אזלא ודלדלה [הולכים ודלים], ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען — על אבינו שבשמים.

ועוד אמר: בעקבות משיחא [המשיח], בסמוך לבואו, חוצפא יסגא [החוצפה תיגדל] ויוקר יאמיר (יגדל). הגפן אמנם תתן פריה אבל היין יהיה ביוקר, ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, אין מי שיוכיח על כך. בית וועד החכמים יהיה למקום זנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) ישום (יהיה שומם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר בנדודיהם לבקש צדקה ולא יחוננו,

וחכמות סופרים תסרח (תימאס), ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, ואף חיי המשפחה יהרסו — בן מנוול אב, בת קמה (מתקוממת) באמה, כלה בחמתה, איבי איש אנשי ביתו, פני הדור יהיו כפני הכלב, הבן אינו מתבייש עוד מאביו, ועל מה יש לנו להשען אחרי כל אלה — על אבינו שבשמים.

א גמרא אמר רב: מה שנאמר שביטלו את העטרות לא שנו אלא עטרות של מלח וגפרית, אבל עטרות של הדס ושל וורד — מותר. ושמואל אומר: אף עטרות של הדס ושל וורד אסור, אבל של קנים ושל חילת (סוף) — מותר. ולוי אמר: אף עטרות של קנים ושל חילת אסור. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [בברייתא שלו]: אף של קנים ושל חילת אסור.

שנינו במשנה שגזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. ושואלים: מאי [מה הוא] "אירוס" זה? אמר ר' אלעזר: טבלא דחד פומא [תוף של פה אחד] שמקישים בו. מסופר: רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא [עשה לו, לבנו טמבור], אתא אבוה תבריה [בא אביו, רב הונא, ושבר אותו], אמר ליה [לו]: מיחלף בטבלא דחד פומא [הרי זה מתחלף בתוף של פה אחד] ויבואו להתירו, זיל עביד ליה [לך עשה לו] תוף קטן אפומא דחצבא [על פיו של כד] או אפומא דקפיזא [על פי סאה] שמודדים בה, ולא תוף ממש.

עוד שנינו במשנה: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'. ושואלים: מאי [מה הן] "עטרות כלות" אלה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עיר, עטרה מצוירת, של זהב שהיו מתקשטות בה הנשים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: איזהו עטרות כלות — עיר של זהב, אבל עושה אותה את העטרת לכלה במקום זה כיפה של מילת (צמר משובח).

תנא [שנה החכם]: אף על חופת חתנים גזרו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חופת חתנים"? שוודאי לא בטלו את חופות הנישואין. ומשיבים: הכוונה היא לזהורית המוזהבות (בגדים צבועים בצבע אדום וזהורית, ומקושטים בזהב) שהיו תולים בחופה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן חופת חתנים שגזרו עליה — זהורית המוזהבות, אבל עושה פפירית (מבנה של גומא) ותולה בה כל מה שירצה.

ב שנינו במשנה שבפולמוס של טיטוס גזרו שלא ילמד את בנו יוונית. תנו רבנן [שנו חכמים] כיצד נגזרה הגזירה: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה במלחמת האחים שלהם היה הורקנוס מבחוץ לירושלים וצר עליה, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין מתוך העיר דינרים בקופה, ומעלין להן אותם שבחוץ בהמות להקרבת התמידים במקדש.

היה שם בירושלים זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם לאלו שבחוץ בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בפנים בעבודה שבמקדש אין נמסרין בידכם. כיון ששמעו כך, למחר שלשלו להם מבפנים דינרים בקופה והעלו להם מבחוץ חזיר. כיון שהגיע החזיר לחצי גובה החומה, נעץ בה את צפרניו (טלפיו), נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה.

אותה שעה שראו חכמים דבר זה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית. ועל אותה שנה שנחרבה בה הארץ שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפים, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, שלא נמצא אלא במקומות רחוקים אלה. מן המשנה ומן המעשה המסופר בברייתא עולה שאסור ללמוד יוונית.

ומקשים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבי: בארץ ישראל דיבור בלשון סורסי (ארמית של ארץ ישראל) למה? אלא אי [או] שידברו בלשון הקודש שהיא לשוננו, אי [או] בלשון יוונית שהיא יפה. וכן אמר רב יוסף כיוצא בזה: בבבל לשון ארמי שהיא לשון העם המדוברת למה? אלא או ידברו לשון הקודש, או לשון פרסי שהיא לשון הממשלה!

ומשיבים: יש להבדיל: לשון יוונית לחוד היא מותרת, וחכמת יוונית לחוד ואותה אסרו.

ושואלים: וחכמת יוונית מי אסירא [האם היא אסורה]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא) — אלף ילדים (אנשים צעירים) היו בבית אבא (בבית הנשיאים), חמש מאות מהם למדו תורה, וחמש מאות למדו חכמה יוונית, ולא נשתייר מהן לאחר מלחמת בר כוכבא אלא אני כאן, ובן אחי אבא שחי בעסיא, והרי שמותר ללמוד חכמה יוונית, שאם לא כן וודאי לא היו לומדים אותה בבית הנשיא!

ומשיבים: שאני [שונים] אנשים של בית רבן גמליאל, שקרובין למלכות הוו [היו], והיו זקוקים לחכמה יוונית כדי לשוחח בה עם גדולי המלכות. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמספר קומי, שמגדל שיער ארוך מאחוריו, הרי זה מדרכי האמורי ואסור. ואולם אבטולוס בן ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות. וכן של בית רבן גמליאל התירו להן חכמה יוונית מפני שקרובין למלכות.

ג שנינו: בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון אבל רבותינו התירו. ומסבירים מאי טעמא [מה טעם] התירו לשאת את הכלה באפריון — משום צניעותא [צניעות] שיש בדבר.

עוד שנינו: משמת רבן יוחנן בן זכאי בטלה החכמה. תנו רבנן [שנו חכמים]: משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה, שהיה בקי בכל מכמני התורה שהיו שמורים בזכרונו. משמת ר' יהושע בטלה עצה ומחשבה שהוא היה חכם ופיקח שבישראל, משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה (כוחה של תורה) בדרשת המקראות לכל פרטיהם ונסתתמו מעיינות החכמה.

משמת ר' אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, ש"עטרת חכמים עשרם" (משלי יד, כד) והוא היה גם גדול בתורה וגם גדול בעושר. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה (בעלי מופת). משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים, ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא — שהיה מקטני חסידים.

משמת בן עזאי בטלו השקדנין, משמת בן זומא בטלו הדרשנין, משמת רבן שמעון בן גמליאל עלה גובאי (ארבה) על הארץ ורבו צרות. משמת רבי הוכפלו צרות.

שנינו: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה [לו] רב יוסף לתנא [לחוזר המשניות] ששנה לפניו את המשנה: לא תיתני [תשנה] שבטלה ענוה, כיון דאיכא [שיש] — אנא [אני], שאני עניו. ובדומה לזה אמר ליה [לו] רב נחמן לתנא [לחוזר המשניות]: לא תיתני [תשנה] שבטלה יראת חטא, כיון דאיכא [שיש] — אנא [אני], שאני ירא חטא.