אלא ודאי יש לפרש כי הכי קאמר [כך אמר], זו היתה כוונתו של הראשון: אי משכחנא דהוי [אם אמצא מישהו שיהיה] נזיר, אגלחיה [אגלח אותו]. ואם כן הכא נמי הכי קאמר ליה [כאן גם כן בקידושין, יש לומר שכך אומר לו] המשלח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש [גם אם אתה מוצא אשה שנתגרשה בינתיים, קדש] אותה לי. ואם כן יהיה אסור לו לשאת את אחותה, וקשה לרבא!

ודוחים: אמרי [אומרים]: יש להבחין בין נזיר שמקבל על עצמו דבר מה לעתיד, לבין שליחות, שבה אנו אומרים: לא משוי איניש [אין אדם עושה] שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא [בדבר שהוא עצמו יכול לעשות עכשיו] בשעה שהוא ממנה אותו, אבל במילתא דלא מצי עביד ליה השתא [בדרב שאינו יכול לעשותו עכשיו] — לא משוי [אינו עושה שליח] ואין זה תלוי בדעתו של המשלח, אלא במהות השליחות, שאינה חלה אלא במה שאפשרי בשעת מינוי השליח. ומשום כך אין קידושי השליח תופסים במי שהיתה נשואה בזמן מינוי השליחות. ולכן, במקרה זה של אחות שהתגרשה, יכול המשלח לשאת את אחותה, וכדברי רבא.

ושואלים: וכי לא יכול למנות שליח באופן זה? תא שמע [בוא ושמע] שלא כדבריך ממה ששנינו: האומר לאפוטרופוס שלו (ממונה על ביתו): "כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה" והפר לה האפוטרופוס, יכול יהו מופרין — תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), אלו דברי ר' יאשיה. כלומר, כיון שחזר וכפל "אישה" למדנו שגזירת הכתוב היא שרק הבעל רשאי להפר נדרי אשתו. ור' יונתן אומר: מצינו (מצאנו) בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואף האפוטרופוס הריהו שליחו של הבעל ויכול להפר נדרי אשתו.

אם כן, אפילו לדעת ר' יאשיה שאין אפוטרופוס יכול להפר טעמא [הטעם, דווקא] משום דאמר רחמנא [שאמרה תורה] בגזירת הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו", הא לאו הכי [הרי לולא כן] אפוטרופוס היה מיפר גם באופן כזה שהבעל מינה אותו להפר נדרים שתידור אשתו להבא. ואילו גבי דידיה [אצל בעל עצמו] תניא [שנויה ברייתא]: בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין" — לא אמר כלום. ואילו בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין", ר' אליעזר אומר: מופר, וחכמים אומרים: אינו מופר.

ומבארים: קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו] לפרש כי [כאשר] אמר ר' יאשיה את דבריו שאפוטרופוס אינו מיפר — אליבא דרבנן [על פי דברי חכמים] הוא דאמרי לא מצי מיפר [שאומרים שבעל אינו יכול להפר] נדרים מראש, ואף לשיטתם אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שאמרה תורה] וגזרה "אישה יקימנו ואישה יפרנו", אפוטרופוס הוה [היה] מיפר נדרים שכאלה. ואם כן נובע מכאן שאדם יכול להתמנות כשליח אף על דבר שכזה שהמשלח לא יכול לעשותו בזמן שמינה אותו לשליח, וקשה לרבא.

ודוחים: ודלמא [ושמא] אמר ר' יאשיה זאת אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, שאמר מצי מיפר [יכול הבעל להפר] מראש ולכן יכול גם למנות שליח באותה שעה! ודוחים: אי הכי [אם כך] למה לי, כלומר, לו, לשוויי [לעשות] שליח? ליפר [שיפר] לה איהו [הוא עצמו] מעכשיו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] דלמא משתלינא [שמא אשכח], או רתחנא [אכעס], או מיטרידנא [אהיה טרוד] ולא אפר בשעה שאצא ממש לדרך, ולכן הוא ממנה שליח לעשות זאת. ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

א משנה מי שאמר "הרי עלי לגלח חצי נזיר", כלומר, אני מקבל על עצמי חובה לשלם עבור חצי קרבנותיו של נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני עלי לגלח חצי נזיר" — זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, אלו דברי ר' מאיר, שלדבריו אין נזיר למחצה. וחכמים אומרים: יכולים הם לעשות כנדרם, שיביאו שניהם קרבנותיו של נזיר אחד, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

ב גמרא בהגדרת המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים אמר רבא: הכל מודים, כל היכא [היכן, מקום] שאמר בנדרו "חצי קרבנות נזיר עלי" — חצי קרבן מייתי [מביא], שהרי נדב רק סכום מסויים. וכמו כן הכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" — כוליה קרבן בעי איתויי [כל הקרבן צריך להביא]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא [שהרי] לא אשכחן [מצאנו] נזירות לפלגא [למחצה], ומי שאמר "הריני חצי נזיר" — הריהו נוהג נזירות שלימה.

וכי פליגי [וכאשר נחלקו], דווקא כאשר אמר זאת בלישנא דמתניתין פליגי [בלשון של משנתנו נחלקו]; ר' מאיר סבר: כיון שאמר "הרי עלי" — איחייב אכוליה [התחייב על כל] קרבן נזירות, וכי קאמר [וכאשר הוא אומר] לאחר מכן חצי נזירות — לאו כל כמיניה [לא הכל בכוחו], אין ביכולתו לעקור דבר שהתחייב בו. ורבנן סברי [סבורים]: נדר ופתח עמו הוא, כלומר, התיר לעצמו את נדר הנזירות במה שאומר שאין כוונתו מתחילה אלא להביא מחצית קרבנות נזירות.

ג משנה אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בן — הרי זה נזיר. ואם נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר, שהרי לא נולד לו בן. אבל אם אמר "כשיהיה לי ולד" — אפילו נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — הרי זה נזיר.