו ומנגינתו הבינו כוונתו על בוריו בלי ספק כלל, אך ע"י שנכתבה המשנה נפל ספק בכוונתו. נמצא ע"י הכתיבה נתרבו הספיקות אלא מפני תגבורת השכחה בעו"ה והיה נשכח לגמרי ואפי' ספק לא הוה ידעינן התירו לכתוב ועכ"פ ידעינן הספיקות אבל לא הלכה ברורה:

מערבין בבית ישן. עיין פי' משנה לרמב"ם דפי' דאותו הבית לא יהיב פת ואתי לאינצויי מחמת פסידא ועיין מגילה כ"ד ע"א פירש"י ד"ה דקא עביד בחנם. משמע היכי דליכא משום כבוד וגם לא הפסד ממון לא שייך אינצויי. והנה בש"ס אמר משום חשדא. פי' תוס' שגנב מפת עירוב וקשה קצת למה לא יאמרו בהיפוך שהוא הוציא מהבית ולא ניחא בטירחת שמירת הבית וצ"ל דז"א שהרי נשכר שאינו צריך ליתן פת ומהיכי תיתי יוציאוהו מביתו. ואמנם לכאורה כיון דהוה כעין שכירות שהשכירו ממנו ביתו בשכר פת העירוב והשכירו סתם בלי קביעת זמן א"כ ממילא אינם יכולין לחזור בו גם בלי טעם דרכי שלום וצ"ל דמיירי אפי' רוצים ליתן לו הפסדו ואפ"ה אסור משום דרכי שלום ושפיר איכא חשדא כיון דכ"ע יודעי' שאינם יכולין לשנות אלא א"כ משלמין לו הפסדו ונמצא השותפין נפסדין ואי לאו שגנב הוא מפת העירוב לא היו מכניסין עצמם להפסד. ועיין בכנה"ג או"ח סי' שס"ו דנראה לו דוקא הכא דרווחא דאית לי' ממילא איכא משום דרכי שלום אבל מי שמינה אחד על דבר ושילם לו שכר מממונו מצי למימר עכשיו אני רוצה להנות אחר משלי וסברא נכונה היא אלא לעיל מיני' כ' בשוחט הממונה אין לסלקו אם לא נמצא עליו פסול. צ"ל דאינו מקבל פרס מהצבור אלא שהוא ממונה על השחיטה והקצבין משלמים לו מכל בהמה אבל אי היה משתלם מהציבור יכולין לומר עד עתה היינו מהנים לך מקופת הקהל עכשיו יהנה אחר וצ"ע:

ולא טעמינהו אביי להני פירי. עי' תוס' ובחי' תורה פ' תולדות אמרתי עבדי יצחק חפרו באר עשק ושטנה ושוב לא רבו וקראו רחובות ויעל יצחק משם באר שבע. וצ"ע כיון שהרחיב ה' מ"ט ויעל משם. והנה הרמב"ן פ' תולדות כתב ריב הרועים שאמרו לנו המים פי' שמי הבארות הוא מתמצית הנחל וע"י הבארות ייבש הנחל. ואפשר לומר עבדי חפרו באר לעילא ובאר לתתא א' עשק וא' שטנה ושוב חפרו באמצע ואמרו לתתאי תתאי קודם ולעילא אמרו עילאי קודם ועי"ז לא רבו על האמצעי והי' רחובות ויעל יצחק משם באר שבע כמו אביי שלא רצה להנות מהני פירי:

מצודות חי' ועופות ודגים וכו'. עיין תוס' שהקשו מפרק לא יחפור ותי' שאני התם דפסקו לחיותא פי' אע"ג דלא קיי"ל כר"ה התם ולא חיישירן לדפסקו חיותא מ"מ הכא הוה נמי גזל מדרכי שלום מצרפין נמי פסקו לחיותי' דהוה גזל גמור. והא דלא תי' תוס' שאני התם דיהיב סיארי' דר"מ בתוס' רפ"ג דקדושין פי' שהטריח להמציא הדגים לשם וע"ש במהרי"ט בחי' רי"ף שכתב לאו בטירחא תלי' מילתא אלא כל שהוא בתחבולותיו המציא ההפקר לכאן אינו מן הדין שיבוא אחר ויאכל יגיעתו ע"ש וא"כ ה"נ ע"י לחי וקוקרי דיליה המציא הדגים לכאן וע"י נוקפו בראש המציא הזיתים תחת האילן והוה כמו יהבי' סיארי' ואפ"ה לא הוה אלא גזל מפני דרכי שלום עכצ"ל התם נוסף נמי פסק לחיותא. והתם פסק לא יחפור ופ"ק דקדושין הקשו לר"ת דס"ל עני מהפך בהפקר ובא אחר ונוטלו אפי' רשע לא הוה ותי' התם לא הוה כמהפך בהפקר כיון שגם במקום אחר ימצאו דגים (והיינו כשיטת ר"מ הנ"ל דלרש"י מיירי בדג גדול ידוע דלא שייך זה התי') ולא תירצו בקיצור שאני התם דפסק לחיותא דאין לומר דהאי שינוי' דתוס' ס"ל דכיון דלא קיי"ל כר"ה ולא חיישינן לפסקי' חיותא תו לא חזי לאצטרופי א"כ קשה קושי' תוס' דשמעתין וקושי' זו כבר עמד עלי' בשו"ת חו"י ובתשובות הארכתי. והעיקור איכא כאן ד' מדריגות בהפקר שא"א למצוא במקום אחר אפי' רשע לא הוה ומותר לכתחלה לר"ת. ב' במקח וממכר וא"נ הפקר שאפשר למצוא במקום אחר כמו דגים הוה נמי רשע אבל גזל לא הוה. ג' והיכי שהוא יגע להמציא ההפקר כגון לחי וקוקרי דשמעתין או מוקף בראש הזית הוה גזל מפני דרכי שלום. ד' אם אומנתו בכך ופסקי' לחיותי' הוה גזל גמור ומש"ה התם אע"ג דידעי תוס' דיהבי סיארי וגם פסקי' לחיותי' מ"מ קשי' להו אי ס"ד אפי' רשע לא הוה אינו מן הדין להעלות כ"כ מדרגות עד שתירצו שיכולין למצוא דגים במקום אחר והוה רשע ואי יצורף לזה יהבי' סיארי' ופסקי' לחיותי' הוה גזל גמור:

אתמוהי קמתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו עיין מה שפירשו התוס' ועיין מ"ש הסמ"ג בהקדמתו ודוק בדבריו ז"ל:

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וכו' הרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב דף צ"א הקשה ממ"ש פ' בא לו ומסיק בצ"ע ועמ"ש אני הדל על דבריו בקונטרי' שיורי ברכה סי' מ"ח בס"ד:

ופרשת שתויי יין. לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא: ופרשת נרות. בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק: ופרשת פרה אדומה. לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה: רוב בכתב. רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למידרש בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן: ומיעוטה על פה. שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמר על פה: כי על פי וגו'. על שבעל פה נכרת ברית אלמא איהי הואי רובא: אתמוהי מתמה. וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו: כתיב כתוב לך. אלמא נכתבה: וכתיב ע''פ. אלמא לא נכתבה: דברים. שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה: ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת: אילימא משום כבוד. של בעל הבית: והא שופר. של תקיעת ע''ש דמעיקרא הוי בי רב יהודה שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא ולבסוף כשנפטר ומלך רבה נתנוהו בביתו ובתר רבה מלך רב יוסף והדר מלך אביי והדר מלך רבא ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו שיפורא שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה כמו י''ג שופרות היו במקדש (שקלים דף ח): משום חשדא. הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב: בני נהרא. שדות שעל שפת הנהר: במיזל כ''ע לא פליגי. אם אינן סוכרים את הנהר אלא דולין והולכים והנהר מושך כפשטו כ''ע לא פליגי שכל הרוצה לדלות ידלה: כי פליגי במיסכר ואשקויי. שאין בו כדי לדלות כולן יחד ורוצין העליונים לסוכרו שלא ירדו המים למטה ולהמשיך הנהר דרך נגרים קטנים עד שישתו כל שדותיהן ותחתונים מעכבין עליהם אלא א''כ נשקה אנחנו תחילה: הקרוב לאמה. היינו עילאי: באמה המתהלכת ע''פ בורו. שמתמלא מאיליו כדרך הילוכו ואין צריך לסכור הנהר: סכר מיסכר. פי בורך שלא ירדו המים לתוכו שממעט משיכת הנהר: ואשקי בהנדזא. אוינטור''א כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו כמו דמהנדזי להדדי בשחיטת חולין (דף מג.): כל דאלים גבר. ולית ליה דהלכתא כשמואל בדיני: לותבן מר בעידנא. יושיבני אדוני ללמוד בעת קבוע: לדידי. לגירסא: תתאי שתו ברישא. ואין אתם רשאין לסוכרו: כבי תרי. רב ושמואל: חרמך. שם העיר: שנוותא. שם הנהר: כרו ברישא דשנוותא ואהדרוה בשלהי נהרא. רצו להקיף את שדותיהן במי הנהר וכרו מלמעלה לשדותיהן לצד ראש העליון של הנהר והסיבו מקצתן סביב שדותיהן ובסוף שדותיהן הסיבוהו עד שחזר ונפל לתוך הנהר (כזה): קא מתקיל לנהרין. נהר שלנו נתקל מפני שהסיבוהו ואינו נמשך מהר וצפין המים דרך שדותינו שכן דרך הנהר המיסב אין מימיו קלין לרוץ מפני העקמומית: כרו בהדייהו טפי פורתא. העמיקו המים אצלכם בראש המסיבה כדי שישטפו המים במרוצה: קא יבשי פירין. אם נעמיק ייבשו חריצין שלנו כשלא יתברכו מימי הנהר יעמיקו המים ויחדל הלחלוחית ולא ינבעו המים לחריצין שיש לנו: פירין. כמו פירא דכוורי (כתובות דף עט.): אמר להו. אביי לבני חרמך: סליקו נפשייכו. וסתמו את מסיבתכם: אוזלי. רשתות של חוטין שיש להם תוך: אוהרי. של גמי יונקייר''ש בלע''ז:

אתמוהי קא מתמה. במדרש (שמות רבה פ' תשא) אמרינן כמו זר נחשבו שעובדי כוכבים כתבו את התורה ואם היה נכתב הכל לישראל היו עובדי כוכבים הכל כותבין ולהכי קאמר רחמנא אכתוב לו רובי תורה והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים ובקונטרס פירש בענין אחר: שיפורא. לפי מה שפי' בקונט' שתוקעין בע''ש קשה דבסוף פ' במה מדליקין (שבת דף לה:) משמע דחזן הכנסת היה מניחו בראש הגג ועוד דרב יהודה היה בפומבדיתא ורבא במחוזא אלא נראה כלשון אחר שפירש שופר שבו נותנין נדבה לתלמידים: אלא משום חשדא. פירש ר''ת שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם אבל בשיפורא ליכא חשדא שיודעין שמניחים אצל ריש מתיבתא לחלק לתלמידים: במיזל כולי עלמא לא פליגי. אפילו נהר קטן שמימיו פוסקין כל הרוצה לדלות ידלה כיון שמושך הנהר כפשטו: והשתא דלא איתמר כו'. לית ליה הא דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מט:) הלכתא כשמואל בדיני וכרב באיסורי א''נ הכא מסתבר טעמא דרב אע''ג דדחקינן מתניתין אליביה: כבי תרי עבדת לי. והוא סבר כיון דאמר כל דאלים גבר יכול להערים עליהם ולא דמי דמה נפשך מיצעי לא שתו ואעילאי ותתאי הוא דשייך כל דאלים גבר: לא טעמינהו להודיע שלא על פיו עשה ושמא מכרם דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא: סליקו נפשייכו מהכא. פי' ר''ח דלעילאי אמר שאין יכול למחות בהן משום דכל דאלים גבר וקצת משמע כן שהרי להן היה מדבר ומ''מ נראה כפירוש הקונטרס דלבני חרמך היה מדבר שיסתמו את מסיבתם ולא דמי לדרב ושמואל כלל: מצודות חיות ועופות כו'. ולא דמי למרחיקין מצודות הדג מן הדג דפרק לא יחפור (ב''ב דף כא:) דהתם אומנתו בכך ומן הדין הוא שירחיק משם דא''ל קא פסקת לחיותי אבל הכא דאין אומנתו בכך לא הוי גזל אלא מפני דרכי שלום:

גיטין ס ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ס - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד