א משנה הנודר משובתי שבת — אסור בישראל ואסור גם בכותים (שומרונים), שגם הם שומרים את השבת. הנודר מאוכלי שום בלילי שבת — אסור בישראל ואסור בכותים, שאף הם אוכלים שום בלילי שבת. ואולם אם נדר מעולי ירושלים — אסור בישראל ומותר בכותים, שהרי הם אינם עולים לירושלים אלא להר גריזים.

ב גמרא על דברי המשנה "הנודר משובתי שבת" שואלים: מאי [מה] פירוש "שובתי שבת"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא ממקיימי שבת, אלה שבפועל שומרים את השבת, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא שנינו שאסור בכותים? אפילו שאר גוים נמי [גם כן] יש ביניהם שומרי שבת. אלא ודאי יש לומר שכוונתו שנודר ממי שמצווים על שמירת השבת, ולדעתו הכותים נחשבים כגרים גמורים, ומצווים על שמירת השבת.

אולם, אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: "מעולי ירושלים" — אסור בישראל ומותר בכותים, אמאי [מדוע]? והא [והרי] מצווים נינהו [הם] לעלות לירושלים, כשאר הגרים!

אמר אביי: מצווה ועושה קתני [שנה]. שהתנא סבור שכוונתו למי שמצווה מצוה מסויימת וגם עושה אותה. ולפי זה מובנת המשנה, בתרתי בבי קמייתא [בשתי הפיסקות הראשונות] בשביתת שבת ובאכילת שום, ישראל וכותים בכלל, מפני שהם מצווין ועושין, ואילו גוים ההוא דעבדי [אלה שעושים] דברים אלה — הרי עושין ואינם מצווין על כך, ולכן מותר בהם, שאינם בכלל נדרו. ואילו בעולי ירושלים — ישראל מצווין ועושין, ואילו כותים מצווין ואינם עושין, ולכן מותר בהם.

ג משנה אמר "קונם שאיני נהנה לבני נח" — מותר בישראל ואסור באומות העולם.

ד גמרא ושואלים: וישראל מי נפיק [האם יוצאים] מכלל בני נח? הלא גם הם בכלל בני נח! ומשיבים: כיון דאיקדש [שהוקדש] אברהם והתייחד, שייחשב למהות מיוחדת, איתקרו על שמיה [נקראו על שמו] כל צאצאיו, ושוב אינם נקראים סתם "בני נח".

ה משנה האומר "קונם שאיני נהנה לזרע אברהם" — אסור בישראל ומותר באומות העולם.

ו גמרא על מה שאמרו במשנה "ומותר באומות העולם" שואלים: והאיכא [והרי יש] ישמעאל ובניו, שגם הם בכלל "זרע אברהם"! ומשיבים: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) כתיב [נאמר], ומכאן שבני ישמעאל אינם נקראים "זרע אברהם". ושואלים: והאיכא [והרי יש] עשו ובניו, שגם הם בכלל "זרע אברהם", שהרי הם מבני יצחק! ומשיבים: "ביצחק יקרא לך זרע "כוונתו ולא כל זרעו של יצחק אלא רק חלק מהם, שרק בני יעקב הם הנקראים "זרע אברהם" בשלימות.

ז משנה הנודר "שאיני נהנה מישראל" — לוקח (קונה) ביותר מהמחיר המקובל ומוכר בפחות, ונמצא שאינו נהנה מישראל. ואם נדר "שישראל נהנין לי", כלומר, שאינם נהנים ממני — לוקח בפחות מן המחיר ומוכר להם ביותר מן המחיר הרגיל, ונמצא שאין ישראל נהנים ממנו, ואולם אין שומעין לו, למעשה לא יסכימו בני אדם לנהוג בו כך, שיהיו הם מפסידים בכל משא ומתן עימו. אם נדר "שאיני נהנה להן והן לי" במקרה זה — יהנה לאומות העולם ולא יהנה מישראל, ואף לא יהנו ישראל ממנו.

ח גמרא אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן כדי לבקרו (לבדוק אותו) ונאנס בידו, שנשבר הכלי באונס בתוך כדי כך — חייב בתשלום. שכיון שהלוקח יכול בכל עת לגמור את הקנין, נמצא שבמשך זמן הבדיקה הריהו כשואל, שכל ההנאה היא שלו. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שכל קניה הנאת לוקח היא, שיש הנאה לקונה בעצם קנין של דבר יותר מאשר למוכר. וכיון שהלוקח הוא שנהנה — חייב באונסים.

ומעירים: תנן [שנינו במשנתנו]: "שאיני נהנה מישראל" — מוכר בפחות. ונדייק מכאן: אבל שוה בשוה בדיוק במחיר הקצוב — לא. ואולם אי [אם] הנאת לוקח היא בעצם העיסקה שביניהם, שהלוקח נהנה מכך יותר מאשר המוכר — אפילו היה מוכרו שוה בשוה מותר הדבר, שהרי הנאת הלוקח היא ולא המוכר! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת בזבינא דרמי על אפיה [במכר שמוטל על פניו], כלומר, בסחורה שאין עליה קופצים והמוכר אינו יכול להיפטר ממנה, ובמקרה זה גם אם מכר שווה בשווה הרי זו הנאת המוכר.

על כך מקשים: אם כן אימא רישא [אמור את ראשה] של אותה הלכה: לוקח ביותר. ואם מדובר במשנה במקרה שהמוכר שמח למכור מדוע יקח דווקא ביותר? והרי יכול לקחת גם בשווה! ועוד, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אם נדר "שישראל נהנין לי" — [לוקח בפחות] ומוכר ביותר. ואי בזבינא דרמי על אפיה [ואם מדובר במכר שמוטל על פניו] ואין עליו קופצים כלל — אפילו מוכר שוה בשוה יש בכך יותר הנאה לו מאשר לקונה!

ומשיבים: סיפא [הסוף] מדבר על מקרה הפוך: בזבינא חריפא [במכר חריף] שנמכר יפה ורבים הקופצים עליו, ואם אינו מוסיף אז על המחיר נמצא שהקונה נהנה מכך. ושואלים: אי הכי [אם כך] אם במקרה זה מדובר מדוע לוקח בפחות? אפילו שוה בשוה יקנה! שהרי המכר נמכר היטב, ואין כאן הנאה למוכר אפילו במחירו הקצוב. אלא צריך לומר כי