א עוד שנינו במשנה: ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים שיעור כזית וכו', ולענין שתיה, חייב על שתיית שיעור רביעית. ולדעת ר' עקיבא אף השותה שיעורו בכזית. ומסבירים את טעמיהם: התנא קמא [הראשון] לא מדמי להון [מדמה אותם] לכל (את כל) איסורי נזיר לאיסור שתיה של יין, ולכן שיעור אכילה הוא, כרגיל — בכזית, ושיעור שתיה, כרגיל — ברביעית. ור' עקיבא סבור: כיון דכתיב [שנאמר] בהמשך, בסוף הפסוק "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) יש ללמוד מכך: מה אכילה כזית — אף כל איסורין של נזיר בכזית.

ב ועוד שנינו במשנה: [וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן]. ובאותו ענין מביאים, מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) — לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: מה כאן בנזיר שהוא מין אחד ("ענבים") והן שני שמות ("לחים ויבשים") וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו — אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ומסבירים מה בא הדבר ללמדנו — לאיתויי [להביא, לרבות] חמרא חדתא ועינבי [יין חדש וענבים]. שאף שלכאורה הם מין אחד, שהרי היין עדיין לא תסס והוא רק מיץ הענבים, בכל אופן חייב עליו לעצמו, משום שיש לו שם אחר.

ג אמר אביי: אם אכל הנזיר חרצן — לוקה שתים, פעמיים שלושים ותשע מלקות: האחת משום האיסור המפורש בחרצן, והשנית, משום האיסור "מכל אשר ייעשה מגפן היין". וכיוצא בדבר אם אכל זג — לוקה שתים. אכל חרצן וזג — לוקה שלש: משום חרצן, משום זג, ומשום "מכל אשר יעשה מגפן היין". רבא אמר: אינו לוקה אם אכל חרצן או זג אלא אחת, ואינו לוקה על "כל אשר יעשה מגפן היין", משום שאינו לוקה, כלומר, שאין לוקים על איסור לאו שבכללות, שאם לאו אחד כולל דברים מרובים, כגון איסור זה של "וכל אשר יעשה מגפן היין" — אין לוקים עליו.

מתיב [מקשה] רב פפא על אביי ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב מלקות אלא אחת. אמרו לו שני עדים והתרו בו: "אל תשתה" "אל תשתה" והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מההתראות והשתיה שאחריה. אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה — לוקה חמש. ומכאן הקושיה על דברי אביי, אי הכי [שאם כך] כדברי אביי — לילקי [שילקה] שש, חמש אלו, ואחת נוספת על שעבר על מה שנאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין

"(במדבר ו, ד)! והשיב אביי: תנא [שנה] ר' אליעזר ושייר ולא מנה כל מספר חיובי המלקות, ובאמת לוקה שש. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי שייר [ששייר את זה]? שהרי אין לומר שמנה את הכל ושייר רק אחת. ומשיבים: שייר את הלאו הנוסף של "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) שאף עליו הוא לוקה, שהרי עבר על נדר שנדר להימנע מכל האסור לנזיר.

ודוחים: אי [אם] משום האי [זה] — לאו שיורא [לא שיור] הוא זה, שכן כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי [כאשר שנה כאן ר' אליעזר את מספר חיובי המלקות הרי זה רק דברים שאינם מצויים במקום אחר] אלא איסורים המיוחדים לנזיר, אבל "לא יחל דברו" איתיה [ישנו] גם בנדרים בכלל, ולכן לא הזכירו. ונמצא שהיה מן הראוי להזכיר כאן איסור "כל אשר יעשה מגפן היין", וקשה לאביי.

ולענין זה מביאים מה שאמר ליה [לו] רבינא מפרזקיא לרב אשי: והא [והרי] שייר גם את בין הבינים. שהיה יכול להוסיף עוד חיוב, שחייב לא רק על החרצן ועל הזג אלא גם על מה שבאמצע ("מחרצנים עד זג" — שהוא חלק הענב הנמצא בין זה וזה. ראה לעיל נזיר לד, ב)! אלא אמר רב פפא: לא תניא מידי [נשנה בברייתא דבר בענין] חמש מלקויות, אלא נאמר בה רק שלוקה על אלה, בלא פירוט כמה לוקה, ונמצא שאין להקשות מכאן על אביי. ושואלים: והא [והרי]