דף יא - ב
עדים החתומין על הגט - שבא ממקום אחר בארץ ישראל. ושמותן כשמות עובדי כוכבים, ואין אנו יודעים אם הם עובדי כוכבים או יהודים. מהו הדין - האם הניתן להכשיר גט זה על פי עדי מסירה. או לא?
אמר ליה: עד היום לא בא לידינו גט כזה - ששמות עובדי כוכבים כתובים בו, אלא רק אחד. והיו חתומין בו שני אנשים שנקראו לוקוס ולוס. והכשרנו אותו על פי עדי מסירה. [24] ודוקא שמות אלה - לוקוס ולוס שהינם שמות גוים מובהקים] - הכשרנו, משום דלא שכיחי - שלא מצויים - ישראל דמסקי בשמהתייהו - שנקראים בשמות אלו. ולפיכך לא יביאו לסמוך עליהם בתור עדי מסירה. אבל שמהתא אחריני - שמות אחרים של גוים, שאינם מובהקין - דשכיחי - שמצויים - ישראל דמסקי בשמהתייהו - ויש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם - לא!
ומקשה הגמרא על רבי יוחנן מברייתא:
איתיביה - יש להקשות [מתוספתא בפרק ו משנה ו] - גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם - אף על פי ששמותיהן [של העדים] כשמות עובדים כוכבים - הרי הם כשרין אפילו ללא עדי מסירה. מפני שרוב ישראל שגרים בחוץ לארץ, שמותיהן כשמות עובדי כוכבים. ומדוע הכשיר רבי יוחנן רק בשמות לוקוס ולוס: ומתרצת הגמרא:
התם - שם [במקרה בו הברייתא מדברת] - כדקתני טעמא - הטעם הוא כמו שהברייתא שונה: מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים. ולכן, יש לתלות שמן הסתם עדים אלו הם יהודים. אבל רבי יוחנן דיבר על גט שנחתם בארץ ישראל, שאין שמות רוב היהודים כשל גוים. ומשום כך, יש להסתפק, שמא עדים אלו הינם גוים - הפסולים לחתום. [25]
ואיכא דאמרי - ויש אומרים - כי מתניתא בעו מיניה - ששאלתו של ריש לקיש מרבי יוחנן, היתה על גיטין הבאים מחוץ לארץ. ושמותיהן של העדים הינם כשמות עובדי כוכבים. וכמו הנידון בברייתא.
ופשט ליה ממתניתא - ופשט רבי יוחנן את ספיקו מדברי הברייתא, שכשרין הם. משום שעדים אלו בחזקת יהודים הם, לפי שרוב היהודים בחוץ לארץ נקראים בשמות עובדי כוכבים.
מתניתין:
בעל האומר לשלוחו: תן גט זה לאשתי, [או] ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה אחר כך לחזור בו בשניהם, קודם שהגיע הגט ליד האשה או השטר ליד העבד - הרי זה יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהן [בשטר או בגט] עבורם [לאשה או לעבד], ולעכב את הבעל מלחזור. לפי שחוב הוא להם, ואין אדם חב לאחרים אלא בפניהם. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בגיטי נשים יכול הוא לחזור, אבל לא בשחרורי עבדים. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. [1] ומאחר ולדעתם זכות היא לעבד להשתחרר מרבו, לכן מיד כשנתן האדון השטר לשליח, [2] זכה בו השליח עבור העבד. ולפיכך אינו יכול לחזור. [אבל מאחר] ואין חבין לאדם אלא בפניו, ולדעת כולם חובה היא לאשה להתגרש מבעלה, לכן אין השליח זוכה בגט עבורה ויכול הבעל לחזור בו.
והראיה להבדל ביניהם [לדעת חכמים]: שאם ירצה האדון שלא לזון את עבדו, ואומר לו: עשה עמי עבודה ואיני זנך, אלא לך והתפרנס מן הצדקה - הרי זה רשאי, ולכן, אין בשחרורו משום הפסד מזונות. אך לעומת זה, אם ירצה הבעל שלא לזון את אשתו, ויגיד לה: צאי וקבלי מעשה ידייך לעצמך ופרנסי את עצמך - איני רשאי. שהרי הוא חייב לה מזונות מן התורה. ועל כן כשמגרשה, [3] נחשב לה הפסד המזונות חוב.
אמר להם רבי מאיר לחכמים: והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו - אם היה האדון כהן, הרי גם עבדו מותר באכילת תרומה. ועתה שמשחררו, [4] פוסלו מאכילת תרומה, כשם שפוסל את אשתו מן התרומה כשמגרשה.
אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אין זכות אכילת התרומה נובעת ממעלת היותו עבד, אלא מפני שהוא קניינו [5] של הכהן. והרי כמו כן יכל לפוסלו מן התרומה, על ידי שהיה מוכרו לישראל והיה ממשיך להיות עבד, וגם אז היה נפסל מן התרומה. ומאחר ובלאו הכי יכל למונעו מתרומה, [ולאו דוקא על ידי שחרור], לכן סוברים חכמים [6] שאין השחרור נחשב חוב.
גמרא:
יתיב - ישבו - רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה - לפני - דרבי ירמיה והיו עוסקים במשנתנו. ויתיב רבי ירמיה וקא מנמנם - והיה מנמנם. ויתיב רב הונא וקאמר: שמע מינה מדרבנן - ניתן לשמוע [להבין] מדברי חכמים [שבמשנתנו], הסוברים שיכול השליח לתפוס השטר עבור העבד, גם לאחר שהאדון חזר בו [וביטלו מהיות שליח], [7] שאדם מן השוק התופס מטלטלין מנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב של ראובן [ללא שמינהו שמעון להיות שליח] - קנה [8] התופס עבור הבעל חוב.
אמר ליה - שאלו - רב יצחק בר יוסף: ואפילו במקום שחב - [מפסיד] בתפיסתו לאחרים, כגון: שגם לוי היה בעל חובו של ראובן, ומשתפס הראשון לצורך שמעון, הפסיד לוי, גם כן נשמע ממשנתנו שקנה? שהרי השליח במשנתנו תופס את השטר עבור העבד ומפסיד לבעלים!
אמר ליה - ענה לו רב הונא - אין - אכן! אדהכי - בינתיים - איתער בהו רבי ירמיה - התעורר רבי ירמיה מתנומתו ושמע את דבריהם. אמר להו: דרדקי - [תלמידים] צעירים שכמותכם, אל לכם לדייק כן, לפי דהכי - שכך - אמר רבי יוחנן: [9] התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה! ואם תאמרו ותשאלו מהו טעם משנתנו, שמשמע ממנה שקנה? תשובה: מאחר ויש כלל האומר: כל האומר "תנו" לפלוני הריהו כאומר - כאילו אמר - "זכו" עבורו דמי - נחשב. ומכיון שמשנתנו מדברת באופן שאמר הבעל [או האדון] "תן שטר שחרור זה לעבד", הרי זה כאילו [10] עשאו שליח שיזכה בו עבור העבד. ואף על פי שהעבד לא ידע מכך כלום, זכין לאדם שלא בפניו. וממשיכה הגמרא לדון בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים: אמר רב חסדא: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן. והיינו דתנן - ששנינו [במסכת פאה פרק ד משנה ט]: מי שליקט את הפאה [11] - בעל הבית שליקט שלא לצורך עצמו, לפי שהוא עשיר, אלא לצורך אדם אחר שהוא עני, ואמר כך: הרי פאה זו שליקטתי קנויה לפלוני עני. ומפסיד הוא בכך לעניים אחרים הבאים ללקט.
רבי אליעזר אומר: זכה לו.
וחכמים אומרים: לא זכה, אלא יתננו לעני הנמצא ראשון. ובכך נחלקו: רבי אליעזר סובר, אף במקום שחב לאחרים קנה. וחכמים סוברים לא קנה.
הערות
[24] מדברי רש"י משמע, שמפרש ששאלת ריש לקיש היא, לשיטת רבי אלעזר הסובר עדי מסירה כרתי. ומבאר המנחת יהודה שיטתו, שלפי רבי אלעזר מכיון שכל הפסול הוא רק מטעם מזוייף מתוכו, שאינו אלא מדרבנן, לכן הסתפק ריש לקיש אם יש להכשירו מספק, כי יתכן שהחותמים הם יהודים כשרים. אבל לפי רבי מאיר, שהספק הוא על פסול דאורייתא, אין צד להכשירם. אמנם, בתוספות (דיבור המתחיל: עדים החתומים) מבואר, שהספק הוא גם לפי רבי מאיר. ואת דעתם יש לפרש, שהצד שהעדים החתומים על הגט הינם נכרים הינו צד רחוק. לפי שהנכרים אינם רגילים לחתום על גיטי ישראל. ולפיכך, יש צד לתלות שעדים יהודים חתמוהו ולהכשירו גם לשיטת רבי מאיר.
[25] ומוסיף רש"י, שאפילו בעדי מסירה כשרים אין להכשיר - לפי דעת חכמים במשנתינו, הפוסלים לגמרי נכרים מלחתום על גיטי נשים ושחרורי עבדים. אך הרשב"א תמה על דברי רש"י, שאם התירוץ בגמרא הוא לדעת רבנן, כיצד הכשיר רבי יוחנן לוקוס ולוס בגלל היותם שמות מובהקין, הרי לדעת חכמים אפילו שמות מובהקין פסולים, לפי שגוזרים עליהם משום שמות שאינם מובהקין. וכן יש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם ולהכשירם. וכתב שיש לומר בזה, שמכיון ששמות מובהקין של עובדי כוכבים הן, אפשר לומר שרוב האנשים לא יבואו לסמוך עליהם. ובאשר למיעוט שעלולים לטעות ולסמוך עליהם, יש לצדד אולי אינם גוים כלל [אלא יהודים שנקראו בשמות כאלה]. ואף שבדרך כלל אין יהודים נקראים בשמות מובהקין, מכל מקום מיעוטם כן. ולפיכך אין לגזור על גיטין אלו. וראה באילת השחר. ובמהרש"א מיישב את דברי רש"י שבמקרה זה, אפילו אם העדים הדיוטות [ואינם דיינים] ואין שמות מובהקין של עובדי כוכבים, אין לחשוש שיבואו לסמוך עליהם, בלא עדי מסירה באשה זו. שהרי גוים אלו אינם מאנשי המקום, אלא מהמקום ממנו בא הגט. ואם כן, לדעת רבי משעון ניתן להכשיר גט זה, כמו גט עם שמות מובהקין הנמצאים כאן. ואף לפי חכמים, הגוזרים על שמות מובהקין משום שאינן מובהקין [אשר בגלל זה פסלו את כל הגיטין החתומים על ידי עדים בעלי שמות גוים], גם כן יש לגזור על גיטין עם שמות שאינם מובהקין שחותמיהם אינם כאן, משום גיטין שחותמיהם כאן. [והיינו, שנפסול את כולם]. אך בשמות מובהקין, כגו: לוקוס ולוס, גם לפי חכמים יש להכשיר. שהרי אם נאמר שאסור, יהיה זה כעין גזירה לגזירה [ואין גוזרים גזירה לגזירה]. כי אפילו כשהם מכאן אינם נאסרים אלא מטעם גזירה. ולכן, אם נאסור את אלו שאינם מכאן, הרי זה דומה לגזירה לגזירה.
[1] בתשובות רבי עקיבא איגר (חלק א סימן קצד), מביא הגאון רבי עקיבא איגר את קושיית חתנו על דברי חכמים במשנתינו, מדוע יוצא העבד לחירות עם קבלת השליח את שטר השחרור. הרי מכיון שההלכה היא כרב יהודה אמר שמואל (להלן דף לח עמוד א), שהמשחרר עבדו עובר בעשה ["לעולם בהם תעבודו"], וכמו שנפסק ברמב"ם (פרק ט מהלכות עבדים הלכה ו). אם כן יוצא שמינה האדון את השליח לדבר עבירה. והרי הגמרא אומרת (בבא מציעא דף י עמוד ב), שאין שליח לדבר עבירה. וראה שם בתוספות (דיבור המתחיל: דאמר, בתירוץ השני), שכהן שאמר לישראל: "קדש לי אשה גרושה", אם אין שליח לדבר עבירה, הקידושין בטלים. וכן הקשה בתשובות נודע ביהודה (מהדורה קמא אבן העזר סימן עז). ובתחילת דבריו כתב רבי עקיבא איגר, שלפי חכמים אין קושיא, שהרי הגמרא אומרת שכאן "זוכה" השליח עבור העבד [מכיון ש"תן" כ"זכי"], אם כן אין הוא שליח של האדון אלא שליח העבד. ולעבד אין כל עבירה במה שהאדון משחררו. והקושיא אינה אלא לפי רבי מאיר, האומר במשנה שהאדון יכול לחזור בו. ומשמע, שאם כבר קיבל העבד את הגט מהשליח, אינו יכול לחזור, לפי שהשליח היה שלוחו של האדון להולכה. ועל זה יקשה הרי אין שליח לדבר עבירה. אכן ציין שם לדברי התוספות (בבא מציעא דף עא עמוד ב ד"ה בשלמא), שמשמע מהם שהוא גם שליח של הנותן. ואם כן קשה גם לפי חכמים וגם לפי רבי מאיר. ועיין שם בדבריו מה שהאריך לפלפל בזה. ובתוך דבריו שם, וכן בקצות החשון (סימן קפד סעיף קטן ב), כתב לישב על פי התוספות בסוגייתנו (ד"ה כל), שאין אומרים "תן כזכי" אלא בחוב [השולח חוב על ידי שליח], ולא במתנה. ושחרור נחשב כחוב, מאחר ואילולי היה עושה העבד נחת רוח לאדון, לא היה משחררו. עיין שם. ואם כן, כיון שאינו משחררו בחינם, אינו עובר בעשה. וכמו שכתב הרשב"א, שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה, אלא אם כן משחררו בחינם. ולדעת רעק"א באופן כזה אינו נקרא עבירה כלל, אלא דבר מצוה. וכשם שמצוה לפרוע חובו, כך מצוה לשחרר עבדו, כאשר מגיע לו הדבר. (וראה להלן דף לח עמוד ב, שהמשחרר עבדו לדבר מצוה אינו עובר בעשה). וראה מה שהאריך בזה בשעורי רבי שמואל אות קצד קצה.
[2] הרי"ף כותב שמה שזוכה השליח בשחרור העבד, אינו אלא לעניין חזרה [שהאדון כבר אינו יכול לחזור], אבל השחרור עצמו אינו חל אלא משיגיע הגט לידי העבד. והוכיח זאת מהמשנה (להלן דף יג עמוד א): האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת, לא יתנו לאחר מיתה. לפי שאין גט לאחר מיתה. ומשמע, שאף שקיבל השליח את הגט בשביל העבד, לא יצא לחירות. וכל קבלתו אינה אלא לעניין שאין האדון יכול לחזור. ועוד, מוסיף הרי"ף, שמצאנו כעין זכיה זו, (להלן דף יד עמוד א), אם אמר לשליח: הולך מנה לפלוני, שאני חייב לו. אמר רב: חייב האדון באחריותו. [ומכל מקום] ואם בא לחזור אינו חוזר. ומוכח, ששיך לזכות רק לדבר זה. ועיין ברא"ש ובר"ן שהקשו על דבריו, מכיון שזכיה מטעם שליחות היא, ושלוחו של אדם כמותו. הרי שהשליח זכה עבור העבד; ונחשב כאילו הגיע שטר השחרור לידו. ואם כן קשה מדוע אינו יוצא לחירות עם קבלת השליח את השטר לידיו. וכתב המהר"ץ חיות לבאר, שלרי"ף הוקשה, איך מועילה כלל השליחות, הרי אין שליח לדבר עבירה [כמו שהובא בהערה הקודמת]. ומפני זה יצא לחדש שאומדים את דעת המשחרר, שלא היה רצונו שישתחרר העבד מיד עם קבלת השליח, אלא רק לתת באופן שלא יוכל שוב לחזור. ותן כזכי מועיל רק לעניין זה. אבל לעצם השחרור, אינו חל אלא עד שיגיע הגט ליד העבד. ועיין שם שציין לדברי התוספות להלן (דף לח עמוד א דיבור המתחיל: כל המשחרר), שמיד שסילק האדון רשותו, אסור לו יותר לעבוד בו. ועל עצם נתינת הגט, [כל זמן שלא חל שחרור], אינו עובר בעשה. עיין שם.
[3] בספר תפארת יעקב תמה מדוע הוצרכו לבאר שבגט אשה זהו חוב מטעם הפסד מזונות. והלא עצם הגירושין חוב הם עבורה, שהרי כל אשה מיועדת להנשא, וטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו - עדיף לה להיות נשואה לבעל עם שני ראשים מלהשאר גלמודה. ועיין שם שתירץ, שכאן מדובר בבעל שהוא מוכה שחין, שודאי אף אשה אינה מוכנה לחיות עמו. ואם כן, עצם הגירושין זכות הם בשבילה להתפטר ממנו. ורק הפסד המזונות הם חוב עבורה. אכן בספר גרש ירחים כתב, שזה ודאי שאם אמרה שאינה רוצה להתגרש, הרי הגירושין חוב בשבילה ואינה מגורשת. אלא בהכרח מדובר כאן שאמרה שרוצה להתגרש. ואם כן התברר למפרע שהגירושין הם זכות בשבילה, ורק הפסד המזונות חוב הוא לה. ולכן, מעדיפה היא שהגט יתאחר ובלבד שלא תפסיד מזונות. ועיין בטור סימן קמ, שהביא דעת בעל העיטור, שאם רוצה להתגרש, והבעל מזכה לה את הגט על ידי אחר - הרי היא מגורשת. והטור עצמו חולק על זה. ולפי זה תירוץ הגרש ירחים תלוי תלוי במחלוקת.
[4] ואף שגם בהיותו עבד יכל הבעל לומר לו: "עשה עמי ואיני זנך", ולהפסידו בזה את אכילת התרומה. מכל מקום, היה העבד רשאי ללכת ולאכול תרומה אצל אחרים. אבל עתה שנשתחרר, נפסל הוא לגמרי מן התרומה. ולכן נחשב שחרורו חוב עבורו. ולעניין עבד של ישראל, הגמרא להלן דף יג שואלת איזה חוב יש בזה שמשחררו. ומשיבה: שפוסלו משפחה כנענית, שהיה מותר בה עד כה. ואף על פי שמותר הוא עכשיו בבת חורין, [ואם כן לא הפסיד כלום, לפי שיכול הוא לישא אשה רגילה], בכל זאת נחשב לו חוב, כי העבד מעדיף חיי הפקרות.
[5] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: ומה שהשיבו לו חכמים "מפני שהוא קניינו", רצונו לומר, שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית לא הוסיף בעצמו [כל] מעלה, עד [שבגלל זה] תאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות. ואמנם [דבר] זה הוא כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קניין כספו, לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה. עד כאן. וביאר רבינו הרמב"ם בזה את דברי חכמים על פי המשמעות המילולית של המילה "קניינו". ונקט את הבהמה כדוגמא, כדי להסביר הדבר אף בדרך ההגיון. והיינו לפי ששניהם קניין כספו הם. אכן בתוספות יום טוב (על המשניות) תמה, מדוע בחר הרמב"ם לבאר הדבר בדרך זו, ולא הזכיר את הפירוש המובא בגמרא להלן (דף יג עמוד א), שיכול האדון למוכרו לישראל ולפוסלו על ידי זה מאכילת תרומה, אף שממשיך להיות עבד. ולישב דברי הרמב"ם, כתב הגאון רבי אלחנן וסרמן (בספרו קובץ הערות על מסכת יבמות סימן מז אות א' ב'), על פי דברי התוספות (לקמן דף יב עמוד ב דיבור המתחיל: וכי תימא. ומובאים להלן בהערה הבאה), שמקשים על האפשרות שסברת חכמים [לכך שאין בשחרור חוב לעבד], היא לפי שיכול האדון לזרוק לו גט. והרי מכל מקום מבחינה מציאותית השחרור הוא זה שפסלו מן התרומה, ומדוע אינו נחשב חוב? ומתרצים [בתירוץ הראשון], שאינו נחשב חובה, לפי שגם בלעדיו, [אם לא יקבלנו העבד ממנו], יכל האדון לפוסלו בדרך אחרת. אם כן לא השחרור עצמו הוא החוב, אלא החלטת האדון ומעשיו לפוסלו מן התרומה. ומעתה, מבאר בקובץ הערות, יש לומר שגם הרמב"ם סובר כן, כתירוץ התוספות. אכן לדעתו סברא זו לא תועיל אלא אם כן נאמר שאכילת העבד את התרומה אינה נובעת מאיזה שהיא מעלה בעבד, שהוא מפסידה בשחרור. אלא זהו דין בזכות האדון, שאם ירצה, יכול להאכיל את קנייניו בתרומה. אך מכיון ששייך לטעון שסוף סוף השחרור הוא חוב לעבד, שהרי מפסידו בתרומה. ועד כה היה ראוי לאוכלה מפני זכות האדון, ועכשיו כבר אינו יכול! על כך שייך להוסיף את סברת התוספות, שמכיון שבלאו הכי יכל לפוסלו מתרומה בדרך אחרת, הרי שלא הפסיד כלום בגלל השחרור. אבל אם היינו אומרים שאכילת התרומה נובעת ממעלה כל שהיא שיש לו בהיותו עבד כהן, אם כן לא היה שייך כלל לומר את סברת התוספות, שהרי גם אילו היה מונעו מאכילת התרומה, מכל מקום לא היה מפקיעו ממעלתו, ורק השחרור הוא זה שהפקיעו ממעלתו. אלא בודאי שאין בזה שום מעלה בעבד, כדברי הרמב"ם. ועוד, שהרי יכל להפסידו תרומה גם בדרך אחרת כדברי התוספות, ומשום כך סוברים חכמים שאין השחרור חוב. ומעתה, שנצרכים שני הטעמים גם יחד, מובנת סברתו העמוקה של רבינו הרמב"ם, שהוסיף נופך על הטעם האמור בגמרא.
[6] על קושיית התוספות הנזכרת בהערה הקודמת, ראה מה שתירץ הרשב"א שם. וכן רבינו קרשקש (להלן דף יג עמוד א דיבור המתחיל דאי).
[7] מלשון רש"י שכתב "אדם מן השוק" משמע שלא מינהו שמעון להיות שליח לתפוס מנכסי ראובן, אלא מעצמו בא לתפוס. לכן אמר להם רבי ירמיה שבמקום שחב לאחרים - אינו מועיל. אבל אם מינהו שמעון לתפוס עבורו, הרי שיכול הוא לתפוס אף במקום שחב לאחרים. וכמו שכתב כן רש"י ב מפורש במסכת בבא מציעא דף י עמוד א, דיבור המתחיל: לא קנה), עיין שם היטב. אמנם התוספות שם (דיבור המתחיל תופס לבע"ח, וכן בסוגייתנו באותו דיבור המתחיל), הקשו על רש"י, והוכיחו מהסוגיא בכתובות שבמקום שיש בעלי חובות אחרים, אינו יכול לתפוס עבורו, אף אם מינהו להיות שלוחו. אכן לעניין לזכות עבורו מן ההפקר, אין משם הוכחה שלא מועיל מינוי שליחות. אבל הרא"ש בבבא מציעא (פרק א סימן כז), הוכיח מדברי המשנה שהובאה שם, שאפילו בדבר הפקר אין מועילה שליחות לתפוס עבורו, מאחר ומפסיד אחרים היכולים לזכות בזה. וראה עוד מה שכותב הרא"ש כאן בגיטין (סימן יג וסימן יט). ובפני יהושע כתובות שם. ובביאור שיטת רש"י, ראה מה שכתב בספר אבי עזרי מהדורה רביעאה פרק כה הל' מלוה הלכה ב.
[8] הריטב"א ורבינו קרשקש מבארים, שמכיון שבינתיים סברה הגמרא שהאומר "תן" אינו כאומר "זכה", אם כן מי שמסר דבר לשליח עבור אדם אחר, לא זכה השליח עבורו ויכול הוא לחזור בו. ובכל זאת, דעת חכמים בשחרורי עבדים היא, שאין המשלח יכול לחזור. אם כן בודאי הטעם הוא משום שהתופס לבעל חוב - קנה! אבל בר"ן (על הרי"ף) מבאר בדרך אחרת, וזה לשונו [מתורגם]: ולי נראין דברים כפשטן, דממתניתין שמעינן - ממשנתינו שומעים - שיכול כל אדם להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו. ומשום כך, כיון שהאדון אמר [לשליח] תן שטר שחרור זה לעבדי, הרי השליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו. והריהו כאילו עשאו העבד שליח לכך. ומזה רוצים אנו ללמוד, שתופס לבעל חוב קנה, לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאילו עומד במקומו של הבעל חוב. ולמדנו מדבריו, שמה שאין השליח יכול לזכות עבור העבד, הטעם הוא משום שנחשבת זכייתו חוב לאדון, שמפסיד הוא בזה את עבדו ואינו יכול לחזור. ולפי זה, אפילו אם אמר העבד לשליח שיתפוס את הגט עבורו, לא זכה לו. כיון שנחשב תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ואפילו אם עושהו שליח לכך אינו מועיל. אכן בספר פני יהושע תמה על דבריו מה הועיל בסברתו, שמעמיד השליח עצמו במקום העבד. הרי מכיון שבינתיים סוברים אנו שתן אינו כ"זכה" - אם כן אין בדעת האדון לשחררו עכשיו [אלא רק משיגיע השטר לידי העבד]. ואם כן, מה יועיל שיכול השליח לתפוס עבור העבד כאילו מינהו להיות שליח קבלה, הרי כל עוד אין בדעת האדון לשחררו, אין כאן כל "מעשה שחרור"?! ובספר מחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן ד), הוסיף להקשות על הר"ן מדברי הגמרא להלן (דף סג) בעניין אחד ששלח גט אשתו ע"י שליח. וכשבא השליח אליה היתה לשה בצק. וכשאמר לה: הרי גיטך [ששלח לך בעלך]. אמרה לו: שמור נא לי אותו אצלך. ומפרש רש"י שאמרה לו: היה אתה שלוחי לקבלה [שליח קבלת הגט עבורי]. וראה שם בגמרא, שהסתפקו האמוראים אם יכול הוא עכשיו להיות שליח שלה לקבלה, מאחר ועדיין לא סיים את שליחות הבעל להולכה, [כלומר לא שהה בכדי לחזור אליו ולומר: עשיתי שליחותי]. ויתכן ששליחות כזה בטילה. ומדקדק המחנה אפרים, הרי אם נאמר כדברי הר"ן, וכפי מה שלמדנו מדבריו, בלאו הכי אינו יכול להיות שליח קבלה של האשה. שהרי הוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ואפילו אם עשאתו האשה שליח לכך - לא יועיל. אלא הוא מיישב, שדווקא במקום שהשליח לא הגיע עדיין אל האשה אומרים שבזה שהוא נהיה שליח קבלה של האשה, הריהו מקדים את הגירושין, שלא ברצון הבעל. וכן בשחרור, במקרה כזה, נחשב חוב לאדון. ולפיכך אין תפיסת השליח מועילה לחובת הבעל או האדון. אבל משהגיע למקום בו נמצאת האשה, ובידו לתת לה את הגט. אם היא מסכימה וממנה אותו להיות שליח קבלה שלה, אין בזה כל חסרון מצד תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, לפי שהבעל הוא זה ששלחו להגיע עד הלום. ובספר נתיבות המשפט (חשן משפט סימן קפה סעיף קטן א) וכן בספרו תורת גיטין (על דף ט עמוד ב דיבור המתחיל: באופן אחר) כתב לבאר את דברי הר"ן, שאף על פי שאם האשה מינתה את השליח לקבל עבורה את הגט ואחר כך מינהו הבעל להיות שליח הולכה, ודאי שמתבטלת שליחות האשה. מכל מקום, אם הבעל הקדים ועשאו שליח הולכה לגט, ואחר כך חזרה האשה ומינתה אותו להיות שליח קבלה. הרי שאם הדין הוא "שאין צריך שתחזור שליחות אצל הבעל", וכן "יכולה אשה לעשות שליח לקבל משליח", ודאי הוא שאין שליחות הקבלה [של האשה] מתבטלת. והוא אינו גרוע משליח קבלה אחר של האשה שיכל לקבל את הגט משליח הולכה של הבעל. ורק לעניין גט נחלקו האמוראים (להלן דף סג עמוד ב), אם יכולה לעשותו שליח קבלה, מאחר ולא חזרה שליחות אצל הבעל. לפי שזה דומה לבעל שאינו נותן את הגט לאשתו ביד, [כמו שכתוב: "ונתן בידה"], אלא אומר לה: טלי את גיטך מעל גבי הקרקע, אשר בזה אינה מגורשת. והטעם הוא כאמור, משום שהבעל צריך לתת לה את הגט, ועד שהוא לא ישלים את מעשה הנתינה שלו, לא יועיל שהיא תעשה מעשה מצידה. ולכן, רק משסיים שליח ההולכה של הבעל את שליחותו יכול הוא להיות שליח קבלה עבור האשה, אבל לא קודם לכן. אבל בעבד, שהוא ממונו של האדון, מועיל שיאמר לו: טול את שטר שחרורך מעל גבי קרקע. ואף שדיני השחרור שלו נלמדים מגט אשה, היינו דוקא לענין "לשמה" ו"מחובר". אבל לשאר דברים הריהו כמו שאר שטרי קניין. וראה בשעורי רבי שמואל (עמוד ריא והלאה), שהאריך יותר בדבריו. וראה גם בספר מנחת יהודה (עמוד קכט) שכתב, שעל פי דברי הנתיבות, המחלק בין אם האשה עשתה אותו קודם שליח קבלה ואחר כך הבעל, לבין אם הבעל עשאו תחילה. יתכן שאפר לומר חילוק נוסף, בין אם ידע הבעל שהאשה מינתה אותו להיות שליח קבלה, ואף על פי כן הוא מינהו להיות שליח הולכה, אשר בזה יש לומר שביטל את שליחות האשה. לבין מקרה שבו הבעל לא ידע שהוא שליח קבלה של האשה. אם כן כשמינה אותו להיות שליח עבורו ואמר לו: "הולך ותן לה גט זה", לא גילה דעתו בדווקא שמקפיד על היותו שליח שלו. ולכן כאן, לפי סברת הר"ן, הרי שהשליח נעשה מעצמו שליח קבלה לקבל את שטר השחרור עבור העבד. אם כן אפשר לומר שאף שהאדון אמר לו להיות שליח הולכה, אין בזה הקפדה שלא ישמש גם שליח קבלה של העבד.
[9] ראה במאירי שמפרש, שדוקא אם הגיע זמן הפירעון של האחרים וביכולתם לבוא ולגבות חובם, נקרא התופס חב לאחרים. אבל אם יש בעלי חובות נוספים שלא הגיע זמן פרעונם, אז אף על פי שהלואתם קדמה להלואתו של הבעל חוב, שזה רוצה לתפוס עבורו. מכל מקום, כיון שלא הגיע זמן הפרעון שלהם, אינו נקרא חב להם. שהרי עדיין אין הלווה חייב להם כלום. אכן, בשם תלמידי גדולי המפרשים כתב, שאף אם לא הגיע זמן הפרעון, נקרא חב לאחרים, לפי שמכח ההלואה נתחייב לו. והביאו ראיה לדבריהם מהגמרא במסכת מכות (דף ג עמוד ב), שהמלוה את חבירו לעשר שנים, אין שביעית משמטת את החוב; הואיל והיא חלה באמצע זמן ההלוואה אין זה נקרא "לא יגוש". ואם נאמר שכל עוד לא הגיע זמן הפרעון אינו נקרא חייב לו כלל, מדוע הוצרכה הגמרא להביא פסוק, הרי ממילא אין כאן חיוב. אלא בודאי גם כשלא הגיע זמן הפרעון, נקרא הלווה "חייב". ומסיים המאירי: והדברים רופפים בידו. [ראה ברמב"ם (פרק יג מהלכות מלוה ולוה הלכה ה) וזה לשונו: המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעו, אף על פי שלא קנו מידו, אינו יכול לתבעו עד סוף הזמן וכו'. ומקור דבריו הוא מדברי הגמרא במכות הנזכרת, כמו שכתב שם במגיד משנה. ויש להסתפק מה הדין אם בא אחד מבעלי החובות שעדיין לא הגיע זמן פרעונו לגבות מנכסי בעל חובו. ועושה זאת עכשיו לפי שחושש הוא, שבהגיע מועד הפרעון לא יהיה ממה לגבות, מאחר ובעלי חובות אחרים כבר יטלו את הכל. ונראה שמלשון הרמב"ם שכתב "אינו יכול לתבעו", משמע שלא יוכל לתפוס. על כל פנים כשיש לווים אחרים שמועד פרעונם הגיע. לפי שהוא עצמו חב לאחרים בתפיסתו. ומעתה אפשר לומר, שהלווה שהגיע זמן פרעונו נחשב כלווה יחידי, כל עוד אין אחרים שהגיע זמן פרעונם. ואם כן יוכל גם שלוחו, או אפילו סתם אדם לתפוס בשבילו. ואין זה נקרא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ויהיה מזה סיוע לשיטת המאירי, שכתבה בתחילת דבריו.
[10] הגאון ר"ש (בשעורי רבי שמואל אות ריב) מדקדק בדברי רש"י כאן, מדוע הוצרך לפרש שהבעלים עשאו שליח לזכות עבור העבד. הרי בפשטות כוונת הגמרא היא, שמכיון שכל האומר "תנו" כאומר "זכו", לכן לא נחשב "חב לאחרים". ומציין בזה לדברי הגאון רבי נפתלי טרופ (שהביא דבריו שם באות רב), שכתב שהנידון בסוגיא הוא בגדר שליחות. האם השליח עומד במקום המשלח ממש, או שהוא רק מעניק לו את הכח לעשות עבורו את המעשה. ואם נאמר כמו הצד השני, אפשר לומר, שמה שהביאה הגמרא ראיה שאף בחב לאחרים קנה, הוא מזה שמועילה זכיה עבור העבד. כי אף על פי שאינו בעל הממון ואף אינו כמותו, מכל מקום בעצם נתינת השליחות נותן לו את הכח לזכות עבורו. ולכן אומרת הגמרא שזהו מטעם כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ולפי זה, מבאר רבי שמואל, אפשר לומר שזוהי כוונת רש"י, שמאחר ואומר זכו, נחשב השליח שלוחו של בעל הממון. שהרי הבעלים עשאו שליח לזכות בו. אמנם, ממשיך רבי שמואל ואומר, אפשר לבאר זאת גם בלי היסוד של רבי נפתלי. שהרי כבר הוכיח שם (באות קצח), שהנידון כאן הוא בתופס לבעל חוב אפילו כשאינו חב לאחרים. והיינו משום שהיה מקום לומר שבלי ההלכה של "זכיה" אין זה נחשב זכיה כלל - הוא הדין גם לעניין התופס לבעל חוב, שאם אין לו כח לתפוס לא תועיל זכיה. ועל זה מביאה הגמרא ראיה, שגם אם קודם הזכיה לא היה לו שום כח לתפוס - בכל זאת יועיל מדין תופס לבעל חוב. והגמרא דוחה, שבאמת התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אינו קונה. וכאן אינו זוכה עבורו אלא מטעם זכיה. ולכן פירש רש"י שכאן אין זו תפיסה סתם, אלא שהאדון עשאו שליח לתפוס עבור העבד, ועיין שם שביאר מהיכן הבין זאת רש"י בסוגיא.
[11] רש"י מפרש שמדובר בבעל הבית עשיר המלקט משדהו. אבל במסכת בבא מציעא (דף ט עמוד ב), פירש: אדם בעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר רבי אליעזר זכה דליכא למימר - [לפי] שאין לומר - מיגו דזכי לנפשיה, שאפילו אם הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו, כדאמר בחולין (דף קלא עמוד ב) "לא תלקט לעני", להזהיר עני על שלו. עד כאן לשונו. נמצא שדבריו שם סותרים לפירושו כאן. ועוד יש להקשות על דברי רש"י, מדוע פירש שמדובר בעשיר. הלא אפילו עני הרוצה לתפוס עבור עני אחר, נחשב תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ואין לומר שבעני יכול לתפוס משום מיגו שיכול לזכות לעצמו, [כמו שכותבים כאן התוספות דיבור המתחיל: התופס, לשיטת רבי יוחנן]. שהרי כאן רב חסדא הוא המדבר, והוא פוסק בבבא מציעא (דף י עמוד א). שהמגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו. לפי שאין אומרים מיגו וכו' - מתוך שזוכה לעצמו זוכה גם לחבירו. ועיין ברבינו קרשקש, שאפשר לישב את שיטת רש"י כאן על פי המתבאר מדברי הירושלמי (פאה פרק ד הלכה ו), שבעני הנוטל פאה לעני אחר, מודים חכמים מצד "מיגו". אך אין הפירוש שבאותה פאה עצמה יכל לזכות, שהרי הוא מוזהר על שדה שלו. אלא שמאחר וראוי הוא לזכות בפאה משדה אחרים. לכן אומרים מיגו, ויוכל לזכות גם לעני אחר. ולפי זה, אפילו בעל הבית בעצמו שהוא עני יוכל ללקט פאה משדהו, לדעת הירושלמי, עבור עני אחר, מאחר ויכול הוא ללקט לעצמו משדה אחרים. ומעתה, הדרשה "להזהיר עני על שלו", אינה אלא במלקט לצורך עצמו. אך ללקט לאחרים משדהו - אינו מוזהר. והטעם שרש"י שינה את פירושו בשני המקומות. כתב לבאר בספר נחלת משה, ששם מפרש רש"י את הסוגיא לשיטת עולא, המסביר שרבנן ורבי אליעזר חולקים בשאלה האם אומרים שני מיגו או אין אומרים. ולכן הוצרך רש"י לפרש שמדובר בסתם אדם. כי אם היה מדובר בבעל השדה, אם כן לא היה "מיגו" בכלל. אבל את סוגייתנו מפרש רש"י לשיטת רב חסדא, הסובר שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, משום שלדעתו אין אומרים "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". ולכן לא רצה לפרש שמחלוקתם היא אם אומרים מיגו או לא. אלא העמיד את מחלוקתם בעניין "התופס לבעל חוב". ולפי זה ניתן לפרש כאן שמדובר אפילו בבעל השדה. שאף שלא שייך אצלו מיגו, מכל מקום סובר רבי אליעזר שזכה לעני אחר מטעם תופס לבעל חוב. וראה עוד מה שכתב בבית הלוי (חלק ג סימן מד), לישב שיטת רש"י.
מתני' האומר תן גט זה כו' תוס' ירושלמי הגע עצמך עבדו של קצין כו' אשתו של מוכה שחין כו' אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש כו' של"מ שמא מגורשת ופי' תוס' ע"י אחר ע"ש. ואינו מובן כמ"ש הפ'. גם איך מפרש המשנה הא מפורש שזכין לאדם כו' ונראה למאי דקי"ל ריש פ' חרש דשוטה וקטנה שא"י כו' מה"ת אינ' מגורשת דבעינן שתהי' משלחה ואינה חוזרת כו' וכן נתנו כשהיא ישינה פליגי אי צריך לחזור וליתן ע"ש. א"כ לכאורה בזכי' דנהי דמהני שלא בפניו מ"מ עכ"פ כיון שאינה יודעת משלחה וחוזרת היא בשעת גירושין כיון שא"י כלל שנתגרשה. ואי זכיה מטעם שליחות י"ל כמו דסגי שהשליח יודע כיון שהוא כמותה ולכך אף שישינה בשעת קבלת השליח הגט ושלא בפני' מ"מ מהני. גם יודעת שעשתה שליח כנ"ל. ובזכיה אי משום שליחות י"ל ג"כ כיון שהוא כמותה מהני משום דעתו. ומה"ט בעי ש"ס מזכה גט במקום יבם כו'. אבל ירושלמי י"ל דסבר זכיה לאו מטעם שליחות כהרבה פ' רק דילפינן מקרא שבדבר שהוא זכות מהני שיזכה אחר בשבילו כנ"ל. שוב י"ל דלא מהני בגט אף שהוא זכות דעכ"פ בלא דעתה הוא ומשלחה וחוזרת בשעת גירושין ולא מהני כמו קטנה כו' כנ"ל. ומדויק לשון הירושלמי שמא מגורשת מגרש בלא דעתה כו'. ולכך אף מוכה שחין דזכות הוא ג"כ לא מהני כנ"ל. משא"כ בשיחרור לא מצינו זה דלא הוקש לזה דאל"כ הוי תני לה בהדי הני דשוים גט ושיחרור כנ"ל. וע"כ דאף קטן ושוטה מהני שיחרור ולכך בזכות מהני כנ"ל. ועל עבדו של קצין אמר שפיר כיון שיכול להפקיע זכות זה בלא השחרור דיכול למכרו לעני כיון שרוצה להפקיע שוב השחרור זכות כדאמר בש"ס לקמן בתרומה אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל כו' ולכך כולל הירושלמי ב' התירוצים אילו מוכר עבדו כו' דמהני ושוב לעולם השחרור זכות וזכיה מהני בשחרור אבל אשה אלו מגרש של"מ שמא מהני ושוב אף שהוא זכות לא מגרשה. ומפרש במשנה שזכין לאדם כו' רק על עבד טעם מחלוקת ר"מ ורבנן משום שזכין כו' ואין חבין כו' ולכך פליגי ר"מ ורבנן בעבד. אבל בגט לא מהני גם שהוא זכות כנ"ל:
עוד י"ל דקשה איך אמר אשתו של מוכה שחין זכות ובש"ס אמר פ' הגוזל יבמה כו' לפני מ"ש טב למיתב טן דו כו' ולכך י"ל דפריך רק למה בשחרור ודאי משוחרר ובגט ודאי לאו גט הא עבדו דקצין ספק עכ"פ שמא חוב כו' וכן אשתו של מוכה שחין עכ"פ ספק שמא זכות ויהי' ספק לקדושי אחר וליבום וכה"ג. וע"ז משני בעבד ודאי זכות דאף דעבדו דקצין יכול למכרו לעני כו' ובאשה משני דס' זכות דהא קי"ל פ"ב דב"מ יאוש שלא מדעת לא מהני ומדמי התם שליחות אף דאי הוי ידע הי עושהו שליח לא מהני ע"ש. וע"כ בזכות גלי רחמנא כיון דידוע בודאי דניחא לי' מהני. אבל בספק שוב אף אי באמת ניחא לי' וזכות מ"מ הוי שוב יאוש שלא מדעת.. ולכך אמר אלו מגרש בלא דעתה מהני. דחשוב בלא דעתה כיון דספק אי ניחא לה בשעת קבלת הגט כנ"ל אף דאולי ידעה אפשר שהי' ניחא לה כנ"ל. עוד י"ל דסבר כהרי"ף ז"ל דפשוט דלא מהני לגמרי עד דמטי לידי' רק לענין חזרה:
שם במשנה לפי שזכין כו' ואין חבין כו' לכאורה דהא בגט לכ"ע חוזר. וי"ל דזה טעם דהוי זכות דאף דיש צד חובה מ"מ בידו למחות כשיודע דע לו דקי"ל הגדילו יכולין למחות דאיגלאי שהי' חוב. ומה"ט הוי זכות גמור. ב' ברירות ואעפ"כ במידי דחוב יתר על הזכות לא מהני דיחשב זכות ע"י שיש לו ב' ברירות. דלא שייך אנן סהדי שהי' עושהו שליח דהא לא הי' עושהו דאז לא הי' יכול לבטל ומ"מ כשזכות יתירה שייך כנ"ל ואפשר דדייק מתני' שאמר לאיש א' תן גט כו' ושחרור כו'. דאף שאמר לשון אי על שניהם ולענין הגט הוי תן לא זכי מ"מ לגבי השחרור הוי זכי וזהו שמפרש לפי שזכין כו' ואין חבין כו' לכך מתפרש אמירתו תן לכל א' לפי עניינו:
שם גמרא תופס לבע"ח כו' שחב לאחרים תמוה מאוד כמ"ש תוס'. ולע"ד דבשלמא בשאר דבריםגוף הענין זכות. משא"כ כאן מה שמותר בב"ח הוא רק כשיודע לו א"כ מה זכות בזה שישתחרר עכשיו בקבלת של זה שלא בפניו אדרבה יכול להיות שיעשה איסור שא"י שמשוחרר. אך בכל קנין אם לא יקנה עכשיו מי יאמר שיקנהו אח"כ אבל כאן כשאומר תן והוי שליחות גמור ואף אם לא יזכה בעבורו מעכשיו יהי' אז משוחרר כשיתנהו לו א"כ אין שום זכות להועיל מיד. רק שלא יוכל אדון לחזור בו דבתורת שליחות יוכל לחזור. וא"כ כיון שכל הזכות הוא בחזרת הרב א"כ שפיר הוי חב לאחרים ולא יועיל דלא אתרבי זכיה לחוב לאחר. ומיושב שפיר כנ"ל ומשני כאומר זכי היינו זכין שעכשיו דעתו לשחררו רוצה שיזכה שלא יוכל לחזור בו ושפיר לא מיקרי חב כנ"ל:
שם תוס' ד"ה. ש"מ התופס לבע"ח כו' תימא אפילו אי תופס לבע"ח קנה היינו שנעשה שליח אפי' בע"כ והוי כבע"ח עצמו אפי' בלא רצון הלוה אבל כאן אפילו אי הוי כעבד עצמו אינו יכול לכופו שלא יחזור כיון דתן לאו כזכי ורוצה שלא ישתחרר בקבלה זו כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה קדושין פ' האומר נ"ט פליגי ר"י ור"ל חזרה תוך ל' סבר ר"י אתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל סבר לא אתי דיבור כו' ואינה יכולה לחזור ופריך מהשולח גט לאשתו דיכול לבטלו והא נתינת גט ליד שליח כנתינת מעות ליד אשה כו' ומשני כל כמה דלא מטי לידה דיבור ודיבור הוא כו' משום דדוקא כשנתן לידה אף שאין הקדושין עד אחר ל' מ"מ הוי מעשה כיון שבא לידה ואינו יכול לחזור דלא אתי דיבור כו' משא"כ התם דהגט עדיין ביד השליח להולכה שהוא כבעל עצמו ולא יצאו כלל מרשותו עדיין הוי דיבור גרידא ולכך יוכל לבטל ע"ש:
וא"כ לפ"ז לר"ל מיושב קושית תוס' בפשיטות דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח קנה במקום שחב כו' ונעשה שליח של הבע"ח אף בע"כ של זה וא"כ כל הטעם דיכול לחזור הכא וקשה ג"כ קושית הש"ס דהתם דאף אי תן לאו כזכי מ"מ איך יכול לחזור הא לא אתי דיבור כו' ונתינת הגט ליד השליח כו' וע"כ ג"כ כמו דמשני התם דכיון שלא הגיע לידה ועדיין הוא ברשותו כנ"ל וא"כ אי תופס לבע"ח קנה כו' וכיון שזכות הוא לעבד ונעשה שליח זה שלוחו של העבד לקבלה אף שאין הרב רוצה רק דנימא דאף שהגיע ליד העבד מ"מ הרב התנה שלא ישתחרר עכשיו כו' ולענין זה שפיר אינו יכול לחזור בו מקודם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כנ"ל כיון שהגיע ליד העבד והוי כנתינת מעות דהתם רק שהתנה כמו התם אחר ל' וממילא אינו יכול לחזור בו דלא אתי דיבור כו' אבל אי נימא תופס לבע"ח לא קנה מחמת שכשאינו רוצה אינו נעשה כלל שליח של הזוכה א"כ ממילא הכא כיון דתן לאו כזכי ואין הרב רוצה אינו נעשה כלל שליח של העבד רק להולכה והוי דיבור גרידא דכל כמה דלא מטי לידה דיבור הוא כו' ושפיר הוי יכול לחזור בו ומוכח שפיר מדאינו יכול לחזור בו דתופס לבע"ח קנה ולא אתי דיבור כו':
אך באמת הא קי"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אף בנתינת מעות דהתם ג"כ יכול לחזור אף דהוא קצת מעשה ע"ש א"כ עדיין קשה קושית תוס' הנ"ל דדוחק שהוכיח כר"ל דלא קי"ל כן. אמנם י"ל דהנה התם אמרינן דבמעשה גמור גם ר"י מודה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה גבי כל הכלים יורדין כו' רק בלאחר ל' לא הוי עדיין גמר מעשה עד אחר ל' לכך יכול לחזור קודם ע"ש ובתוס'. והנה לכאורה כיון דמן הדין לא אתי דיבור ומבטל מעשה ונתינת מעות ליד אשה הוי מעשה ומן הדין אינו יכול לחזור רק משום דלא הוי גמר מעשה וקשה הא אי נימא דאינו יכול לחזור עוד ממילא הוי גמר מעשה ואמאי יכול לחזור דהא גם בדבר שהיא גמר מעשה אי נימא דיכול לחזור ג"כ לא הוי גמר מעשה וע"כ אמרינן דא"י לחזור וא"כ גם בלאחר ל' כיון שהוא מעשה נימא דא"י לחזור והוי גמר מעשה אך זה טעות דהתם אף אי נימא דא"י לחזור אעפ"כ כיון דלא נגמר עד אחר ל' ומקודם אינה מקודשת א"כ כיון שלא נגמר לכך יכול לחזור בו כנ"ל:
אך למ"ש הפ"י לעיל הטעם דאמרינן לס"ד תן לאו כזכי הוא משום דאמרינן מסתמא דעתו שלא יהי' משוחרר לאלתר כדי שיוכל לחזור בו עד שיבא לידו דאולי יחזור בו שלא לשחררו ולכך מסתמא רוצה שיהי' בידו עדיין לחזור ע"ש. א"כ אי נימא דאף אי כוונתו תן לאו כזכי ג"כ אינו יכול לחזור בו ממילא ודאי אמרינן דתן כזכי דלא שייך סברא הנ"ל דרוצה לאחר שיוכל לחזור כיון שגם בתן לא יוכל לחזור כנ"ל. וא"כ ממילא א"ש דאף לר"י דאתי דיבור כו' מ"מ הכא אינו יכול לחזור כמ"ש כיון דבאמת נתינת גט ליד שליח הוי מעשה כיון שהוא לקבלה שתופס לב"ח קנה כנ"ל וא"ל כנ"ל דלא הוי גמר מעשה ז"א דאי נימא דאינו יכול לחזור הוי שפיר גמר מעשה וממילא אמרינן דאינו יכול לחזור כנ"ל דכיון דהכא אי נימא דאינו יכול לחזור ממילא הוי תן כזכי והוי משוחרר מיד ונגמר המעשה כבר רק אי נימא דיכול לחזור לא הוי כזכי ולא נגמר כנ"ל. א"כ כיון דבאמת הוי מעשה ואינו יכול לחזור רק דנימא כיון שאף אי לא יוכל לחזור לא נגמר לכך יכול לחזור וז"א דהכא אי לא יכול לחזור הוי תן כזכי ונגמר הדבר מיד וממילא אינו יכול לחזור ונגמר הדבר כנ"ל אף לר"י וא"ש דאי תופס לבע"ח קנה אינו יכול לחזור בו כנ"ל. אך גם זה טעות דכל זה הוא עכשיו שאנו מסופקים אי הי' כונתו בתן כזכי או לא אמרינן שפיר דאי לא יוכל לחזור תן כזכי אבל אם נדע שהי' כונתו תן ולא זכי ודאי דיכול לחזור בו כיון דאף אי א"י לחזור אעפ"כ לא נגמר הדבר כיון שידוע שלא אמר זכי וממילא יכול לחזור כנ"ל דהוי דיבור וא"כ נימא גם עכשיו שודאי הי' כוונתו תן כדי שיוכל לחזור בו כסברת הפ"י הנ"ל. שכיון שאמר תן באמת ולא זכי שפיר יכול לחזור בו דהוי דיבור גרידא כנ"ל וממילא יכול גם עכשיו לחזור בו כיון שאמר תן ולא נגמר כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל:
אמנם י"ל למ"ש הפ"י דתן ב' לשונות משמע והוי ספק אי כזכי או לא ע"ש. וא"כ לכאורה אינו יכול לחזור מספק שמא כזכי ואינו יכול להוציא מן העבד. אך ז"א דמוקמינן ליה אחזקת מרא קמא ולא מיקרי מוחזק בעצמו היכא שהוא ספק אם יצא מרשותו כו'. אך לכאורה כיון שודאי יצא מרשותו אח"כ אף אי לאו כזכי יהי' משוחרר אח"כ רק בין קודם או אחר כך לענין זה לא מהני החזקת מרא קמא כמ"ש הפ' וכמו בהרי גרושה כו' ואינו יכול להוציא כו' וכיון שודאי יהי' משוחרר א"כ משוחרר מיד מספק. אך ז"א כיון שחוזר בו א"כ אי אמר תן לא יהי' משוחרר כלל אף אח"כ כיון שחוזר בו וממילא מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא שלא יצא מרשותו כלל ומהני החזרה וגם אח"כ לא יצא מרשותו כנ"ל ולכך יכול לחזור בו אף שהוא ספק כנ"ל:
והנה הפ' כתבו דבכל מקום בספק ממון דהדין הוא המוציא מחבירו כו' לא הוי ספק גזל משום שהתור' זכתה לו להמוחזק שאף אי באמת הי' בהיפך והוא חייב מ"מ התורה נתנה לו במתנה היכא שע"פ הדין פטור מחמת ספק ע"ש בכה"ג ובתומים וקצה"ח בת"כ ע"ש. וא"כ הכא קודם שחוזר בו מיד שאמר תן והוי ס' אי כזכי כו' ממילא זכה העבד בעצמו ואף אי באמת הי'כונתו תן ולא זכי מ"מ כיון דהוי ספק זכה לו כנ"ל דליכא עדיין חזקת מרא קמא כיון שודאי יהי' משוחרר דעכשיו קיימינן דתופס לבע"ח קנה והוי כאלו הוא נתנו ליד העבד והוא ספק אי משוחרר מיד או שיחררו לאחר ל' דליכא חזקה הנ"ל כיון שודאי יהי' משוחרר כיון שלא חזר בו עדיין וממילא זכה העבד אף אי הי' כונתו תן כו' א"כ ממילא א"ש דאחר כך אינו יכול לחזור בו ואף דעכשיו איכא חזקת מ"ק דמהני חזרה שכונתו הי' תן ז"א דאף אי תן ג"כ אינו יכול לחזור דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שאי נימא דאינו יכול לחזור כבר נגמר המעשה דליכא חזקת מרא קמא והוי תן כזכי וזכה בו כבר דכיון שקודם החזרה מיד שאמר תן כבר נגמר הדבר שזכה העבד כו' דהוי ספק ואף אי תן זכה כו' משום שמא זכי א"כ ממילא עכשיו שחוזר ליכא חזקת מ"ק שכוונתו תן דאף אי כיון תן לא אתי דיבור כו' דקודם החזרה כבר נגמר אף אי תן דשמא זכי כנ"ל רק על ידי החזרה וממילא אינו יכול לחזור דלא אתי דיבור כו' כיון שבלא החזרה נגמר אף אי תן כנ"ל משא"כ אי תופס לבע"ח לא קנה והוי דיבור דלא יצא מרשותו כלל כנ"ל וא"ש. ומשני דתן כזכי בודאי וא"ש:
עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל דהנה הפ"י כתב דהוי ספק אי תן כזכי אי לא איך כיון בדעתו ע"ש. והנה הרשב"א ז"ל כתב לעיל גבי יצא עליו שם בן חורין דלכך משוחרר מיד אף דהאומדנא הוא שלא רצה לשחררו עד לאחר מיתה ואיך מהני לענין דאורייתא ותירץ דכיון שהוא יודע שלא יוכל להשתעבד בו עוד מדרבנן דיצא עליו שם כו' ממילא ודאי כוונתו ג"כ שישתחרר מיד דמה לו לאחר כיון שלא יוכל להשתעבד כו' ודאי משחררו וכונתו מיד ע"ש. א"כ ממילא הכא כיון דאמרינן דהוי ספק אי כזכי כו' ואינו יכול להשתעבד בו מספק כמ"ש המפ' לשטת הפ' דאף בכה"ג אינו יכול להוציא כמ"ש תוס' לעיל גבי עצמך כו' ע"ש וא"כ ממילא י"ל ג"כ דהוי ודאי כזכי ושיחררו מיד כיון שלא ישתעבד בו מספק כנ"ל וגם בלא זה מ"מ אינו יכול לחזור בו מספק דשמא כזכי ומשוחרר מיד כנ"ל:
אמנם י"ל למ"ש המרדכי הובא ב"ש ס' ל' ס"ק ט' דהא דקי"ל בס' קרוב לו או לה הוי ספק קדושין או גירושין היינו דוקא בב' כתי עדים מכחישים דכת א' יודעת דבר ברור שהוא מקודשת כו' אבל בכת א' והם עצמם מסופקים אי קרוב לו כו' לא הוי אף ספק כלל דהוי מקדש בלא עדים כיון שאינם יודעין דבר ברור ע"ש והקשו המפ' א"כ איך משכחת לה כל ספק קדושין בש"ס דאיירי ג"כ שאין העדים יודעין כו' כמו שמא שוה פרוטה כו' ותירצו דדוקא גבי ס' קרוב לו כו' שהוא ספק אם נעשה כלל מעשה קדושין ואם הי' כלל נתינה לידה דשמא קרוב לו ולא הי' כלל נתינה שלא בא לידה כלל אבל בכל ס' קדושין שהנתינה והמעשה ודאי רק שהספק הוא מן הצד אי מהני הקדושין זה לא מיקרי בלא עדים ע"ש. וא"כ לכאורה הכא אי אמרינן דתופס לבע"ח לא קנה כו' ואינו נעשה שליח רק כשהוא רוצה ואל"ה לא נעש' כלל שליח כנ"ל וא"כ אי נימא דהוי ספק אי תן כזכי אי לא כנ"ל ואם לא הי' כונתו זכי אינו נעשה כלל שליח לקבלה של העבד ואינו כמותו וממילא נתינה זו שנתנו ליד השליח הוי ספק אי בא כלל לידו של העבד דאם לאו כזכי לא הוי שלוחו והוא כאחר ולא בא ליד העבד וא"כ כיון שכתב רש"י ז"ל לעיל דף ז' דבכל מילי דאוריי' גמרינן לה לה מאשה דפסול בעבד כמו באשה ע"ש וא"כ ממילא משחרר בלא עדים פסול כמו מגרש בלא עדים כנ"ל וא"כ אי הוי הכא ס' אי כזכי כנ"ל. ממילא לא הוי ספק כלל דהוי משוחרר בלא עדים כיון שהוא ספק אם בא כלל לידו והי' נתינה דשמא תן לאו כזכי ואינו שלוחו ובא ליד אחר כנ"ל כמו בקרוב לו כדברי המרדכי הנ"ל. וגם קי"ל באמת לרוב הפ' דשליחות קבלה בעי עדים ע"ש. וא"כ ממילא מיושב הנ"ל דאף לסברת הרשב"א הנ"ל דודאי כונתו שישתחרר מיד כיון שיודע שיהי' משוחרר מספק ולמ"ש ז"א כיון דאם הוי ספק לא יהי' משוחרר כלל דהוי משוחרר בלא עדים כנ"ל כיון שהוא ס' אי תן כזכי כנ"ל וא"כ שפיר הוי ס' דיכול להיות לאו כזכי ואף שיודע שיהי' ס' לא יהי' משוחרר כלל וממילא גם עכשיו הוי ס' ולא הוי שיחרור כלל דהוא בלא עדים כנ"ל ולכך בנתינ' זו שקבל השליח לא נשתחרר אף אי זכי כיון שהוא ס' כנ"ל ולכך יכול לחזור כו':
ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח קנה ושפיר נעשה שליח של העבד אף שאינו רוצה ואף אי תן לאו כזכי כנ"ל רק דנימא נהי דהוא כעבד עצמו ג"כ אינו יכול לכופו כיון דלאו כזכי ולמ"ש א"ש כיון דאף אי לאו כזכי הוי שלוחו של העבד וכמותו א"כ ממילא הנתינה לידו הוא ודאי דאף אי לא כזכי בא ליד העבד וא"כ אי הוי ס' כנ"ל אי כזכי שפיר הוי משוחרר ולא הוי משוחרר בלא עדים כנ"ל כיון שהנתינה הוא ודאי כנ"ל אף אי לאו כזכי רק שהספק הוא מן הצד אף שבא לידו שמא התנה שלא יהי' משוחרר עכשיו ולענין זה לא מיקרי בלא עדים כנ"ל ומשוחרר מספק וממילא משוחרר בודאי כסברת הרשב"א הנ"ל דודאי כונתו זכי כיון שיודע שיהי' ס' כנ"ל ואמר שפיר ש"מ התופס לבע"ח כו' למאי דס"ד עכשיו דהוא ס' אי כזכי א"כ ע"כ דקנה דאל"ה הוי משוחרר בלא עדים כנ"ל וע"כ דקנה ומשוחרר כנ"ל ומשני תן כזכי בודאי ולא ס' וממילא אף אי תופס לבע"ח לא קנה מהני כנ"ל וא"ש:
תוס' בא"ד ואור"י דחשיב קצת חוב משום דעביד לי' נייח נפשיה משחררו כו'. ותמה בס' פ"י דא"כ למה תני במתניתין דלכך באשה יכול לחזור שהוא חוב הא אף אי הוי זכות הא בגט אשה לא שייך לומר שמגרשה בשביל דעבדה ליה נייח נפשיה וממילא לא מהני דתן לאו כזכי כקושית תוס' הנ"ל. וגם למסקנא קשה שכתבו תוס' דלכך תן כזכי בשיחרור משום עביד ליה נייח וקשה ג"כ למ"ל באשה דהוא חוב כנ"ל. עוד הקשו המפרשי' למה אמר בש"ס ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה למה הוכיח דוקא מרבנן הא גם מר"מ מוכח דר"מ פליג משום שהוא חוב שאם הי' עבד כהן כו' הא אם הי' זכות ג"כ מודה ר"מ דלא הי' יכול לחזור בו א"כ מוכח גם כן דתופס לבע"ח קנה כנ"ל:
ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל תירץ קושית תוספ' דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח כו' דאף דתן לאו כזכי ועשה אותו שליח להולכה מ"מ אם האשה עושה אח"כ שליח לקבלה לקבל מהשליח זה מהני דזה הוי כאלו נתנו לידה דהיא כמותה ממש א"כ אף שאמר לו תן מ"מ גם אח"כ הוא זכות להעבד ונעשה שליח לקבלה בכל עת שרוצה וא"כ מיד אח"כ שעשה אותו שליח להולכה נעשה אח"כ שליח לקבלה של העבד ומקבלו בעצמו וזוכה בשביל העבד והוי כמקבלו משליח להולכה וזוכה בו ע"ש היטב והוא תירוץ נכון דלא כס' פ"י ע"ש. אמנם למאי דקי"ל דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל ואל"ה לא מהני ועיקר הטעם דלא הוי נתינה כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע וגם בשיחרור לא מהני דכל פסולי דאורייתא גמרינן לה לה מאשה כמו שפירש רש"י ז"ל לעיל. וא"כ ממילא לא מהני וגם למאי דסבר ר"ה כרב דאין האשהעושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה משום בזיון כו' או שאר טעמי וא"כ ממילא ג"כ לא מהני שנעשה שליח לקבלה לקבל גט מיד שליח הרב ואינו מקבלו בעצמו כמו התם דזכיה מטעם שליחות כנ"ל והכא י"ל דכ"ע מודו ע"ש. וא"כ מקשו תוס' שפיר דלא שייך תירוץ הר"ן ז"ל כיון שנעשה שליח להולכה ממילא לא מהני אח"כ להעשות שליח לקבלה לזכות בשביל העבד כנ"ל ומקשו שפיר. אך לשטת הראשונים דזכיה הוא מטעם יד ולא מטעם שליחות א"כ י"ל שפיר כתירוץ הר"ן ז"ל דלא שייך אין האשה עושה שליח כו' כיון שהוא כידו של העבד ולא שייך ג"כ בזיון כיון שהוא כמ"ש הב"ש אה"ע ע"ש וגם לא שייך חזרה שליחו' כו' כיון דהוי כגט בא מרשותו לרשותה כיון שאינו מטעם שליחות כמו גבי ותיזל ותיחוד ותפתח כו' ע"ש. א"כ לא קשה קושית תוס' די"ל שפיר דהוכיח תופס לבע"ח והוא מטעם יד כנ"ל ואף דהתוס' סברי מטעם שליחות מ"מ י"ל לס"ד כן וא"ש כנ"ל:
אמנם י"ל דהנה יש להקשות על הפ' דזכיה משום יד איתרבאי ע"ש דהנה לקמן דף כ' ע"א אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עלי' קנאתו ומתגרשת בו כו' ופליג אביי מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה מה ידה בין מדעתה בין בע"כ אף חצירה דוקא היכא דגם בע"כ הי' מהני אבל הכא דאם אינה רוצה לא מהני גם אם היא רוצה לא מהני דלא הוי דומי' דידה ופריך הא שליחות לקבלה דג"כ רק מדעתה איתא ולא בע"כ ומשני אטו מידה איתרבאי שליחות מושלח איתרבי ומהני אף דליתא בע"כ ע"ש. וכתבו המפר' וברשב"א ז"ל דגם רבא דפליג דמהני בנתנו בחצירו הוא משום דסבר כיון דגם חצירה אשכחין פעמים בע"כ בחצר דידה לכך מהני אף היכא דלא מהני בע"כ כקושית תוס' ד"ה ואבע"א שליחו' לקבל' כו' ע"ש אבל בדבר דאיתרבאי מידה צריך להיות דומיא דידה דיהי' מהני אף בע"כ ואל"ה לא מהני אף מדעתה ע"ש. והנה לפ"ז קשה להפוסקים הנ"ל דזכיה אינו מטעם שליחות רק מטעם יד כנ"ל הא קי"ל בכל דבר שהוא זכות אם המקבל אינו רוצה לא מהני דקי"ל הגדילו יכולין למחות ע"ש. וא"כ במתניתין הכא דאינו יכול לחזור בעבד משום שזכות הוא לו ומשוחרר מיד בקבלת השליח שזכין לאדם כו' וכן באשה אם הי' זכות היתה מגורשת מיד ולהנ"ל א"כ כיון שאם אינה רוצית לא מהני דכיון דזכיה מטעם יד איתרבאי בעינן דומיא דידה דיהי' בין מדעתה בין בע"כ וכיון שאם לא תרצה לא הוי זכות כלל ולא יהי' ידה כלל וממילא גם עכשיו שרוצית והוא ידה ג"כ לא מהני שאינו בע"כ ואינו דומיא דיד דגם שם בחצר אם לא תרצה לא יהי' כלל חצירה ולא יהי' ידה כלל גם עכשיו שרוצית והוי ידה ג"כ לא מהני וגם הכא אם לא תרצ' לא יהי' זכות ולא יהי' ידה גם עכשיו לא מהני כנ"ל דלא הוי דומיא דידה וכיון דאיתרבאי מטעם יד לא מושלח בעינן דומיא דידה כנ"ל וגם לרבא דפליג התם הוא משום דחצירה אשכחן פעמי' בע"כ בחצר שלה כנ"ל אבל הכא בזכיה דלא אשכחן לעולם בע"כ דאם הוא בע"כ אינו זכיה כלל א"כ לרבא לא מהני כלל כנ"ל וגם בעבד קשה דג"כ ילפינן בפסולי דאורייתא לה לה מאשה כמ"ש רש"י ז"ל ובעינן ג"כ ונתן בידו דומיא דידו שיהי' בין מדעתו ובין בע"כ וכיון דזכי' בע"כ ליתא לא מהני גם מדעתו כנ"ל. ואמאי אינו יכול לחזור במתניתין הא אף אי זכות הוא ג"כ לא נשתחרר כיון שהוא מטעם יד כנ"ל:
אך נראה לישב דהנה טעם הפוסקים דזכיה מטעם יד ולא מהני מטעם שליחות כמ"ש רש"י ז"ל דאנן סהדי אלו הי' ידע הי' עוש' אותו שליח ע"ש הוא משום כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמר התם גבי כלך אצל יפות אף דודאי אלו הוי ידע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו שלא ידע הוי יאוש שלא מדעת ולא מהני השליחות דבעידנא דתרם לא הוי ידע ע"ש וא"כ ממילא גם בזכיה לא מהני מטעם שליחות דאף דאלו הוי ידע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו דלא ידע לא הוי שליח דהוי יאוש שלא מדעת כנ"ל אף דודאי ניחא ליה ולכך לשיטתם הנ"ל לא מהני זכיה מטעם שליחות רק מטעם יד דהוי כידו בדבר שהוא זכות. ואחר כך מצאתי בס' קצות החושן שכתב ג"כ בח"מ סי' ק"ה ס"ק א' שכן טעם הפוס' זכיה מטעם יד משום דלא מחמת שליחות דהוי יאוש שלא מדעת ע"ש:
והנה נראה להפוסקים הנ"ל דזכיה מטעם יד ומהני בכל דבר שהוא זכות ועושה האחר בשבילו הוי כידו וכעושה בעצמו ויכול האחר לעשות בשבילו כל מעש' שהוא זכות כהוא עצמו כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל שליח עושה שליח ואף בשליח לקבלה פסקו דשליח עושה שליח ע"ש. וא"כ נראה דבדבר שהוא זכות כגון לקנות מתנה יכול אדם אחר לעשות ג"כ לאדם אחר שליח לזכות בשביל הזוכה היינו המקבל מתנה ונעשה האיש הזוכה שליח של המקבל מתנה ממש וזכיה זו שפיר מהני מטעם שליחות אף להפ' הנ"ל דלא מהני משום דכיון דלא עשאו שליח לא מהני כנ"ל מ"מ כמו דזכיית החפץ עצמו הוא זכות כמו כן ג"כ מה שעושה אותו שליח גם זה עצמו הוא זכות דזה הוא זכות לעשות שליח לזכות בשבילו וא"כ זה האחר הוא בדבר זה כידו כיון דזכיה מטעם יד ועשיית השליח שהוא זכות יכול זה האחר לעשות לאחר שליח מטעם יד שהוא כאלו המקבל עצמו עשאו שליח כיון שזה העושה שליח הוא כידו במעשה זה היינו עשיית השליח שהוא זכות ג"כ והוא מטעם יד וממילא נעשה זה שליח ממש של המקבל ומה שזוכה אח"כ זה האחר זה מהני שפיר מטעם שליחות ג"כ אף להפוסקים הנ"ל. וא"כ כמו שאחר יכול לעשות לאחר שליח מטעם יד כמו כן ג"כ זה הזוכה עצמו יכול לעשות לעצמו שליח לזכות דזה מהני מטעם יד דלענין זה לעשות לעצמו שליח הוא כידו של המקבל כיון שהוא זכות וזכות מטעם יד והוי כאלו המקבל עצמו עושה אותו שליח לזכות בפירוש ושפיר יכול לזכות אח"כ מטעם שליחות כיון שעשה את עצמו שליח מטעם יד וכמ"ש הר"ן ז"ל כאן דלענין זה אין חילוק בין אחר עשאו שליח או הוא עצמו ע"ש א"כ גם בכה"ג מהני ויכול שפיר לעשות לעצמו שליח מטעם יד ומהני אח"כ קבלתו מטעם שליח שפיר כנ"ל. וא"כ לכאורה אמאי סוברים הפוס' הנ"ל דהוא מטעם יד הא מהני ג"כ מטעם שליחות כנ"ל. אך ז"א דאי לא הוי אמרינן דמהני זכיה מטעם יד ממילא לא הי' מהני. כלל מטעם שליחות כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כנ"ל דגם לענין זה לעשות לעצמו שליח ג"כ אינו שליח דהוי ג"כ יאוש ש"מ כנ"ל כיון דנימא דלא מהני מטעם יד ולכך סברי דע"כ דמהני זכיה מטעם יד אבל באמת עכשיו דמהני שפיר מטעם יד ממילא מהני שפיר גם מטעם שליחו כנ"ל כיון דעושה עצמו שליח מטעם יד הוי אח"כ שליח כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל דמהני הכא באשה ועבד זכיה מטעם יד וא"ל כנ"ל דלא הוי דומי' דידה כיון דלא מהני. בע"כ ז"א כיון דשליחות לקבלה דאיתרבאי מושלח לא בעינן שיהי' בין בע"כ בין מדעתה רק מדעתה לחוד ג"כ מהני ובכל מקום מהני זכי' מטעם יד אף שאינו בע"כ רק נתינה זו באשה ועבד צריך להיות שיהי' בין בע"כ כו' כנ"ל וא"כ כיון דהוא זכות ומהנימטעם יד א"כ שפיר יכול לעשות לעצמו שליח לזכות מטעם יד כיון שבאמת הוא זכות ולענין זה שפיר מהני מטעם יד דזה אינו עדיין הנתינה ואינו צריך להיות בין בע"כ כו' א"כ כיון שעושה אותו שליח לעצמו מהני אחר כך קבלתו מטעם שליח וג"כ אינו צריך להיות בין בע"כ דאיתרבאי מושלח כמו שליחות לקבלה כנ"ל דאינו צריך להיות דומיא דידה ולכך מהני שפיר במתניתין מטעם זכיה באשה ועבד כנ"ל. ולפ"ז מקשו תוס' שפיר הא אמר בפירוש תן ומאי מהני אף אי תופס לבע"ח קנה וא"ל כתירוץ הר"ן ז"ל דאח"כ זוכה מעצמו כנ"ל ז"א כנ"ל דלא חזרה שליחות וגם אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה כו' דא"ל כנ"ל כיון דמטעם יד אתרבאי מהני כנ"ל ז"א למ"ש דבאמת מטעם יד לא מהני כנ"ל כיון דלא הוי דומיא דידה שאינו בין בע"כ בין מדעתה כנ"ל רק כמ"ש דכיון דמהני מטעם יד מהני קבלה זו מטעם שליחות כנ"ל א"כ כיון דע"כ קבלה זו לא מהני רק מטעם שליח אף אי זכיה מטעם יד כנ"ל א"כ ממילא לא מהני לזכות אח"כ מעצמו שהוא שליח להולכה דאין האשה ועבד עושה שליח לקבל גט מיד שליח כיון דאף אי משום יד לא מהני קבלה זו רק מטעם שליחות וממילא לא מהני לזכות אח"כ רק מיד וכיון שאמר תן לא מהני כנ"ל ומקשו תוס' שפיר כנ"ל דבשעת נתינה אמר תן והקפיד כנ"ל:
אמנם י"ל דהנה קי"ל עידיו בחתומיו זכין לו בכל מילי שהוא זכות ובעבד דזכות הוא לו השחרור כו' משוחרר ג"כ משעת החתימה רק דצריך להיות מטי לידיה אחר כך וכשמטי לידיה משוחרר למפרע משעת החתימה ע"ש ב"מ פ"ק דהא דצריך מטי לידיה הוי כמו קיום התנאי כמו שנותנו לו מיד רק על תנאי שיהי' מטי לידיה ולכך מהני למפרע ע"ש ובמפ'. והנה לפ"ז לכאורה בל"ז לא קשה קושיא הנ"ל איך מהני הכא זכיה מטעם יד הא לא הוי דומיא דידו דליכא בע"כ כנ"ל. דהנה באמת כיון דזכין לאדם שלא בפניו ומהני זכיה מטעם יד דהוי כידו רק אף דהוי כידו לא מהני לענין גירושין נתינה כזו משום דכתיב ונתן בידה בעינן שיהי' נתינה דומיא דידה אבל לענין כל הדברים הוי שפיר נתינה כיון דבאמת הוא מדעתה וזכין לאדם שלא בפניו דהוי כידו באמת והוי שפיר נתינה או שם גבי חצירה וכתב לה שטר מתנה כו' דהוי ג"כ כידה כיון שרוצה באמת והוי שפיר נתינה רק לענין גירושין אינה יכולה להתגרש בנתינה כזו כנ"ל. וא"כ כיון דבאמת עידיו בחתומיו זכין לו כו' רק דצריך מטי לידיה וא"כ הכא בשיחרור כיון דזכה לו עכשיו ולענין מטי לידיה הוי שפיר מטי לידיה מה שזוכה דזכיה כיד כיון שרוצה באמת השיחרור רק שאינו משוחרר בנתינה זו וא"כ כיון דהוי נתינה לענין מטי לידיה אינו צריך כלל להשתחרר בנתינה זו דמשוחרר למפרע משום עידיו בחתומיו זכין לו כיון דהוי מטי לידיה עכשיו דלענין מטי לידיה הוי שפיר נתינה כיון שרוצה העבד והוא כידו והוי מטי לידיה ומשוחרר שפיר מטעם עידיו כו' ולכך מהני זכי' מטעם יד:
אך באמת זה טעות דעידיו בחתומיו הוא ג"כ שהעדי' זוכין בשבילו ומשוחרר בזה ואי זכיה מטעם יד הוא ג"כ שזוכין בשבילו מטעם יד וא"כ לא מהני כלל עידיו בחתומיו זכין לו ג"כ שישתחרר בזה כיון דלא הוי דומיא דידה דגם זה ליתא בע"כ שאין זכיה בע"כ כנ' וממילא אינו משוחרר בזה ג"כ אף דעידיו בחתומיו זכין לו שגם זכיה שלהם לא מהני מטעם יד להשתחרר בזה דלית' בע"כ א"כ גם עכשיו ממיל' לא מהני הזכי' להשתחרר מטעם יד שזוכה בשבילו דג"כ לא הוי דומיא דידה דליתא בע"כ ואינו משוחרר כלל וקשה שפיר קושיא הנ"ל:
אמנם למ"ש דבאמת כיון שיכולין לזכות מטעם יד שפיר יכולין לזכות ממילא מטעם שליחות שעושה עצמו שליח כנ"ל רק משום דכיון שהוא מטעם שליחות אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה כו' וא"כ עכשיו י"ל שפיר דזוכה עכשיו מטעם יד וא"ל דליתא בע"כ כנ"ל דז"א כיון דהוא מדעתה עכשיו והוי נתינה ומטי לידה שפיר משוחרר למפרע מטעם עידיו זכין לו ואי"ל דאינם יכולין לזכות מטעם יד כנ"ל דז"א דעכשיו י"ל שפיר דהעידי חתימ' יכולין לזכות שפיר מטעם שליחות דכיון דזכי' מטעם יד עושים לעצמם שלוחים מטעם יד דעשיית השליח שפיר יכול להיות מטעם יד וממילא יכולין לזכות מטעם שליחות ושפיר יכול להשתחרר מחמת עידיו בחתומיו זכין לו דבשעת החתימה שלא אמר תן ולא הי' שייך אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח כו' כיון שנעשים מיד שלוחים שעושים לעצמם כנ"ל וכיון דמהני מטעם יד הי' מהני ממילא מטעם שליחות וממילא עכשיו מהני שפיר מטעם יד כיון דהוי נתינה ומטי לידיה אינו צריך להשתחרר בנתינה זו רק למפרע מטעם עבז"ל דאז הי' מהני שפיר מטעם שליחו' כנ"ל וממילא כיון דמהני עכשיו מטעם יד לא שייך ג"כ אין האשה ועבד עושה שליח לקבל כו' כיון דמהני שפיר מטעם יד למפרע מטעם עידיו בחתומיו זכין לו כנ"ל ושייך שפיר תירוץ הר"ן ז"ל דאף אי תן לאו כזכי מ"מ אח"כ מהני הזכיה מטעם יד כנ"ל לזכות מידו עצמו היינו מיד שליח כנ"ל ולא קשה קושית תוס' לכאורה כנ"ל:
אמנם י"ל דהנה לכאורה קשה למ"ש תוס' ב"מ דף כ' דהא דעידיו בחתומיו זכין לו הוא רק מדרבנן דהוא רק תקנת חכמים ולא מהני רק לענין השיעבוד ולחומרא אבל לא לענין להתירו בבת חורין אי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והנה לקמן אמרינן הטעם דזכות הוא לעבד כו' הוא משום שאף שנאסר בשפחה מ"מ אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין ע"ש. וא"כ קשה אמאי אמרינן בעבד דאי זכות הוא לו כו' עידיו בחתומיו זכין לו הא כל הזכות הוא שמותר בבת חורין וכיון דלענין זה לא מהני עבז"ל שהוא דרבנן ובשפחה אסור שפיר מדרבנן וא"כ ממילא לא הוי זכות כלל זכיה זו שהעדים זוכין בשבילו כיון שאסור עדיין בבת חורין ובשפחה כנ"ל ואיך אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:
אך י"ל דהתם אמרינן שפיר לענין מוקדם דכיון דאי לא נמסר ביום הכתיבה א"כ אי לא נימא עבז"ל פסול לגמרי מטעם מוקדם ואף אח"כ שבא לידו ג"כ אינו משוחרר כלל ואי אמרינן עבז"ל שפיר אח"כ כשבא לידו כשר לגמרי מדאורייתא דאח"כ הוי שפיר שיחרור מדאורייתא כשנותן לו ומותר בב"ח א"כ ממילא הוי שפיר זכות עכשיו מה שהעדים זוכין בשבילו שיה' אח"כ כשר מדאורייתא ויהי' מותר בב"ח כשיבא לידו כנ"ל והוי שפיר זכות ולכך עידיו בחתומיו זכין לו. וא"כ לפ"ז הכא דגם עכשיו דמטי לידו היינו ליד הזוכה ג"כ לא מהני לענין השיחרור כיון דליתא בע"כ ואינו יכול להשתחרר בנתינה זו רק דהוי מטי לידו ומשוחרר ממילא מטעם עבז"ל כנ"ל. ולמ"ש ז"א דכיון דגם אחר שבא לידו לא הוי נתינה להשתחרר ואינו משוחרר מדאורייתא וגם עכשיו הוא משוחרר רק מדרבנן מטעם עבז"ל וממילא לא שייך כלל עדיו בז"ל דלא הוי זכות כלל כנ"ל דאסור בב"ח כיון שהוא רק דרבנן כיון שגם אחר שבא לידו הוא רק דרבנן משום עבז"ל כנ"ל ואף שבא לידו ממש כבר חזר בו וגם כבר נעקר שליחות להולכה כיון שזוכה מעצמוואינו משוחרר כלל רק מדרבנן וא"כ גם מדרבנן אינו משוחרר שאינו זכות כלל כנ"ל ולא שייך עבז"ל כנ"ל ומקשו תוס' שפיר כיון דתן לאו כזכי כו' דלא שייך תירוץ הר"ן ז"ל כיון שלא מהני מטעם יד כנ"ל ולכך הוצרכו לתרץ משום עביד ליה נייח נפשיה:
ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל לתרץ התוס' למה לי' באשה הטעם משום דהוא חוב הא אף אי הוי זכות מ"מ הא לא שייך עביד לי' נייח כו'. ולמ"ש מיושב דכל הטעם דס"ד דהוי זכות באשה הוא משום המעשה ידי' שאם ירצה שלא לזונה כו' וא"כ באשה אי הוי זכות הי' שפיר מהני בלא נייח כו' כתירוץ הר"ן ז"ל שהשליח זוכה אח"כ ושפיר משום יד כנ"ל ומטעם עבז"ל דכיון דכל הזכות הוא לענין ממון ולענין ממון מהני שפיר עבז"ל אף שהוא מדרבנן כמ"ש תוס' שם והוי שפיר זכות ושייך עבז"ל וממילא מהני מטעם יד דהוי מטי לידי' ועבז"ל כנ"ל משא"כ בעבד דהזכות הוא משום ב"ח הוצרכו שפיר משום עביד לי' נייח כו' וא"ש. ומיושב גם קושיא השני' אמאי לא הוכיח גם מר"מ דאמר דוקא משום חוב אבל אי הוי זכות הי' מהני ומוכח ג"כ תופס לבע"ח כו'. ולמ"ש א"ש דהנה בפשיטות י"ל דלא תירצו תוס' כתירוץ הר"ן ז"ל הוא משום דלדבריו קשה דלא מוכח עדיין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה דכל הטעם דחב לאחרים הוא משום שחוזר בו כו' כמ"ש פירש"י ז"ל וא"כ לדברי הר"ן ז"ל כבר זכה בו אחר שאמר תן קודם שחזר בו ואז לא הי' חב לאחרים כלל ולא מוכח כנ"ל. אך קשה באמת איך מוכח הא י"ל כסברת הר"ן ז"ל וע"כ כנ"ל דאין העבד עושה שליח לקבל מיד שליח כנ"ל ומטעם יד לא מהני כנ"ל ואף דעבז"ל מ"מ לא הוי זכות כלל כיון שהוא דרבנן כנ"ל והנה המהרש"א ז"ל כתב בב"מ שם דלר"מ דעידי חתימה כרתי אמרינן מדאורייתא עידיו בחתומיו זכין לו ע"ש. וא"כ מר"מ לא מוכח כלל דמהני במקום שחב לאחרים די"ל שפיר כתירוץ הר"ן ז"ל ולא הוי כלל חב לאחרים דשפיר יכול לזכות מטעם יד והוי עבז"ל והוי שפיר זכות כיון דהוא מדאורייתא ומותר בב"ח ושייך שפיר גם הכא עבז"ל ומהני עכשיו מטעם יד אף דליתא בע"כ כנ"ל ואינו חב לאחרים כנ"ל ולכך הוכיח מרבנן דקי"ל עידי מסירה כרתי ועבז"ל רק מדרבנן כנ"ל ומוכח שפיר וא"ש:
ובמ"ש מיושב דברי הרי"ף ז"ל שפסק במחילה דלא בעינן מטי לידי' והקשה הש"ך ז"ל סי' ל"ט משיחרורי עבדים אמאי בעינן מטי לידי' ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת לא הוי זכות כלל בעבד כיון שהוא רק דרבנן ואסור בב"ח רק צ"ל כמ"ש דהוי זכות דאח"כ כשבא לידו מהני מדאורייתא כנ"ל וא"כ א"ש דבלא מטי לידי' שיהיה משוחרר רק מטעם עבז"ל ועדיין אסור בב"ח ממילא לא הוי כלל זכות ולא שייך כלל עבז"ל ולכך בעינן מטי לידי' משא"כ בשאר מחילה בממון מהני שפיר אף בלא מטי לידי' כנ"ל וא"ש:
ובפשיטות י"ל למ"ש דבאמת עיקר הטעם דאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח כו' הוא משום דלא הוי נתינה לענין גט גזירה משום חצירה הבא לאחר מכן וכן הא דלא חזרה שליחות כו' הוא משום דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא הוי נתינה לענין גט וכן לענין גט שיחרור דילפינן לה לה כו' אבל בממון שפיר הוי נתינה וא"כ לענין מטי לידי' הוי שפיר נתינה וממילא עבז"ל למפרע רק דלא מהני כנ"ל וממילא א"ש כמ"ש. עוד י"ל הנ"ל דלא פריך מר"מ רק מדרבנן למ"ש הפ"י די"ל דהוי ספק אי הי' כונתו תן כזכי או לא וכבר כתבנו די"ל דממילא הוי ודאי כיון שיודע שיהי' משוחרר מספק ואם הי' רוצה שלא ישתחרר מיד הי' אומר לשון ברור שלא יהי' ספק כמ"ש הפ"י לקמן גבי מהיום אם מתי ע"ש וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל גבי אומדנא שיצא עליו שם ב"ח כו' ע"ש ולכך הוי ודאי כזכי אך למ"ש המרדכי דהיכא דהוי ספק אי בא לידה כלל הוי מגרש בלא עדים כו' וממילא כיון שהוא ספק אי כזכי לא הוי ספק כלל דהוי בלא עדים כנ"ל וכמ"ש לעיל ולכך ס"ד דלא מהני כלל ומוכח דתופס לבע"ח קנה כו'. והפוסקים שם דלא כר"ת כתבו דלר"מ דעידי חתימה כרתי לא בעינן כלל עידי מסירה ולא קאי כלל עליו דרשה דדבר דבר ע"ש א"כ ממילא לר"מ ודאי הוי תן כזכי אף לס"ד כיון דמהני שפיר להיות ספק דלא הוי משחרר בלא עדים כנ"ל לר"מ א"כ ממילא הוי ודאי כנ"ל ולא מוכח כלל דתופס לב"ח קנה כיון דתן כזכי ולכך לא הוכיח רק מרבנן כנ"ל וא"ש. ובמ"ש מיושב ג"כ קושית תוס' שהקשו דהכא מסיק דתן כזכי בודאי ובב"מ אמר ר"י דאומר תנו לאו כזכי ע"ש ולמ"ש א"ש דלהפוסקים דלא כהמרדכי הנ"ל י"ל דלמסקנא ג"כ הטעם כנ"ל דלכך הוי ודאי כזכי משום דהוא ס' ואם הי' רוצה שיהיה שלו עדיין לא הי' לו לומר שיהיה ספק כנ"ל ולכך הוא כזכי אבל התם בהיפוך שהוא רוצה לזכות ואמרינן בהיפך שאם הי' רוצה שיהי' שלו מיד לא היה לו לומר תן וא"ש. עוד י"ל דהנה הפ"י כתב לעיל די"ל הטעם דתן לאו כזכי הוא משום שרוצה בודאי שיהי' מטי לידי' דעבד ואי יהי' זכי ממש לא יצטרך לבא לידי' ע"ש והנה הרשב"א ז"ל כ' לקמן פ' התקבל דאף אי תן כזכי מ"מ כיון דאפקי' בל' תן כונתו זכי רק על תנאי שיבא לידו דק דמ"מ אינו יכול לחזור בו כמו בכל תנאי דעל מנת שהוא למפרע אבל צריך שיבא ליד העבד ע"ש שמסופק בזה א"כ לפ"ז לכאורה ודאי תן כזכי דלא שייך סברת הפ"י הנ"ל שרוצה שיבא לידו כו' דז"א דאף אם הוא זכי ג"כ צריך שיבא לידו לקיום התנאי כנ"ל וא"כ הי' כוונתו זכי רק על תנאי כנ"ל אבל הוא משוחרר למפרע:
אמנם בשו"ת נודע ביהודא הקשה הגאון מהר"י איך מהני זכי בשיחרור הא קי"ל משחרר עבדו עובר בעשה א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות וזכיה מטעם שליחות ותירץ שם דהוא טעות דהא בזכי הוא שליח של העבד ולא של המשחרר והעבד אינו עושה עבירה ע"ש. והנה קי"ל במשפטי התנאים דכל מילתא דלא מצי למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח ע"ש וא"כ לפ"ז לא שייך לכאורה סברת הרשב"א הנ"ל דתן כזכי היינו אף דזכי רק על תנאי שיבא לידו כו' דז"א דאינו יכול להתנות כלל התנאי בהשיחרור כיון שאינו יכול לשחררו ע"י שליח דלגבי המשחרר שייך שפיר אין שליח לדבר עבירה כנ"ל דהמשחרר עובר בעשה כנ"ל ובטל השליחות אם יעשה הוא שליח וכיון שאינו יכול לשחררו ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי כו' וממילא אינו צריך שיבא לידו כיון דהתנאי בטל וא"כ שייך שפיר סברת הפ"י הנ"ל דודאי תן לאו כזכי שמסתמא רוצה שיבא לידו ואם יהי' זכי לא יצטרך לבא לידו כנ"ל כיון דהתנאי בטל כו' ולכך לס"ד שפיר דתן לאו כזכי כסברת הפ"י הנ"ל רק תירצו תוס' משום נייח כו':
ולפ"ז מיושב ממילא דבאשה אי הוי זכות הי' שפיר מהני דודאי תן כזכי דלא שייך סברת הפ"י הנ"ל כמ"ש דאף אי הוי כזכי מ"מ צריך לבא לידה משום תנאי כדברי הרשב"א ז"ל דבאשה אין עושה עבירה ומהני שפיר התנאי דיכול לעשות ע"י שליח כנ"ל וממילא הוי שפיר תן כזכי אי הוי זכות והוצרך לטעמא משום דהויחוב יכול לחזור משא"כ בעבד כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דהנה לכאורה למ"ש הפ"י דהוי ס' אי תן כזכי כו' א"כ לא הוי כלל זכות כיון שאסור בבת חורין מספק. אך ז"א דמ"מ אח"כ כשבא לידו מותר בב"ח ולכך שפיר הוי זכות כנ"ל. אמנם לחד מ"ד לקמן פ' השולח דהמפקיר עבדו אין לו תקנה אף בשטר שיחרור משום דכבר נפקע הקנין ממון שאינו יכול להשתעבד בו עוד ולא נשאר רק קנין איסור לחוד ואינו בידו להתירו כיון שאין לו בו קנין ממון ע"ש. וא"כ לכאורה כיון דהוי ספק אי תן כזכי א"כ מיד שבא ליד השליח אינו יכול להשתעבד בו מספק שמא הוא כזכי ואין לו בו שוב קנין ממון א"כ ממילא אח"כ אף שנתנו לו השליח ובא לידו ממש ג"כ לא מהני כמו במפקיר עבדו דאינו ברשותו שוב להתירו בב"ח. אך זה טעות דאח"כ מהני ממ"נ אי תן כזכי א"כ כבר נשתחרר קודם שבא לידו ואי לאו כזכי א"כ הי' לו בו גם הקנין ממון ומהני השיחרור עכשיו כנ"ל:
אמנם למ"ש הכה"ג ובתומים ס' כ"ה דבכל ספק דהדין הוא המוציא מחבירו ע"ה והקשו דהא הוי ספק גזל ותירצו דהיכא דאינם יכולין להוציא מן הדין נתנה התורה במתנה להמוחזק אף שהוא שקר והוא חייב באמת מ"מ התורה זכתה לו ופטרה אותו אף שהוא חייב ע"ש וא"כ לפ"ז הכא מיד שלקחו השליח והוא ספק אי תן כזכי כו' א"כ אינו יכול להשתעבד בו מספק שמא כזכי והמוציא כו' וא"כ אף אי באמת הי' כונתו תן ולא זכי אעפ"כ אין לו בו קנין ממון שהתורה זכתה לו להעבד כו' כיון שהוא ספק שמא זכי כנ"ל וא"כ ממילא עכשיו אף שבא לידו והשליח נתנו לו ג"כ לא מהני להתירו בב"ח דהוא ספק בהיפך שמא באמת הי' כונתו תן ולא זכי ולא נשתחרר עדיין ואעפ"כ לא הי' לו בו קנין ממון משום ספק שמא זכי וזכתה לו התורה אף אי תן כנ"ל וממילא אינו בידו להתירו בב"ח עכשיו כשנתנו לו השליח כמו מפקיר עבדו כו' דאין לו תקנה כו' וא"כ אסור גם אח"כ בב"ח אי הוי ספק כנ"ל. וא"כ ממילא לא הוי זכות כלל עכשיו כיון שאסור בב"ח ולכך לס"ד תן לאו כזכי כנ"ל. ומיושב שפיר דבאשה אי הוי זכות שפיר הוי ספק אי תן כזכי דלא שייך הנ"ל וא"ש:
שם תוס' ד"ה התופס לבע"ח כו' אפי' עשאו שליח כו' ודלא כפירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ דבעשאו שליח לכ"ע קני דאין חילוק דזכיה מטעם שליחות והקשו מהא דיימר כנ"ל חשי כו' ע"ש ועוד הקשו המפ' דאמר התם בב"מ לס"ד דתן כזכי והא עשאו שליח בפירוש כיון דאמר תנה לי דהוי כזכי ואעפ"כ לא קנה אי מגבי' מציאה לחבירו לא קנה כו' במתניתין שם ומוכח דאפילו עשאו שליח בפירוש לא מהני ע"ש. גם מאי חילוק יש באמת בין עשאו שליח ללא עשאו כיון דזכיה מטעם שליחות כו'. ונראה לישב דהנה בח"מ ס' ק"ה ס"ו קי"ל דאם הנפקד מסר הפקדון לבע"ח של המפקיד פטור דאף אם הי' מחזירו הי' חייב כו' והקשה הב"י הא קי"ל דהפורע חובו של חבירו פטור משום דמפייס הווינא ליה ומחל לי' א"כ הכא יהא חייב הנפקד דאם הי' מחזירו לו הי' מפייס כו' ותירץ הש"ך ז"ל ס"ק ט' דהכא הנפקד משועבד להבע"ח מדר"נ והי' מחויב להחזיר לו והוי בע"ד דידי' ולכך פטור ע"ש דאין הטעם מחמת שהוא מוחזק כמ"ש הסמ"ע דבאיסורי הנאה קי"ל דלא הוי הנאה כלל משו' שהוא פטור וממילא חייב כאן ע"ש:
והנה לכאורה לפ"ז בתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דקי"ל דקנה משום דזכין לאדם כו' וקנה הבע"ח כאלו תפס בעצמו כו' א"כ לכאורה חייב התופס לשלם להלוה שפיר כנ"ל כיון דפורע חובו פטור א"כ גרם לו היזק בתפיסתו דבלא"ה הי' מפייס לי' ומחיל לי' כנ"ל כמו בנפקד הנ"ל והכא לא שייך תירוץ הש"ך ז"ל דחייב מדר"נ והוי לי' בע"ד כו' דז"א דהכא קודם שתפס לא הי' חייב כלל מדר"נ רק עכשיו אחר שתפס א"כ חייב שפיר על תפיסתו דהוי כמסרו ליד הבע"ח כיון דתופס לבע"ח קנה ובשעת התפיסה לא הי' מחויב לתפוס כלל דאז לא הי' שייך דר"נ דבשלמא במקום שחב לאחרים אי לא קנה אינו חייב אף שגרם לו בתפיסתו שחייב עכשיו אחר התפיסה ליתן להבע"ח מדר"נ ואי לא תפס לא הי' חייב דג"כ לא הי' מחויב לתפוס מ"מ ז"א דמה עשה לו בתפיסתו דכמו דאי לא תפס הי' מפייס לי' ומחל לי' כמו כן יפייסו גם עכשיו וימחל לו דדוקא התם בפורע חובו דאי לא הי' פורע לו הי' מפייס לו משא"כ כשכבר קיבל שיפייסו שיחזור זה לא יעשה כיון שכבר קנה ומקודם לא הי' לו אלא שיעבוד ע"ש אבל הכא דגם עכשיו אין לו אלא שיעבוד מדר"נ א"כ לא עשה לו היזק כלל כנ"ל דגם עתה יפייסו כו'. רק הכא באינו חב לאחרים דשפיר קנה לגמרי הבע"ח שהוא שלו א"כ ממילא חייב התופס כנ"ל דבלא התפיסה הי' מפייס ומחל לי' משא"כ עכשיו דקנה לגמרי והוי כמו בפורע חובו כו' רק הכא י"ל כיון דבדבר שהוא זכות קי"ל הגדילו יכולין למחות כו' דאם אינו רוצה הזכות לא זכה כו' א"כ ג"כ בדיבור לבד נקנה לו ושייך ג"כ כנ"ל דגם עתה שתפס יכול לפייסו ואין צריך לחזור ולהקנות לו רק שיאמר אי אפשי כו' ומחל לו דמהני ג"כ שאינו רוצה הזכות ולא עשה לו היזק כנ"ל בתפיסתו:
אמנם לפירש"י ז"ל בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ועשאו שליח דקנה ג"כ ובשליח קי"ל דקנה מיד בתפיסת השליח דשלוחו כמותו ולא מהני אי אפשי אח"כ כיון שכבר זכה בו רק שצריך להקנות וליתן לו מחדש והוי שפיר כמו בפורע חובו כו' א"כ ממילא שפיר השליח חייב לשלם להלוה דאף שהוא שליח מ"מ כיון שלא הוי שליח לענין החוב דלא כתב דין זכי כו' רק לתפוס א"כ חייב בתפיסתו לשלם לו דהפסידו דאי לא הי' תופס הי' מפייס לי' ומוחל לו כו' דקי"ל בפורע חובו אף שהמלוה דוחק ותובע לשלם פטור ג"כ דאעפ"כ הי' מפייס כו' ע"ש א"כ גם הכא חייב השליח כו' כנ"ל:
והנה קי"ל ח"מ סי' קכ"ב דכל ההוצאות שהוציא המורשה להוציא החוב חייב המלוה לשלם עד כדי החוב ע"ש וכתבו שם הפוס' דאף בשאר שליח שלא כתב לו כל דמתעני מן דינא כו' מ"מ אם ידע שאי אפשר לשליח להוציא החוב בלא הוצאות אלו או ההיזק ג"כ מסתמא כיון שעשה אותו שליח להוציא החוב וידע שיצטרך להוציא או ליתן מעות ודאי נתחייב לשלם לו כיון שלא הי' יכול להוציא בלא היזק זה ע"ש. וא"כ לפ"ז הכא בשווי' שליח שהשליח נתחייב לשלם להלוה בתפיסתו שע"י התפיסה נתחייב ובלא זה לא הי' יכול להוציא שאם לא הי' תופס לא הי' מוציא החוב כנ"ל ולא הי' יכול להוציא החוב בלא היזק זה וממילא כיון שעשאו שליח לתפוס וידע המשלח שבתפיסתו נתחייב לשלם א"כ חייב עצמו לשלם לו ושפיר חייב המלוה לשלם להתופס מטעם מוציא הוצאות כנ"ל כיון שלא הי' אפשר בלא זה כנ"ל:
והנה קי"ל בשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דזה גובה וזה גובה היכא שיש נפקא מינה בדבר דלא שייך הפוכי מטרתא כו' ע"ש והנה קי"ל בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אף דלא קנה מ"מ היכא שחייב גם להתופס שפיר קנה ויכול לתפוס בשביל האחר ג"כ דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה כיון דאי בעי הי' יכול לתפוס בשביל עצמו ע"ש ופסק הש"ך ז"ל דאףאם אינו חייב להתופס רק מעט לא כמו שחייב להאחר ג"כ יכול לתפוס כל החוב בשביל האחר כיון דיכול לתפוס קצת בשביל עצמו ממילא יכול לתפוס הכל בשביל האחר דהוי ג"כ מיגו שזכי לנפשי' קצת יכול לזכות לחבירו הכל ע"ש בש"ך ז"ל. והנה לפ"ז הכא בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשוי' שליח נראה דאם תופס מחצה החוב בשביל המלוה ממילא יכול לתפוס המחצה האחר בשביל עצמו דכיון שתפס מחצה בשביל המלוה היינו המשלח א"כ חייב השליח לשלם להלוה מטעם פורע חובו כנ"ל שהפסידו בתפיסתו כנ"ל וא"כ כיון שחייב השליח לשלם אותו המחצה להלוה ממילא חייב המלוה המשלח לשלם להשליח מטעם מוציא הוצאות כנ"ל שלא הי' יכול לגבות בל"ז כנ"ל וא"כ כיון שהמלוה חייב להשליח אותו החצי והלוה חייב עדיין מחצה להמלוה כיון שלא תפס עדיין אלא חצי וא"כ ממילא חייב הלוה להשליח מחמת שיעבודא דר' נתן שהוא חייב להמלוה והמלוה חייב להשליח כנ"ל ואף שהשליח ג"כ חייב להלוה מחמת פורע חובו כנ"ל מ"מ הא קי"ל דזה גובה וזה גובה כנ"ל א"כ ממילא יכול השליח לתפוס חצי האחר בשביל עצמו כיון שחייב לו אותו החצי חוב מדר"נ כנ"ל. ושפיר כיון שתופס מחצה בשביל המלוה יכול אחר כך לתפוס חצי בשבילו כיון שחייב לו מחצה הראשון מדר"נ כנ"ל וא"כ ממילא לפ"ז שפיר כשתופס גם הכל בשביל המלוה ג"כ מהני דשייך מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה כיון דאי בעי יכול לתפוס מחצה בשביל עצמו ממילא יכול עכשיו לתפוס הכל בשביל המלוה כמ"ש הש"ך ז"ל. ולכך י"ל טעם רש"י ז"ל דבשווי' שליח תופס לבע"ח קנה דכיון דשווי' שליח חייב המשלח לשלם לו כנ"ל ושייך מיגו דזכי לנפשי' ולכך קנה במקום שחב לאחרים כנ"ל משא"כ בלא עשאו שליח דאינו חייב לשלם לו כלל המשלח ואינו יכול לתפוס לעצמו לכך לא קנה דלא שייך מיגו כו':
אך לכאורה זה טעות דאיך נימא הטעם דבשביל זה קנה משום שיכול לתפוס לעצמו כנ"ל הא כיון דבל"ז לא קנה א"כ אינו יכול לתפוס כלל לעצמו שאינו חייב לשלם להלוה דלא עשה לו היזק כלל בתפיסתו כיון שלא קנה כנ"ל ואיך בשביל זה נימא דקנה. אמנם למ"ש הפ' דאף דתופס במקום שחב לאחרים לא קנה מ"מ לפי החלק המגיע לו לב"ח זה לפי ערך שאר ב"ח שפיר קנה דנגד זה לא הוי חב לאחרים דזה מגיע לו לפי סדר הב"ח ע"ש. א"כ ממילא אף אי לא קנה צריך השליח לשלם להלוה זה החלק מטעם פורע חובו וממילא חייב לו הלוה מדר"נ על זה החלק כנ"ל ויכול השליח ממילא לתפוס לעצמו כנ"ל וממילא יכול לתפוס הכל בשביל חבירו משום מיגו דאי בעי כו' ושפיר פירש"י ז"ל בתופס לב"ח כו' דבעשאו שליח שפיר קנה הכל משום מיגו דאי בעי זכי כו' כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל על דברי רש"י ז"ל דפריך שם אמתניתין דתנה לי למ"ד המגביה מציאה לא קנה כו' והקשו דהא עשאו שליח כו'. ולמ"ש א"ש דלמ"ד המגביה מציאה לא קני וממילא סבר דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' פריך שפיר ממתניתין דכיון דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי כו' ממילא אין חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו כו' משא"כ למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה כו' ואמרינן מיגו דאי בעי זכי כו' רק בתופס לבע"ח לא קנה משום דלא שייך מיגו דאי בעי כו' פירש"י ז"ל שפיר דעשאו שליח קני כו' דשייך מיגו אבל למ"ד לא קני ממילא אין חילוק כלל ופריך שפיר כנ"ל ממתניתין וא"ש. ואף דרש"י ז"ל פירש שם אמילתא דר"נ ור"ח דסברי המגביה מציאה לא קני מ"ט הוי תופס לבע"ח כו' וכל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ופירש"י ז"ל מאחר שלא עשאו שליח וא"כ קאי ג"כ למאן דלא סבר מיגו דזכי לנפשיה דסבר מגביה מציאה לא קנה כו' אך מ"מ למאי שהקשו המפ' שם מאי אמרו ר"נ ור"ח הטעם דמגביה מציאה לא קנה משום דהוי ליה תופס לב"ח כו' מאי פשוט להו יותר בתופס לבע"ח ממגביה מציאה הא מאן דפליג סבר גם בתופס לבע"ח דקני ע"ש ואיך נתן טעם בדבר הדומה ממש. ותירצו דה"פ דאף דמאן דסבר מגביה מציאה קני משום מיגו דאי בעי זכי כו' אעפ"כ בתופס לבע"ח דלא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' ור"נ ור"ח לא סברי מיגו דאי בעי כו' ולכך לא קני גם מגביה מציאה כו' ולכך אמרו הטעם הוי ליה כתופס לבע"ח כו' דלכ"ע לא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' כמו כן גבי מציאה לא קני אף ששייך מיגו דאי בעי כו' כנ"ל ע"ש. א"כ מיושב דפירש"י ז"ל שפיר דלא עשאו שליח דבעשאו שליח א"כ שייך שפיר גם בתופס לבע"ח מיגו דאי בעי כו' ולא עדיף דהוי כמגביה מציאה ממש ואינו פשוט יותר כנ"ל ומאן דסובר מגביה מציאה קני סובר ג"כ בתופס לבע"ח בעשאו שליח דקני כנ"ל ולכך פירש דהוי כתופס לבע"ח היכא שלא עשאו שליח דלכ"ע לא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' וסברי דכמו כן גם מגבי' מציאה כו' וממילא גם בעשאו שליח לא קנה כנ"ל וא"ש:
ומיושב ג"כ קושית תוס' מהא דיימר בר חשו כו' דהם סברי ג"כ דגם מגביה מציאה לא קני כו' וממילא לא קני אף בתופס לבע"ח שעשאו שליח כנ"ל כיון דלא ס"ל מיגו דאי בעי כו' כנ"ל. ועוד דמ"ש לא שייך רק בתפס מעות דקני המשלח מיד בתפיסת השליח לגמרי לפרעון והוי כנפרע לגמרי ולא שייך שגם עתה יפייסו וימחול לו כיון דהוי ככבר נפרע כנ"ל אבל היכא שתפס השליח חפץ שצריך שומא עדיין ולא הוי כפרעון רק שיש לו שיעבוד עליו א"כ ממילא שייך שגם עתה יפייסו וימחל לו ואין השליח צריך לשלם וממילא לא שייך מיגו דאי בעי זכי כו' ולכך התם בעובדא דיימר ב"ח כו' שתפס ארבא ממילא לא שייך מיגו דאי בעי זכי אף שעשאו שליח כו' ולכך לא קני כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש שפיר התם דאמר הטעם דהוי ליה כתופס לבע"ח כו' והיינו במקום דלא שייך מיגו דאי בעי כו' כנ"ל ופירש שפיר בלא עשאו שליח היינו כמו במגביה מציאה שקנה המשלח מיד בתפיסת השליח כמו כן גם במעות אלו עשאו שליח הי' כמו במגביה מציאה ולכך פ' בלא עשאו שליח וא"ש. ובמ"ש יש ליישב דברי מהרש"א פ' הכותב שם שכתב דלא ניחא להו ליישב פירש"י בעשאו שליח משום מיגו כו' ודבריו תמוהים דהא לר"נ ור"ח לא אמרינן מיגו. ולמ"ש א"ש דהוי כתופס היכא דלא שייך מיגו כנ"ל וא"ש:
ומיושב ג"כ מאי דקשה על דברי רש"י ז"ל דשם אותבי' רבא לר"נ מציאות פועל לעצמו בד"א כו' אבל עשה עמי מלאכה כו' מציאתו לבעה"ב כו' והנה שם לקמן י"ב מוקי לה ר"פ בשכרו ללקט מציאות א"כ כיון שציוה אותו ליקח המציאה הוי עשאו שליח ולכך קנה ומאי פריך ואף דרבא עצמו מוקי במגביה עם מלאכתו כו' מ"מ מאי פריך אר"נ ור"ח דלמא איירי בעשאו שליח כנ"ל. ולמ"ש מיושב דפריך שפיר לר"נ ור"ח דסברי גם מגביה מציאה לא קני ולא סברי מיגו דאי בעי זכי כו' וממילא לדידהו גם בעשאו שליח לא קני כיון דלא סברי מיגו כו' דשם פירש רק על הטעם דהוי ליה תופס כו' אבל לפי האמת לר"נ לא מהני עשאו שליח כנ"ל וא"ש:
עוד יש לישב הנ"ל דפריך רבא מהא דמציאות פועלולא מוקי בעשאו שליח כו'. דהנה המפ' פירשו דברי רש"י ז"ל דדוקא בלא עשאו שליח רק מטעם זכיה לחוד אמרינן דלא אמרה תורה דזכיה הוא כשליחות רק בדבר שאינו חוב לשום אחד אבל בדבר שאינו זכות גמור שהוא חוב בזה לאחר לא אמרה תורה שיהי' כשליח כו' אבל בשליח גמור שעשאו שליח שפיר מהני כיון דשלוחו של אדם כמותו לכל הדברים מהני אף בחב לאחרים ע"ש. והנה המפ' כתבו דאף דלא מהני זכיה במקום שחב לאחרים בזכיה זו היינו דוקא היכא שבזכיה זו הוא מיד חב לאחרים אז לא מהני אבל היכא שבשעת זכיה לא הי' עדיין חוב לאחרים אף שאח"כ מגיע צד חוב מזכיה זו אעפ"כ מהני כיון שבשעת זכיה לא הי' חוב כו' ע"ש:
ולכאורה לפ"ז לפירש"י ז"ל דעשאו שליח מהני א"כ גם בלא עשאו שליח לכאורה ג"כ מהני למ"ש לעיל דבאמת עשיית השליח עצמו הוא ג"כ זכות ויכול אדם אחד לעשות שליח לאדם אחר בשביל הזוכה לזכות דזה הוא זכות לעשות שליח לזכות וכיון דקי"ל שליח עושה שליח ע"ש וא"כ כיון דזכיה הוא מטעם שליחות ובכל דבר שהוא זכות הוא כשלוחו א"כ יכול הזוכה שפיר לעשות לעצמו שליח לזכות דע"ז שהוא זכות לעשות אותו שליח ע"ז שפיר מהני מטעם זכין לאדם כו' דזכי' מטעם שליח והוי כאלו הוא עצמו עשאו שליח לעשות שליח דלענין זה מהני שפיר הזכות אף שחב לאחרים מ"מ זכות זה אינו עדיין חוב לאחרי' כיון שלא תפס עדיין ולא הגבי' עדיין המציאה רק שעושה שליח לתפוס ועשיית השליח עדיין אינו חב לאחרים ואף שאח"כ מסתעף ממנו חוב מ"מ בשעת הזכיה אינו חוב ומהני כנ"ל ומהני שפיר מה שעושה שליח לתפוס מטעם זכיה שזה עצמו הוא זכות שעדיין אינו חב לאחרים בזכיה זו וא"כ ממילא מהני אח"כ כשתופס דזהו הוי עשאו שליח בפירוש דמהני אף שחב לאחרים ממש וא"כ כשתופס אח"כ מהני שפיר דהתפיסה אינו מטעם זכיה שהוא כשליחות דנימא דזכיה לא הוי כשליחות היכא שהוא חוב לאחד רק דהוא כבר שליח ממש שעשה אותו שליח של הזוכה דזה הי' מהני אז מטעם זכי' שאז לא הי' עדיין חב לאחרים והי' מהני שפיר מטעם זכיה לעשות שליח וממילא יכול התופס עצמו לעשות עצמו שליח לתפוס מטעם זכיה ומהני אח"כ תפיסתו דהוי עשאו שליח דמהני כנ"ל אף שהוא חב לאחרים וקשה כנ"ל אמאי המגביה מציאה לחבירו או תופס לבע"ח לא קנה בלא עשאו שליח לשטת רש"י ז"ל כנ"ל:
אך י"ל דהנה אמרינן לקמן דשליח שלא ניתן לגירושין אינו יכול לעשות שליח אחר דכיון דהוא לא נעשה שליח לגרש ואין השליח יכול לגרש בעצמו ממילא אינו יכול לעשו' שליח לגרש ג"כ והוי כמו כל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי למשוי שליח וכיון שהשליח אינו יכול לעשות מעשה זו בעצמו אינו יכול למשוי שליח ג"כ. וא"כ לכאורה א"ש הנ"ל דכיון דזכיה מטעם שליחות א"כ הוא בעצמו אם אינו עושה שליח לתפוס אינו יכול לתפוס בעצמו מטעם זכיה דלענין זה לא מהני דהוא חב לאחרי' כנ"ל ואינו שליח כלל לענין זה לתפוס בעצמו וממילא אינו יכול לעשות שליח לתפוס ג"כ דכל מלתא כו' והוי כשליח שלא ניתן לאותו דבר וממילא גם לעצמו אינו יכול לעשות שליח מחמת שהוא שליח כיון שאינו שליח לתפוס כלל כנ"ל ולא מהני גם אח"כ כנ"ל. אך זה טעות דכיון דזה עצמו הוא זכות לעשות שליח וזכיה מטעם שליחות והוי כאלו עשאו בפירוש שליח לעשות שליח וזה שפיר מהני דאומר אמרו מהני בממון ועשה אותו על זה שליח למשוי שליח והוא כאלו הוא עצמו עושה שליח וכמ"ש תוס' לקמן דף כ"ד דזה מהני שפיר ע"ש:
אמנם למאי שהקשו איך מהני זכיה מטעם שליחות הא הוי יאוש שלא מדעת דאף שאם הי' יודע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו שלא ידע לא מהני כמו בישל"מ דקי"ל לא הוי יאוש כו'. אך י"ל דלא קשה למ"ש הש"ך סי' שנ"ח ס"ק א' דאדם נותן לחבירו דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו מותר לו לאכול דאף דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ היינו דוקא באבידה דנימא אלו הי' יודע שנאבד הי' מייאש זה לא אמרינן כיון שכבר מצא זה האבידה א"כ אלו הי' יודע ג"כ שהוא אצל זה לא הי' מתייאש ואיך נימא אלו הי' יודע לחצאין שהי' יודע שנאבד ולא הי' יודע שמצאו זה דממ"נ אם נחשבו כיודע אינו מתייאש משא"כ בדבר שאינו מקפיד ואף אם הי' יודע כל האמת הי' מתרצה שפיר מהני ע"ש. וא"כ ממילא א"ש דבדבר שהוא זכות מהני שפיר מטעם שליחות כיון שאם הי' יודע הכל ג"כ הי' עושה אותו שליח שפיר מהני אף שאינו יודע והוי שליח כנ"ל אף דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כנ"ל:
וא"כ לפ"ז א"ש קושיא הנ"ל דבאמת הוא עצמו אם עושה שליח לתפוס שפיר מהני דבעשאו שליח מהני אף שחב לאחרים כנ"ל רק עכשיו שאינו יודע נימא דיוכל לעשות לעצמו שליח מטעם זכי' כנ"ל. ולמ"ש ז"א דלענין זה הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון שעכשיו אינו יודע ואינו עושה אותו שליח ואי"ל כנ"ל דאם הי' יודע הי' עושה מהני גם עכשיו כנ"ל. דז"א דלענין עשיית השליח לעשות השליח לענין זה אם הי' יודע הכל לא הי' עושה כלל שליח לעשות שליח דהוא עצמו ה' עושה שפיר שליח לתפוס דעשאו שליח מהני כנ"ל ומה לו לעשות אותו שליח לעשות שליח א"כ איך נימא דהוי כיודע לגמרי דהא אם הי' יודע לגמרי ג"כ לא הי' עושהו שליח ע"ז רק דנימא דאלו הי' דבר זה שהוא זכות עכשיו שאינו יודע לעשות ע"ז שליח לעשיית השליח הי' עושה באופן זה המועיל א"כ הוי שפיר יאוש שלא מדעת לענין שליחות זה ולא מהני רק דנימא ממילא כיון שעשה אותו שליח לתפוס דלענין זה לא הוי יאוש שלא מדעת דזה הי' רוצה באמת א"כ הוא עכשיו שליח לתפוס וממילא יכול לעשות שליח אחר דשליח עוש' שליח סתם אף שלא עשה אותו שליח ע"ז וא"כ לענין זה שפיר הוי שליח שלא ניתן לגירושין כנ"ל כיון שאין השליח יכול לתפוס בעצמו ממילא אינו יכול לעשות שליח ג"כ כיון שעל עשיית השליח אינו שליח רק על המעשה עצמו וכיון שאינו יכול לא מהני כנ"ל ולכך לפירש"י ז"ל בלא עשאו שליח בפירוש לא מהני כנ"ל רק בעשאו שליח ולפ"ז מיושב הא דרבא פריך ממציאות פועל כו' ולא מוקי בעשאו שליח כו' דהנה רבא סבר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"ש ב"מ א"כ אליביה אין חילוק ממילא בין עשאו שליח ללא עשאו דגם בלא עשאו יכול לעצמו שליח כנ"ל כיון דהוי יאוש כו' וכיון דסבר בלא עשאו שליח דמגביה מציאה לא קני ממילא גם בעשאו שליח ע"כ דלא קני ופריך שפיר משא"כ לדידן דקי"ל ביע"ל קג"ם כו' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש פירש"י ז"ל שפיר דבעשאו שליח קני כנ"ל וא"ש וי"ל ג"כ בהא דיימר ב"ח דהתם ר"פ כו' משני אליבא דרבא דיאוש שלא מדעת כו' ולכך אמר התם דגם בעשאו שליח לא קנה דע"כ אין חילוק משא"כ לדידן וא"ש:
עוד י"ל בפשיטות דברי רש"י הנ"ל דבאמת מאי חילוק כיון דזכיה מטעם שליחות כו' רק י"ל למ"ש תוס' לקמן ד"ה אלא די"ל דר' חסדא יליף מהא דלא תלקט לעני ולגר כו' דבכל מקום מגביה מציאה לא קני ע"שוא"כ כיון דמסברא בכל מקום קני רק דיליף משם א"כ לא מוכח מהתם רק בזכיה לבד בלא עשאו שליח דלא הוי כשליח לענין זה בחב לאחרים אבל בעשאו שליח לא מוכח ומסברא דקני כנ"ל ולכך פירש"י שם ב"מ אליבא דר"נ ור' חסדא דבעשאו שליח קני כנ"ל. אבל רבא דסבר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש בתמורה וא"כ ממילא אינו מוכח מהא דלעני ולגר תעזוב כו' דהתם הוא משום דעבר אלא תלקט כו' ולא מהני א"כ ע"כ הוא מסברא דלא מהני שליחות בחב לאחרים וממילא אין חילוק בין עשאו שליח כו' ופריך התם שפיר מציאות פועל וכן בהא דיימר בר חשו כו' ג"כ כיון דר"פ דחי הכא דלא מוכח מהא דלא תלקט ואעפ"כ סובר דלא קני ולכך ג"כ אינו מחלק התם בין עשאו שליח כנ"ל. אבל אליבא דר"ח פירש"י שפיר דעשאו שליח קני וא"ש:
עוד י"ל דברי רש"י הנ"ל דהנה ריש נזיר י"ב אמרינן דכל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח אף על אחר כך וכן בכל דבר שלא בא לעולם א"י לעשות שליח אף לכשיבא לעולם ע"ש בתוס' דכמו שאין יכולין להקנות דבר שלב"ל כמו כן אינו עושה שליח ע"ש וכן בהא דלא כתבי' אורכתא אמטלטלין דכפרי' כתבו הטעם דלא מהני משום שליחות כיון שעכשיו אינו יכול לגבות עדיין והוי דבר שאינו ברשותו ואינו יכול לעשות שליח ג"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה בתופס לבע"ח אף שאינו חב לאחרים איך מהני כיון דזכיה מטעם שליחות הא אינו יכול לעשות שליח שיזכה לכשיתפוס דהא עכשיו אינו שלו עדיין ואינו ברשותו והוי דבר שלב"ל כנ"ל. אך ז"א כיון דנעש' שליח בשעת הזכי' בשעה שתופס ואז שפיר יכול לעשות שליח מהני כנ"ל. ולפ"ז מיושב דפרש"י ז"ל שפיר דתופס לב"ח לא קני בלא עשאו שליח דלא מהני הזכיה בחב לאחרים מטעם שליחות וא"כ כיון דהזכי' לא מהני ממילא לא מהני אף שעשאו שליח מקודם כנ"ל שא"י לעשותו שליח מקודם כנ"ל רק בשעת הזכיה ובשעת הזכיה לא מהני כיון שאינו שליח מקודם וא"ש דגם לפירש"י ז"ל לא מהני עשאו שליח רק הטעם הוא משום דלא מהני בלא עשאו וממילא לא מהני גם בעשאו שליח כנ"ל וא"ש:
סימן יא
בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים גדרי שליחות וזכין לאדם שלא בפניו, ותן כזכי.
דף י"א ע"ב. אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, הקשה בתוס' ד"ה כל האומר ז"ל וא"ת והא ר' יוחנן לית ליה תן כזכי דקאמר בפ"ק דב"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ותירץ ר"ת דדוקא היכא דהוי דעת אחרת מקנה אותו אמרינן תן כזכי ולא במציאה כו', ועוד פירש ר"ת דשחרור עבד הוי כעין מלוה כו', ומדקדק ר"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה כו', ור"י הביא ראי' מתוספתא דקתני בהדיא תן מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי וכן הילך, אינו חוזר וחייב באחריותן, תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני או הילך רצה לחזור יחזור, זכה מנה זו לפלוני התקבל מנה זו לפלוני רצה לחזור לא יחזור, אלמא תניא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי עכ"ל התוס'.
אכן הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות זכי' ומתנה הלכה ד' וז"ל, ראובן שרצה ליתן לשמעון מאה דינרין ושלח לו המאה ע"י לוי, אם אמר לו זכה במאה זוז לשמעון או תן מאה זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו עכ"ל הרי דפסק הרמב"ם דגם במתנה תן כזכי, וקשה עליו מהתוספתא,
והנה הרשב"א הביא דגירסת התוספתא בירושלמי כן, האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו, א"ר הילא המעשר כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר יחזור, ומכל זה קשה על הרמב"ם, אכן המפרשים שיבשו את הירושלמי משום הקושי', וגרסו אם רצה להחזיר לא יחזור, אכן מלבד דנאמנה לנו עדות הרשב"א, הנה הירושלמי מסיק דאם בא ומצא שמת יחזיר למשלח, ואם הגרסא לא יחזיר משום דתן כזכי, א"כ אמאי יחזיר למשלח, והירושלמי מסיק דאם אמר זכה אם מצא שמת יתן ליורשיו אכן באשר עוד הי' קשה להמפרשים מה דאמר ר' הילא המעשר כחוב. ואמרו מה ענין מעשר לכאן, וע"כ שבשו וגרסו בירושלמי המתנה כחוב, וא"כ לפי הגהתם מוכח דגרסינן אם רצה להחזיר לא יחזיר, אבל זה תמוה מאד דהרי מגרסת הראשונים מוכח דגם המסקנא תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני היא תוספתא, וא"כ למה עירבו בהתוספתא דברי האמורא ר' הילא, דהוא אמורא. עוד הביא הרשב"א תוספתא, וגרסתו, שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך אם רצה להחזיר יחזיר, וגם בזה שבשו המפרשים וגרסו בירושלמי לא יחזיר, וזה נגד גרסת הרשב"א, אכן לכאורה מסקנת דברי הירושלמי דאיתא, והדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, מוכח כדבריהם דאל"כ סותרים דברי הירושלמי זה את זה, אכן גם לפי דבריהם קשה כיון דכבר אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר, למה תו לומר והדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, הלא כל הנך שהזכיר כבר שלא יחזיר בו הוא מטעם דזכה לחברי', והנה הקרבן עדה מפרש דהכונה שהשליח מחויב לילך ולמסור להמקבל ולא יכול לחזור בו השליח, וזה תמוה דהרי פועל יכול לחזור בו ואם הכונה שאסור להחזיר למשלח, פשיטא כיון שזכה כבר.
א) ע"כ נראה לי לפרש דהנה הקשו האחרונים על הא דאיבעאי להו, הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. והקשו אמאי לא פשיט מהא דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות והא אין שליחות לעכו"ם, ותרצו כיון דהתוס' מפרשי דהאיבעיא אי שלוחא דידן נמי הכונה כיון דהוי שלוחי דרחמנא א"כ יכול להיות גם שלוחי דידן, אף דאנן לא מצינן למיעבד, א"כ לא קשה מהא דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות, דאפשר דהוי שלוחי דידן, ומגו דהוי שלוחי דרחמנא הוי נמי שלוחי לעכו"ם אכן כפי שביארתי בספרי על ב"מ סימן י"ב דאי אמרינן שלוחי דרחמנא, הכונה רק שרחמנא שולח הכהנים לעשות אבל לא שיהי' בגדר שליחות שיהי' מה שהכהנים עושים כאילו רחמנא עושה, דאטו רחמנא צריך להקריב הקרבן, הלא החיוב עלינו, וא"כ אי אפשר לפרש דכונת התוס' דמשו"ה אפשר לומר דאם נימא שלוחא דידן נמי, הכונה אף שאנחנו לא נוכל לעשות את הכהנים לשלוחים אבל כיון שהוא עם רחמנא, מגו דנעשה שליח לשמים נעשה שליח הכהן לנו מטעם מגו, דהא לשמים לא נעשה כלל שליח.
אכן ביאור דברי התוס' כן, דהנה הקצוה"ח בסימן קפ"ח הקשה על דברי הרמב"ם דס"ל דאם עשה שליח ואח"כ נשתטה הא דאין נותנין הגט הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אם נתן השליח את הגט, הגט גט, דלא כסברת הטור דאין זה גט מן התורה אם נשתטה הבעל והשליח נתן הגט הגט בטל מן התורה, אבל הרמב"ם ס"ל דמן התורה הוא גט אף שהבעל נשתטה, והקשה א"כ לדברי הרמב"ם אמאי לא יתנו לאחר מיתם כיון דלדברי הרמב"ם העיקר עושה השליח ולו נמסר כל הדבר, ותירץ הקצות הטעם דלא יתנו לאחר מיתה, משום דכיון שמת כבר אינה אשת איש, משו"ה לא יתנו לאחר מיתה, וצריך לומר לדברי הקצות, דבעבד משו"ה לא יתנו לאחר מיתה משום דכבר עליו אדון אחר, היינו היורשים, ואי אפשר לשחררו בשטר שחרור של הרב, שכבר יש עליו אדון אחר, אך דברי הקצות תמוהים, מהא דאיתא לקמן דף כ"ט, אמר רבה שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן, ולדבריו דטעם דאם מת לא יתנו לאחר מיתה, הוא משום שהוא עתה לא אשת איש, יקשה הא הכא היא אשת איש ואמאי בטלו כולן, והגמ' דחי דברי רב אשי רק מטעם דכולהו מכח מאן קא אתי מכח הבעל והבעל הא קים, והיינו דכל השלוחים המה מכח הבעל, אבל בלא האי טעמא הי' ניחא דאם מת ראשון בטלו כולן, והא הכא אשת איש היא.
אכן לדידי נראה דקושי' מעיקרא ליתא, דהנה קי"ל יש זכי' לקטן אף שאינו בר שליחות, היינו שאין יכול לעשות שליח, אבל זכי' אית לי', ובעכו"ם אף זכי' אין לו, והרי זכי' מטעם שליחות, וא"כ הקטן אין יכול לזכות בעדו, עיין בר"ן בפ"ב מקדושין.
ונראה לי דהנה בשליחות יש דין לעשות שליח, ויש דין להיות שלוחו, והנה זכי' עיקר החידוש שאין צריך לעשותו לשליח אלא יכול מעצמו להיות שלוחו, אף דזכי' הוא מדין שליחות, היינו מה שזוכה בעדו הוא מדין שהוא שלוחו ומועיל מן התורה, אבל זה החידוש שחדשה התורה שאין צריך לעשות אותו לשליח היכא דזכות הוא שיכול לעשות מעצמו, וכל זה בקטן שהוא בר שליחות, והחסרון רק שאין יכול לעשות שליח בזכי', דאין צריך לעשות שליח, זוכין בעדו מדאורייתא, אבל עכו"ם אין לו דין שיהיו בעדו שליח, משו"ה בעכו"ם אין מועיל זכי', דאי אפשר להיות בעדו שליח אף היכא דאין צריך לעשות.
נמצא לפי זה מיושב דברי הרמב"ם הסובר דהיכא שנשתטה, מן התורה יוכל השליח לעשות בעדו, דהא עיקר חסרון בחרש שוטה וקטן, שאין יכול לעשות שליח. אבל להיות שלוחו יכולין, א"כ היכא דאין חסרון מפני עשות השליח, שכבר הוא עשוי קודם שנשתטה, יכול השליח ליתן הגט, אבל היכא דמת שאין דין למתים שיהי' להם שליח א"כ אף שנעשה מקודם שליח, כיון שמת בטל שליחותו, שאין דין למתים שיהי' להם שליח, משו"ה מעיקרא כשהי' סבור שהשליח השני הוא במקום השליח הראשון, אם מת ראשון בטל השליחות שאין שליח למתים, היינו שאין להם דין שיהי' להם שליח.
והנה בקדושין דף נ"ט איתא, וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמו קדושי' קדושין, ואם של שלוחה קדמו אין קידושי' קדושין לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו, ר' יוחנן אומר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ריש לקיש אומר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור כו', איתבי' ר' יוחנן ולר"ל השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל תיובתא דר"ל כו', עכ"פ חזינן מהאי גמ' דלסברת ריש לקיש לא יועיל מה שהוא מבטל השליחות, ולכאורה קשה הא אין הבעל רוצה שיגרשנה, ואיך יוכל השליח לגרשה בלי רצון הבעל, ועכצ"ל כיון שכבר נעשה שליח לגרש, היינו ליתן הגט לידה, וכיון שנותן הגט לידה בתורת נתינה לשם גירושין, שעל זה נעשה כבר שליח, התורה אמרה ספר כריתות שהספר כורת ונתגרשה בנתינת השליח לשם גירושין, אף שהבעל צווח איני רוצה, ואף ר' יוחנן לא פליג אלא דס"ל אתי דבור ומבטל דבור, וא"כ הוא מבטלו שאיננו שלוחו, אבל אם לא ביטלו אף שאין רוצה יכול השליח לעשות אף בלי רצונו
לפי זה דברי התוס' מבוארים, דהא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצי למיעבד, ואעפי"כ איבעיא בגמ' נדרים אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, דרב הונא ברי' דרב יהושע קאי לענין אי מצי הבעלים לומר איני רוצה שיקריב הכהן הזה של בית אב אלא כהן אחר, דבודאי המה שלוחי דרחמנא, והא דאבעאי בנדרים לענין מודר הנאה אי הוי רק שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נמי, הסבר דברי התוס' הוא כך, דאף אם נימא שלוחי דידן נמי, היינו שמה שהכהן עושה הוא עושה שליחות הבעלים, שיחשב כאילו הבעלים מקריבים, אעפי"כ אי אפשר לומר שאנחנו עושים אותם לשלוחים שלנו, שהרי כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח, אבל זה הדין הוא רק בעשית השליחות, אבל להיות שלוחו, אם אך בר שליחות הוא יכולין להיות שלוחו, וא"כ צריך לומר שאין אנחנו עושים אותם לשלוחים שלנו, אלא רחמנא עשה אותם שלוחים שלנו, וכיון דאין אנחנו העושים אותם לשלוחים שלנו אלא רחמנא, א"כ כמו שאין אנו עושים אותם, כן אין בידינו לבטל שליחותם, וכיון שהם שלוחים שלנו ע"י שהקב"ה עשה אותם, א"כ אף שאין הבעלים רוצים יכול השליח להקריב וכדביארנו דכל היכא שהוא שליח לא איכפת לנו מה שאינם רוצים, ולבטל שליחותם אין בידינו, זהו דקאמר רב הונא ברי' דרב יהושע, שאין ביד הבעלים לומר איני רוצה בכהן זה אלא בכהן זה, אכן הגמ' בנדרים בעי אם עשה אותם רחמנא לשלוחי דידן, או לא עשה אותם כלל לשלוחים, אלא צוה להם להקריב ולא שלחם כלל בגדר שליחות, דאפשר שהם רק שלוחי דרחמנא, פירוש הקב"ה שולח אותם להקריב את הקרבנות, נפקא מינה למודר הנאה, דהא דמודר הנאה אסור לעשות למדיר, לא תליא בעשות שליחות, היינו שנימא שאסור להמדיר לעשות אותו לשליח, דהאיסור הוא שלא יעשה שליחותו א"כ אף שרחמנא עשה אותם לשליח, אם הם עושים שליחות שלנו היינו אם נימא שלוחי דידן אסור, ואם לא עשה אותם רחמנא לשלוחים אז מותר במודר הנאה.
לפי דברינו הא בודאי קשה קושית הגרעק"א איך אפשר לומר דהכהני שלוחי דידן. הא עכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל, ועכו"ם אין להם כלל דיני השליחות ואין החסרון דוקא משום שאין יכול לעשות שליח, אלא אף בזכי' דאין צריך לעשות ג"כ אין לו דיני השליחות, וא"כ איך אפשר לומר דכהני שלוחי דידן, אף שרחמנא עשה אותם לשלוחים שלנו, אבל עכו"ם הא אין לו כלל דיני השליחות.
אכן לפי דברינו הי' לו להקשות ממת, דהרי קי"ל עולה ושלמים שמתו בעליהם מקריבין הקרבנות, והא למת אין כלל דיני השליחות, אכן לא קשה כלל, דעולה ושלמים דדינם דאף לאחר מיתה מקריבין אותם, הם בודאי יוכלו להקריב אף בלא שליחות, דהדין הוא בהקרבן שצריכים להקריב אותם, אכן בישראל יש קרבנות שדוקא אם הבעלים חיים מקריבים אותם ולא כשמתו, דחטאת שמתו בעליהם בהם אפשר דבלא דין שליחות אי אפשר להקריב, וביחוד בהך קרבנות דמקריבין, היכא שמחויב לכפר על עצמו על חטא, וכן לטהר עצמו בהם, אפשר שהוא מדין שליחות דוקא, שהרי צריכים המה לכפר על עצמם, או לטהר עצמם, ולפי זה אי אפשר כלל להביא ראי' מקרבנות עכו"ם דכהני הוי רק שלוחי דרחמנא ולא בגדר שליחות דהרי עכו"ם מביאין רק עולה ושלמים, ובהם אין צריכין לדיני שליחות, שהרי אף אם מת מקריבין, וא"כ אף בלא שליחות הדין שצריכין להקריב הקרבן, אכן מקיני זבין פריך, הא התם צריכין לטהר עצמם, משו"ה הוצרך לתרץ דמחוסרי כפרה ג"כ אין צריכים דעת ואפשר להקריב עליהם אף בלא דין שליחות.
ב) והנה האלפס כתב כדעת רש"י דהביא תוס' בדף ט', דהא דאמרינן דלרבנן זכות הוא לעבד ואין הרב יכול לחזור בו, הוא רק לענין חזרה, אבל כל כמה דלא מטא גיטא לידי' אינו משוחרר, אבל התוס' הקשו על זה וביחוד הר"ן הרבה להקשות על זה, מהא דאמר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, וכן ממשנה דתרומות, הי' אוכל בתרומה ואמרו לו מת רבך או עשאך בן חורין, והנה הקצות בסימן קכ"ה כתב דהרי"ף ס"ל דתן הוי כזכי משום דאפיק בלישנא דתן הוי תנאה אם יגיע הגט לידו, ומשו"ה לא יתנו לאחר מותה, דרבנן גזרו שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, וא"כ לא יתנו, וכיון דלא נתקיים התנאי ממילא בטל הגט והשחרור למפריע, אכן דברי הקצות תמוהין שהרי זה לשון האלפס, והני מילי לחזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי', אבל עבדא לא נפק לחירות עד דמטי גיטא לידי' דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה, ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד, אבל מיפק לחירות לא נפק עד דמטא גיטא לידי', ואשכחן זכי' כהאי גוונא כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ד האלפסי, ואי כדברי הקצוה"ח דהטעם הוא משום דהוו כתנאי, דלא זיכה לו אלא אם יגיע לידו, א"כ למה אמר אשכחן זכי' כה"ג, כיון דהוי משום תנאי, אטו צריכין להשמיענו דתנאי מועיל במתנה וגם מה שייך בחוב לשון תנאי, וכן רש"י כתב בדף ט' בד"ה לא יתנו, ז"ל, מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידי' לא הוי משוחרר, וכיון דמית קדים תו לא הוי שחרורו שחרור, דנפקא לי' רשותא מיני', וחייל עלי' רשות יורשין עכ"ל רש"י, ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם משום תנאי, א"כ אף אם הוא בחיים הדין אחד משום דלא נתקיים התנאי.
אכן לדברינו דביארנו דהיכא שהוא נעשה שליח אז אף שאין הבעלים רוצים יוכל השליח לעשות שליח, וטעמא דר' יוחנן דס"ל אתי דבור ומבטל דבור, היינו שהוא מבטלו ומעתה אין הוא שלוחו, ולפי זה לכאורה יעשה את השליח בקנין, וכיון שכבר חל הקנין לא יועיל אף לר' יוחנן בטול, אכן לא קשיא, דעל שליחות לא שייך קנינים, שהוא רק קנין דברים, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הלכה י"א, יש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין לקנין בהן טעם כו' או עושה שליח כו', הרי דכתב הרמב"ם דאין שייך בשליחות קנין, דקנין הכונה שהוא מקנה או מתחייב, אבל על עשית שליח אין טעם לקנין, וכמו דאיתא בגמ' ב"ב דף ג', דאם קנו לחלוק לא חל הקנין, דהוי קנין דברים בעלמא, אבל אילו הי' שייך בשליחות קנין שלא יכול לחזור בו הי' ר' יוחנן מודה דאף שאין המשלח רוצה יכול השליח לעשות.
לפי זה יהי' פירוש דברי רב אלפס ורש"י, דודאי היכא דאמר זכה לפלוני בשחרור או במתנה, אף אם מת צריך ליתן לו, אבל תן הוי רק זכות ליתן לו, וזכה השליח הזכות ליתן השטר שחרור להעבד, וכיון דזכה ליתן השחרור להעבד אין ביד המשלח לבטל הזכות לתת להעבד, א"כ בכה"ג אף ר' יוחנן מודה דאף אם חזר המשלח לאו כלום הוא חזרתו, דאין לאחר זכי' בקנין כלום, וא"כ רשות ביד השליח למסור השטר שחרור להעבד בתורת שחרור, וכיון שהגיע לידו ספר הכריתות זכה בו, דקי"ל ספר כורת, רק דין הוא שיתננו לשם ספר כריתות, ועל זה אין יכול המשלח לחזור בו.
ועפ"י דברינו יש לישב קושית הב"ש שהקשה על המחבר באה"ע סימן ל"ה שהביא בסתמא דעבד שנעשה שליח להולכה אין זה קידושין, והרי המחבר בעצמו בסימן קמ"א הביא שני דיעות אי עבד כשר להובאת הגט, דדעת הר"י מיגש דאינו פסול אלא לקבלת הגט, אכן לדברינו מיושב, דהנה בקדושין איתא, כיצד בכסף נותן לה כסף ואומר הרי את מקודשת, ואילו בגיטין איתא תמיד בגמ' לישנא דהא גיטך, וע"כ סובר הר"י מיגש, דבקדושין כתיב כי יקח א"כ האיש הנותן הכסף או השטר הוא המקדש, משו"ה צריך שיאמר הרי את מקודשת, אבל בגט כתיב ספר כריתות א"כ הגט הוא הכורת, ורק דין הוא שיאמר הא גיטך ויתנהו לשם גירושין, א"כ דיבור הא גיטך הוא העיקר, אלא דאם אמר הרי את מגורשת הוא ג"כ כאומר הא גיטך, אבל עיקר האמירה היא הא גיטך וא"כ סובר הר"י מיגש כיון דבגט הספר כורת והבעל עושה רק הנתינה. משו"ה אף עבד כשר לשליחות זה, והאלפס והרמב"ם סוברים, כיון דצריך שיתנהו לשם גירושין אף עבד נעשה שליח לזה, אבל בקדושין הבעל הוא המקדש בכסף או בשטר, א"כ השליח נעשה שליח לקדש, משו"ה גם הר"י מיגש מודה דעבד פסול לזה, ומה שכתב הב"ש דהב"י בטור סימן קמ"א כתב דגם בקדושין כן, תמוהים דבריו, דהב"י שם כתב רק שאם נעשה עבד שליח להולכה לדברי הרשב"א דס"ל דהוי ספק, אם פשטה ידה וקבלה קידושין צריכה גט מהשני.
וסובר האלפס דהא דאמרינן בחוב אם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו, אין הפירוש כמו שפירשו כל המפרשים דהמלוה כבר זכה בהמנה, והא דהלוה חייב באחריות שהרי הוא לא שלח את השליח, סובר האלפס דאי אפשר לומר דכבר נעשה המנה של המלוה, דהרי המנה צריך להיות של המלוה פרעון בעד חובו, וכיון שעודנה לא נפטר הלוה מחובו איך יהי' המנה של המלוה, לכן פירש האלפס דהשליח זכה רק להוליך המנה להמלוה לשלם לו בזה, אבל לא נעשה המנה של המלוה כל זמן שלא נפטר הלוה מחובו, הרי דאשכחן זכי' ליתן, וא"כ ה"נ בשחרור היכא דאמר תן, הוא זכי' ליתן, והזכי' רק שלא יוכל המשלח לחזור בו, אבל עבד לא נפק עד דמטי שטר שחרור לידו, לא זכהו לו עודנה שיהי' שלו ממש, ואם מת המשלח ממילא בטל השליחות, דאין למת דין שיהי' לו שליח, והא דאמרינן דתן לאו כזכי ממש, אלא רק זכות ליתן, הוא דוקא היכא שלא עשה העבד את השליח שליח לקבלה, אבל אם העבד עשה את השליח לשליח לקבל, וידע הרב מזה, ואמר לו תן או התקבל, בודאי הוי תן כזכי ממש, ואף בגט היא מגורשת תיכף, משו"ה לא קשה קושית הר"ן מגמ' דף ס"ב גבי האשה שאמרה התקבל לי גיטי, והיכא דאמר זכה אף אם לא עשה העבד אותו לשליח קבלה ג"כ זכה העבד תיכף בשחרורו, דדוקא תן אמרינן שהוא לשון זכות ליתן, אבל זכה הוא זכי' תיכף, וממתניתין דאמרה שחררך רבך, מיירי דאמר זכה בשחרור זה לעבדי, וכן חיישינן שמא זיכה ע"י אחר, הוא ג"כ דאמר בלשון זכה.
ובזה מיושב קושית התוס', דהכא אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ואילו בב"מ אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אכן לדברינו לא קשה, דתן הוי כאומר זכו ליתן, אבל לא שתהי' תיכף הדבר שלו, א"כ הקנין רק שלא יוכל המשלח לחזור, שאין בידו בכה"ג לבטל השליחות, אבל השליח בעצמו הא לא נתחייב ליתן והוא יכול לחזור בו ולא ליתן, משו"ה בב"מ המגביה אם רוצה לחזור בו ולא ליתן, רשות בידו, שהרי הוא לא נתחייב, אבל אם הי' אומר זכה אז גם השליח לא יכול לחזור בו, א"כ אם הי' רוכב על החמור אם הי' אומר זכה לי דאמרינן מסתמא הגביה על דעת לזכות בעדו, לא הי' יכול לחזור ולומר אני זכיתי בה, אבל אם אמר תנה ולא אמר זכה, דאז אין המציאה עודנה של זה שרוכב על החמור, יכול המגביה לומר אני זכיתי בה, חזרתי ממחשבתי ליתן לך, והוא זוכה בהמציאה
ובאשר לפי דברי הרי"ף, בחוב אם אמר תן או הולך לא זכה עודנה שיהי' שלו לגמרי רק זכות ליתן, א"כ אם בתוך כך מחל המלוה, יהי' השליח מחויב להחזיר ללוה, שהרי המנה עודנה של הלוה, אלא שיש זכות ליתן להמלוה לשלם החוב בזה המנה, אבל אם פקע החוב יחזור ללוה, אבל כפירוש כל המפרשים כבר קנה המלוה בכסף לגמרי, וכבר חובו מסולק, ורק שיש עליו חיוב אחריות, וא"כ אין מועיל שימחול המלוה את החוב, שהרי המנה כבר שלו, ועל דבר בעין אין שייך מחילה, ובפרט אם המה ביד אחר.
אכן אף שביארנו דלהרי"ף אף בחוב אם אמר תן לא קנה המלוה את המנה לגמרי אעפי"כ יודה דאסור להשליח להחזיר, אף דבמתנה יהי' הדין דאף להמשלח לא יכול לחזור, אבל השליח יכול לחזור, היינו במתנה דכיון דאין המקבל זכה, ורק יש זכות שהשליח יתן, אם השליח אין נותן עליו אין חיוב ליתן ויכול לחזור, אבל בחוב כיון דנשתעבד המנה למלוה לגבות ממנה עי"ז שזכה ליתן, א"כ אם מחזיר הוא מזיק שעבודו של חבירו, ומזיק שעבוד של חבירו חייב לשלם,
ג) עפ"י דברינו יש לישב קושית הש"ך בחו"מ סימן קכ"ה סעיף א', ז"ל המחבר, ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון, אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול, דהולך כזכי דמי כו', ואם החזיר לו המנה לראובן והעני ראובן ולא הי' לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון את שלו, חייב לשלם, שהוא פשע במה שהחזירו לראובן. ואם מחמת אונסו החזירו לראובן שאוים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור, ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע לשמעון כל חובו עכ"ל המחבר, וכתב ע"ז בש"ך ס"ק ז' ז"ל, פירש בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אלא א"כ העני ראובן, הא לא"ה אעפ"י שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן, וכן פירש הב"ח דהכי מסתברא. ודלא כמ"ש בשו"ע דלא הכריע עכ"ל, ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרבה איפכא מסתברא, כיון שזה זכה לו ואילו הי' הלוה רוצה להחזיר לא הי' יכול, נמצא שהוא ממש מעות של שמעון, א"כ זה שהחזירו הרי הוא כאילו נתן מעות של שמעון לראובן, ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה, ונלפע"ד דגם הסברא הראשונה מודה בזה, ומ"ש הטור, והעני, אורחא דמילתא נקט כו', אלא דעל מ"ש הטור דאם אוים עליו, פטור, והוא מדברי הרשב"א כתב אח"כ, והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו, ר"ל דהרמב"ם כתב סתם כשהחזירו שניהם חייבים באחריותו, ולא חילק בין איים עליו או לא, משמע דאפילו אוים עליו חייב, וכן יש לפרש דברי המחבר עכ"ל הש"ך, ולכאורה קשה איך אפשר דס"ל להרמב"ם דאפילו החזיר מחמת האיום מחויב, הא מפורש הכא דאמרו לר' דוסתאי אי הכי שפיר עבדת, ומזה הא מוכיח הרשב"א האי דינא דאם מחמת האיום החזיר פטור, וקשה על הרמב"ם.
עוד הקשה הש"ך על הסמ"ע שהוא תירץ הקושי' על דברי הרמ"א שכתב שם בהגהה ז"ל, ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלן מיד שמעון, והלך לוי וקבלן ואח"כ אמר לו שמעון ללוי שיחזיר לו המעות שקבל בעד ראובן, ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אמר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי, ורוצה להחזירם וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה את שליחותו וזכה בשבילו, הדין עם ראובן, וקשה על זה מהא דאמר המחבר דאם החזיר מחמת האיום פטור, ותירץ הסמ"ע דכיון דראובן עשה את לוי לשליח לקבלם, מיד שקבלם לוי לידו הרי הוא ממון של שמעון, ואם יחזירו לשמעון הרי הוא מציל עצמו בממון של ראובן עכ"ל הסמ"ע, וכתב ע"ז הש"ך, ואין הדברים אלו נכונים לפ"ד, דכיון שזכה זה בשבילו, הוא של המלוה או של המפקיד, מה לי עשה שליח או לא סוף סוף עכשיו הוא של המפקיד עכ"ל הש"ך.
אכן לפי שביארנו, הדברים כפשוטים כדעת הסמ"ע, דהנה בסימן שפ"ח הביא המחבר דעת הרמב"ם דאם אנסוהו להראות ממון חבירו, אם נשא ונתן ביד חייב, אף שהאונס הי' על זה הממון, אבל אם רק הראה עליהם, מפורש בגמ' דמסור באונס פטור, וטעמא דהרמב"ם כיון דאמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון, א"כ מזיק באונס חייב, והרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' דדוקא אונס הקרוב לפשיעה, אלא אף באונס גמור מחויב אם הזיק, וכמו נרדף ששיבר את הכלים במרוצתו דחייב אף שהוא באונס, לפי זה אם הזיק דבר של חבירו אף באונס מחויב, אכן אם הזיק דבר שהוא משועבד לחבירו, שהחיוב לא מטעם מזיק, אלא מטעם גרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו, אם יהי' באונס הא קי"ל גרמי היכא דלא הוי פושע פטור (ועיין בספרנו על ב"ק סימן כ' שביארנו לדברי הרמב"ם דהיכא שאיבד דבר שהי' משועבד לחבירו כמו שור תם שאכלו הניזק מחויב לשלם מטעם דינא דגרמי, כמו משחרר עבד שהי' אפותיקי, ורק בשחט את השור תם דלא הזיק השעבוד, ורק הוזל דמי השור, בזה הוי רק מזיק שעבוד של חבירו ופטור, אבל היכא שאיבד את הדבר שאז נפקע השעבוד, אז מחויב מטעם דינא דגרמי כמו בשורף שטרותיו של חבירו), והנה הא ביארנו דעת האלפס, אף דבחוב אם אמר הלוה תן הוא כזכי ממש, אעפי"כ לא נעשה הדמים של המלוה, כיון דהלוה לא נפטר מחיובו לא קנה המלוה את המעות לחלוטין, רק כיון דאמר לזכות נעשה המנה משועבד לשלם להמלוה בזה המנה, נמצא לפי דעת האלפס, המלוה לא זכה רק שעבוד של המנה, ובמה שנותן לו השליח את המנה ללוה להוציאם הוא רק מפסיד שעבודו, והחיוב מטעם דינא דגרמי, בזה אין מחויב אלא אם הוא פושע, אבל אם מחזיר מחמת האיום דלא הוי פושע פטור, אבל אם עשאו המלוה שליח שאז ע"י קבלת הכסף נפטר הלוה מחיובו, וא"כ המנה הוי של המלוה, וא"כ כשנותן השליח להלוה להוציא, הוא מזיק ממש. ואף דהלוה חושב לשלם בעד זה, הא קי"ל אפילו אם נוטל ע"מ לשלם איתא בב"ק דעל זה נאמר חבול ישוב גזלה משלם דאעפ"י שמשלם גזלה הוי, א"כ כמו בגזל ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו', ה"נ באם אחד יטול לחם של חבירו ויתן לאחר לאכלו, אף אם הלה יחשוב לשלם, הנוטל הוא מזיק ממש ומחויב אף באונס, וא"כ מבוארים דברי הסמ"ע דהרמ"א מיירי שהמלוה עשאו שליח, ואז הכסף נעשו של המלוה, וחיובו מטעם מזיק, משו"ה אף אם החזיר מחמת שאוים עליו מחויב לשלם, אבל היכא שהלוה בלבדו עשאו שליח, דלא נעשו המעות של המלוה רק לשעבוד (לדעת האלפסי), משו"ה אם החזיר מחמת האוים פטור, דחיוב גרמי הוא דוקא אם הוא פושע.
וממילא ברורים גם דברי הסמ"ע שמפרש דדעה הראשונה שכתב המחבר ס"ל דוקא אם העני הלוה מחויב, דכיון דדעה הראשונה סברה דאם החזיר מחמת האיום פטור, א"כ סבירא דעה הראשונה דלא קנה המלוה את הכסף לגמרי, א"כ החיוב רק מטעם גרמי, בעינן שיבורר שהזיק שעבודו, אבל כל זמן שאפשר שהלוה ישלם אין עליו חיובו משו"ה כתב המחבר דוקא אם העני בענין שהפסיד שמעון את שלו אז מחוייב לשלם, אבל כל זמן שלא נתברר שהפסיד שמעון את שלו פטור, אבל הרמב"ם שכתב שאם החזיר שליח ללוה שניהם חייבים באחריותו, סובר, דגבי חוב אם אמר הלוה תן, נעשה תיכף של המלוה, וא"כ במה שמחזיר ללוה הוא מפסיד מנה של המלוה, אף אם חושב הלוה לשלם החוב, הוא ג"כ מזיק כמו שביארנו, דמשו"ה סובר דאף אם החזיר מחמת האיום חייב (דזה גם הש"ך מודה דלדעת הרמב"ם אם החזיר מחמת האיום ג"כ חייב), א"כ לא בעינן כלל העני הלוה, דכיון דהזיק דבר של חבירו, היינו נתן המעות ללוה והוציאם דיש לזה דין כמו גזלה דאעפ"י שחושב לשלם הוא גזלה, א"כ רצה מזה גובה ורצה מזה גובה, והא דבגמ' משמע דאם החזיר מחמת האיום פטור. דהא אמר א"ה שפיר עבדת, דהא בגמ' מיירי בפקדון, וא"כ לא החזיר לאכול, ורק מדין פושע אתיא עלה. משו"ה מחמת האיום הוא פטור, משא"כ בהלואה הוא מותר להוציא, והוי כמו לאכול, ודוק.
ומה שהקשה הש"ך לא מצא הטור מאן דפליג על הרמב"ם, פליאה היא, שהרי הראב"ד במקום הזה משיג על הרמב"ם, שהרי על דברי הרמב"ם שכתב שאם החזיר השליח ללוה שניהם חייבים באחריותו, כתב על זה הראב"ד, ז"ל, א"א אחריות לוי השליח איני יודע מהו, אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר עכ"ל, הרי דהראב"ד סובר דאין אחריות על השליח אלא דוקא אם בא לידי כך שהפסיד המלוה, היינו שכפר, והיינו שהראב"ד סובר שאין חיוב על השליח אלא אם הגיעה היזק להמלוה שהפסיד חובו מחמת שכפר, והוא הדין שהעני. דלדעתו אין חילוק בין שכפר הלוה בין שהעני, החיוב מטעם גרמי, אבל עכ"פ הא בפירוש סובר הראב"ד דאם לא כפר אין יכול לתבוע תחילה מן השליח, א"כ איך כתב הש"ך דאין פוסק נגד דעת הרמב"ם שיכול לתבוע משניהם, דהא הראב"ד אמר בפירוש דאין יכול לתבוע מהשליח אלא אם הגיע הפסד, והב"י מביא תשובה לרי"ף דאם העני הלוה צריך השליח לשלם, והיינו דהרי"ף לטעמי' דלא קנה השליח אלא זכי' לענין דאין יכול הלוה לחזור, אבל לא נעשה הדבר של המלוה.
ולפי זה מיושב דברי הירושלמי לפי גרסת הרשב"א, שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני אם רוצה להחזיר יחזור, והדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, דלפי גרסת הרשב"א אין ביאור לדברים אלו, אכן לפי שביארנו דתן הוי זכות ליתן, אם כן המשלח אין יכול לחזור ולבטל השליחות שהיא בקנין, אבל השליח הא אין מחויב ליתן במתנה, מעתה הפירוש בירושלמי, אם רצה השליח להחזיר יחזיר, כיון דתן הוי רק זכות ליתן, אם השליח מבטל שליחותו כיון דבמתנה לא הוי תן זכי ממש, משו"ה השליח יכול לחזור משליחותו ולהחזיר, אבל הדין זכה לחברי' לא יכול חזור בו, פירוש, על זה הועיל הזכי' שהמשלח לא יכול לחזור, ולפי זה גם הירושלמי שהביא הרשב"א ג"כ מתפרש כן, דבחוב הולך כזכי', ובחוב הדין שאף השליח לא יכול להחזיר, להרמב"ם בחוב הולך כזכי', וכבר המנה של המלוה, ואם החזיר הרי הוא נוטל דבר של פלוני ונותן לזה להוציאם, ולהאלפס אף דס"ל כיון דלא נפטר מחובו לא נעשו של המלוה, אבל כיון שנתן לפרוע בזה נעשו אפותיקי של המלוה, ואף השליח אין יכול להחזיר, א"ר הילא המעשר כחוב, פירוש אם נתן ישראל לחבירו מעשר ואמר הולך לפלוני הלוי, או תן לפלוני הלוי כיון דהוי רק טובת הנאה ואסור לחזור זכה השליח בעד הלוי ואין יכול השליח להחזיר, זה הדין בחוב או במעשר, אבל במתנה אם אמר תן הוי רק זכות ליתן, משו"ה אם רצה השליח להחזיר יוכל להחזיר אף שהמשלח אי אפשר לו לחזור, משום דזה זכה השליח ליתן, אבל כיון דלא נקנה עודנה למקבל מתנה אם רצה השליח להחזיר יחזיר, הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח, אבל אם אמר זכי אז הוי זכי' ממש אם רצה השליח להחזיר לא יחזיר, הלך ומצא שמת יתן ליורשיו.
והרמב"ם סבירא לי' ג"כ בזה כהאלפס, דבמתנה תן הוי זכי' ליתן, שהרי בהלכות עבדים בפרק ו' כתב ז"ל, הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו ע"י אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אעפ"י שלא הגיע הגט לידו שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו, לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל, הרי דסבר הרמב"ם דתן הוי זכי' ליתן במתנה, אבל המשלח אין יכול לחזור בו, משו"ה כתב דאף אם אמר תן אין יכול לחזור בו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0