גיטין ס ע"א

מִי קוֹרְאִין לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתָא וְשַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר לֵיהּ אַחֲרֵיהֶן קוֹרְאִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְמוּנִּין פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר וְאַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָם פַּרְנָסִים עַל הַצִּיבּוּר וְאַחֲרֵיהֶן בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶן מְמוּנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת וְכׇל אָדָם
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִיל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ מַהוּ לִקְרוֹת בְּחוּמָּשִׁים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּצִיבּוּר לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא וּפַשְׁטוּהָ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסַר יְרִיעָה אַחַת אֵין קוֹרִין בּוֹ
וְלָא הִיא הָתָם מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ הָכָא לָא מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵין קוֹרְאִין בְּחוּמָּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר
וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הַאי סֵפֶר אַפְטָרָתָא אָסוּר לְמִקְרֵי בֵּיהּ בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא דְּלֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב
מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר לְטַלְטוֹלֵי נָמֵי אָסוּר מַאי טַעְמָא דְּהָא לָא חֲזֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ וְלָא הִיא שְׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי וּשְׁרֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ
דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מְעַיְּינִי בְּסִפְרָא דְאַגָּדְתָּא בְּשַׁבְּתָא וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה מַהוּ לִכְתּוֹב מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה כֵּיוָן דִּמְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה כּוֹתְבִין אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאִידְּבַק אִידְּבַק
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה כֵּיוָן דַּחֲתוּמָה נִיתְּנָה אֵין כּוֹתְבִין אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר כָּתְבִינַן אֲמַר לֵיהּ אֵין כּוֹתְבִין וּמָה טַעַם לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין
אֵיתִיבֵיהּ אַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי בְּאָלֶף בֵּית
אֵיתִיבֵיהּ כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא אֵימָא כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא
אֵיתִיבֵיהּ כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב רוֹאֶה בַּטַּבְלָא וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא מָה הוּא כָּתוּב בַּטַּבְלָא אִם שָׁכַב אִם לֹא שָׁכַב הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּסֵירוּגִין
כְּתַנָּאֵי אֵין כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִים מוּתָּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּבְרֵאשִׁית עַד דּוֹר הַמַּבּוּל בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה שֶׁנֶּאֱמַר אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה שֶׁנֶּאֱמַר לָקוֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת
וְאִידַּךְ נָמֵי הָכְתִיב לָקוֹחַ הָהוּא לְבָתַר דְּאִידְּבַק
וְאִידַּךְ נָמֵי הָכְתִיב בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי הַהוּא דְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אִיקְּרִי מְגִילָּה דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רוֹאֶה וָאוֹמַר אֲנִי רוֹאֶה מְגִילָּה עָפָה
אִי נָמֵי לְכִדְרַבִּי לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁמֹנֶה פָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם בּוֹ הַמִּשְׁכָּן אֵלּוּ הֵן פָּרָשַׁת כֹּהֲנִים וּפָרָשַׁת לְוִיִּם וּפָרָשַׁת טְמֵאִים וּפָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִים וּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

אחריהן [אחר כהן ולוי וישראל] את מי קוראין?

כלומר: האם יש איזה סדר לקרואים שאחריהם, משום דרכי שלום?

לא הוה בידיה [לא ידע רבי חלבו להשיב].

אתא רבי חלבו ושייליה [בא רבי חלבו ושאל] לרבי יצחק נפחא את השאלה שנשאל:

אמר ליה רבי יצחק נפחא לרבי חלבו:

אחריהן קוראין לתלמידי חכמים הממונים פרנסין על הציבור.

ואחריהן לתלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הציבור, ואלו מי ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומרים אותה. ^[1]

ואחריהן לבני תלמידי חכמים, שאבותיהן ממונים פרנסין על הציבור, ומשום שיש בזה כבוד לאבותיהם. ^[2]

ואחריהן לראשי כנסיות, ולכל אדם. ^[3]

שלחו ליה בני גליל שליח לרבי חלבו לשואלו:

מהו לקרות בחומשים [הם כתובים כספר תורה, ^[4] אלא שמחולקים לחמשה חומשים], בבית הכנסת בציבור?

לא הוה בידיה של רבי חלבו להשיב.

אתא רבי חלבו שייליה [בא רבי חלבו ושאל] לרבי יצחק נפחא את השאלה שנשאל, ואף הוא לא הוה בידיה [לא ידע מה להשיב].

אתא רבי חלבו שאיל שאלה זו בבי מדרשא [בבית המדרש]; ופשטוה מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ספר תורה שחסר יריעה אחת, ^[5] אין קורין בו; וכל שכן כשאינו אלא חומש אחד שאין קורין בו.

ודוחה הגמרא את הראיה: ולא היא!

התם בספר תורה שחסר בו יריעה אחת, מחסר הוא במילתיה, כלומר: קוראין לו "ספר תורה" והרי חסר הוא.

אבל הכא בחומשים לא מחסר במילתיה, לפי מה שנקראים הם "חומשים", אין בהם חסרון.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קורין בחומשין בבית הכנסת, משום כבוד ציבור, שלא יאמרו שאין להם ספר תורה שלם, וזה גנאי להם. ^[6]

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא [ספר שכתובין בו ההפטרות], אסור למקרי ביה בשבת [אסור לקרוא בו בשבת].

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דלא ניתן ליכתב פחות מספר אחד שלם לעצמו. ^[7]

בר רב אשי אמר: לטלטולי בשבת נמי אסור.

מאי טעמא?

דהא לא חזי למקרי ביה [שהרי אינו ראוי לקרות בו].

ודוחה גמרא: ולא היא!

שרי לטלטוליה ^[8] ושרי למקרי ביה [מותר לטלטלו ומותר לקרות בו] -

ומשום דהרי מצינו לרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דמעייני תרוייהו בספרא דאגדתא [ספר אגדה] בשבתא -

והא לא ניתן ליכתב, שהרי אסור לכתוב תורה שבעל פה, ^[9] ואיך קראו בו!?

אלא בהכרח, כיון דלא אפשר שלא ייכתבו, שנתמעט הלב והתורה משתכחת; הרי שעל זה נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ואם כן הכא נמי בספר דאפטרתא, כיון דלא אפשר שיכתוב כל ציבור וציבור ספר שלם מן הנביאים שאין יכולת בידם, הרי שעל זה נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ^[10]

בעא, שאל מיניה אביי מרבה:

מהו לכתוב מגילה לתינוק שכתוב בה פרשה אחת או שנים מן התורה, כדי להתלמד בה? ^[11]

תיבעי, יש להסתפק ספק זה, הן למאן דאמר: "תורה מגילה מגילה ניתנה", כל פרשה שהיה משה שומע מן הקב"ה היה כותבה, וכשנשלמה התורה כולה, חיברן משה בגידין, ותפרן.

ואף תיבעי למאן דאמר: "תורה חתומה [גמורה ומסויימה ושלימה] ניתנה", כלומר: עד שלא נאמרו כל הפרשיות כולן, לא היה משה כותבן, אלא משמרן בעל פה, ואך כשנשלמו כל הפרשיות, כתב משה את התורה כולה כאחד. ^[12]

ומפרשת הגמרא כיצד תיבעי למאן דאמר: "תורה מגילה מגילה ניתנה":

האם נאמר: כיון דבתחילה מגילה ^[13] מגילה ניתנה, אם כן אף היום כותבין אותן מגילה מגילה. ^[14]

או דילמא: כיון דאידבק אידבק, מאחר שנדבקו כל הפרשיות, שוב אין כותבין אלא את כל התורה כולה כאחד.

וכיצד תיבעי למאן דאמר: "תורה חתומה ניתנה":

האם נאמר: כיון ד"תורה חתומה ניתנה", אין כותבין. ^[15]

או דילמא: כיון דלא אפשר, כתבינן.

אמר ליה רבה לאביי: אין כותבין! ומה טעם? לפי שאין כותבין. ^[16]

איתיביה לרבה שאמר אין כותבין:

והרי שנינו גבי הילני המלכה: אף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה; הרי שכותבין אפילו פרשה אחת. ^[17] אמר תירץ רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי:

לא כתבו את הפרשה בטבלא כמות שהיא, אלא באל"ף בי"ת בלבד, כלומר: בראשי תיבות. ^[18]

איתיביה מהא דתניא בברייתא:

כשהוא הכהן כותב פרשה לסוטה למוחקה על המים, הרי זה רואה בטבלא שעשתה הילני המלכה, וכותב מה שכתוב בטבלא, אם כן משמע שהיה כתוב על הטבלא את הפרשה כמות שהיא!?

ומשנינן: אימא: כמה שכתוב בטבלא, כלומר: שעל פי ראשי התיבות שהיה כתוב בטבלא היה הכהן כותב.

איתיביה מברייתא ששנינו בה בהדיא: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא "אם שכב, אם לא שכב"!? ^[19]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן בסירוגין, כלומר: בתחילת כל פסוק היה כתוב תיבה שלימה, ואחר כך בראשי תיבות. ^[20]

כתנאי, תנאים נחלקו בדין זה אם כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה:

אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים, הרי זה מותר.

רבי יהודה אומר: ^[21] בספר בראשית מותר לכתוב מגילה אחת עד פרשת דור המבול, מפני שהוא ענין אחד. ^[22]

ובתורת כהנים [ספר ויקרא] מותר לכתוב מגילה אחת עד "ויהי ביום השמיני", שהוא גמר ציווי הקרבנות. ^[23]

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: תורה - מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי", שנזכרתי במגילה שבתורה, שנאמר אצל בנות לוט [בראשית יט טו]: "ויאיצו המלאכים בלוט לאמר, קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות", ולכך אמר הכתוב "הנמצאות", לומר: בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה [שהיא בת לוט האחת שילדה את מואב], ובזכות נעמה העמונית [שהיא בת לוט השניה שילדה את עמון], ונרמז כן בלשון "הנמצאות", שהרי כתיב גבי דוד "מצאתי דוד עבדי".

ולכך קרא לתורה מגילה, מפני שמתחילה נכתבה פרשת בראשית, ואחר כך פרשת נח, ואחר כך מגילת אברהם, וזה הוא שאמר דוד: "במגילת אברהם כתוב עלי". ^[24]

רבי שמעון בן לקיש אומר: תורה - חתומה ניתנה, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזאת", ומשמע: ספר אחד הוא. ^[25]

ומקשינן: ואידך - רבי יוחנן - נמי, הכתיב "לקוח", דמשמע "תורה חתומה ניתנה"!? ומשנינן: ההוא לבתר דאידבק, לא היה זה ספר תורה אחד מתחילה, אלא לבסוף כשהדביקו את כל הפרשיות זו לזו.

תו מקשינן: ואידך - ריש לקיש - נמי, הכתיב: "במגילת ספר כתוב עלי", דמשמע: "מגילה מגילה ניתנה".

ומשנינן: אין הכוונה שהיה חלק מהתורה כתוב במגילה, אלא ההוא פסוק שנאמר בו "מגילה" הכוונה היא לכל התורה, ומשום דכל התורה כולה איקרי "מגילה", ^[26] דכתיב: [זכריה ה ג]: "ויאמר אלי, מה אתה רואה, ואומר: "אני רואה מגילה עפה", ועל התורה נאמר כתוב זה.

אי נמי לכן נקראת התורה "מגילה", לכדרבי לוי [משום דרבי לוי], דאמר רבי לוי:

שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, ואותן פרשיות נכתבו במגילות נפרדות מפני שהוצרכו לאותו יום, ואף אחר כך שהשלים משה את התורה, לא היה כותבה כסדר אלא משלים את החסר שבין מגילה ומגילה, ולכן כל התורה נקראת "מגילה ".

ואלו הן שמונה הפרשיות שנאמרו ונכתבו ביום שהוקם המשכן:

א. פרשת כהנים שבפרשת "אמור", שנאמרו בה כמה הלכות כהנים: "לא יטמא", "את אלה לא יקח [ישא] ", "מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב"; ונאמרה פרשה זו ביום זה, מפני שבו התחילו הכהנים להקריב, והוצרך להודיע את קדושתם.

ב. ופרשת לויים שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ה]: "קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם"; ונאמרה בו ביום, מפני שהחלו הלויים לשיר במשכן באותו יום.

ג. ופרשת טמאים שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ט ו]: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ונאמרה פרשה זו משום הפסח הקרב ובא.

ד. ופרשת שילוח טמאים שבפרשת "במדבר" [ה ב]: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"; ונאמרה פרשה זו משום שבאותו יום הוקבעו שלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.

ה. ופרשת "אחרי מות", היא פרשת [ויקרא טז א]: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת", ואף שעיקרה של פרשה זו היא ביום הכפורים, מכל מקום נאמרה פרשה זו בו ביום, מפני שמתו בני אהרן באותו יום משום ביאה שלא לצורך, לכן נאמרה האזהרה שלא יבא אהרן בכל עת באותו יום.

הערות

^[1] ואפילו במסכת כלה, שאין רגילים האנשים במסכת זו, שבת קיד א.

^[2] משנה ברורה סימן קלו.

^[3] וכל זה מיירי במקומות שאין מוכרין המצוות, אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד, אבל במקומות שמוכרין המצוות ונופלים המעות לצדקה, כל הקונה אותם יש לו רשות לכבד לכל מי שירצה, ובלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו, שלא יבוא לידי מחלוקת", לבוש הובא במשנה ברורה סימן קלו.

^[4] א. אבל בחומשים שלנו, אפילו כל חמשת הספרים יחד, אין לברך עליהם, רמ"א סימן קמג סעיף ב. ב. "מותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו, ואין בהם קדושת ספר תורה השלם, ויש מי שאומר שהם כספר תורה לכל דבריהם, אלא שאין קורין בהן בציבור", לשון השולחן ערוך יו"ד רפג א.

^[5] אבל אם אין חסר בו יריעה אחת, אלא כמה תיבות בלבד אינו נפסל בכך, כן כתבו התוספות מגילה ט א על פי המבואר כאן, וציין לדבריהם רבינו עקיבא איגר בגליון הש"ס שלו; אבל הרשב"א כאן כתב לא כן, ראה שם.

^[6] א. נתבאר על פי הלבוש, הובא ב"שער הציון" סימן קמג אות ו; והר"ן כתב כאן "שנראה כעני". ב. כתב הר"ן: "ובכאן כתב רבינו ז"ל הלכה ולא למעשה, שאם נמצא טעות בספר תורה באחד מן החומשים, מותר לקרוא בשאר, דהא אין החומשין מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הציבור, וכיון שהספר תורה שלם שפיר דמי". וצריך תלמוד לחלק בין ספר תורה שחסר בו יריעה אחת, שאינו כשר, משום שלפי מה שהוא נקרא ספר תורה הרי הוא חסר.

^[7] א. נתבאר על פי לשון רש"י; וראה עוד בהמשך הענין "מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה". ב. כתב רבינו קרשק"ש "מאי טעמא דלא ניתן ליכתב: והרי הוא כקורא דברים שבכתב על פה"; ויש להסתפק בכוונתו, אם כל האיסור הוא קריאה ואין איסור בכתיבה כלל, וגדר הדין הוא שאין לו "תורת כתב", או שלא בא רבינו אלא להסביר למה אסור לקרות בו, ומיהו יש בו איסור גם בכתיבה מטעם אחר; וראה בזה בהערות בהמשך הענין. וב"חזון איש" ליקוטים החדשים לדף ס ב ד"ה ואם קורא, כתב מסברא דנפשיה שאסור לקרות בו מטעם זה על פי תוספות בשבת קטו א, [לגבי ספר תורה שנכתב בלשון אחרת, ראה שם] ; ושוב כתב לצדד שאיסור הקריאה הוא משום שאינו כבוד התורה בכתיבה זו, והקורא בו מחלל כבוד התורה, שמחזיק כתיבה בזויה. ג. המגיה על רבינו קרשק"ש הביא בשם אחרונים, שדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה" אינו שייך בנביאים וכתובים; ומיהו מצאנו חבר לרבינו קרשק"ש, בתוספות בבא קמא ד ב ד"ה כדמתרגם, ראה שם. ד. שנינו במשנה בסוטה כ א: "עד שלא נמחקה המגילה [של הסוטה אל תוך המים], אמרה איני שותה, מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן, ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת", וכתב שם רש"י בד"ה מגילתה נגנזת "דכל כתבי הקודש שאין ראויין לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו", ולא פירש רש"י למה "אין ראויין לקרות בהן"! ? ויש מי שכתב, שעל פי רבינו קרשק"ש יש מקום לפרש דברי רש"י שהאיסור הוא משום שאסור לקרות בפרשה שאינה ספר שלם, ולפי זה יש ללמוד מדברי רש"י שאפילו כשהכתיבה היא בהיתר מכל מקום לקרות בו אסור, כי אין לו "תורת כתב".

^[8] לשון הגמרא צריך ביאור: כי לכאורה היה לו לומר שרי למיקרי ביה ושרי לטלטוליה, דהא בהא תליא.

^[9] וכפי שמבואר בעמוד ב.

^[10] לפי מה שנתבאר לעיל בהערה 7 בשם רבינו קרשק"ש שהאיסור לקרות בספר אפטרתא, הוא משום "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה", ניחא היטב דמיון הגמרא, ומשום ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, מחד קרא הוא נלמד, ראה בעמוד ב, וזה הוא שמדמה הגמרא, דכשם שזה מותר משום "עת לעשות לה"' כך זה מותר. ומיהו זה רק אם נאמר שאין איסור אלא בקריאה ולא בכתיבה [ראה בהערה שם], אבל אם יש איסור בכתיבה, אי אפשר לומר כן.

^[11] מכל דברי הגמרא, שאחר הפסק בענין ספר אפטרתא, מסתפקת שוב במגילה לתינוק, נראה ששני ספיקות הם, וצריך תלמוד לבארם.

^[12] נתבאר על פי רש"י, אבל התוספות הקשו ממה שתב רש"י עצמו בחומש על הפסוק [שמות כד]: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם", שבאותר ספר היה כתוב מבראשית עד מתן תורה; ולכן פירשו באופן אחר, ראה שם.

^[13] "דע, כי לשון מגילה הוא, שכל המגילה אינו מדבר אלא מענין אחד כגון חמש מגילות, וכל שמחוברים כמה ענינים נקרא ספר", חת"ם סופר ד"ה כתנאי.

^[14] יש להסתפק, אם לכתוב פחות מפרשה שלימה ודאי כותבין, או שאין כותבין אלא כפי שנכתב בתחילה והיינו פרשה שלימה בלבד; וראה מזה בהערה 17 אות ג.

^[15] הקשה בחידושי חת"ם סופר ד"ה כתנאי, מנין לנו שאסור לכתוב מגילה מגילה, ומה בכך דתורה חתומה ניתנה, או דאידבק, מכל מקום מנין שאסור להפרידם! ? וראה מה שביאר שם.

^[16] א. בגליון הביאו משם הערוך שפירש: בעא מיניה טעם ולא נתן לו, אלא אמר לו כי אין כותבין, כלומר: קבלה הוא לבני אדם לכתוב הכי. ב. לשון השו"ע יו"ד רפג ב: "לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות, ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה", וכתב הט"ז, שהטור הביא בשם הרי"ף שהתיר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד, וכתב הרא"ש, שהתיר משום שאי אפשר לכל עני להיות לו ספר תורה שלימה, אבל מכל מקום אין היתר אלא כדי להתלמד בו משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אבל אותן שכותבין פסוקים על הכותל לאיזה סימן טוב לאו שפיר עבדי דתורה חתומה ניתנה. ג. ראה ברא"ש סוף סימן כ שכתב טעם נוסף בדעת הרי"ף, וראה "בית יוסף" שהקשה עליו, וראה מה שכתב בזה בחידושי חת"ם סופר ד"ה לפי שאין כותבין.

^[17] א. לעיל בהערה 7 הובאו דברי רבינו קרשק"ש, והובא להסתפק שם, אם האיסור הוא בכתיבה או בקריאה, ולפי הצד שאין האיסור אלא בקריאה, יש לפרש שקושיית הגמרא מהילני הוא, שהיא הרי עשתה את הטבלא כדי שיעתיקו ממנה הכהנים, והרי אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב, כמבואר במגילה יח ב, וראה הערה 18. ב. ב"תפארת יעקב" נקט שאפילו אם כותבין פרשה לתינוק להתלמד בה, היינו דוקא כמו ספר תורה בספר ובדיו, ולפי זה הוכיח מכאן, שבאותה טבלא לא היו חקוקות התיבות בתוך הזהב, אלא שהדביקה קלף על הטבלא, שאם לא כן הרי גרעה אותה טבלא ממגילה, היות ואינה כתובה בספר בדיו, [כלומר: ומן הגמרא משמע שכוונתה להביא ראיה שמותר לכתוב וכסברת הסובר "מגילה מגילה ניתנה", וראה מה שכתב בזה ב"חזון איש" ליקוטים הנדמ"ח לדף ס ב ד"ה לעיל ס א, וביסוד הדברים נקט אף הוא שלמאן דאמר ד"מגיה מגילה ניתנה" ולכן מותר לכתוב, אם כן אין כותבים אלא על הספר ובדיו. ג. יש לפשוט לכאורה מכאן את הספק שבהערה 14, אם למאן דאמר "מגילה מגילה ניתנה", מותר לכתוב פחות מפרשה שלימה; שהרי באותה טבלא לא היתה כתובה כל פרשת סוטה, אלא מה שכותבים במגילת הסוטה בלבד, והיא השבועה בלבד, ואינה כוללת אפילו את הצוואות כגון "ואמר הכהן לאשה", ומכל מקום משמע בגמרא שלמאן דאמר "מגילה מגילה ניתנה", היה מותר לכותבה.

^[18] א. הקשו התוספות ביומא לז ב ד"ה בסירוגין: איך די בכתיבה באל"ף בי"ת, והרי אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב [מגילה יח ב], והיות ופרשה זו נכתבה כדי שיעתיקו הכהנים ממנה, איך יכולים הם להעתיק! ? ותירצו: "כיון דכתיבי ראשי תיבות וראשי פסוקים [ראה בגמרא שם], ועוד שהיא פרשה קטנה שרי, כדשרינן התם תפילין ומזוזות משום דמיגרס גריסן". ב. הוכיחו אחרונים בדעת הרמב"ם [סוטה ג ח], שמגילת סוטה אינה הפרשה הכתובה בתורה, אלא שהוא כותב במגילה את השבועה שהשביעה וכלשון הרמב"ם "וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם", ראה שם; [ומטעם זה הוצרך הרמב"ם לומר שם, שבמגילת סוטה כותבים את השם ככתיבתו, ולכאורה הוא פשוט, שהרי תמיד כותבים אותו כן, אלא הטעם הוא, לפי שהיא הרי אומרת את השם באדנו"ת והייתי אומר שאף הוא יכתוב באדנו"ת]. ואולם הקשו על זה מסוגייתנו, שהרי אם כן למה נאסר להילני לכתוב את פרשת סוטה, כדי שיעתיק הכהן ממנה! ? והרי המגילה אינה כתיבת הפרשה, אלא כתיבת השבועה! ? ויש מי שביאר, שהיות וסוף סוף צריך לכתוב את השבועה כפי שהיא כתובה בתורה, ולא כפי שהיא אמרה אותו, שאם שינתה מלשון האמור בתורה, אף שמצד השבועה אין זה חסרון, [שהרי זה לא גרע משאר לשונות], מכל מקום נוסח הכתיבה הוא כמו שכתוב בתורה; ואם כן נמצא שהוצרכה הילני להראות לכהן איך כתוב בתורה, וזו היא כתיבת פרשה שאסורה. ג. לפי היסוד שכתבו לדעת הרמב"ם, מתיישבת לכאורה קושיית התוספות שבאות ב, שהרי אף כי הילני הוצרכה לכתוב את הפרשה שבתורה, מכל מקום גדר כתיבת המגילה הרי מבואר ברמב"ם שהיא כתיבת השבועה, ובזה לכאורה אין איסור לכותבה שלא מתוך הכתב, וראה היטב מה שנתבאר בהערה 17.

^[19] ראה ביאור דברי הברייתא ב"תפארת יעקב", וראה ב"חידושים מכתב יד" שכתב: "לאו דוקא, דהא לא כתיב "אם שכב" אלא "ויתן איש בך את שכבתו", אלא לאשמועינן דרך קצרה נקט".

^[20] מלשון רש"י כאן משמע, שלא היה כתוב שם אלא תיבה אחת שלימה, וראה מה שכתב על זה ב"גבורת ארי" יומא לז ב.

^[21] במסכת סופרים [ה ט] הגירסא היא: רבי יהודה מתיר מן בראשית.

^[22] על פי "נחלת יעקב" במסכת סופרים, והוא כתב שם שכן הוא בירושלמי פרק ה דמגילה, וב"חידושים מכתב יד" כתב: "פירוש לפי שבו נשלם מעשה בראשית", וראה רבינו קרשק"ש ומגיה שם. ולכאורה היה נראה בביאור שיטתו, שהוא סובר: מותר לכתוב משום שתורה "מגילה מגילה ניתנה", ולדעתו אין מותר לכתוב אלא כפי שניתנה התורה מגילה מגילה [היינו ענין אחד, כמו שהובא לעיל בשם ה"חת"ם סופר"], ונראה לו לרבי יהודה שהמגילה הראשונה היא מגילת "בראשית" היה כתוב בה עד פרשת דור המבול, [ולזה קורא רש"י בד"ה כתוב עלי: "פרשת בראשית"], ואחר כך פרשת דור המבול, עד אברהם, ולזה קורא רש"י "פרשת נח", ואחר כך פרשת אברהם; וראה בהערות לעיל. אך ה"חזון איש" [ליקוטים כאן ד"ה והא דנחלקו נסתפק אם טעמו של רי יהודה הוא משום ד"מגילה מגילה ניתנה", או טעמו משום דלא אפשר, ודקדק מלשון הגמרא שלא נחלקו אם מגילה מגילה ניתנה, ולכן כתב שטעמו הוא משום דלא אפשר, ומה שלא הותר לכתוב אלא באופן זה הוא משום "דענין שלם הוי כבוד טפי, ולא מקילינן בפחות מזה".

^[23] נראה שלאו דוקא נקט רבי יהודה שני אלו, אלא שנקט מגילה מענינים שאינם מצוות, ומגילה אחת מענינים של מצוות, וללמד הוא בא מה נקרא ענין אחד, ומזה צא ולמד ותקיש למקומות אחרים.

^[24] נתבאר על פי רש"י, ואף שכתב רש"י לעיל ד"ה מגילה מגילה, שכל מגילה נכתבה כשנצטוה עליה, צריך לומר שלאו דוקא מגילות שכתוב בהן מצוות, אלא כשלימדו הקב"ה למשה פרשת בראשית כתב אותה משה במגילה, וכן פרשת נח, וכן הלאה.

^[25] נראה שהלימוד הוא מלשון "לקוח" דמשמע לקיחה אחת, וזה הוא שבהמשך הגמרא מקשינן: ואידך הא כתיב "לקוח".

^[26] ראה חידושי חת"ם סופר ד"ה דכל, שביאר את הטעם שהיא נקראת מגילה, משום ש"מגילה" הוא כל דבר שהוא ענין אחד כמו חמש מגילות [וכמו שכתב שם בד"ה כתנאי], ואף כל התורה הוא ענין אחד, כי כל התורה היא שמותיו של הקב"ה ונעוץ סופה בתחילתה, וקודם שנברא העולם היתה כתובה לפניו בעירוב אותיות, כידוע, ולכן נקראת "מגילה".

מי קוראין? לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא ושייליה [בא ושאלו] את ר' יצחק נפחא, אמר ליה [לו] ר' יצחק נפחא: אחריהן קוראין תלמידי חכמים הממונין פרנסים (מנהיגים) על הצבור, ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הציבור אף על פי שלא נתמנו בפועל. שאמרו חכמים שתלמיד חכם ששואלים אותו הלכה בכל מקום ויודע לענות הוא הראוי למנותו פרנס על הציבור. ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור, ואחריהן ראשי כנסיות ואחריהם כל אדם.

א שלחו ליה [לו] בני גליל לר' חלבו: מהו הדין, האם מותר לקרות (לקרוא) בחומשים בבית הכנסת בציבור, או שצריך לקרוא דווקא בספר תורה שלם? לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא שייליה [בא ושאלו] שאלה זו לר' יצחק נפחא, לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], ופשטוה [ופתרוה] את השאלה הזו מהא [מהלכה זו] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: ספר תורה שחסר יריעה אחת — אין קורין בו, משמע שאין קוראים בציבור בדבר חסר.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן), אין מכאן ראיה; התם מחסר במילתיה [שם הוא חסר בעניינו], שהרי חסרה בו יריעה, ואולם הכא לא מחסר במילתיה [כאן אינו חסר בעניינו], שהרי הוא חומש שלם. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד הצבור.

ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי ספר אפטרתא [הפטרות] שכתובות בו כל ההפטרות — אסור למקרי ביה [לקרוא בו] בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שלא ניתן דבר כזה ליכתב [להיכתב] אלא כותבים ספר מקרא שלם.

מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי [לטלטל אותו גם כן] אסור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהא [שהרי] לא חזי למיקרי ביה [אינו ראוי לקרוא בו], וכיון שכך הריהו כמוקצה בשבת. ודוחים: ולא היא (ואינו כן), אלא שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה [מותר לטלטלו ומותר לקרוא בו], והראיה לדבר: ש

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא [היו מעיינים בספר של אגדה] שהיו כתובים בו דברי חכמים בשבתא [בשבת], והא [והרי] לא ניתן ליכתב, שמעיקר הדין אין כותבים דברי תורה שבעל פה. אלא כיון שלא אפשר בלי כתיבה, אנו כותבים דברי תורה שבעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), הכא נמי [כאן גם כן] בספר הפטרות כיון שלא אפשר לכתוב תמיד ספרי מקרא שלמים — יש להשתמש באותו נימוק — "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ב בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה שכתוב בה רק חלק מן התורה לצורך תינוק כדי להתלמד בה? ומעירים: תיבעי [תישאל השאלה] הן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] תורה מגילה מגילה ניתנה מתחילתה, שמשה היה אומר לישראל פרשה מסויימת וכותבה, ואחר כך פרשה אחרת, עד שנגמרו כל הפרשיות, וכן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה חתומה ניתנה, שלא היתה התורה כתובה קודם חלק אחר חלק, אלא לבסוף כתבה משה כולה כאחת.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה מגילה מגילה ניתנה, וצדדי השאלה: מן הצד האחד אפשר לומר כיון שמגילה מגילה ניתנה גם עתה כותבין מגילה מן התורה, או דילמא [שמא] נאמר: כיון דאידבק אידבק [שהודבק הודבק], שהרי תורה שניתנה לישראל תורה שלימה ניתנה, ולא הותר לכתוב מגילות.

וכן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה חתומה ניתנה. וצדדי השאלה: האם נאמר כיון שחתומה ניתנה אין כותבין, או דילמא [שמא] כיון שלא אפשר באופן אחר כתבינן [כותבים אנו]? אמר ליה [לו] רבה: אין כותבין מגילה כזו, ומה טעם? לפי שאין כותבין, כלומר, שלפי שאסור לכתוב דבר שהוא רק חלק מן התורה.

איתיביה [הקשה לו] אביי: הרי שנינו, אף היא הילני המלכה עשתה למקדש במתנה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה, חקוקה, עליה, משמע שאפשר לכתוב חלק מן התורה! אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' ינאי: לא היתה טבלה זו כתובה כדרכה אלא באל"ף בי"ת, כלומר, רק ראשי תיבות, שלפיהן היה הכהן הכותב את מגילת הסוטה זוכר ויודע מה לכתוב.

איתיביה [הקשה לו], הרי שנינו בברייתא: כשהוא, הכהן, כותב את הכתוב במגילת הסוטה, הריהו רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, משמע שבטבלא כתובה הפרשה עצמה כפי שהיא! ודוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון: לא "מה שכתוב" אלא "כמה (כמו, כעין מה) שכתוב בטבלא".

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא במפורש: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא? "אם שכב... אם לא שכב" (ראה במדבר ה, יט)! והשיב לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בסירוגין, שלא היה הדבר כתוב בשלימות אלא בדילוגים.

ומעירים: מחלוקת זו אם מותר לכתוב מגילה לתינוק על מנת להתלמד בה היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו של הכותב להשלים ולהוסיף על המגילה עד שייכתב ספר שלם — מותר. ר' יהודה אומר: בספר בראשית — כותב מגילה אחת עד דור המבול. בתורת כהנים (ספר ויקרא) — עד "ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט, א).

ומביאים את המחלוקת שהזכרנו לעיל, אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה: תורה — מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי" (תהלים מ, ח), שאמר דוד המלך על עצמו שיש פרשה בתורה ("מגילת ספר") שנרמז בה עניינו ("כתוב עלי"), משמע שכל חלק בתורה הוא מגילה לעצמה. ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה — חתומה ובשלימותה ניתנה, שנאמר: "לקח את ספר התורה הזאת" (דברים לא, כו), הרי שספר שלם ניתן.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוחנן, גם כן] מה יפרש בכתוב זה? הכתיב [הרי נאמר] "לקח", לומר שספר תורה שלם ניתן! ומשיבים: הפסוק ההוא מדבר לבתר דאידבק [לאחר שהספר נדבק, הושלם].

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ריש לקיש, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "במגלת ספר כתוב עלי", הרי שמגילה מגילה ניתנה! ומשיבים: הפסוק ההוא בא ללמדנו שכל התורה כולה איקרי [נקראת] מגילה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי מה אתה רואה ואמר אני ראה מגלה עפה" (זכריה ה, ב).

אי נמי [או גם כן], לכמו שאמר ר' לוי, שאמר ר' לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, כלומר, באחד בניסן. אלו הן: פרשת כהנים שבפרשת "אמור" (ויקרא כא, א ואילך), ופרשת לוים (במדבר ח, א ואילך), ופרשת טמאים ("תזריע" ו"מצורע" בויקרא), ופרשת שילוח טמאים (במדבר ה, א – ד), ופרשת "אחרי מות" (ויקרא פרק טז),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who reads from the Torah? An answer was not readily available to him. He came and asked Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who said to him: After them read the Torah scholars who are appointed as leaders [parnasim] of the community. And after them read Torah scholars who are fit to be appointed as leaders of the community, even if in practice they received no such appointment. The Sages said that a Torah scholar who knows how to answer any question asked of him is fit to be appointed as leader of the community. And after them read the sons of Torah scholars whose fathers were appointed as leaders of the community. And after them read the heads of synagogues, and after them any person.

The people of the Galilee sent a question to Rabbi Ḥelbo: What is the halakha with regard to reading from ḥumashim, i.e., scrolls containing only one of the five books of the Torah, in the synagogue in public? Is this permitted, or is it necessary to read from a complete Torah scroll? An answer was not readily available to him. He came and asked Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, but an answer was not readily available to him either. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa came and asked this question in the study hall, and they resolved the difficulty from that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a Torah scroll that is missing even one sheet of parchment, one may not read from it in public. This indicates that an incomplete Torah scroll may not be used for a public Torah reading.

The Gemara rejects this argument: But that is not so, i.e., this cannot serve as a proof to the matter at hand. There, it is lacking part of the matter it is addressing, as a sheet of parchment is missing, whereas here, it is not lacking part of the matter it is addressing, as it contains a complete book. Rabba and Rav Yosef both say: One does not read from ḥumashim in the synagogue out of respect for the community.

And Rabba and Rav Yosef both say: It is prohibited to publicly read the haftara, the portion from the Prophets that is read after the weekly Torah portion, on Shabbat, from a scroll containing only the haftarot. What is the reason for this? It is because this type of scroll may not be written, as the words of the Prophets must also be written as complete books.

Mar bar Rav Ashi said: To handle such a scroll on Shabbat is also prohibited. What is the reason for this? It is because it is not fit to be read. Consequently, it is treated as set-aside [muktze] on Shabbat. The Gemara rejects this argument: But that is not so; rather, it is permitted to handle such a scroll and it is permitted to read from it.

And a proof for this is that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish used to read from a scroll of aggada containing the words of the Sages on Shabbat. But such a scroll may not be written, for in principle, the statements of the Oral Law may not be committed to writing. Rather, since it is not possible to remember the Oral Law without writing it down, it is permitted to violate the halakha, as indicated by the verse: “It is time to act for the Lord; they have nullified your Torah” (Psalms 119:126). Here too, in the case of a haftara scroll, since it is not always possible to write complete books of the Bible, due to the expense, it is permitted to apply the reasoning of “It is time to act for the Lord; they have nullified your Torah.”

Abaye raised a dilemma before Rabba: What is the halakha with regard to whether it is permitted to write a scroll containing only one portion of the Torah for the purpose of enabling a child to study it? The Gemara notes: Let the dilemma be raised according to the one who says that the Torah was given from the outset scroll by scroll, meaning that Moses would teach the Jewish people one portion of the Torah, and then write it down, and then teach them the next portion of the Torah, and then write that down, and continue in this way until he committed the entire Torah to writing. And let the dilemma also be raised according to the one who says that the Torah was given as a complete book, meaning that the Torah was not written down incrementally, but rather, after teaching the Jewish people the entire Torah, Moses committed it to writing all at once.

The Gemara explains the two sides of the dilemma according to each opinion: Let the dilemma be raised according to the one who says that the Torah was given scroll by scroll. On the one hand it is possible to say that since the Torah was originally given scroll by scroll, today as well one may write the Torah in separate scrolls. Or on the other hand, perhaps one should say that since it was ultimately joined together to form a single scroll, it was joined together and can no longer be written in separate scrolls.

And let the dilemma also be raised according to the one who says that the Torah was given as a complete book. On the one hand it is possible to say that since it was given from the outset as a complete book, one may not write it today in separate scrolls. Or on the other hand, perhaps one could say that since it is not always possible to write a complete Torah, one may write it in separate scrolls. Rabba said to him: One may not write the Torah in separate scrolls. And what is the reason? Because one may not write a scroll that is only part of the Torah.

Abaye raised an objection to his opinion from a mishna (Yoma 37b) where it was taught: Queen Helene also fashioned a golden tablet as a gift for the Temple on which the Torah portion discussing a sota was written. When the priest would write the scroll of a sota in the Temple, he would copy this Torah portion from the tablet, so that a Torah scroll need not be taken out for that purpose. This indicates that it is permitted for one to write a single portion of the Torah. Rabbi Shimon ben Lakish says in the name of Rabbi Yannai: There is no proof from this mishna, as the tablet prepared by Queen Helene was not written in an ordinary manner, but rather it consisted of the letters of the alef-beit, i.e., only the first letter of each word was written on the tablet, and by looking at it the priest writing the sota scroll would remember what to write.

The Gemara raised an objection from a baraita that teaches: When the priest writes the sota scroll, he looks at and writes that which is written on the tablet, which indicates that the full text of the passage was written on the tablet. The Gemara rejects this argument: Emend the baraita and say that it should read as follows: He looks at and writes like that which is written on the tablet. The tablet aids the priest in remembering the text that must actually be written.

The Gemara raised an objection from a different baraita: When he writes, he looks at the tablet and writes that which is written on the tablet. And what is written on the tablet? “If a man lay with you…and if he did not lay with you” (see Numbers 5:19). Apparently, the full text of the passage was written on the tablet. The Gemara answers: With what are we dealing here? The tablet fashioned by Queen Helene was written by alternating complete words and initials. The first words of each verse were written there, but the rest of the words in the verse were represented by initials. Therefore, this contribution of Queen Helene does not resolve the question of whether writing a scroll for a child is permitted.

The Gemara comments: The question of whether or not writing a scroll for a child is permitted is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in the following baraita: One may not write a scroll containing only one portion of the Torah for the purpose of enabling a child to study, but if the writer’s intention is to complete the scroll, it is permitted. Rabbi Yehuda says: In the book of Genesis he may write a scroll from the beginning until the generation of the flood. In Torat Kohanim, the book of Leviticus, he may write a scroll from the beginning until “And it came to pass on the eighth day” (Leviticus 9:1).

The Gemara returns to discuss the previously mentioned dispute. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bana’a: The Torah was given from the outset scroll by scroll, as it is stated: “Then I said, behold, I come with the scroll of the book that is written for me” (Psalms 40:8). King David is saying about himself that there is a section of the Torah, “the scroll of the book,” that alludes to him, i.e., “that is written for me.” This indicates that each portion of the Torah constitutes a separate scroll. Rabbi Shimon ben Lakish says: The Torah was given as a complete book, as it is stated: “Take this scroll of the Torah” (Deuteronomy 31:26), which teaches that from the outset the Torah was given as a complete unit.

The Gemara asks: And according to the other Sage, Rabbi Yoḥanan, as well, isn’t it written “take,” indicating that the Torah scroll was given whole? How does he explain this verse? The Gemara answers: That verse is speaking about the Torah after it was joined together to form a single unit.

The Gemara asks: And according to the other Sage, Reish Lakish, as well, isn’t it written: “With the scroll of the book that is written for me,” indicating that the Torah was given scroll by scroll? How does he explain this verse? The Gemara answers: That verse teaches that the entire Torah is called a scroll. This is indicated in another verse as well, as it is written: “And He said to me: What do you see? And I said: I see a flying scroll” (Zechariah 5:2).

Alternatively, this verse serves to allude to the sections of the Torah discussed in that statement of Rabbi Levi, as Rabbi Levi says: Eight sections were said on the day that the Tabernacle was erected, on the first of Nisan. They are: The section of the priests (Leviticus 21:1–22:26); the section of the Levites (Numbers 8:5–26); the section of the impure (Leviticus 13:1– 14:57); the section of the sending away of the impure (Numbers 5:1–4); the section beginning with the words “After the death” (Leviticus, chapter 16);

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[בנדפס: ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו. נראה לי דיריעה אחת לא דוקא דאפילו כתב אחד מעכב קל וחומר מתפילין דתנן במנחות [לד, א] דכתב אחד מעכב. ועוד דהא אקשינן אפילו כתב אחד מעכב פשיטא והוצרכו לתרץ לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד, ואי בספר החמור אינו מעכב אלא יריעה אחת היאך הקשו להדיא בתפילין דלא חמירי כספר תורה, כתב אחד מעכב פשיטא, ועוד דעל כרחין אפילו טעות אחד מעכב דבמסכת סופרים אמרו דאפילו תיבה אחת נראית כשתים פסול ואין קורין בו, ויש מרבותינו שאמרו דחסר בסופו אינו נפסל בפחות מיריעה אחת אבל באמצעיתו אפילו כתב אחד מעכב, ואינו מחוור בעיני, כי בראשו ובסופו מעכב יותר לפי שחסרונו ניכר, והראיה שהרי במגילה אפילו היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות אפילו אין רישומו ניכר אסיקנא התם דכשר עד רובה ואילו בראשה אמרינן אפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, אלא נראה לי דהכא נמי אפילו כתב אחד מעכב בכל מקום אלא דרבי שמואל בר נחמני למעוטי חומשין קאתי וכדפשטוה מינה ביה מדרשא ודרך התלמוד כן לקרב הענינים ושלא יאמר זה אפילו חסר ארבעה חומשין קורין בו וזה יאמר אפילו חסר כתב אחד אין קורין בו, ולפיכך אמר אפילו חסר יריעה אחת אין קורין בו ואסיקנא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין משום כבוד הצבור. ונראה לי להלכה דכיון שכן כל שלם רצה לומר חמשה חומשין אפילו נמצאו טעיות [טעויות] באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו החומש קורא בשאר החומשין ואינו חושש שאין טעות חומש פוסל את השאר שהרי אין מעכבים זה את זה אלא לכבוד בעלמא שלא יראה מעשיו כעושה מעשיו בעניות שאין צבור עני ומשום דמסתר במילתיה נמי ליכא דהא במילתא דההוא חומש שאין קורין בו לא מחסר כלום. כן נראה לי].

רבי שמעון בן לקיש אומר תורה חתומה נתונה. הקשה הר"א אב בית דין דהא כתוב בסוף ואלה המשפטים ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם וגו' וזה היה לפני מתן תורה, והא נמי דקאמר אי נמי לכדרבי לוי לא ברור לן. עד כאן. ואילו נאמר דאפילו ריש לקיש לא אמר אלא שלא היה כותב כל פרשה ופרשה כמו שנאמרה לו אלא סודרה על פה עד גמר התורה, אלא פרשיות שהיו צריכות לשעה היה כותבן כדי שיראו וילמדו מתוך הכתב.

קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור ואחריהם ראשי כנסיאות וכל אדם ומכל מקום אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת:

ספר תורה העשויה כהלכתה בגליון ובתפירת גידין אלא שלא נכתבה כלה אלא ספר ספר כגון שעשאה חמשין חמשין ר"ל ספר בראשית לבד ספר ואלה שמות לבד וכן כלם אין קורין לכתחלה באחת מהן בבית הכנסת מפני שאין כבוד הצבור בכך ומכל מקום בדיעבד יצא ואע"פ שבחסר יריעה אחת או אפי' אות אחת פסולה התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה:

ספר הפטרות הואיל ואין שם ספר שלם אלא פרשה מכאן ופרשה מכאן מן הדין לא היה ראוי ליכתב ומאחר שכן מן הדין היה אסור לקרות בו וכן לטלטלו בשבת וכן בספרי הגדה שהרי דברים שבעל פה הם ומכל מקום סמכו לכתבם מצד שנתמעטו הלבבות והתורה משתכחת וכל שבא זמן שצריך לעשות תקנה לשם שמים מוחלין על כבוד התורה לשעה וכמו שאמרו עת לעשות ליי' הפרו תורתיך והילכך מותר לטלטלם ולקרות בהם בשבת וכן אע"פ שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אלא אם כן דעתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני שהוא גמר ספור הקרבנות אעפ"כ עת לעשות ליי' וכו' וזהו שגדולי הפוסקים הביאו כותבין מגלה לתינוק וכו' ושמא תאמר והלא אף מן התורה ראוי להתיר שהרי תורה לא חתומה נתנה ר"ל שלא בנתינת פרשה פרשה אלא שכלם היו סדורות לו על פה עד שכתבם ביחד בסוף ארבעים שנה אלא מגלה מגלה נתנה ר"ל כשנאמרה הפרשה למשה היה כותבה ונותנה וכן כלם אחת אחת אעפ"כ כיון דאידבק אידבק ואין לכתבה פרשיות פרשיות אלא אם כן כותבה דרך נוטריקון בא"ב או בתיבות פרוסות והוא הנקרא כאן סירוגין ויש מפרשין שלש תיבות בשיטה אחת ושלש כאן בשיטה אחת עד שישלם כל הענין ומאחר ששלש תיבות נכתבות בלא שרטוט אינו קרוי ספר ועל דרך זה אמרו בהילנאי המלכה שעשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שתהא מזומנת להעתיק ממנה פרשת סוטה לסוטות הצריכות לשתות ולא יהו צריכים להוציא עליהן ספר תורה:

שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן לצורך היום ואח"כ נכתבו כל אחת במקומה ואלו הן א' פרשת כהנים ר"ל פרשת אמור אל הכהנים שהלכות כהנים תלויות בה ומפני שהוזקקו לעבודה הוצרך להודיעם הלכותיהם ב' פרשת לוים שבהעלותך לצורך טהרתם ג' פרשת טמאים לדחותם לפסח שני שהרי באחד בניסן הוקם המשכן והיו דורשים בהלכות הפסח ד' פרשת שלוח טמאים ר"ל וישלחו מן המחנה שבו ביום הובדלו המחנות ה' פרשת אחרי מות ואע"פ שלצורך יום כפור היא אמורה ומה צורך בה לאותו היום מכל מקום אחר שבאותו היום מתו בני אהרן בשביל ביאתם שלא כראוי נאמרה להם אזהרת ואל יבא בכל עת ו' פרשת שתויי יין שמאותו היום נאסרו ז' פרשת נרות ר"ל בהעלותך שהיה צורך היום ח' פרשת פרה שהרי מחרתו נשרפה הפרה:

שלחו ליה בני גלילא לר' חלבו מהו לקרות בחומשין בב"ה פי' כל ספר וספר כתוב לעצמו כעין ס"ת ואסיקנא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין קורין בחומשין בב"ה מפני כבוד הצבור:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרא ביה בשבת' מ"ט לא ניתן ליכתב שאין כותבים אלא כל הנביאים ביחד ולא מגילה מגילה כמו שכתובים בספר ההפטרות. מר בר רב אשי אמר אפילו לטלטולה נמי אסור דהא לא חזי למיקרי ביה ולא היא שרי למיקרי ביה ושרי לטלטולי דר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן ליכתב דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן בספר אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך שהתורה משתכחת ואם לא יכתבו תורה שבע"פ תשתכח לגמרי הילכך מותר להפר ד"ת מפני תיקון שמים הכא נמי כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך שאין כל צבור וצבור יכולין ליכתוב כל הנביאים הילכך מותר ללקט כל ההפטרות ולכתבן בספר א':

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה א"ל אין כותבין ומיתוקמא כתנאי וי"ל דגם זה עת לעשות לה' וכותבין:

דרש רב יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כתוב א' אומר כי על פי הדברים האלה וכתוב א' אומר כתב לך הדברים האלה הא כיצד אמר הקב"ה למשה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה על פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי ר' ישמעאל תנא כתוב לך את הדברים האלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות פי' אבל משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך ר' שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו התלמוד וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן:

בד"ה תורה חתומה כו' וע"ז מייתי מדרבי לוי שאותם לא נאמרו על הסדר כו' עכ"ל לא ניחא להו כפרש"י דמה נשתנו אלו ח' פרשיות שנאמרו מגילה מגילה יותר משאר פרשיות שנאמרו גם כן באותו יום שנאמרו ולא נכתבו עד לבסוף אלא דודאי אלו פרשיות לא נשתנו אלא דה"ק דתורה חתומה ניתנה לכדרבי לוי שאלו ח' פרשיות לא נכתבו כסדר ונאמרו לפני אותן הכתובים לפניהם אלא שלא נכתבה עד שנכתבה אותה שלפניה וזה היה יכול להוכיח מכמה מקראות כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה פרשת טמאים ויהי אנשים כו' ולר"ל יכולים היו לטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אא"כ לא יטהרו עכ"ל וזו היא כדעת ר"י הגלילי בפרק הישן דנושאי ארונו של יוסף היו א"נ כר"ע דמישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא ושם הקשה להו רבי יצחק אי נושאי ארונו של יוסף היו כרבי יוסי הגלילי אי נמי מישאל ואלצפן כר"ע הרי היו יכולין ליטהר אלא כו' ע"ש והתוס' שהקשו לפרש"י דלא יתכן לר"י הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו כו' צ"ע אם רצונם אמאי לא הטהרו קודם הפסח הרי זו הקושיא הקשה ר' יצחק שם לרבי יוסי הגלילי ולר"ע ויש ליישב דודאי אם נאמר שלא נאמר פרשת ויהי אנשים וגו' גם לר"י הגלילי ולר"ע עד ע"פ לא הקשה להו רבי יצחק אלא למה לא נאמר מקודם זה כדי שיוכלו ליטהר אבל לפרש"י הוסיפו בקושיא זו כיון דנאמר להם פרשת ויהי אנשים בר"ח וידעו שיוכלו ליטהר אמאי לא הטהרו כדי שיוכלו להביא פסח דאית ביה כרת ומיהו לפי זה קשה אמאי לא נקטו נמי התוס' בדבריהם דלא יתכן נמי לר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו אמאי לא הטהרו קודם הפסח וע"כ נראה דלא ניחא להו כפרש"י דמשום דהוזקקו טמאים להשתלח מתוך כך הוזקקו טמאים באותו יום לישאל כו' אלא דלר"ע ניחא כיון דבאותו יום בר"ח הוטמאו הוזקק להודיע אותן בו ביום בראש חדש דין פסח שני על ידי טומאה אבל לרבי יוסי הגלילי דנושאי כו' לא הוזקק להודיען באותו יום בר"ח טפי משאר כל הימים ומהרש"ל הקשה לפרש"י מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו' ונדחק לפרש פי' שבאותו יום כו' ע"ש והנראה דאין להוציא מלת ביום ההוא מפשטיה דקאי אדכתיב לעיל מיניה ויעשו את הפסח בראשון בי"ד וגו' דהיינו בע"פ וה"ק בר"ח נאמר אם לא יוכלו לעשות ביום ההוא בע"פ אם לא יטהרו מקודם וכן פרש"י בשמעתין ותו לא מידי וק"ל:

והא לא ניתן לכתוב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות גו'. נראה בזה דלא ניתן לכתוב משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר ובודאי דא"א לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה ולכך בדורות הראשונים שהיה לבבם רחבה מני ים אמר לא ניתן לכתוב כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות וא"א לזכרם ע"י הלימוד בע"פ מרבו ומשתכחת ממנו בע"פ אדרבה עת הוא להביאו לידי עשיה ע"י שיהיו המצות סדורים לו בכתובה אע"פ שע"י זה הפרו תורתך שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה ודו"ק:

למ"ד תורה מגילה כו' למ"ד תורה חתומה ניתנה כו'. מהידוע כי התורה אחת גמורה היא לפי הנותן יתברך ב"ה אמנם לפי המקבלים יש בה שינוים מחולקים והוא כי סוד ונסתר של התורה מורה על שמו המיוחד כמ"ש מי שיודע לצרף אותיות שבתורה כו' והננלה של התורה הוא מבואר שהן מצות האדם וז"ש מגילה ניתנה מחולקים בשינוי ענינים לפי המקבל ושאמר חתומה היינו חתומה וסתומה בחיבור אחד לפי הנותן ית' ב"ה וק"ל:

אמר רבי ינאי באל"ף בי"ת כו'. פרש"י כלומר ר"ת עכ"ל ולשון באל"ף בי"ת לא משמע כן ויותר יש לפרש דר"ל שלא היו האותיות מחוברין בתיבות אלא כמו אל"ף בי"ת שאינן רק אותיות בעלמא וכמו שכתוב בטבלא לפי האותיות היה מבין לכתוב התיבות וכן בסירוגין תחלת המקרא היה כותב תיבה שלימה ואח"כ אותיות שאינן מחוברין ודו"ק..

אז אמרתי הנה באתי במגילת כו'. עיין פרש"י ומפורש בחידושינו ביבמות:

פרשת טמאים כו'. כתבו התוס' פי' בקונטרס ויהי אנשים גו' וקשה לפי' דאמר בפ"ק דפסחים שואלין ודורשין בהלכות פסח ל' יום כו' שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפי זה איכא חודש וחצי כיון שבר"ח ניסן היה כו' וכן הקשו התוספות בפ"ק ופירשו הם פ' טמאים טומאת שרץ ונבילה כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דכיון דטומאת מת היה בכלל פ' כהנים שהזכיר למה לא נאמר דטומאת שרץ ונבילה נמי הוו בכלל פ' כהנים דהא בסדר אחד נאמרו כל פ' כהנים זה אחר זה בפ' אמור אבל הנראה לקיים פרש"י ולפו מה שהזכרנו כבר לפי דעת רשב"ג דס"ל פ"ק דפסחים דשואלין בהלכות פסח קודם פסח ב' שבתות ויליף לה מפ' החודש והשתא ר"ל דהבא אזיל בשיטתיה דרשב"ג ולכך ביום שהוקם המשכן בר"ח שהיו ב' שבתות קודם פסח נאמר ויהי אנשים משום הלכות פסח ראשון מסיק לכולה מלתא דפסחא דהיינו גם דפסח ב' כדמשני התם ורשב"ג איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק לה לכולה מלתא דפסחא ובזה ראיה שגם לפסח דורות יש לשאול בהלכות פסח ב' שבתות כדיליף רשב"ג מהחודש הזה וגו' שהוה בפסח מצרים ודו"ק.

ע"א ד"ה תורה חתומה ניתנה וכו' עד ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדד נכתבה וכו'. לפי פי' התוס' קשה טובא בסוגיא דשמעתין ונ"ל דלפי פי' התוס' ל"ג בשמעתין א"נ לכדר' לוי וכו' אלא ה"ג כדר' לוי והצעת הסוגיא לפי' התוס' כך היא דמ"ד חתומה ניתנה ר"ל שמעולם היתה חלק אחר ולא נתחלקה לשני חלקים שאם נאמרה פרשה מאוחרת לא נכתבה עד שנאמרה הפרשה שלפניה ואז היה כותבן בבת אחת אל הפרשיות הקודמות נמצא שמעולם לא נכתבה לשני חלקים לאפוקי למ"ד מגילה מגילה ניתנה שהיה כל ענין וענין נכתב מגילה מגילה בפני עצמו נמצא שהיתה נכתבה בחלקים הרבה ולכך קאמרי הגמרא שלמ"ד מגילה מגילה ניתנה הסברא נותנת שכותבים מגילה לתינוק ולמ"ד חתומה ניתנה אין כותבים מגילה לתינוק משום שמעולם לא היתה כתובה בשני חלקים ומייתי ראיה מר' לוי דהתורה חתומה ניתנה ר"ל שלא היה משה כתבה כסרר שנאמרו לו לפרשיות רק היה ממתין עד שנאמרה לו פרשה הקודמת דאל"כ אלא היה כותב מגילה מגילה כמו שנאמרו לו א"כ נצטרך לומר שאותן ח' פרשיות שנאמרו לו באותו יום היה ג"כ כותבן במגילה אחת זו אחר זו וא"כ גם עתה לאחר חתימת התורה שהדביק כל המגילות יחד צריכין להיות נמצאים כל אותן הפרשיות יחד זו אצל זו ואנו רואים אותן מפוזרים והפרש רב בין אחת לחברתה אלא ודאי ע"כ צ"ל שלא היה כותב שום פרשה עד שנאמרה לו אותה שכתובה לפניה וראיתי הרבה דברים שנאמרו בפי' שיטה זו לפי דעת התוס' אבל מה שכתבתי הוא קרוב ונכון נ"ל:

רש"י בד"ה פרשת טמאים כו' ולרבי לוי כו'. נ"ב נ"ל שהם לא ידעו אם יגיעו לטהרה קודם עשיית פסח שעדיין לא ידעו דין טומאת מת וטהרתו באיזה יום יהא ראוי לחזור לשוב למחנה שכינה שהרי היום נצטוו על השילוח ולכן שאלו והקב"ה השיב מי שיהיה טמא שלא יכול להטהר יעשה פסח ב' ומי שיכול לטהר לא יעשה אלא במועדו וצ"ל לפרש"י מה דכתיב ויהי אנשים טמאים וגו' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו וגו' היינו פי' שבאותו יום לא היו ראוים לעשותו שהיו טמאים וחששו שלא תפסוק טומאתן קודם פסח ע"כ שאלו צ"ע (ועיין במהרש"א):

גמ' ס"ת שחסר יריעה א' כו'. למאי דקי"ל אפילו כתב א' מעכב [הא דנקיט חסר יריעה] עיין בזה ברשב"א:

גמ' האי ספר אפטרתא אסור למקרי בי'. ובסמוך במגילה לתינוק מיבעי ליה בלכתוב אע"ג דלכאורה זה תליא בזה דאם קורין בה לכתוב נמי שרי (ג) ואביי דבעי לא ידע הא דרבה [דאפטרתא אסור למקרי בי'] וק"ל:

גמ' איתביה אף היא כו' טבלא של זהב. לכאורה זה אפשר הוא ולזה משני ר"ל אף דס"ל לעיל דמשום עת לעשות שרי:

בתוס' בד"ה תורה וכו' וע"ז מייתי מדר' לוי כו'. ולא גרסינן א"נ [לכדר' לוי. ומ"ד]. תורה מגילה כו' כסדר שנאמרה למשה כך כתבו וכל פרשה ופרשה שנאמר לו כתבו מיד וכך נסדרה וא"כ [ליתא הא ד] אין מוקדם ומאוחר בתורה לדידיה ולזה מייתי מדר' לוי שכיון שאלו פרשיות נאמרו ביום אחד הו"ל להיות כתובין יחד זה אחר זה ע"כ כיון שיש פרשיות מסודרות ביניהם ש"מ לא כתבן עד שנאמר לו אותן הראוין לכותבן לפניהם וכתבן אח"כ אבל אין זה סברא לשום מ"ד שיכתבו מגילה ביום שנאמרה לו ואח"כ סידרן בענין אחר וק"ל:

בתוס' בד"ה פרשת טמאים וכו' ועוד דלא יתכן כו'. עיין בס"פ הישן בגמ' ורש"י ותוס' שם ומאי הקשו תוס' טפי מר' יצחק עצמו שהקשה שם כבר היו יכולין ליטהר ומר' יצחק עצמו הקשו שפיר דכיון דחל ז' שלהם בערב פסח א"כ ע"כ לא נאמרה בר"ח ניסן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' שהרי לא נטמאו עד ז' ימים קודם פסח שחל ז' שלהן בע"פ אבל לריה"ג מאי הקשו טפי מר' יצחק ודוחק לומר דר' יצחק לא הקשה כבר היו יכולין ליטהר אלא אילו נאמר להם קודם ולמה לא נאמר להם אבל לפרש"י דנאמר להם קודם [קשה טפי] אמאי לא טיהרו את עצמן [דזה דוחק] גם אמאי לא הקשו לר"ע שם [דאמר מישאל ואלצפן היו] וא"ל דקושיתם היאך תלוי בר"ח ניסן הך פרשה הניחא לר"ע שבו נולד טומאה ע"י נדב ואביהוא אבל לריה"ג ולר' יצחק קשה דהא כבר פרש"י ע"י שנאמר להם פרשת שלוח טמאים לפי שבו ביום הוקבעו המחנות כו' מתוך כך הוזקקו לשאול ודו"ק:

בא"ד פרשת וינזרו כו'. ואינו נכלל בפרשת כהנים דטומאה זו אף לישראל ואין מיוחד לכהנים וק"ל:

גמרא שנאמר לקוח את ספר התורה הזה. כצ"ל:

רש"י ד"ה עת לעשות. אם בא עת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פרשת טמאים. מה שהקשה הרש"א בח"א מפ' תמיד. נראה דאישתמיטתי' גמרא דחגיגה (ו ע"א וע"ב) ע"ש. אבל לי קשה מדוע לא חשיב פ' פסחים גופה דבהעלותך דהיה ג"כ בר"ח עי' פסחים (ו ב) וכן מוכרח לפרש"י דכאן ועי' תוס' קדושין (לז ב) ד"ה הואיל:

גמ' דרבי יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא. נ"ב נ"ל ספר של ע"ת וחכמת האמת הוא שאנו קורין קבלה ולא היו מעיינין בימות החול אלא בדינין והלכות לדעת מה יעשה בישראל ובשבת לא היו עוסקין בדינין והלכות דתקיפי למיגמרייהו וכי הא דאמרינן אין שונין בתולה בשבת אגב דיקירי והיו מעיינין בשבת בדברי אגדה שמושכת הלב מפני עונג שבת וקדושת היום מסייעת להשכיל ולהבין בחכמה הנעלמה. קודש קדשים היא. ואמרו רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם עסוק באגדה. ואין זה אגדה של ספורי מעשיות שנקראו הגדה שה"א:

'אֵלֶּה', אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת (שמות לד, כז). הנה נודע הא דכתבו אחר כך תורה שבעל פה משום דנתמעטה חכמת הלב ובזה יובן מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה (תהלים קז, מג) היינו ישמור הדרשה של תיבת אלה לבלתי יעבור עליה כי כיון דהוא חכם באמת אינו נצרך לעבור על דרשה זו.

לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה (שמות לד, כז). נראה לי בס"ד דידוע תורה שבעל פה מכונית בשם אמונה ועליה נאמר וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) ופרשתי בס"ד הטעם מפני שהיא תלויה באמונה שאינה כתיבה להדיא בתורה שבכתב.
ובזה תרצתי בס"ד הקושיא של התוספות במקום אחד אמרו רז"ל (שבת לא.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה, ובמקום אחר אמרו רז"ל (סנהדרין ז.) שואלין לאדם תחלה ליום הדין נשאת ונתת באמונה ואחר כך שואלין קבעת עתים לתורה? ותרצתי דאין הכונה על משא ומתן של ממון אלא על משא ומתן של תורה שבעל פה שנקראת אמונה ואחר כך שואלים קבעת עתים לתורה שבכתב.
וידוע כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים וכל סדר קרוי אמונה כי הוא תלוי באמונה וששה פעמים אֱמוּנָה עולה מספר בְּרִית [102×6=612] לזה אמר לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה שהיא ששה פעמים אמונה כמספר ברית ולכך בעבורה כרת ברית עם ישראל.

גמ' ס"ת שחסר יריעה אחת. ע' מגילה דף ט ע"א תד"ה בשלמא תורה:

שם משום כבוד צבור. ע' מגילה ד' כד יומא דף ע ע"א סוטה דף לט ע"ב:

שם א"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין. כעין זה שבת דף כ"א ע"א וש"נ:

לפי שאין כותבין. כתב הרא"ש דהרי"ף פסק כותבין מגלה מדכותבין חומשים חומשים ה"ה מגילה מגילה וגם משום דלא אפשר. והקשה ב"י הא אביי שאל מרבה או דילמא כיון דלא אפשר ואפ"ה פשט רבה אין כותבין אע"ג דאיהו גופי' סבר כותבין חומשים אלא שאין קורין בהם בציבור ועכצ"ל חומשים שאני דכל חומש כספר שלם דמי וקשה לרי"ף. ובדרוש אמרתי הא דאמרי' פסחים ו' ע"ב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה והוא דלא כספרי שכתבו תוס' קדושין ל"ז ע"ב דלא רצה לפתוח חומש בגנותן של ישראל הא דאין מוקדם ומאוחר אבל בלי טעם מאי דמוקדם מוקדם וכבר האריך בזה הרא"מ פ' בהעלותך. ונ"ל אמוראי דפ"ק דפסחים הנ"ל ס"ל כמ"ד פ' כל כתבי קט"ז ע"א ז' ספרי תורות יש ושם קט"ו ע"ב משמע דהכי הלכתא ע"ש פירש"י ד"ה כגון פ' ויהי בנסוע וכו' ע"ש. וא"כ הרי קמן שמתחיל ספר בפורענות ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ש"מ ליכא קפידא וא"כ מוכח אין מוקדם ומאוחר אפי' בלי טעם וספרי דקאמר מפני שהוא גנותן ואין להתחיל חומש בגנות ס"ל כמ"ד דליכא אלא חמשה חומשי תורה וא"כ י"ל אין להתחיל בגנות. ואמנם יש להבין הא באמת אין להתחיל בגנאי כדאיתא ריש פסחים פתח דבריך יאיר. וצ"ל האי תנא והני אמוראי ס"ל אין חומש ספר בפ"ע ואין קפידא בהתחלתו וא"כ כיון דהלכה רווחת דכותבין חומשים ע"כ ה"ה מגילה מגילה. עיין מסכת מגילה כ"ו ע"ב מבואר דכותבין חומשים והוא הדין מגילה לתינוק ואם כן רבה דשמעתין דאוסר מגילה לתינוק אפילו היכי דלא אפשר אף על גב דחומשים שרי סבירא להו כל חומש ספר בפ"ע וליכא רק חמשה ס"ת ולא ז' אבל למאי דקיי"ל ז' ס"ת מתחיל בויהי העם כמתאוננים ש"מ דלא מיחשיב כס' בפ"ע ואפ"ה כותבין וה"ה מגילה לתינוק. ושם אמרתי הא דפליגי רשב"ג ס"ל ה' ס"ת. ורבי ס"ל ז' ס"ת היינו משום דרשב"ג אמר להפסיק בין פורענות לפורענות וכתב רמב"ן בפי' התורה שלא יהי' ג' פורענות זא"ז ויהי' מוחזקין בפורענות ח"ו ע"כ הפסיק בויהי בנסוע בין פורענות דויסעו מהר ה' לשתי פורענות תבערה ומתאוננים וא"כ לרשב"ג דס"ל בעלמא ג' פעמים הוה חזקה אבל רבי הא ס"ל תרי זמני הוה חזקה א"כ אכתי איכא תרי פורענות סמוכים תבערה ומתאוננים אע"כ לאו מהאי טעמא הפסיק בויהי בנסוע אלא דהוה ז' ס"ת. והנה רבי מייתי קרא חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה הרי דכל התורה הוא בית א' והספרים כעמודי הבית שא"א לזה בלא זה ולא הוה כל אחד ספר בפ"ע וכמ"ש לעיל סיעתא להרי"ף עיין מגילה ז' ע"א נ"ל דלר' יהושע כל חומש ספר בפ"ע ע"כ דרש זאת מ"ש כאן וזכרון מ"ש במשנה תורה משא"כ לר"א המודעי זאת כולל ה' חומשים ביחד וק"ל:

כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. פי' אפילו להתלמד בה דאע"ג דאמרינן פ' הקורא עומד כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי' אבל תינוקות הואיל ולהתלמד עשוין שרי למיפסק פסוקי. אבל לפסוק התורה מגילות מגילות לא. ולא תיבעי פסוקי פסוקי דלא אלא אפילו מגילה שלימה נמי לא. ודע כי לשון מגילה הוא שכל המגילה אינו מדבר אלא מענין א' כגון ה' מגילות. וכל שמחוברים כמה ענינים נקרא ספר. וס"ת יש בו כמה מגילות וענינים וכל א' בפ"ע נקרא מגילה ובחבורים נקרא ספר תורה. ומיהו טעמא בעי מנ"ל לת"ק שאסור לכתוב מגילה מגילה ומאי בכך דחתומה ניתנה ודאידבק מנ"ל שאסור להפרידם. ונ"ל מאותו טעם עצמו דאמרינן בשמעתין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ויליף מקרא וכ' הריטב"א הטעם דאיכא בכל אות ותיבה רמזים בחסירות ויתירות ואותיות מלופפות ואין אנו יודעים וכשאומר בע"פ אינו נרגש אבל בכתב הרי רואה מה שכתוב לפניו אעפ"י שאינו יודע מה הוא ע"ש וכ"כ הרב"י מדעתי' דנפשי'. וה"נ סמיכת הפרשיות יש בהם דרשות ידועים ואינם ידועים מ"ט נסמכו עיין פירש"י בפסוק שוקי' עמודי שש מיוסדים על אדני פז וחז"ל ילפי מסמוכים לעד לעולם. וכשמפרידם הרי הפסיד הכוונה ההיא ע"כ אסור להפריד כ"א חומש חומש כי אין דורשין סמוכים מסוף הספר היינו חומש לתחלתו. ולפ"ז י"ל ר' יהודה דפליג וס"ל בבראשית עד דור המבול וכו' לטעמי' דר' לא דרש סמוכין כ"א במשנה תורה. ואיכא למימר במשנה תורה אה"נ דלר' יהודה נמי אסור ואפשר דכל משנה תורה כמגילה אחת חשובה כמו מבראשית עד דור המבול. ובזה י"ל הרמב"ם בהל' ס"ת שכתב מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ס"ת מדכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וא"א לומר שירה בפ"ע שהרי אין כותבים התורה פרשיות אע"כ תורה שיש בה שירה קאמר ומקשים לר' יהודה דכותבים מגלה לתינוק מאי איכא למימר וכי לית לי' לר' יהודה מ"ע לכתוב ס"ת. ולהנ"ל א"ש דבמשנה תורה מודה ר' יהודה וא"כ א"א לומר שירה לחודה שהרי במשנה תורה היא ושם אין כותבין פרשיות. מאי תאמר אכתי דלמא משנה תורה שיש בה שירה קאמר ומנ"ל דחייב לכתוב כל התור' שיש בה שירה אה"נ דזה בלאה"נ קשי' גם לת"ק דהא עכ"פ כותבין תורה חומשים חומשים לכ"ע ומנ"ל לכתוב כל התורה שיש בה שירה. ועיין בס' מעיין חכמה תי' יפה לחדודי ע"ש וברמב"ם לא נזכר קרא דמשנה התורה הזאת ע"כ עדיין צ"ע. ואמנם בפשטיות ש"ס סנהד' שם ומסתימת לשון רש"י שם לא קאי אשירת האזינו אלא כל התורה איקרי שירה. וצ"ל אע"ג דשירת האזינו פשיטא דאיקרי שירה מ"מ כיון דאין כותבין מגילה מגילה ע"כ הך שירה תורה כולה קאמר ולא חומש אחד דלא מיקרי שירה אלא תורה מחוברת מחמשה חומשין. וטעמא קאמינא דמצינו במס' סוטה דהע"ה נענש על שאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. אע"ג דכל התורה איקרי שירה. דע שירה לחוד וזמירות לחוד כי שירה איננו הנגון שמנגנין אלא מאמר או כתוב מסודר כשורה ושורת הבנין ע"ד שאמרו כל השירות לבינה ע"ג לבינה וכו' שהוא סידור כשורת הבנין ועכשיו נהגו לסדר בחרוזין הידועים והנביאים היה להם סידור אשר לא נודע לנו כוונתם וענינם מ"מ שירה הוא הסידור הנערך בערך ידוע ואח"כ מנגנים אותו בנגונים הנאותים לזה. והנה פרשה בתורה המסודרת ובנוי' שירות ידועים כגון שירת הים והאזינו וכדומה נקרא שירה. וכל התורה בכלל המסודרות ובנוי' חמשה ספרים זה אחר זה נקרא שירה אבל חומש א' לא נקרא שירה. ואמנם דהע"ה נענש על שאמר זמירות הי' לי חוקיך בבית מגורי ואלו היה אומר שירה לא היה לו עונש בכך. ולפי דברים הללו מיושב הנ"ל דחומש א' לא איקרי שירה או כל התורה או שירת האזינו וכיון דאין כותבין מגילה להתלמד אפי' לר' יהודה במשנה תורה משום סמוכים א"כ ע"כ כל התורה קאמר. עוד הקשה בעץ חיים אלפאנדרי בפ' וילך ובסוף הספר על הרמב"ם מש"ס נדרים ל"ח ע"א דהוה ס"ד למימר שירה לחודא. ולרמב"ם הא אין כותבין שירה לחוד עוד הקשה מ"ט לא מייתי הרמב"ם מקרא דמסקנא דהתם למען תהיה השירה הזאת לעד ע"ש. והנה קושי' זו לק"מ דהתם מוכיח דהקב"ה נתן תורה לכל ישראל דאל"ה על מה תעיד השירה אע"כ אקיום כל התורה אבל לעולם אפשר שאין מצוה לכתוב אלא ס"ת אחד לכל העיר וממנו ילמדו וישמרו והשירה תעיד עליהם ולא מוכח מזה מ"ע של כתיבת ס"ת אבל קושי' ראשונה קשה איך בעי ש"ס למימר כתבו לכם שירה לחודא הא אין כותבין פרשיות. ונ"ל בלא"ה צ"ע אהרמב"ם איך נאמר כתבו לכם תורה שיש בה שירה א"כ בתפלין ומזוזה נמי נימא מדאין כותבין פרשיות ש"מ וכתבתם כל התורה על מזוזות וצ"ע לכאורה. ונ"ל דפרשה שבתפלין ומזוזה גזירת הכתוב הוא שהרי אם הוסיף בו אות א' או ה' פרשיות פסול משא"כ פ' השירה ע"כ א"א לומר שהקפידה שיכתוב כל אחד שירה דוקא ולא יותר כמו פ' שבתפלין ז"א שהרי כתיב שתהיה לעדה אשמירת כל התורה ש"מ צריכין לגרוס כל התורה ודברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ וע"כ צריכין עכ"פ לכתוב ס"ת ללמוד מתוכו ונאמר שזולת זה יהיה מצוה על כל אחד מישראל שיהיה לו פ' השירה נכתבת להיות לו לעדה שישמור התורה שלמד בספר התורה וא"כ א"א לומר שאם ירצה כל אחד לכתוב לו כל התורה יהיה איסור בדבר אדרבא פשיטא דלא תשכח מפי זרעו וא"כ א"א לומר אלא שפ' השירה מחוייב וכל התורה רשות. וזה א"א דהא אין כותבים התורה פרשיות אע"כ כל התורה שיש בה שירה קאמר וא"ש. ואש"נ דבהס"ד עדיין לא ידע דנצטוו על כל התורה ושהשירה תהיה לעד והוה סד"א דלא יכתוב רק השירה ואיכא למימר אה"נ אסור לכתוב טפי והוה כתפלין ומזוזות וכנ"ל ולא ה"מ למיפרך הא אין כותבין פרשיות וק"ל:

ואם דעתו להשלים מותר. כמ"ש מרע"ה מגילה מגילה ע"ד להשלים לבסוף וכמ"ש תוס':

דכל התורה איקרי מגילה. דהוה ענין אחד דכולה שמותיו של הקב"ה ונעוץ סופה בתחלה וקודם שנברא העולם היתה כתובה לפניו בעירוב אותיות כידוע וע"כ נקראת מגילה:

שמנה פרשיות וכו'. פירש"י והמשכן הוקם בא' בניסן. כתב כן לאפוקי מקצת מדרשים וכן דעת כל הפשטנים ורמז גם ברמב"ן שתחילת ימי מלואים היה בר"ח ניסן כפשטות דקרא ביום חדש הראשון תקים המשכן ובשמיני בניסן הוקם גמר הקמתו ובו מתו נדב ואביהו ואז נאמרו פרשיות אלו ולהשמר מזה כתב רש"י בר"ח הוקם כדעת חז"ל פרק ר"ע אותו היום נטל עשר עטרות ובכ"ג באדר התחילו ימי מילואים ובר"ח ניסן הוקם גמר הקמתו. ולכאורה הוצרך רש"י לפרש כן להכריח שיטתו לאפוקי מהתוס' דכיון דהיה ביום ר"ח ניסן שנה השנית ואז נאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו כדכתיב להדי' בפ' בהעלותך וא"כ צע"ג להתוס' מ"ט לא הזכיר ר' לוי ט' פרשיות והיינו ויעשו בנ"י את הפסח במועדו כי מתחלה לא נצטוו אלא על פסח מצרים ובבואם אל הארץ ולא במדבר והוצרך להזכירם שיעשו פסח מדבר ועוד שחל בשבת והוצרך להודיעם שיעשו במועדו בשבת וא"כ מ"ט לא הזכיר ר' לוי גם פרשה זו. בשלמא לרש"י היינו פ' טמאים דפסח שני שהוא עיקר חדותי' דהאי פרשתא אבל להתוס' צ"ע וצ"ל ר' לוי ס"ל שלא היה יום הקמת המשכן בר"ח ניסן אלא בח' בניסן ולרש"י לא ניחא לי' בהא ע"כ פירש"י שהיה בר"ח ניסן ומוכרח כפירש"י וקושי' תוס' עיין מהרש"א וגם בחי' אגדות שלו:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתנוק וכו' או"ד כיון דלא אפשר כותבין א"ל אין כותבין. הרי"ף כתב כותבין מגילה לתנוק ותמהו עליו הרא"ש והר"ן והרב פרי חדש בס' מים חיים בחידו' למכילתין כתב דהראשונים השיגו עליו בכדי ודברי הרי"ף ברורים דהא אמרינן לעיל האי ספרא דאפטרתא וכו' ע"ש ויש להעיר עליו דמשמע דחדשות הוא מגיד והלא הן הן הדברים שכתב מרן בבית יוסף י"ד סימן רפ"ג והזכירו הוא ז"ל בריש דבריו שכתב ובב"י י"ד הליץ בעד הרי"ף וא"כ הרי מרן בב"י שם בסוף הלשון כתב בדבריו ומה בא לחדש:
ואני הצעיר בספרי הקטן ברכי יוסף שם על דברי הרב ב"ח שכתב דמאי דמסיק מרן בב"י כן פירש הר"ן וכו' חילקתי בין דברי הר"ן לדברי הב"י דכונת הר"ן כמ"ש מרן דלעולם קי"ל כרבה אלא דאחסור דר"י וגם דל"ה דל"ה לנו אך מרן מסיק דלא קי"ל כרבה והבאתי דברי הר"ן בחידושיו לקיים מ"ש. ואח"ך כתבתי על ה' פר"ח דאם כונתו דנשתנו הזמנים זהו תירוץ הר"ן ואם כונתו דלא קי"ל כרבה זהו תירוץ מרן ע"ש באורך וזה שכתבתי בברכי יוסף מוכרח שהוא דעת מרן בב"י בכונת דברי הר"ן ורציתי לדקדק מה שכתב הר"ן בחידושיו היכא דאיכא דוחקא להסכימו עם מה שהבין מרן בדבריו פ' כל כתבי:
ועתה אומר אני בעניי דדברי הר"ן בחידושיו יותר נראה לפרש בדבריו שהוא כתירוץ מרן דלא קי"ל כרבה דהרי כתב כדאסיקנא בספרא דאפטרתא. ומ"ש דהיכא דאיכא דוחקא אין לדקדק מזה שכונתו כמו שפירש מרן בדבריו דנשתנו הזמנים וכו' שהרי גם בספרא דאפטרתא בפירוש אמרו כיון דלא אפשר עת לעשות לה' והיינו דאיכא דוחקא וכמו שפירש רש"י שאין יכולת לכל צבור לכתוב נביאים שלם. ורבה גם דאיכא דוחקא אסר בספרא דאפטרתא וגם במגילה לתנוק שצדד אביי או"ד כיון דלא אפשר כתבינן אסר רבה אלמא דרבה אסר אף דאיכא דוחקא. אלא שעל זה כתב מרן דנשתנו הזמנים דבימי הרי"ף לא היה אפשר ללמוד אפילו עשרה בספר אחד ונמצאת התורה בטלה ע"ש וא"כ הר"ן שכתב בחידושיו והיכא דאיכא דוחקא נראה דלא נתכוון לזה דזה אינו דוחקא רק דבר המביא לבטל תורה מישראל כי בדוחקא רבה אסר בין באפטרתא בין במגילה כדכתבינן. וא"כ דברי הר"ן בחידושיו הם כדברי מרן דלא קי"ל כרבה. ואפשר דאם מרן היה רואה דברי הר"ן בחידושיו היה מפרשם כתירוצו ולא כמ"ש מקודם. גם הרב פר"ח אין ספק שכיוין למאי דמסיק מרן ואין להסתפק כמו שעלתה על דעתי בברכי יוסף [ואפשר דכתב הרב פר"ח כן קודם שראה דברי מרן בב"י ואח"ך ראהו וכתב בגיליון ובב"י י"ד הליץ בעד הרי"ף [כן] יע"ש. והמעתיק עוית וכתבו בפנים בראש דבריו וכבר ראיתי בפר"ח במקומות אחרים ובמחברים אחרים דנראין הדברים שטעה המעתיק כיוצא בזה] ועתה בא לידי ים של שלמה למכילתין וראיתי שכתב כן כמאי דמסיק מרן בעד הרי"ף וכתב שזה דעת המרדכי ע"ש:

מי קוראין. כלומר תיקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום: הראויין לימנות כו'. דאמרינן במסכת שבת [באלו קשרים] (דף קיד.) איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה: בחומשין. שיש שכותבין להן חמשה חומשין כל חומש אחד שלם לעצמו וכל ספריהם היו במגילה כס''ת שלנו: מחסר במילתיה. שקורין לו ס''ת וחסר הוא: דלא ניתן ליכתב. פחות מספר אחד שלם לעצמו: והא לא ניתן ליכתב. שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב כו': כיון דלא אפשר. מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת: עת לעשות לה'. ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה: ה''נ כיון דלא אפשר. שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם: מגילה. פרשה לבדה של תורה או שתים: למ''ד. לקמן בשמעתין: מגילה מגילה ניתנה. כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן: חתומה ניתנה. לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן: לפי שאין כותבין. ואפי' למ''ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק: אף היא. הילני המלכה במסכת יומא (ד' לז.): פרשת סוטה. לכתוב משם פרשיות לסוטות הבאות: באל''ף בי''ת. כלומר ראשי התיבות: כשהוא כותב. כהן הכותב פרשת סוטה: כמה שכתוב. לפי הסימנים היה מבין וכותב: אם שכב. כלומר ואת כי שטית וגו': בסירוגין. תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות: עד ויהי ביום השמיני. שהוא גמר צווי הקרבנות: אז אמרתי. כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז.): הנה באתי. עכשיו באתי לכלל: כתוב עלי. מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך . הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי: חתומה. גמורה ומסויימה ושלימה: א''נ לכדרבי לוי. איקראי מגילה אותן ח' פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה . לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם: פרשת כהנים. אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם: פרשת לוים. קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הל כות לוים וי''א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא: פרשת לוים. הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר: פרשת טמאים. ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט''ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א''כ לא יטהרו: ופרשת שילוח טמאים. וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם: ופרשת אחרי מות. אע''פ שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת:

אם שכב אם לא שכב. אם שכב לא כתיב כלל אלא אם לא שכב כתיב אלא דבתר הכי כתיב ואת כי שטית: תורה חתומה ניתנה. תימה דכתיב (שמות כד) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ופרש''י בפי' חומש דהיינו מבראשית ועד כאן ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדר נכתבה דיש פרשיות שנאמרו תחילה לפני אותם הכתובים לפניהם ולא נכתבה עד שנאמר לו אותה שכתובה לפניה וכותב זאת אחריה ועל זה מייתי מדרבי לוי שאותם לא נאמרו על הסדר והיה יכול להוכיח זה מכמה מקראות דאין מוקדם ומאוחר בתורה אלא הואיל ומשכח דרבי לוי מייתי לה ור''ת גריס א''ר לוי מילתא באפי נפשה: פרשת טמאים. פי' בקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמר בפ''ק דפסחים (דף ו.) שואלים בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפ''ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בראש חדש ניסן ועוד דלא יתכן לרבי יוסי הגלילי דאמר. נושאי ארונו של יוסף היו ולרבי יצחק דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו.: ופרשת אחרי מות. בבראשית רבה. איכא פלוגתא גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם (בראשית טו) דאיכא למ''ד אחר סמוך ואחרי מופלג ואיכא למ''ד איפכא וקשה מאחרי מות דבו ביום היה ושמא נאמר אחר כל הפרשיות לכך חשיב מופלג:

גיטין ס ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ס - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד