מתניתין בזבינא מיצעא [משנתנו עוסקת במכר ממוצע] שאינו גרוע ובלתי נמכר, וגם לא במכר חריף שהכל להוטים אחריו, אלא במכר רגיל שכאשר נמכר במחיר הקצוב אין לומר שהמוכר או הקונה נהנה יותר, ומשום כך המודר הנאה צריך לפחות מן המחיר כאשר הוא מוכר, ולהוסיף עליו כאשר הוא קונה. ודבריו של שמואל הם בזבינא חריפא [במכר חריף] שאז הקניה במחיר השווה נחשבת כהנאת הלוקח.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל שלקיחת דבר, כאשר מתנה הקונה שיוכל להחזירו נחשבת כהשאלה. ששנינו: הלוקח (הקונה) כלים מן התגר (הסוחר) על מנת לשגרן (לשלוח אותם) לבית חמיו (אבי אשתו) כמתנה, ואמר לו לתגר: אם מקבלין אותן ממני — אני נותן לך דמיהם, ואם לאו שלא ירצו במתנה זו — אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, כלומר, אשלם משהו עבור ההנאה שהיתה לי במה שהראיתי לבית חותני שאני רוצה לכבדם, אם נאנסו בהליכה, שקרה אונס לכלים ונשברו בזמן שהוליך אותם לבית חותנו — חייב הלוקח, מפני שהוא כשואל.

אבל אם נאנסו בדרך חזרה שלא רצו את הכלים הללו בבית חותנו, והחזירם למוכר — פטור, מפני שהוא כנושא שכר. שכיון שהחליט שלא לקנותם, ושוב אינו נהנה מהם — אינו נחשב עוד כשואל אלא כשומר שכר על הכלים הללו, ושומר שכר פטור מן האונסין.

מסופר: ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני [סרסור, מתווך אחד שלקח חמור למכור אותו] ולא איזבן [נמכר]. בהדי דהדר [בזמן שחזר] בדרכו להחזיר את החמור לבעליו איתניס חמרא [קרה אונס לחמור], חייביה [חייב אותו] רב נחמן לשלומי [לשלם]. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מברייתא זו: נאנסו בהליכה — חייב, בחזרה — פטור. והרי כאן אירע האונס בזמן החזרה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: חזרה דספסירא [של הסרסור] — הולכה היא, ואינו נחשב מוחזר עד שיתננו ממש לבעליו. ומדוע — דאילו משכח לזבוני [שאם היה מוצא אפשרות למכור] את החמור אפילו אבבא דביתיה [על פתח ביתו] של בעל החמור מי [האם] לא מזבין ליה [היה מוכר אותו]? ואם כן מבחינתו אין משמעות לדרך חזרה. מה שאין כן במי שהוליך מתנה לאדם מסויים ולא קיבלו, מאז בטלה המכירה ומוטלת עליו רק שמירת החפץ עד שיחזור לבעליו.

א משנה הנודר "קונם שאני נהנה לערלים" — מותר בערלי ישראל שאינם נקראים "ערלים", ואסור במולי אומות העולם (גויים נימולים).

ולהיפך, אם אמר "שאני נהנה למולים" — אסור אפילו בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם. שאין הערלה קרויה אלא לשם אומות העולם, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט, כה). ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז, לו). ואומר "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים" (שמואל ב א, כ). משמע שסתם גויים נקראים ערלים, ואין מבחינים אם יש ביניהם גם נימולים.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר: "כי כל הגוים ערלים" (ירמיה ט, כה), משמע שיש בערלות צד גנאי. ר' ישמעאל אומר: גדולה היא המילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ששלוש עשרה פעמים כתובה המלה "ברית" בפרשת המילה (בראשית פרק יז).

ר' יוסי אומר: גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה. שאם חל יום השמיני ללידת הבן בשבת — נימול בשבת, אף שבכך דוחים את השבת בעשיית מלאכה.

ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, וראיה לדבר — שלא נתלה (נתעכב העונש) לו למשה הצדיק עליה אפילו מלא שעה, אלא מיד כשהיה יכול למול ולא מל נענש על כך (ראה שמות ד, כד-כו).

ר' נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. שאם היה נגע צרעת בעורלתו של התינוק, אף שאסור לחתוך את הנגע, בזמן שיש מצות מילה — מותר. רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), שאז ניתנה לו מצוה זו.

דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה), והברית שקיימת ביום ובלילה הרי היא ברית המילה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד, כד).

אמר רבי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אם אמול את הילד עכשיו ואצא לדרך — סכנה היא לילד, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" וגו' (בראשית לד, כה), משמע שכאב המילה נמשך כמה ימים, ועלול הילד להסתכן. ואם אמול מיד ואשהא שלשה ימים ורק אחר כך אצא לדרך — הלא הקדוש ברוך הוא אמר לי "לך שב מצרים" (שמות ד, יט) מיד. ומפני טעם זה לא מל, ואם כן לא היתה בכך התרשלות. אלא לפי זה מפני מה נענש משה —