בשמות מובהקין של גויים, שבהם אין כל חשש של "מזוייף מתוכו" שיבואו לסמוך על עדים אלה כעדי מסירה, כיון שברור לכל שגויים הם.

ומבררים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] שמות מובהקין? אמר רב פפא: שמות כגון: הורמיז, ואבודינא, בר שיבתאי, ובר קידרי, ובאטי, ונקים אונא.

ושואלים, לפי שיטה זו יש לדייק: אבל אם נחתמו גיטין על ידי עדים גוים בעלי שמות שאין הם שמות מובהקים של גויים מאי [מה] יהא הדין — האם לא יהא זה גט? אי הכי [אם כך], אדתני סיפא [עד שר' שמעון שונה בסוף המשנה]: לא הוזכרו גיטין ושחרורי עבדים להיפסל אלא בזמן שנעשו בהדיוט, אבל לא כן הדין בערכאות, לפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה בערכאות], חלוקה יותר מדוקדקת: במה דברים אמורים שכשחתמו בגט עדים גוים הרי זה כשר — בשמות מובהקין, אבל שמות שאין מובהקין — לא!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כך צריכים להבין את דברי ר' שמעון, שאף אלו (גיטין ושחרורים) כשרים, במה דברים אמורים — בשמות מובהקין, אבל בשמות שאין מובהקין, נעשה הדבר כמי שנעשו שטרות אלה בהדיוט ופסולין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: סיפא [בסוף המשנה] אין אנו ממשיכים בענין גיטי נשים, אלא אתאן [באנו] לגיטי (שטרות) ממון, ואין זה מדברי ר' שמעון, אלא חוזר לדברי חכמים, והכי קאמר [וכך אמר]: לא הוזכרו גיטי ממון שפסולים אלא בזמן שנעשו בהדיוט, אבל כשנעשו בערכאות — הרי הם כשרים.

וכהעמדה זאת של דברי חכמים תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר בר' יוסי, כך אמר ר' שמעון לחכמים בעיר צידן: לא נחלקו ר' עקיבא וחכמים על כל השטרות העולין בערכאות של גוים, שאף על פי שחותמיהן גוים — כשרים הם, ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים. לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט, שלא בבית דין גמור, שר' עקיבא מכשיר, וחכמים פוסלים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אלו, גיטי נשים ושחרורי עבדים, כשירין במקום שאין ישראל חותמין, שאין הגויים מניחים לעדים יהודים לחתום, והכל יודעים ששטרות של גויים אינם חתומים על ידי יהודים. אבל במקום שישראל חותמין — לא, משום שאפשר לטעות ולחשוב שישראל הם שחתמו על הגט הזה, ויבואו למסור אותו בפני אותם עדים, שלאמיתו של דבר הם גויים, ואין הגירושין חלים.

ושואלים: במקום שאין ישראל חותמין נמי ליגזור [גם כן נגזור] אטו [משום] מקום שישראל חותמין! ומשיבים: שמא בשמא מחליף [שם בשם עלול להתחלף], ופעמים סבורים שהוא יהודי אף ששמו הוא שם מובהק של גוי, אבל אתרא באתרא לא מחליף [מקום במקום אינו עלול להתחלף] ויודעים הכל שבמקום הזה כל החתימות הם של גויים, ודואגים למסור את הגט שלא בפני החתומים עליו, אלא בעדים ישראלים.

א מסופר כי רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתה דארמאי [חשב להכשיר שטר שנכתב על ידי חבורה של גויים]. אמר ליה [לו] רפרם: "ערכאות" תנן [שנינו במשנה], שאין שטרות של גויים כשרים אלא אם נעשה הדבר בבית משפט חשוב, ולא בחבורה כלשהי.

ובענין דומה אמר רבא: האי שטרא פרסאה [שטר פרסי זה] שנכתב על ידי השלטונות הפרסים דמסריה ניהליה באפי סהדי [שמסר אותו לו, למקבל בפני עדי] ישראל — מגבינן [מגבים אנו], בית דין מתיר לגבות, ביה [בו] מנכסים בני חרי [חורין]. שאף על פי שאין דינו כשטר ממש, לגבות בו גם מנכסים משועבדים, מכל מקום העובדות שבשטר נחשבות כבדוקות, ומשום כך אפשר לסמוך עליו לפחות לגבות בו מנכסים שאינם משועבדים.

ושואלים: והא [והרי] העדים על מסירת השטר הזה לא ידעי למיקרא [אינם יודעים לקרוא], שאינם מבינים פרסית, ואם כן, כיצד אפשר לסמוך על מה שכתוב בו? ומשיבים: מדובר פה בדידעי [בש העדים יודעים] לקרוא.

ושואלים: והא בעינא [והרי צריכים אנו] שיהיה בשטר כתב שאינו יכול לזייף, וליכא [ואין כאן] דבר זה, כיון שאין הפרסים מקפידים על זה! ומשיבים: מדובר כאן בדאפיצן [בקלף שמעובד בעפצים] ואינו ניתן לזיוף. ושואלים עוד: והא בעינא [והרי צריכים אנו] את מה שנאמר בהלכות שטרות: צריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה, ששטר שנכתב כדין צריך שבשורה האחרונה שבו תהיה חזרה על עיקר עניינו של השטר, כדי לברר שלא היתה טעות בחלקו הראשון, וליכא [ואין דבר זה] בשטרות פרסיים! ומשיבים: בדמהדר [בשחזרו עליו], שנוסח השטר היה כזה שחזרו בשורה האחרונה על עיקרו של השטר.

ותוהים: אי הכי [אם כך] ממשעבדי נמי [מנכסים משועבדים גם כן] יגבה, שהרי שטר זה הוא בכל ענייניו כשטר שכותבים ישראל, ומדוע נאמר שאינו גובה בו אף מן המשועבדים? ומשיבים: מכל מקום לית ליה קלא [אין לו קול], כלומר, אינו מפורסם ברבים. כי דבר שנעשה בערכאות ובכתב של פרסים אין ישראל שומעים עליו, ומשום כך הוא נחשב כמילווה בעל פה שאין לו קול וגובה רק מנכסים בני חורין, אבל לא ממשועבדים.

ב בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: