"צא וקדש לי אשה" סתם, שלא פירש לו איזו אשה יקדש עבורו — מאותה שעה אסור המשלח בכל הנשים שבעולם עד שידע איזו אשה קידש השליח. כי חזקה ששליח עושה שליחותו וקידש לו אשה, וכיון שלא פריש ליה [פירש לו] את מי קידש, הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה [הרי אינו יודע איזו אשה קידש לו] ואם רוצה הוא לקדש עתה אשה אחרת — יש לחשוש שמא היא קרובתה — בתה או אחותה או אמה — של זו שקידש לו השליח, ואסורה לו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: שנינו, טמא (זב, זבה, יולדת ומצורע) הבא להיטהר והפריש קן סתומה, שני תורים ("קן") או שני בני יונה לקרבן, שאחד מהם צריך להיות עולה ואחד חטאת, וסתם ולא פירש עדיין איזה לעולה ואיזה לחטאת. במקרה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם וברח לו, או שפרחה לבין חטאות המתות, שנתערב בין גוזלים אחרים של קרבנות חטאת שנפסלו, שמשום כך צריכים להמיתם, או שמת אחד מהן מן הגוזלים שבקן הסתומה, בכל אחד מן המקרים הללו, מה יעשה — יקח (יקנה) ויביא בעל הקרבן בן זוג לשני שנשאר, ואחר כך יחליט איזה מהם יהיה חטאת ואיזה עולה.

ואילו אם קרה מקרה כזה בקן מפורשת, שכבר פירש בעל הקרבן איזה מהם עולה ואיזה חטאת, ואחר כך ברח או מת אחד מהם ואינו יודע איזה ברח — אין לו תקנה עוד, שהרי אינו יודע מה עליו להקריב כבן זוג — עולה או חטאת.

ומכל מקום ואילו שאר קינין בעלמא [סתם], של שאר האנשים הם מיתקנן [מתוקנים] ואין בהם חשש. ואם כדבריך, ר' יוחנן, שצריך לחשוש לכל אשה שמא היא קרובת זו שקידש השליח, ואמאי [ומדוע] יהיה הדין כך בשאר הקינים? לימא [נאמר] גם כן שכל חדא וחדא [אחד ואחד] מן הגוזלות בכל קן בעולם דלמא האי ניהו [שמא זה הוא] הגוזל שהיה כבר מוקדש לשם עולה או לשם חטאת, וברח, וכיצד מתכפר בו אותו אדם!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: קאמינא אנא [אומר אני] את שיטתי זו וחושש לאיסור, דווקא לגבי אשה דלא ניידא [שאינה ניידת] והיא קבועה במקומה, בביתה, וכלל הוא בידינו: שאף על פי שבדרך כלל מניחים אנו שכל דבר המגיע אלינו הריהו מן הרוב, מכל מקום אם הדבר האסור קבוע במקומו, אפילו כאשר הוא מיעוט קטן — דינו כמחצה על מחצה, ואין הולכים אחר הרוב. ומשום כך יש לאסור כל הנשים בעולם. ואמרת [ואומר] לי את [אתה] בקושייתך זו איסורא דנייד [איסור שנע] ממקומו ואינו קבוע? שהרי הגוזל נודד ממקום למקום, ובמקרה כזה הולכים אחר הרוב, ואין חוששים למיעוט.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי נייד [כאן גם כן באשה הרי זה איסור נודד], כי אימור בשוקא אשכח וקדיש [אמור שבשוק מצא השליח את האשה וקידש] אותה למשלח, מכל מקום התם [שם] בסופו של דבר הדרא לניחותא [חוזרת למנוחתה, לביתה] ונמצאת שוב במקום קבוע, ולכן יש לדון בה כבאיסור קבוע, ואילו גבי [אצל] קן, מי הדרא [האם חוזר] הגוזל לנוח במקום קבוע מסויים? ולכן הולכים בו אחרי הרוב.

אמר רבא: ומודה ר' יוחנן שהמשלח מותר באשה שאין לה לא בת, ולא בת בת, ולא בת בן, ולא אם, ולא אם אם, ולא אחות, שהיו פנויות באותה שעה, שהרי אין לחשוש באשה זו שמא קידש השליח אחת מקרובותיה האוסרות אותה. ואף על פי שהיתה לה, לאותה אשה שהוא רוצה לקדש, אחות (או בת, וכדומה) נשואה בשעה שמינה את השליח ונתגרשה לאחר מכאן, מודה ר' יוחנן דההיא [שאותה] אשה שהוא רוצה עכשיו לקדש שריא [מותרת].

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דבההיא שעתא דקאמר ליה, הוה נסיבן לגברי [שבאותה שעה שאמר לו לשליח לקדש אשה, היו נשואות קרובותיה לגברים] ואנו אומרים: כי משוי [כאשר אדם עושה] שליח, הרי זה דווקא במילתא דקיימא קמיה [בדבר העומד לפניו], כלומר, שדעתו למנותו שליח רק על מה שהוא אפשרי, מצוי, באותה שעה. אבל במילתא דלא קיימא קמיה [בדבר שאינו עומד לפניו] — לא משוי [עושה] אדם שליח, ולפיכך, הואיל ולא נתמנה לכך, אף אם קידש השליח אחת מקרובותיה של אותה אשה — אין הקידושין חלים, וממילא מותר המשלח באשה זו.

על סברה אחרונה זו מקשים ממשנתנו, תנן [שנינו]: האומר "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני נזיר ועלי לגלח נזיר", אם היו פקחין — מגלחין זה את זה, ואם לאו [לא] — מגלחין נזירים אחרים. ולפי הסברה שאמרנו שאין אדם חושב אלא על מה שמצוי ואפשרי לו באותה שעה יש להקשות: בשלמא בתראה איכא קדמאה קמיה [נניח הנודר האחרון, הרי יש את הראשון לפניו] שנדר בנזיר, ואפשר לומר שהיה בדעתו להתנדב עבורו לשלם את קרבנותיו. אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה [הראשון, האם האחרון ישנו לפניו]? שהרי בשעה שנדר הראשון בנזיר לא היה האחרון עוד נזיר, ולפי שיטה זו לא נתכוון להתנדב עבורו, וכיצד יכול הוא להקריב עבורו את קרבנותיו?