אותביה [הקשה לו] ועיקר הקושיה היא ממה ששנו חמש, ומאחר שלא תניא [שנויה בברייתא] חמש, מאי טעמא אותביה [מה טעם הקשה לו]? הרי אין מכאן קושיה! אמר רב פפא: אנא סברי לאו גמרא [אני חשבתי שאין מסורת] היא בידיה [בידו] של אביי שלוקה גם על "מכל אשר יעשה מגפן היין", והדר ביה [ולכן יחזור בו] אם אביא ברייתא מפורשת נגדו, ולכן הגהתי מדעת עצמי בנוסח הברייתא, כדי לבחון מה יענה אביי. ולא ידענא דגמרא [ולא ידעתי שמסורת] היא בידיה [בידו] ולכן לא הדר ביה [יחזור בו].

א שנינו במשנה: "ר' אלעזר בן עזריה אומר" כו' ונחלקו במשנה בהגדרה מה הוא חרצן ומהו זג. אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן [כשיטת מי אנו מתרגמים] בתרגום המקובל את הפסוק "מחרצנים ועד זג" מפורצנין ועד עיצורין (מגרעינים ועד קליפות) — כדעת ר' יוסי.

ב משנה סתם נזירות שאדם נוזר על עצמו — היא בת שלשים יום. גילח בתוך ימי נזירותו את שערו מרצונו, או שגילחוהו לסטים בעל כרחו — סותר מזמן הנזירות שלשים יום ומונה אותם מחדש. נזיר שגילח את שערו בין שגילח בזוג (מספריים) בין בתער, או שסיפסף (שיפשף) כל שהוא — חייב.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי מזיא [שיער זה] הגדל על פני הגוף האם מלתחת [מלמטה] הוא רבי [גדל] או מלעיל [מלמעלה]? היכן מתווסף השיער החדש? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה איכפת לנו להלכה אם כך או כך הוא הדבר? יש בכך משמעות לענין נזיר שגילחוהו ליסטים (או הוא עצמו), ולא גילחוהו לגמרי ושיירו בו שיער, והשיער גדול כדי לכוף (לכופף) את ראשו לעיקרו (לשורשו).

ואלו צדדי השאלה: אי אמרת מלתחת רבי [אם אתה אומר שהשיער מלמטה גדל] — את הנזירות הא שקליה [הרי נטל], ששיער זה שנדר עליו שלא לגלחו, והקדישו — גילחו, שהוא הנמצא למעלה, ולכן צריך להשלים זמן הנזירות עד שיגדל שיער כראוי. אלא אי אמרת מלעיל רבי [אם אתה אומר שמלמעלה הוא גדל] — מאי דאקדיש הא קאים [מה שהקדיש הריהו קיים] עדיין במקצתו, ודי בשיעור זה כדי לגלח עליו ולסיים נזירותו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא [מהכינה החיה שנמצאת תמיד בשורש השערה] ואי סלקא דעתך מלתחת רבי [ואם עולה על דעתך שמלמטה גדלה השערה] — ברישא דבינתא בעי למיקם [בראש השערה היתה צריכה הכינה לעמוד], שהרי השער צומח והכינה היתה צריכה לעלות אתו. ודוחים: לעולם תאמר כי מלתחת רבי [מלמטה השיער גדל] ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא [ומפני חיותה הכינה יורדת והולכת], שהיא זוחלת למטה תמיד לכיוון שורש השיער, משם היא ניזונה.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] מכך שאינבא [כינה] מתה נמצאת תמיד ברישא דבינתא [בראש השערה], ואי סלקא דעתך מלעיל רבי [ואם עולה על דעתך שמלמעלה גדל השער] — בעיקבא דבינתא בעי למיקם [בשורש השערה היתה צריכה לעמוד]. ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אפשר לומר שמשום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל [שאין בה כוח, היא נתפסת במקומה ועולה עם השיער הצומח].

ומביאים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] מבלורית של גויים, שמגדלים הגויים בלורית לשם עבודה זרה, וקולעים את קווצות השיער, דבתר דמגדלין לה [שאחר שמגדלים, קולעים אותה] רפיא מלתחת [נעשית רפה מלמטה], משמע שהשיער צומח מלמטה. ודוחים: התם נמי איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא [שם גם כן, מתוך שהיא מתקמטת מפני ששוכבים עליה מתרפה למטה].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מסקרתא [מהצבע שצובעים בו את הכבשים], דרפי עמרא מלתחת [שמתרופף הצמר, הנדבק על ידי הצבע, מלמטה] ורואים שהשיער גדל מלמטה, ומעירים: ותניא [ושנויה] הלכה זו בצביעת הכבשים לצורך מעשר בהמה. ותו [ועוד] ראיה: כד צבעי סביא דיקנהון [כאשר צובעים הזקנים את זקניהם] רואים כי חוורן [מלבינים]