סימן א
בירור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בשליח להולכה אי צריך לעשותו בעדים
דף ב. במתניתין, המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אישות הלכה ט"ו ז"ל, כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עכ"ל הרמב"ם, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל הראב"ד.
וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל, כתב הרמ"ך, כמו שליח הגט, והוא עצמו כתב בפ"ט מהלכות גירושין שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרין זה את זה עכ"ל, וכונת הרמ"ך להקשות מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות גירושין הלכה ל"ב ז"ל, אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים, ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים. והלך השליח ונתנו לה בפני עדים, ה"ז ספק מגורשת, שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהי' שם מערער כמו שביארנו שם עכ"ל הרמב"ם, הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם שהטעם שמאמינין לשליח משום דגטו מוכיח עליו.
א) והנה הלח"מ הביא דברי המ"מ שכתב בפ"ו מהלכות גירושין דמתברר מסוגיא זו דריש פ"ק דגטין דאין צריך השליח להביא עדים שעשאו שליח, והקשה על זה הלחם משנה דאין זו ראי', דנהי דאין צריך להביא עדים מכל מקום אפשר דצריך דוקא שיעשהו בעדים וכמו שסובר הרא"ש, וזה קשה גם על הראב"ד שלא השיג אלא דשאני הכא דגטו מוכיח עליו, אבל זה מודה הראב"ד דמוכח דאין צריך עדים בשליח הולכה, ומאין מוכח זה.
ונראה דהוכחת הרמב"ם והראב"ד הוא, דהנה התוס' הכא בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה הקשו ז"ל, וא"ת מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה, והנה ר"ת תירץ דבכל הלכות גטין בקיאין אלא דהך דרשא דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה, ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה, ולאחר שלמדו דלקמן פירוש לאחר שקיבלוה, ולפי זה בני מדינת הים יודעין הדרשה אלא דהם פליגי, ולאחר שלמדו היינו לאחר שקבלו, וא"כ לכאורה מאי חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו ויפלגו על דרשה זו יותר מדרשה דפסול מחובר שהוא משום דדרשינן מחוסר קציצה פסול משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, ואם איתא שדוקא דרשה זו שלא קבלו מחז"ל ואח"כ קבלו, אמאי ניחוש שהמיעוט שחלקו על חז"ל, כשקבלו יחזרו ויפלגו על חז"ל, בשלמא אם חיישינן מפני עם הארצות שלהם כיון דאינן מקומות התורה חיישינן שישכחו. אבל אם בקיאים הם ומיעוט לא השגיחו על דרשת חז"ל ואח"כ הכל קבלו, למה ניחוש שיחזרו ויפלגו על חז"ל כיון דרוב בקיאין הכונה רוב קיבלו דרשת חז"ל
לכן נראה לי דבודאי הפירוש פשוט שאין בקיאין בדרשות ואינם יודעין הדינים אכן האי דינא דלשמה, אין הכונה שהעדים החותמים צריכים לידע שהם חותמים על ספר שראובן מגרש את אשתו לאה, דהאי דינא הוא בכל השטרות כמו בשטרי מקח וממכר צריכים לחתום שראובן אמר לכתוב שטר שמוכר השדה לשמעון הלוקח, אלא הכונה לשמה, שצריכים העדים לחתום או לחשוב שבזה שהם חותמים הם עושים שיהי' הספר ספר כריתות לשמה שהוא תתגרש בו, והם עושים ספר בעדה, וזה הדין אינו בשאר שטרות, ששם היא חתימת העדים רק עדות שהמוכר אמר להם לחתום שהוא כותב בשטר שמוכר השדה, אבל אין צריכין לעשות שיהי' השטר ספר בעד הלוקח, אבל בגט צריכין לחתום ולחשוב או לומר שהם עושים בזה את הספר לספר כריתות בעדה שתתגרש בו, וזהו הפירוש של לשמה, שיהי' ספר בעדה.
ובזה יתיישב קושית הגרעק"א שמקשה איך שייך בחתימת עדים שלא לשמה למאן דס"ל דאין צריכין שיאמרו בפירושא אכן, הנך דסברי דאין צריכין שיאמרו בפירוש, אבל זה כו"ע מודו דבעינן שיחשבו כן, נמצא דהא דחיישינן שלא כונו לשמה, משום דמי שלא ידע לא יעשה לשמה, היינו לא יחשוב שעושה ספר בעדה, אבל מחובר אף מי שלא ידע שאין כותבין גט במחובר, אין לנו לחשוש שמא כתבו על המחובר, דהרי אין דרך לכתוב על מחובר, ומהיכי תיתי נחשוש שמא הי' מחובר, וכן שינה שמו ושמה, כיון דכל כותבי שטרות כותבין שמות המעונינים בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר כותבין בסתמא שמותיהם בדיוק, מסתמא גם בגט כתבו בדיוק, ומהיכי תיתי ניחוש שמא שינו, וכן בנכתב ביום ונחתם בלילה כיון דגם בשטרות פסול נכתב ביום ונחתם בלילה מהיכי תיתי ניחוש בגט, אבל לשמה דבעי שיחשבו או יאמרו העדים שעושין את הספר שיהי' ספר בעדה, אם אינם יודעים הדין משום דאין בקיאין בדיני גטין, בודאי לא עשו לשמה,
לפי זה שפיר יש ראיה מסוגיא זו דשליח להולכה אין צריך עדים בעת שעושהו לשליח. דאם נימא דבגיטין כיון דהוי דבר שבערוה, בלא עדים לא נעשה שליח, א"כ בני מדינת הים דאין בקיאין בדיני גיטין, הא גם דין הזה דבעי עדים בעת שעושהו שליח שזה הדין אינו בשטרות, ג"כ אינם יודעין, וא"כ אמאי לא חששו שמא לא עשאו הבעל שליח בעדים, והי' לומר דבעי שיאמר לכל הפחות, הבעל עשאוני שליח בעדים, ע"כ דאף אם עשאו בלא עדים ג"כ הוי שליח, ומוכח דשליח הולכה אין צריך עדים אלא דהראב"ד דוחה דאין מזה ראי' לשליח קדושין בכסף, דהטעם שבגט הוא שליח אף בלא עדים, משום דגטו מוכיח עליו.
ב) ולכאורה קשה מה שדוחה הראב"ד הראי' וסובר דגם שליח להולכה צריך דוקא שיעשהו בעדים, והא דבשליח הגט אין צריך עדים משום דגטו מוכיח עליו, וקשה כיון דסובר דבלא עדים דין הוא שלא נעשה שליח, א"כ מאי מועיל מה שגטו מוכיח עליו, נהי דברור לנו עתה שעשאו שליח, אבל עכ"פ בשעה שעשאו שליח הא אז הי' בלא עדים.
וצ"ל דסברת הראב"ד כמו שהקצוה"ח בחו"מ סימן רמ"א כתב לתרץ על הקושי' כיון דהא דבעינן בדבר שבערוה עדים הוא דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בקדושין ס"ה, א"כ מ"ש דבממון אמרינן דלא אברי סהדי אלא לשקרי, ובקדושין בעינן על גוף המעשה, ובינו לבינה אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, ולכן תירץ דבממון וכן בגטין וקדושין מהני ידיעה בלא ראי', וא"כ בממון דמהני הודאת בע"ד, דהא לא חייב לאחריני, וא"כ כשיודה יהי' ידיעה בלא ראי', אבל בקדושין וגטין הודאת בע"ד לאו כלום, משו"ה בעי עדים, וא"כ כמו שכתב הר"ן דאף דר"א סבירא לי' עדי מסירה כרתי אעפי"כ מועיל עדי חתימה, משום דכשתביא הגט חתום בעד חתימה הרי בידוע שהבעל מסר לה, וא"כ יש כאן ידיעה בלא ראי', ובין בממון ובין בגטין בעינן עדים, כדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלא דבממון מהני הודאת בע"ד במקום עדים, ולפי זה אפשר לומר שזהו שכתב הראב"ד, דכיון דגטו מוכיח עליו בשעה שהביא הגט לפנינו שהבעל מסר לו, הרי יש לנו עתה ידיעה בלא ראי'.
אכן בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק סימן מ"ב כתבנו דמה דהאחרונים מוכיחים מגמ' שבועות (ד' ל"ד ע"א) דאמר ר' יוסי הגלילי מנין שאין הכתוב מדבר (לחייב בעדים קרבן שבועה) אלא בתביעת ממון שנאמר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר, הרי דבשארי דינים בעינן ידיעה וראי', כתבנו דאדרבה מגמ' הנ"ל מוכח דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דאם נימא שיש חילוק, א"כ התם דקאמר לימא דלא כר' אחא דאי ר' אחא דאזיל בתר אומדנא בדיני נפשות נמי משכחת לה וידיעה בלא ראי') כי הא דר' שמעון בן שטח שראה אחד רץ אחרי חבירו להורגו ורץ אחריו וראה הרוג מפרפר וסייף בידו של הרוצח, ואם נימא דבממון לא בעינן ידיעה וראי', ורק בדיני נפשות, א"כ מאי הקשה, אדרבא משום זה אמר ר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג גמל בצדו מחויב. משום דלא בעינן ידיעה וראי', אבל בדיני נפשות דבעינן ידיעה וראי' משו"ה אין מחויב, ע"כ כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם, משפט השוה לכולכם, וא"כ כמו דבדיני נפשות בעינן ידיעה וראי', כן בדיני ממונות בעינן דוקא ידיעה וראי', אלא דכונת הגמ' כן, דאם אחד הודה בפני שנים שחייב לחבירו מנה ובאו עדים והעידו בפני בי"ד שראובן הודה שחייב לשמעון מנה, הרי עדותם ידיעה וראי', שהרי ראו את ראובן ושמעון שהודה, אכן החיוב של ראובן הא איננה מפני הודאה אלא מפני שמאמינים אנו לבע"ד כמאה עדים שחייב הוא המנה, וא"כ העדות מתקיימת בידיעה בלא ראית הדברים, ומשו"ה פריך אם אזלינן בתר אומדנא א"כ הגדת העדים שראוהו רץ אחר חבירו, וכן מה שראוהו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, עדותם הוא ידיעה וראי'. אלא דהחיוב לא מפני שרץ ולא מפני שהסייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אלא מפני שהרג, וא"כ הא מתקיימת העדות בלא ראי', אבל לענין ידיעה וראי' שוים דיני ממונות לדיני נפשות דבעינן דוקא ידיעה עם ראי'.
אכן יש לפרש דברי הר"ן וכן סברת הראב"ד שדוחה דאין ראי' משליח הגט מטעם דגטו מוכיח עליו, דס"ל דהא דאמרה התורה דבדבר שבערוה בעינן דוקא עדים, ולדברי הקצות בכל דבר בעינן שיהא עתיד להתברר, היינו שאמרה התורה דאם אין הדבר עשוי להתברר לא חל המעשה, משו"ה בקדושין דאין נאמנות להודאתם, דהא חב לאחריני, אין הדבר עתיד להתברר, אבל כשנתן לה גט חתום בעדי חתימה הא עתיד הדבר להתברר ע"י שנראה הגט בידה, בכה"ג לא בעינן עדים, דעיקר מה שהצריכה התורה עדים הוא כדי שיתברר הדבר, וא"כ זהו דקאמר הראב"ד שליח הגט כיון דעתיד הדבר להתברר שהרי גטו מוכיח עליו, בכה"ג לא הצריכה התורה עדים בשעת מעשה, אבל אם שלח שליח לקדש אשה בכסף, דשם אין עתיד הדבר להתברר, שהרי הודאת השליח והמשלח לא יועיל שהרי חב לאחריני, בכה"ג לא חל השליחות ואינה מקודשת, ואף אם שניהם מודים לא חל השליחות ואינה מקודשת, אבל בכל דבר מועיל מה שהבע"ד יודה וא"כ עתיד להתברר.
ג) אכן הרמב"ם לא ס"ל דטעם שאמרה התורה דבעינן עדים הוא משום דבעינן עתיד להתברר וכן הדין בכל דבר, דא"כ מה יועיל בשליחות הולכה, הא אין הדבר עתיד להתברר, שהרי בקדושין הא לא יועיל הודאת הבע"ד שהרי חב לאחריני, וע"כ דדין הוא בדבר שבערוה שבעינן עדים בשעת מעשה, והיכא דאינו דבר שבערוה לא בעינן עדים, ומשו"ה הוכיח דשליחות הולכה אין להם דין דבר שבערוה, דאילו הי' לשליחות הולכה דין דבר שבערוה לא הי' מועיל אף בשליח הגט אף שלאחר כן יתברר הדבר, אבל אם דין התורה הוא דבעינן עדים בשעת מעשה, ובשעת מעשה הא לא היו עדים, לא הי' מועיל השליחות אף אם אחר כן יתברר הדבר, וכיון דחזינן דלא חיישינן במביא גט ממדינת הים שמא לא עשאו להשליח בעדים, ע"כ דשליח הולכה אין צריך עדים, ואף בלא עדים נעשה שליח דשליחות הולכה לא הוי דבר שבערוה.
אכן על הרמב"ם הא יקשה קושית הרשב"א, כיון דילפינן להא דבדבר שבערוה בעינן שנים מממון א"כ מנא לן דבעינן שנים לקיום הדבר בגטין וקדושין אימא דכמו דבממון לא אברו סהדי אלא לשקרי והדבר חל בלא עדים, כן בקדושין וגטין ג"כ נימא דבעינן עדים רק לידיעת הדברים.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג ז"ל, ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת בית דין ולמחר תהי' מותרת בלא עדים עכ"ד הרמב"ם. ולכאורה הדברים תמוהים כיון דילפינן מקרא דבעינן עדים למה לנו הטעם דאי אפשר שתהי' מותרת בלא עדים, ואם יש טעם כזה למה לן קרא, ואטו צריך הרמב"ם להביא ראי' לדברי הכתוב דעל פי שנים עדים יקום הדבר.
לכן נראה לי בדעת הרמב"ם, דהנה בהא דאיתא בגמ' כיון דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, יש שביארו דדוקא אם יש תרתי, אתחזיק איסורא, וגם דבר שבערוה, אבל דבר שבערוה בלחוד, או אתחזק איסורא לחוד, לא בעינן שני עדים, ויש שביארו דאתחזק איסורא לחוד בעי עדים, ודבר שבערוה בעי עדים, והפירוש בגמ' דאמר דהכא בעינן עדים, אי מטעמא דאתחזיק איסורא דאשת איש, וגם מטעם דהוי דבר שבערוה.
אכן הרמב"ם מפרש פירוש אחר, דהנה בקדושין דף ס"ה איתא, אמר לי' רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני, והנה רבים מפרשים שאינה נאמנת לומר שהיא מקודשת משום שחב לאחריני, ופירש רש"י, משום דהקרובות נאסרות, אבל יקשה אם היא גיורת והוא גר הא אין כאן חב שאין להם קרובים, ואי משום שאסורה על כולי עלמא, הא היא בעלים על עצמה להתקדש לכל מי שתרצה, ואטו לא יהא נאמן לומר כלי זה מכרתי לפלוני משום שחב לאחריני שלא יוכל עתה למכור לאחריני.
לכן נראה לי לומר דהא דקאמר הרשב"א דילפינן דבר מממון שמיירי בהכחשה, הכונה דמיירי דהדבר נוגע אלינו שנדע איך לפסוק, וא"כ מה דאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום הדבר, הכונה דבלא עדים לא קם הדבר ולא חל כלל, אלא דדין התורה דלא חל הדבר הוא אם דבר שנוגע לנו, כמו בהכחשה דהדבר אצלנו הוא ידיעת הדברים איך לפסוק, אבל קודם שנפל ביניהם ההכחשה אין הענין דבר אצלנו, שאין שייך לנו אם הכלי של ראובן או שמכרו ללוקח, בין אם הוא של ראובן בין אם הוא של שמעון אסור לנו ליקח, ומדעת שניהם מותר לנו ליקח, וכן בהלואה קודם שנפל המחלוקת אין זה אצלנו הדבר, וא"כ כלל הוא דדבר אינו קם בלא עדים, אלא דבממון כל זמן שאין הכחשה אין זה אצלנו דבר, שאין הענין נוגע לנו, דהענין כל זמן שלא נפל הכחשה לא חב לנו, אבל בקדושין הענין נוגע לכל העולם, והוא חב לכל העולם מה שנאסרה לכל העולם, ואף אם הבעל והיא יתרצו אסורה אכולי עלמא, א"כ זה אצלנו דבר, והתורה אמרה שדבר לא קם ולא חל בלא עדים, (ובהפקר אף שהענין נוגע לנו שמה שהפקיר נעשה מותר לכל העולם, ואעפי"כ קי"ל דאפילו בחד הוי הפקר, הנה מלבד ששיטת הרמב"ם דדין הפקר הוא מדין נדר, וא"כ הוא מדין איסור. שעליהם לא נאמר יקום דבר, מלבד זה כיון שקרא דמיירי לענין ממון, מיירי בהכחשה, א"כ לא מיירי בדיני הפקר) עכ"פ אמרה התורה דמה שהוא דבר לאחריני לא נעשה בלי עדים, ובקדושין הא חב לאחריני. ענין של הקדושין אוסר על העולם, לכן לא קם בלא עדים.
אכן כל זה בקדושין, אבל בגטין הא אדרבה הוא מתיר, והנה התוס' בגטין דף ד' ד"ה דקיימא לן כתבו, בגירושין חב לאחריני משום דאוסר לה אכהן, אכן היכא דהיא כבר גרושה מקודם, וכן בגיורת שאסורה לכהן, הלא לא חב לאחריני, אכן מה שהיא בחזקת אשת איש והבא עלי' במיתת בית דין ועתה הותרה, זהו ג"כ דבר הנוגע לנו.
ולפי זה מפרש הרמב"ם בגמ', כיון דאתחזיק איסור אשת איש, ג"כ מה שהיא ניתרת זהו דבר, ודבר שבערוה הא אמרה התורה דבלא עדים לא קם, וא"כ הרמב"ם בחיבורו אומר, מה דאיתא בגמ', זה ילפינן מקרא דעל פי שני עדים יקום דבר, דדבר שבערוה אין פחות משנים, ומהו הדבר, כי אי אפשר שהיום היא א"א והבא עלי' במיתת בי"ד ועכשיו תהי' מותרת בלא עדים, וא"כ אצטריך קרא, ואצטריך טעמא, קרא דדבר שבערוה בעי שנים, דהא דבר שבאיסור חל אף בלא עדים, וטעמא בעי, דמשום הטעם, הוי דבר שבערוה, דבלא הטעם הו"א דאין זה דבר, כיון דלא חב לאחריני.
לפי זה גזירת הכתוב דבר שבערוה אין חל פחות משנים, וא"כ אילו הי' כלל על כל הדברים השייכים אל ענינו דבר שבערוה, ונימא דגם השליחות להולכה בכלל, א"כ אף אם מסר גט חתום בעדים לא הי' מועיל דנהי שיתברר אחר כן, אבל עתה הא לא נעשה בעדים, ע"כ דהשליחות חלה אף בלא עדים ואף דזה גם הרמב"ם מודה דאם נתן דבר שיבורר לכל העולם, הוי כנתן בפני עדים, דמשו"ה אם מסר גט החתום בעדי חתימה כשר מן התורה בין לר"מ בין לר"א, התם נותן הגט שיהא בידה, ובזה מבורר לכל העולם שמגורשת, אבל בשליח הולכה, ס"ל להרמב"ם דלא הוי בודאי שיהא מבורר לכל העולם, שהרי מוסר להשליח למסור לה, ודו"ק, ועוד האשה כשתראה הגט חתום בעדים אמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל אצל השליח לא נדע אם לגירושין, או לפקדון, רק אם הוא אומר לגירושין נאמן משום דהא הימני', אבל בלא אמירתו והגדתו אין ראי' שנותן לגירושין, וצריכין לאמירתו, א"כ בשעת מעשה הוי שלא בעדים.
ומה שהקשה הכ"מ בשם הרמ"ך דהרמב"ם סותר דברי עצמו, דהא בפ"ט מהלכות גירושין כתב הרמב"ם דאם אמר לסופר לכתוב הגט ומסר לו בלא עדים והוא נתן לשליח בלא עדים והשליח מסר לפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר אלא מפני עדים החתומים על הגט שעדותם כמו שנחקרה בבי"ד, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, אכן איננו סותר כלל, דהנה הא בדיני קדושין יש שני דברים, בתחלה עלינו לדון אם חל הקדושין, ואח"כ לידע אם חלו הקדושין היינו חלות הדברים, וידיעת הדברים, וכמו בממון דהקנין חל אף בלא עדים, אבל אחר כן כשיבא הלוקח לתבוע יצטרך להביא עדים אם המוכר יכחיש, והרמב"ם כאן בהלכות קדושין בא להשמיענו דיני חלות הדבר, שדין הוא ששליח הולכה בקדושין חל אף בלא עדים, ואם קדשה השליח והמשלח מודה והיא האמינה להשליח, חלו הקדושין, וא"כ היא אסורה להנשא, והוא נאסר באחותה, דלהראב"ד דס"ל דגם שליח הולכה בעי עדים, וא"כ אף המשלח מותר לישא אחותה, והיא אף שמאמינה להשליח מותרת להנשא, אכן להרמב"ם דסבירא לי' דחלות השליחות הוא אף בלא עדים היא אסורה להנשא, שהרי מאמינה להשליח והמשלח, אבל ודאי אם אחד יבוא עלי' לא ידונו אותה במיתת בית דין, דילמא לא עשאו הבעל שליח וע"ז לא יועיל הודאת השליח והמשלח, אבל בדיני גירושין אם נוכל להתיר אותה להנשא, בודאי כיון שהיא בחזקת אשת איש לא נוכל להאמין את השליח שעשאו הבעל שליח, ומשו"ה היא ספק מגורשת, אדרבה משם ג"כ מוכח דשליח הולכה נעשה בלא עדים, דלדברי הראב"ד דגם על מינוי שליחות הולכה בעי דוקא עדים, א"כ היכא דעשאו שליח בלא עדים ומסר לו גט שאין עליו חתימת עדים אינה מגורשת כלל, אבל הרמב"ם לשיטתי' דסובר דשליחות הולכה חל אף בלא עדים, ורק משום שאין אנו יודעים אם עשאו שליח, משו"ה כתב הרמב"ם דהויא ספק מגורשת.
ד) והא דמחלק הרמב"ם בין שליחות הולכה לשליחות קבלה, דשליחות קבלה בעי עדים על המינוי ושליחות הולכה לא בעי עדים, נראה לי הטעם, דהנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין הלכה ט' כותב ז"ל, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל הרמב"ם, והשיג הראב"ד ע"ז וכתב ז"ל, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעה עכ"ל.
והנה רציתי לתרץ דהא דאצטריך הרמב"ם לטעמא דאין מעידין על הקטנה, ולא יליף מן קרא דאתם גם אתם, הוא, דהרמב"ם הא פסק כר' יוסי דמופלא הסמוך לאיש שתרם תרומתו תרומה, וא"כ מופלא הסמוך לאיש הוא בכלל אתם, וא"כ הוי אמינא דקטנה שסמוכה לאיש תוכל לשלוח שליח קבלה, להכי איצטריך טעמא דאין מעידין על הקטנה, לאשמעינן דאף קטנה מופלאה הסמוכה לאיש אין עושה שליח לקבלה, אבל הא ליתא דא"כ מופלא הסמוך לאיש יוכל להיות שליח להולכה, וכן בכל דיני שליחות, וקי"ל בכל התורה כולה דאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח, ועכצ"ל דהא דאמרינן אתם גם אתם, אין הכונה מה אתם שישנם בדיני תרומה, דהא עכו"ם איתא בתרומה דנפשי', אלא הכונה מה אתם בני ברית ומצווים על התרומה לאפוקי עכו"ם אף שישנו בתרומה אבל אין מצוה וגם קטן מפקינן מדין שליחות, שהרי אינו מצוה עד שיהי' גדול, בזה ניחא קושית המגדול עוז שהקשה איפוא משכחינן בגמ' האי טעמא אכן לפי דברינו סובר הראב"ד דקטן לא מקרי בכלל אתם כיון שאינו מצוה וגלי קרא דלשלוח שליח ולהיות שליח בעינן דוקא אתם, היינו דומיא דאתם דמצווים, ורש"י מפרש דטעמא דאין קטן עושה שליח, משום דגטין ופסח מיירי בגדול, עכ"פ גם הרמב"ם מודה דאין שליחות לקטן, וא"כ למה אמר טעמא משום דאין מעידין על הקטן, תיפוק לי' דאפילו בהנך דברים דלא בעינן עדים, אין לקטן דין שליחות.
לכן נראה לי, דהרמב"ם סובר דדין שליחות קבלה שאני מכל דיני שליחות, דהנה בגמ' קדושין (ד' מ"א) בעי למילף דיני שליחות מגטין, ודחי דילמא שאני גטין דאיתא בעל כרחה, ולכאורה כיון דגבי גטין ילפינן מושלח שהוא יכול לעשות שליח, ומושלחה ילפינן שהיא יכולה לעשות שליח, וא"כ נהי שמזה שהוא יכול לעשות שליח לא נוכל למילף בעלמא, דהא הוא יכול לגרש בעל כרחה, אבל נילף שליחות מהא דהיא יכולה לעשות שליח, והיא הא אין יכולה לקבל גט בעל כרחו דבעל, וצריך לומר דבזה שגט הוא בעל כרחה, נדחה שאין יכולין לילף שליחות בעלמא אף מזה שהיא יכולה לעשות שליח, דהנה כל שליחות דעלמא אין הכונה שהשליח הוא כמו המשלח ונעשה כאילו המשלח עושה המעשה, דעל זה אין יכולין לעשות שליח שיהא גופו של השליח כמו המשלח, ובחידושנו על ב"מ סימן י"ג ביארנו בזה דעל עבירה בעצמה היכא דאין בזה חלות אין כלל שליחות אליבא מסקנת הגמ' דהמעשה עושה השליח בעצמו, והא דמועיל שליחות בכל התורה כולה, הכונה דפעולת הדברים מועיל בעד המשלח, והנה בגט אילו הי' הדין שגט דוקא מדעתה, אז מה שאשה מקבלת הגט הי' הכונה שהיא זוכה הגט בידה כמו קנין חפץ, וא"כ היא עושה שליח שהוא יזכה בעדה כמו כל הקנינים, אבל גט הא אף בע"כ מגורשת, וא"כ בגט אין הכונה שהוא זוכה, אלא אם בא הגט לידה אז נעשה הגט שלה, אבל אין היא הזוכה, וכמו דאיתא בירושלמי, התורה זיכת אותה בגיטה, וא"כ ענין הגט שיגיע גט לידה, ואז היא מגורשת, וא"כ השליח הוא שתהא ידו כידה, וא"כ דחי בגמ' כיון דגט הוא בע"כ אין לילף שליחות בכל התורה משליחות קבלה, דשליחות קבלה הוא שתהא ידי השליח כידה, אבל בכל התורה דשליחות הוא על המעשה שיעשה השליח, ופעולת הדברים יהי' בעד המשלח, מנא לן, וכמו דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, וכן אין יכול לעשות שליח להניח תפילין משום דאין גופו במקום המשלח, כן בכל התורה אין יכול לעשות שליח שיהא השליח במקומו, ושיהי' מעשה השליח מועיל בעד המשלח מנא לן.
לפי זה אף דבכל התורה ילפינן מקרא דאתם גם אתם דאין לקטן שליחות, היינו דוקא היכא דצריך לעשות השליח שהוא יעשה המעשה, ופעולתו יהי' בעד המשלח, אבל בשליחות קבלה ששם היד של השליח כמו האשה המשלחת, וא"כ הוא כמו שיש לקטנה חצר כן יש לה שליחות קבלה, (ואפשר דמה שהשליח מרוצה הוי כמו דעת אחרת מקנה.) וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה א' ז"ל, זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל הרמב"ם, הרי שדקדק הרמב"ם דהוא עושה השליח שידו כידה והכל אחד הוא כמו שיגיע הגט לה, וא"כ הוא כמו דקטנה יש לה חצר, כן יש לה יד השליח, משו"ה הצריך הרמב"ם הטעם דמשו"ה אין לקטנה יד שליח, משום דשליח קבלה בעי עדים על המינוי ואין מעידין על קטן כיון שאין דעתו גמורה כמו גדול, א"כ אין זה עדות.
ובזה יש לבאר טעמא דהרמב"ם שחילק בין שליחות קבלה דבעי עדים ובין שליחות להולכה דלא בעי עדים, משום דשליחות לקבלה בגט הא הוא חידוש בדבר שבערוה, שנעשה יד השליח כידה, וכיון שהוא דין בדבר שבערוה, אמרינן דבלא עדים לא נעשה שליח, דכל דבר שבערוה בעי עדים לקיום הדבר מקרא דעל פי שני עדים יקום דבר דהדין הוא בקימת הדבר, וכן שליחות לקבלה בקדושין, הנה בקדושין יש שני דברים, מה שהיא זוכה הכסף, וגם מה שהיא מתרצה להתקדש, בזה היא מקודשת, והנה מה שהשליח זוכה הכסף בעדה, זהו שליחות כמו בכל התורה, אבל מה שרצונה להתקדש לכאורה אין מועיל בזה שליחות שביד השליח לקדש למי שירצה, איך אפשר להיות רצון השליח כמו רצונה, וע"כ כמו בגט חדשה התורה שאפשר לעשות שליח שיהא כידה, כן אפשר בקדושין שתוכל לעשות שליח שיהא רצונו כרצונה, אבל זה ג"כ חידוש בדבר שבערוה, משו"ה בעי דוקא עדים, אבל שליחות הולכה אין זה חידוש בדבר שבערוה שהרי זה שליח ליתן הגט לידה, וא"כ הוא שליח על המעשה, א"כ כמו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו בלא עדים, ג"כ בגט כיון שהשליח רק ליתן הגט לידה נעשה שליח גם בלא עדים.
ולפי זה מיושב קושית הראב"ד מאי ראי' משליחות תרומה, הא בתרומה לא הוי דבר שבערוה, אכן לפי דברינו אין הפירוש שמביא ראי' משליחות דתרומה, אלא כונת הרמב"ם לתת טעם לדבר, דמשום הכי שליחות הולכה אין צריך עדים, משום ששליחות הולכה איננו חידוש בדבר שבערוה, אלא שליחות הולכה הוא שליחות כמו הפרשת תרומה, היינו שהוא שליח רק על המעשה, לא שיהא ידו כידה, משום הכי לא בעי עדים על חלות השליחות, אבל שליחות קבלה שהוא דין בדבר שבערוה, בזה בעינן דוקא עדים.
סימן ב
בירור שיטת הרמב"ם בשליחות לקבלה בקדושין שצריך לעשותו בעדים
עפ"י דרכנו בסימן הקודם יש לישב מה דקשה, דהנה הרא"ש בקדושין פרק האומר הביא ראי' דשליחות הולכה אין צריך עדים, מהא דאיתא שם בגמ' דף מ"ה, הנהו בי תרי דהוו שתי חמרא תותא ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב לי' לחברי' אמר מקדשא ברתיך לברי, אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, כו', אמרו, ודילמא שליח שווי', לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודילמא ארצוי' ארצי קמי' ושתק, וכתב הרא"ש ז"ל, כלומר גילה הבן דעתו לאב שיהא חפץ בה, וכיון שחפץ בה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, וזכי' הוי מטעם שליחות כדפרישית לעיל, והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו, מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קדושין. כיון דמודה המקדש שעשאו שליח, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו, כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים כו', אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהני הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקדושין ולא מהני הודאת האשה ושלוחה לקבלת הקדושין עכ"ל הרא"ש.
ולכאורה קשה מאין מוכיח הרא"ש מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, אי משום דקאמר דילמא שליח שווי', שמא הפירוש דילמא שוי' שליח בעדים, ואי משום דקאמר ודילמא ארצוי' ארצי קמי', דילמא החשש שמא ארצי קמי' ושתק בעת שהיו עדים, וא"כ המה עדים שהוא חפץ בה, וא"כ זה זכות הוא לה ע"כ דסבר הרא"ש דלא חיישינן לזה שמא היו עדים דאם היו עדים היינו יודעים בדבר. וא"כ כמו דמביא הרא"ש ראי' מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, הא יש להוכיח מדינא דחוששין שמא נתרצה האב, שגם שליחות לקבלה אין צריך עדים דהא כתב הרא"ש שם הטעם משום דהוי כמו שאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך, וא"כ הטעם משום דנעשית שליח קבלה של האב, וכמו שכתב הרא"ש בקדושין בהאשה נקנית בסימן ט"ו ובסימן כ"ה, משום דאף שאין קטנה נעשית שליח לטובתה, בעד עצמה תוכל להיות שליח, עכ"פ אם האב רוצה היא נעשית שליח קבלה של האב, וא"כ אם נימא דשליחות קבלה בלא עדים לא חל השליחות, א"כ הא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. הוא דוקא באמר לה בפני עדים, דאל"כ לא חל הקדושין, וא"כ איך חיישינן שמא נתרצה האב. א"כ הא הי' להרא"ש להקשות על הרמב"ם, הא מהאי סוגיא מוכח דגם על שליחות קבלה אין צריך עדים.
א) והנראה לי, דהנה בקדושין דף מ"ה על הא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' שצריכה גט משום שמא נתרצה האב, איתא שם, מתיב רב המנונא, אין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו מוכרה לקרובים, ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה היכי דמי אילימא דקדשה אבי', מי מצי מזבין לה, הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקא קרי לה אלמנה, אמר רב עמרם אמר ר' יצחק הכא בקדושי יעוד, ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו עכ"ל הגמ' הרי מזה מוכח דאם נימא מעות הראשונות לקדושין נתנו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, ולפי זה הקשה הלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים על הא דכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ג, דמוכרה לשפחות אחר יעוד, דהא בגמ' אמר דלרבנן דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אין מוכרה אחר יעוד, וכתב הלח"מ דאולי להרמב"ם הי' גרסא אחרת בגמ', אכן בקדושין דף י"ט איתא, ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה, מוקי לה כר"א דאמר לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה, הרי גם מההיא סוגיא מוכח דגרסינן דאם מעות הראשונות לקדושין ניתנו ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, לא מצי לזבוני אחר יעוד, וא"כ הרמב"ם שפסק אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, והוא פסק מעות הראשונות לקדושין ניתנו, איך כתב שמוכרה אחר יעוד.
אכן בפירוש מעות הראשונות לקדושין ניתנו, נראה לי, דאין הכונה דהאב כשמקבל הכסף מקבל על זה שבאם יחפוץ האדון אז הוא מקבל את הכסף בתורת קדושין, דא"כ יקשה מאי קאמר בגמ', מהו שייעד אדם לבנו הקטן, מאי מועיל מעות הראשונות לקדושין בעד קטן, הא אין מקדשין בעד קטן, ואפילו למאי דמסיק אין יעוד אלא בגדול, היינו דבשעת יעוד צריך להיות גדול, אבל אף שבשעת מכירה הי' קטן יוכל לייעד לבנו כשהוא גדול, ואיך נעשו הקדושין בעדו בעת שהי' קטן, ובודאי דאם אחד יקבל קדושין בעד קטן לכשיגדיל לא יועיל, ובמקום אחר ביארנו דאף אם נימא קטן לא הוי דבר שלא בא לעולם משום דהוי רק מחוסר זמן, אעפי"כ אין מעשיו כלום לקדש לכשיהי' גדול, אבל שליחות לקטן לקדש אשה כשיגדיל בודאי דאין מועיל לכו"ע, ועוד מאי שייך לומר מה שאמרו רבנן שם בדף י"ט, המוכר את בתו ע"מ שלא לייעד אם רצה לייעד מייעד, משום שהתנה על מה שכתוב בתורה, כיון דהטעם שאם רצה מייעד משום שהאב כשמוכר את בתו הוא מקבל הכסף ע"מ שאם ירצה לקדשה יהי' הכסף בתורת קידושין, א"כ אם אמר בפירוש שאיננו מקבל בתורת קדושין איך יועיל היעוד.
ועכצ"ל דהאב מוכרה לשפחות והתורה נתנה את המכירה לקדושין, היינו כיון שהאדון קנה קנין בגופה לשפחות, אמרה התורה שקנה אותה לזה ג"כ שהוא בעלים עלי' לייעדה לו או לבנו, אבל המכירה הוא לשפחות, וכמו שכתבו התוס' בקדושין דף ה' ד"ה שכן, ז"ל התוס', ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחן ובכי האי גוונא שמיעד הוי אישות, מ"מ בתחלה לא בא הכסף לשם אישות, וכן חזינן דעת הרמב"ם, שיעוד כשמיעדה לבנו אין הוא אומר בתורת שליחות של הבן, אלא האדון הוא המיעד ואומר לה הרי את מקודשת לבני, שהאדון הוא המיעד, ועיין שם בלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים, אכן מדברי הרמב"ם שמדייק דהיעוד לבנו הוא שהאדון מיעדה לבנו ואומר הרי את מקודשת לבני, משמע שסובר שדין יעוד הוא שהאדון מיעדה לבנו, שהתורה נתנה את שפחתו בידו שיוכל ליעדה לו או לבנו שקם תחתיו ליעדה, והוא דין חדש, והא שאין קדושי שני מועיל משום דהיא כבר קנוי' להאדון מן התורה, לזה שאם ירצה ליעדה תהי' שלו, א"כ קדושי שני חלין רק על תנאי אם לא ייעד האדון, אבל הקדושין חלין רק מכאן ולהבא, רק דלזה היא כבר קנוי' מן התורה לו, וא"כ לא דמי לאומר לאחר שלשים שבידה לבטל ע"י קדושין לשני, דהתם לא חל עודנה הקדושין ואין לו קנין בה רק לאחר שלשים.
ב) בזה יש לפרש דברי הירושלמי, דאיתא שם בהאשה נקנית הלכה ב', הכל מודים שאם השיאה, שיחק האב בהאדון, והקשה במעיני יהושע, מ"ש, וכתב דקאי אליבא דריש לקיש דנשואין מוציאין מרשות אב.
ונראה לבאר, דהנה תוס' בקדושין דף ט"ז ד"ה מיתה שמוציאה, כתבו להקשות ז"ל, וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אבי' ואין מוציאה מרשות אדון, דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו, שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון עכ"ל התוס' הרי דתוס' ס"ל דאף לריש לקיש דס"ל מיתת האב מוציאה מרשות אדון אעפי"כ חופה אין מוציאה, אכן מהירושלמי הא משמע שריש לקיש רצה לומר דאף חופה מוציאה מרשות אדון.
ולע"ד נראה דאפשר לומר להיפך, דאף למאי דמסיק תיובתא לריש לקיש דמיתת אב אין מוציאה מרשות אדון, אעפי"כ חופה מוציאה, דהנה בגמ' הא פריך והא ריש לקיש ק"ו אמר, ק"ו פריכא היא, משום דאיכא למיפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף, תאמר במיתת אב שכן לא נשתנה הגוף, והקשה בתוס' מכל הני איכא למידק ק"ו, ומה סימנין שאעפ"י שנשתנה הגוף אינו מוציאה מרשות אב ואפ"ה מוציאה מרשות אדון. מיתה שאעפ"י שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, ונראה לי דכונת הגמ' כן, דדחי דאין זה ק"ו דסימנין הדין הוא בגופה, שזו שיש לה סימנין פקע ממנה רשות האדון, אף שרשות האב לא נפקע, אבל מיתת האב הא אין הענין בגופה, דאטו יתומה יש בה שינוי, שנימא שבשביל שהוא יתומה לא תוכל להיות משועבדת, ע"כ הא דמוציא מרשות האב אין הטעם משום שנשתנה דינה, אלא הטעם משום דאב כשהוא מת אין לו זכות בבתו להוריש לאחין, א"כ אין זה הדין בה, אלא בהאב, שכשמת אין לו זכות בבתו, א"כ האדון שהוא חי הא אפשר לו להיות זכות בשפחתו, דהא היא לא נשתנה, ולפי זה בחופה דהטעם שיוצאה מרשות האב הוא דין בגופה, היינו כיון שהיא נשואה פקע ממנה רשות האב שדין התורה הוא שאין לאב זכות בנשואה, א"כ ק"ו שאין לאדון זכות בנשואה, נמצא דאפילו לדידן דסבירא לן מיתת האב אין מוציאה מרשות אדון נשואין מוציאין מרשות אדון.
ומה שמוכיח תוס' דא"כ כל אדם לא יקנה בת חבירו כיון שיוכל להוציאה, נראה לתרץ, דהנה לפי זה עוד יותר יקשה, הא מכירת שטרות הוא דרבנן ואיך תקנו רבנן מכירת שטרות, כיון שביד המלוה למחול, א"כ כל אדם לא יקנה שטר חוב שירא פן ימחול המוכר, ועל תקנת רבנן יותר יש להקשות איך תקנו רבנן, מלהקשות על דין התורה, ועכצ"ל דאף שביד המוכר למחול אעפי"כ תקנו מכירת שטרות, משום דהלוקח יקנה השטר על סמך שהמוכר לא ימחול כדי להפסיד, שהרי אסור להפסיד, ומשום הכי לא ירא אף מקנוניא, שמא יעשו קנוניא המוכר והלוה, דסתם בני אדם לא יעשו זאת מפני שאסור להפסיד, א"כ מכש"כ דלא קשה קושית התוס' הא כל אדם שמוכר בתו יוכל להוציאה ע"י נשואין, שהרי הא הוא מפסיד שעבודו של חבירו, ואסור להפסיד שעבודו של חבירו, וכן לא יחפוץ איש לישא האמה מפני שמפסיד שעבודו של האדון, ובפרט נשואין של הבת דאמר בגמ' אלא בתו בידו.
עכ"פ אדרבה נשואין מוציאין מרשות אדון ק"ו מזה שמוציא מרשות האב. כיון שדין יציאת נשואה מרשות אב הוא בגופה, וא"כ קאמר כיון שזה הזכות שיש לאדון באמה עברי לייעדה הוא רק כל זמן שהיא אצלו וכיון שהשיאה האב יצאתה מרשותו ושוב אין יכול לייעד.
ג) והנה לפי זה לכאורה מאי מדמי בגמ' דין מכירה אחר יעוד, לדין דמכירה אחר אישות, הא באישות הוא בעצמו עושה הקדושין, שהרי האב מקדשה, בזה אמרה התורה כיון שפרש טליתו שוב אין מוכרה, אבל קדושי יעוד אף אם מעות הראשונות לקדושין ניתנו, אבל הוא הא לא עשה הקדושין, רק התורה עשתה הקדושין, מנא לן דגם באופן זה אמרה התורה אין מוכרה אחר קדושי יעוד, והא חזינן דבגמ' סבר דאף אם נימא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' צריכה גט משום שמא נתרצה האב והיא אלמנה, אעפי"כ מותר לאבי' למוכרה, משום דעכ"פ היא קדשה נפשה, אף שעישוי הקדושין הוא מטעם שנתרצה האב, מכש"כ בקדושי יעוד דקרי הגמ' בע"כ באמה העברי' משום דאיהו מכרה לשפחות, והתורה נתנה המעות לקדושין.
ועכצ"ל הא דמדמי הגמ' דין מכירה אחר יעוד למכירה אחר אישות, הוא, דהנה הר"ן כתב בטעמא דהא מילתא דאם נתרצה האב הוי קדושין, אף שבשעת מעשה הא לא ידע, לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו, ומצוה דרמיא עלי' הוא, וזכין לאדם שלא בפניו, וטעמא דנתרצה כששמע דאז גלי דעתו דזכות הוא לו ונתברר למפריע שהי' זה לו זכות, אבל אם מיחה אגלאי מילתא למפריע שלא הי' לו זכות, שהרי אינו זכות גמור שהרי יוצאה מרשותו לכמה דברים, והקשה על זה באבני מלואים סימן ל"ז ס"ק י"ב, מאי מועיל שזכות הוא לו, הא גבי שליחות בעינן אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכמו שהקשה הרשב"א בנדרים דף ל"ו על הא דקאמר התורם משלו על חבירו צריך דעת בטלים או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, וכתב על זה הרשב"א, קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא או לא ניחא לי' אלא גזירת הכתוב מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו', ונשאר האבני מלואים בצ"ע.
ונראה לי לתרץ, דהנה בקדושין הא בעינן שני דברים א) שתזכה האשה או אבי' בכסף הקדושין, או שתזכה בהשטר היא או אבי' ב) רצונה לקדושין או רצון האב, והנה מה שהקטנה יכולה לזכות הכסף בעד אבי' נראה לי, דלכל הזכותים שיש לאבי' בה היא כחצר אבי'. והיא זוכה בעד אבי', וכן מוכח מדברי הכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים הלכה ט"ו שכתב, וענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי', ואם מת אבי' קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בהן כלום. וכתב ע"ז הכ"מ ויש לדקדק על מ"ש ואם מת אבי' קודם שבא לידו. משמע אעפ"י שבא לידה אינה מורישו ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו, וצריך לומר דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ הרי דלדברים שיש לאבי' זכות בה היא כחצר אבי' לקנות בעדו, ועיין מה שכתבנו בספרנו על ב"ק סימן ל"ה, וא"כ מה שזוכה האב בכסף הקדושין לא קשה, שהרי לזכות דבר מה, זכין לאדם אף שלא בפניו, אלא דעיקר הקושיא הא בעינן שליחות להתקדש דתתקדש בתו, וא"כ הקטנה היא שליח של אבי' להתקדש, וע"ז הא הוי שליח שלא מדעתו ובעינן מה אתם לדעתכם, אכן לפי מה שכתב הר"ן בנדרים דף ל' ז"ל, וניחא. דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש והיינו שהיא מקדשת עצמה), אלא כיון שאמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש, אלא כיון שהיא מסכמת לקדושי האיש הוא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ד הר"ן, לפי זה דהאשה אין עושה כלל בענין הקדושין, אלא דין הוא אם האשה מבטלת דעתה אצל הבעל אז יוכל לקדשה, א"כ לא קשה קושית האבני מילואים איך חיישינן שמא נתרצה האב, הא הוי שליחות שלא מדעת, אכן לפי זה, אימתי אמרינן דבעינן שליחות מדעת, דוקא אם הוא צריך לעשות מעשה, והשליח נעשה שליח על מעשה, אבל דבר שבעינן רק רצון, כללא הוא כל שזכות הוא הוי כאילו רצונו לזה, ולזכות כסף הקדושין הא זה יכולה הקטנה לזכות בעדו שלא מדעתו, כיון שהיא כחצר אבי' לדברים שיש לו זכות בבתו, ולכסף קדושי' הא יש לו זכות בבתו.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו מאי מדמי דין דמכירה אחר יעוד לדין דמכירה אחר אישות, הא התם עשה האב הקדושין, אבל יעוד התורה נתנה את הכסף לקדושין, אכן לפי הנ"ל כל קדושין אין עושה האב פעולה בקדושין, רק הוא מבטל רצונו, ואז יכול הבעל לקדשה, וא"כ במוכר בתו לשפחות הרי זה ברור לו שאם ירצה האדון ליעדה יוכל ליעדה, וא"כ כמו בכל קדושין אף שאין הוא פועל בהקדושין אמרה התורה כיון דבטל דעתו ע"י מעשה שקבל הכסף או השטר או שמסר אותה לביאה, אין מוכרה אחר כן, ה"נ ביעוד, הא נתרצה בשעה שמכר לשפחות וידע שהתורה זכתה אותה לאדון שאם ירצה ליעדה יוכל ליעדה, א"כ אין מוכר אותה אחרי קדושי יעוד.
והנה אם נימא כן, בודאי דגבי שליחות קבלה של קדושין אין צריך עדים, שהרי על השליחות לזכות הכסף או השטר בודאי דאין צריך עדים, שהרי זכית הכסף או השטר הוא ככל השליחות שאין צריך עדים, ועל רצון לא נעשה השליח שיהי' רצונו כרצון האשה, אלא האשה מבטלת רצונה לגבי מי שהשליח ירצה, ואין צריך על זה דיני שליחות.
ולפי זה לא קשה מה שהרמב"ם כתב שאף שאין מוכר לשפחות אחר אישות מוכרה לשפחות אחר יעוד, דהנה רבינא פסק דלא חיישינן להא דרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב ולא עוד דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאף אם נתרצה האב אין חוששין לקדושין, והטעם משום דבשעת מעשה הא לא ידע, וע"כ דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל, דאינהו סבירא דאין האשה או אבי' פועלים בקדושין, אלא דדין התורה דגם רצון האשה פועל בחלות הקדושין, וא"כ בעי שליחות על הרצון, וא"כ מה מועיל שעתה נתרצה האב, אבל בשעת מעשה הא לא ידע, ובשליחות בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, לפי זה לסברת רבינא דהוא בתרא וקי"ל כותי' אין ראי' כלל מהא דאמרה התורה בבגדו בה כיון שפירש טליתו, היינו כיון שקדשה אבי', שוב אין מוכרה, דהתם הא האב הי' המסייע, היינו שרצונו פעל בחלות הקדושין והוא בגד בה, אבל יעוד הא הוא מכר לשפחות, והתורה נתנה להאדון זכות ליעדה, בכה"ג אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, וכל הסוגיא שם בדף מ"ד אזלה אליבא דרב ושמואל דאין האשה או האב מסייעים בחלות הקדושין, וכן הסוגיא בדף י"ט ג"כ הוא לפי זה, אבל לפי מסקנת רבינא אין לזה דמיון כלל.
ולפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם דסובר דשליחות קבלה בקדושין צריך עדים, דהא הכא מוכח דאף שליחות קבלה אין צריך עדים, דהכא הסוגיא דאין האשה מסייעת בעצם הקדושין, והיא רק מבטלת דעתה, וא"כ השליחות, העיקר על זכות הכסף או השטר, שזה שליחות כמו בעלמא, אבל למסקנא דרבינא שהאשה ע"י רצונה פועלת בקדושין מלבד זכית הכסף, וא"כ בעי שליחות שיהא רצון השליח כמו רצון האשה להצטרף לחלות הקדושין, וזהו שליחות כמו קבלת הגט, שזהו דין רק בדבר שבערוה, דבכל התורה השליחות לפעולת המעשה, וכיון דשליחות קבלה בקדושין הוא ג"כ דין חדש בערוה, משו"ה פסק הרמב"ם דגם שליחות קבלה בקדושין בעינן עדים לקיום הדבר.
סימן ג
בדין שליח לקבלה ואשה עצמה המביאה גיטה, אם אין צריכין להגיד בפ"נ ובפנ"ח, או שאין נאמנין.
דף ב'. כתב רש"י ז"ל, ושליח זה עשאו הבעל שליח להולכה, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, וכתב רש"י ז"ל במשנתינו, דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה, ונ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והיינו נמי דפרכינן בפרק המביא תניין דף כ"ד עלה דמתניתין דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט, וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שיוצא הגט מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש, וכיון שכן אין לחשוש שמא יבא ויערער, הרי האשה מותרת להנשא כו' עכ"ל הר"ן.
והנה הרמב"ם ג"כ כתב בפי"ג מגירושין, שהאשה שהביאה גט שנתגרשה מותרת להנשא וא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא עדים על קיום, אכן הראב"ד ס"ל דאשה צריכה לקיים הגט בחותמיו ואינה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולדידי' פריך בגמ' אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה, וא"כ איך מועיל אמירתה, והקשה הלח"מ בפ"ז מהלכות גירושין, אמאי אינה נאמנת, אם הטעם משום דנוגעת בעדות, א"כ אף אם היא שליח להולכה לא תהא נאמנת, ותירץ דהיכא דהיא שליח להולכה משום שלא תחלוק בשליחות האמינוה רבנן אף שהיא נוגעת בדבר, אבל היכא שכבר נתגרשה לא האמינוה כיון שהיא נוגעת בדבר,
אכן בין לפירוש הראב"ד דהקושי' מכי מטא גיטא לידה אגרשא וא"כ שאיננה שליח ולא שייך שלא תחלוק אמאי האמינוה, וכן להרמב"ם דמפרש כיון דכבר נתגרשה, וכפירוש הר"ן, דכיון דגמר ומגרש ממילא אין חששא שמא יבוא ויערער, קשה מנא להגמ' למיפרך כך בפשיטות, והרי אדרבה אפילו בעל שהביא גיטו ובודאי מיירי דנותנו לשם גירושין, ואעפי"כ פריך ניחוש דילמא אתי ומערער, והרי לדברי הר"ן היכא שהוא גומר ומגרש לא אתי ומערער, ובגמ' משני רק, השתא מנקט נקט לי' בידי', ודוחק לומר דזה כונת הגמ', מנקט נקט בעת בגירושין דפשטות הגמ' משמע דהטעם משום שהוא הביאו ממדינת הים וכן להראב"ד קשה, מנא להגמ' דלא האמינו לאשה אף שהיא נוגעת בדבר, אחרי דחזינן דגם אם היא בעצמה שליח הולכה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומנא להגמ' להקשות בתורת ודאי, וגם קשה הלשון, מאי קאמר מכי מטא גיטא לידה אגרשה, כיון דעיקר הקושי' כיון שהיא נוגעת בדבר לא הי' לן להאמינה, הי' לו להקשות זאת, ובתחילה הא לא ידע עדנה הטעם שלא תחלוק בשליחות.
א) לכן נראה לי דבין הרמב"ם ובין הראב"ד מפרשים הפירוש בדברי הגמ' כן, דהנה הרמב"ם הא כתב בפ"ז מהלכות גירושין, דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט אז הגט בטל מן התורה, דהרמב"ם ס"ל דהא דקיי"ל דקיום הוא רק מדרבנן דמדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. זה דוקא אם אין הבעלים טוענין מזויף, אבל אם בע"ד טוען מזויף, בעי קיום מן התורה, ולפי זה הקשה הלח"מ איך יועיל נאמנות השליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, הא הוי עד אחד ואיך יועיל בדין זה דבעי קיום מן התורה.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות סנהדרין, דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר לו עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד, והקשה הפנ"י מזה, על האי דינא דאב שאמר על בתו מקודשת היא לזה, אם זינתה אינה נסקלת, היינו כמ"ד כי הימנא רחמנא לאיסורא ולא לקטלא, והא לדברי הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק ותירץ הש"ש דהא דאמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, היינו מטעמא דמלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות, והאי דינא דמלקין וסוקלין על החזקות הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג, והא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, והא דאמר הרמב"ם דאם אמר האב בתי זו מקודשת לפלוני וזינתה דאין סוקלין, מיירי בלא הוחזק עודנה שלשים יום.
וכבר הקשינו על דברי הש"ש בספרנו על ב"ק סימן כ"ח, דאיך מדמי האי דינא דאמר הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה ואכל אחד אח"כ דלוקה, לדין דאיש ואשה שהוחזקו שלשים יום לאיש ואשה, דהתם שייך שפיר לומר דדוקא בשלשים יום הוי החזקה, דמה החזקה, מה שמחזיקין עצמם לאיש ואשה, וזה נעשה הוחזק ע"י ששלשים יום הם דרים יחד ומחזיקים עצמם לאיש ואשה, וכן באם ובנה דמוסיף כל יום בירור שכן הוא שזה האיש וזאת אשתו, וזו האם וזה בנה, וקודם שלשים יום חסר לנו בירור, דבעינן דוקא שיהי' בירור שכל שלשים יום הם מחזיקים עצמם, אבל בעד שהעיד לפנינו שזה חלב כליות והלך לו, איך אפשר שקודם שלשים יום אינו נאמן ואחר שלשים יום להגדתו נעשה לנו נאמן, מה הוסיפו לנו אלו השלשים יום, איזה בירור נתוסף לנו אם מה שלא הוכחש, הלא אין זה בירור, דאם העד הוא שנטל החתיכה הזאת והוא אמר לנו שזה לקח מן הכליות איזה בירורים יוכלו להיות, ולא דמי להאי דינא דסוקלין על החזקות, דכל השלשים יום הוסיפו בירור.
וע"כ אמרנו לתרץ קושית הפנ"י, דטעם הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא מטעם דאמרינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל לשאר מילי קם, וכיון דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין, א"כ אמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם, אבל לאיסורין קם, וכיון דאמרה תורה דקם, א"כ הוא נאמן לגבי איסורין כשנים, וא"כ כבר יש לנו שני עדים שזה חלב, שהעד כיון שהוא קם יש לו נאמנות כשנים. נמצא דאם אחד אכל אחר כן את החתיכה, אכל דבר שהוחזק עפ"י העד שהי' לו דין כשנים שזה חלב, אבל אב שאמר על בתו שהיא מקודשת, אין לו נאמנות מדין דלא יקום אבל לזה קם, שהרי עדותו הוא על דבר שבערוה שהיא מקודשת, וא"כ ע"ז נאמר לא יקום, וכן כיון שהוא מפסידה בעדותו הרי על זה נאמר לא יקום לכל עון ולכל חטאת, דיליף בספרא דאף ממון בכלל כל מה שהוא מפסיד וא"כ לא נוכל לומר לא יקום עד אחד כו' אבל לומר שבתי מקודשת קם, שהרי לומר מקודשת הוא בכלל הנך דלא יקום, וא"כ הנאמנות רק מדין את בתי נתתי, ע"ז אמרינן כי הימנא רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימני', (והא דבסוטה אם עד אחד העיד שזינתה אמרינן שנאמן כשנים אף שעדות להפסידה, הוא דרחמנא קריא עד ודו"ק).
ב) והנה בקדושין דף ס"ג איתא, קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחר ואמר אני קדשתי נאמן, ואמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס, נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו, ואין נאמן לכנוס אימא יצרו תוקפו, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, ואעפ"י שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעלך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת בסופה, והכא ליתא להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל הר"ן.
ולכאורה קשה, הא התם מאמינין לו ליתן גט, וא"כ בזה שהוא נותן גט מוציאין אותה מחזקתה, וצריך לומר נהי שעי"ז שיתן גט יוציאה מחזקתה, אבל עיקר הנאמנות הא, שהוא קידש אותה, וזה שמאמינים שהוא קידש הא לא הוי נגד החזקה, א"כ מאמינים לו על זה שהוא המקדש, וכיון שהאמינו אותו ממילא הוא נאמן אף ליתן הגט, כיון דעיקר הנאמנות אינה נגד החזקה, ולפי זה קשה לי מאי קאמר הכא בגמ' עד אחד נאמן באיסורין, ופריך אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ולדברי הר"ן הא מה שאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, הא העדות הזה איננו להוציא מהחזקה, שהרי אף אם נכתב הגט ונחתם כדין אין מוציא מחזקה, וא"כ נאמינו שהוא נכתב ונחתם כדין, וממילא יהי' נאמן אף לגרש, כיון דעיקר מה שמאמינים לא הוי נגד החזקה, וכמו התם דמאמינים שהוא המקדש, מאמינים אנחנו אותו ליתן גט.
וצריך לומר כיון דהגט בא להוציא האשה מדין אשת איש, א"כ מה שנעשה הגט ספר כריתות לגרש הוי דבר שבערוה, והנה הגט שיהי' ספר כריתות לגרש אשה, הוא דוקא אם יש עדים חתומים בו, וא"כ בתחלה שהי' סבור דבעי קיום מן התורה, דמן התורה לא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, א"כ בזה שחתמו על הגט עוד לא נחקרה עדותן, שהרי עודנה בעי קיום, וא"כ במה נחקרה העדות, בזה שהשליח אומר בפני נחתם, וא"כ הוא באמירתו בפני נחתם הוא עושה את הגט לספר כריתות, וא"כ לעשות את הגט לספר כריתות, זהו דבר שבערוה, ודבר שבערוה בעי עדים לקיום הדברים וכן לפי הס"ד דבני מדינת הים אין בקיאין לשמה, א"כ גט שבא ממדינת הים אי אפשר לומר שיש לנו עדים שהגט נכתב כדינו להיות ספר כריתות לשמה, שהרי מחזקינן שאין העדים יודעים שצריך לשמה. א"כ אין זה עדות שנעשה הגט לשמה, וא"כ אם נימא בני מדינת הים אין בקיאין לשמה, העד, בזה שהוא מעיד שנחתם הגט לשמה, הוא עושה את הספר לספר כריתות, וא"כ פריך כיון שהגט הוא דבר שבערוה מה שנעשה לגרש, בעי דוקא שני עדים לקיומו דאין דבר שבערוה פחות משנים, דלא קם הדבר בלי עדים משא"כ בקדושין, בזה שהוא אומר שהוא המקדש אין עושה דבר, והוי רק נאמנות, אמרינן כיון דאין מוציא מחזקה נאמן.
לפי זה אליבא דהר"ן, יש בקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, בכל חטא אשר יחטא, עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום הדבר ובספרא יליף מזה, דגם להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה אינו נאמן, והיינו דיש בקרא דין נאמנות, ודין קיומו של דבר, הנאמנות הוא אם העדות של האיש היינו על הגוף שהוא מוציא מחזקתו ע"י העדות, כמו להוריד מן הכהונה ולהעלות לכהונה, שם דין הוא דבעי שני עדים, אם העדות הוא להוציא הגוף מחזקתו, מחזקת פנוי' לחזקת אשת איש, ולהיפך מחזקת אשת איש לפנוי', וכן לחייבו ממון או קרבן, ויש עוד דין דעפ"י שני עדים יקום הדבר, זהו הדין בהדבר, אם הוא דבר שבערוה כמו לעשות שליח קבלה ולעשות את הגט לספר כריתות אף שאין מוציא מחזקת קיום דבר, אין נעשה בלא עדים, נמצא דאף שהדין ששליח קבלה אין נעשה בלא עדים, אבל אם נעשה בפני עדים שכבר הוא שליח קבלה, וזה אפשר אף אם אחד יבוא ויעיד שזה נעשה שליח קבלה, שעדותו לא לעשותו לשליח קבלה, שעדותו שכבר נעשה, ואין בא להוציא מחזקה, אפשר שאף עד אחד יהי' נאמן אכן כל זה אם יבא ויעיד שהוא שליח קבלה קודם שקבל הגט, ונחזיק שהוא שליח קבלה, אבל אחר שכבר קיבל הגט שאז הא העדות שהיא מגורשת, בזה לא יהי' עד אחד נאמן, כמו שהדין שלאחר שאכל אם יבא עד ויאמר שמה שאכל הי' חלב הכליות לא יהי' נאמן אף אם התרו בו מספק, אף למאן דאמר התראת ספק שמה התראה, כיון שעתה עדותו לכל עון ולכל חטאת.
לפי זה אף דמעיקרא כשהי' סבר דלא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, והי' סבור דאין בקיאין בני מדינת הים בדיני גטין, וא"כ במה שמעיד בפני נחתם, הוא עושה את הגט לספר כריתות, פריך הוי דבר שבערוה דאינו קם אלא בשני עדים, אבל למסקנא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, ורובא דרובא דבני מ"ה בקיאין לשמה, מטעם סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי א"כ הגט כבר נעשה ספר כריתות, וא"כ עתה אין עדות השליח לקיים הדבר, אלא להודיע אמיתת הדבר, א"כ עדותו קם כשנים, כיון שלא בא להוציא מחזקתו, שהרי מעיד רק שהגט נכתב כהלכתו, בזה אמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם להעיד שהגט הוא ספר כריתות, ולא דמי לשטר שמביא המלוה או הלוקח לקיים דבעי דוקא שני עדים, דהתם כבר נעשה ההלואה או המכירה, וא"כ העדות לחייב את הלוה או את המוכר, אבל הכא לע"ע אין מחייב, ורק מעיד שהגט הוא ספר כריתות, א"כ יש לו נאמנות כבי תרי.
ולפי זה לא קשה כלל כיון שהרמב"ם סובר דהיכא דהבעל טוען מזויף בעי קיום מן התורה, מאי מועיל בפ"נ ובפ"נ על זה, שהבעל יבא ויערער, אכן לדברינו כיון שנתקבל העדות של השליח שהגט הוא כהלכתו קודם שנתגרשה וקודם שבא הבעל וערער, שאז קבלנו עדותו כבי תרי, שאז לא הוציא דבר מחזקתו, אף אם יבא אח"כ ויערער לא יהי' נאמן כיון שכבר הוחזק נאמנות העדות כבי תרי, שיש לזה דין עד אחד נאמן באיסורין ולעדות איסורין אף אשה וקרוב נאמנים, שהדינים לא יומתו אבות על בנים, דמזה ילפינן לפסול קרובים וקרא דועמדו שני אנשים דילפינן לפסול אשה, זהו רק לחייב, אבל לאיסורין קרוב ואשה נאמנים.
ג) ולפי זה הא דפריך בגמ' בפשיטות אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, בין להרמב"ם בין להראב"ד, הכי פריך, מאי מועיל שהאשה תאמר בפ"נ ובפ"נ, בשלמא שליח הולכה מועיל עדותו, שהרי עדותו הוא קודם הגירושין, ואין עדותו להוציא דבר מחזקתו, אבל האשה שכבר נתגרשה, א"כ עדותה מה שאומרת בפ"נ ובפ"נ שהי' הגירושין כדין, וא"כ הוי עדות להוציא מחזקה, והא להוציא אשה מחזקת אשת איש בעי דוקא שני עדים, וא"כ בודאי דאין אמירתה בפ"נ ובפ"נ לאחר גירושין מועיל כלום, ואיך יהי' דין האשה שהביאה גיטה ונתגרשה, הרמב"ם ס"ל דכיון דעיקר מה שתקנו רבנן בפ"נ ובפ"נ הוא כדי שלא יבוא הבעל ויערער, והנה לפי זה כל זמן דלא אתי בעל ומערער אמאי אסורה, אלא דתקנו רבנן שתהא אסורה להנשא כדי שאם ירצה לשלוח שליח הולכה יראה שהשליח יעמוד בעת הכתיבה והחתימה כדי דלא ליתי לקלקולא, אבל באשה שהיא קבלה גט מבעלה, הא אי אפשר לתקן, משו"ה היכא דאי אפשר לתקן אמרינן השתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער, אבל הראב"ד סבירא לי' דמפני שלא יבא הבעל ויקלקל, תקנו שלא תנשא אשה בגט ממדינת הים. שיהי' תקנה שלא יוכל בעל לערער, ולפי זה בשליח קבלה שהביא גט, זה ודאי שאין אמירתו בפ"נ ובפ"נ מועיל, שהרי כבר נתגרשה בקבלתו, וא"כ עדותו שכבר היא מגורשת, בזה הא אין אחד נאמן, ומה יהי' דינו, להרמב"ם, מותרת להנשא עד שיבא בעל ויערער ואז תצטרך קיום מן התורה, ולהראב"ד אסורה להנשא כיון שאין אמירתו מועיל אחרי שכבר היא מגורשת אין עדותו מועיל שאם יבא בעל ויערער יהי' צריך קיום מן התורה.
והיכא שנתן לה ולא אמר בפ"נ אף שדין הוא שנוטלו ונותנו לה ואומר בפ"נ, התם אם יבוא הבעל ויערער תצטרך קיום מן התורה, שהרי מה שאומר עתה הוא לאחר הגירושין, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחי, שמי שראה הכוה"ח לא יאמר בפ"נ, משו"ה התירו רבנן כל זמן שלא בא הבעל וערער. ורק כדי לקיים תקנתא דרבנן, תקנו שיאמר עתה בפ"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0