חזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול, כלומר, ששני הצדדים היו מבוגרים, וכיוצא בזה חזקה היא שאין הצדדים מביאים עדים לחתום אלא אם כן היו העדים מבוגרים. ולכן סבור ר' מאיר שאין לסמוך על דבריהם שאומרים שקטנים היו. אלא אם טוענים שהיו אנוסין לחתום, מאי טעמא [מה טעם] סבור ר' מאיר שאין סומכים עליהם?

אמר רב חסדא, קסבר [סבור] ר' מאיר: עדים שאמרו להם "חתמו שקר ואל תהרגו" — יהרגו ואל יחתמו שקר. ולכן, אפילו כשטוענים "אנוסים היינו מחמת נפשות" — הרי הם מרשיעים את עצמם שחתמו שקר, ואין להאמין להם.

אמר ליה [לו] רבא: אי אפשר לומר כך, השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי [עכשיו, הרי אילו היו באים העדים לפנינו, לפני חכמים להתייעץ] איך לנהוג בכגון זה, הלא ודאי אמרינן להו [היינו אומרים להם]: זילו חתומו ולא תתקטלון [לכו חתמו על השטר ואל תיהרגו], שהרי אמר מר [החכם]: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ודוחה הצלת נפשות אלא שלוש עבירות בלבד: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים בלבד. וחתימת שקר איננה חמורה כל כך, ויעבור ואל יהרג. השתא [עכשיו] שחתמו כבר, אמרינן להו [אומרים אנו להם]: אמאי חתמיתו [מדוע חתמתם], הלא כדין עשו, וכשרים הם ומדוע לא נאמין להם?

אלא יש לומר כך: טעמא [הטעם] של ר' מאיר כפי שאמר רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: אם הלווה מודה בשטר שכתבו — אין המלוה צריך עוד לקיימו בבית דין, שכיון שמודה הלווה בעצמו שכתב את השטר — אינו יכול אחר כך לטעון שהשטר הזה מזוייף או פרוע. ואף לענייננו, כיון שאמרו שחתמו על השטר — הרי השטר הוא לגבינו שטר מהימן, ואין כוח בידיהם לפוסלו (תוס').

א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו. אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו — אין צריך לקיימו. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: גנובא גנובי [לגנוב דברים] למה לך שאתה מסתיר את טעמי דבריך, כגנב זה שבא בסתר. אי סבירא לך [אם סבור אתה] כדעת ר' מאיר — אימא [אמור] במפורש הלכה כר' מאיר, ואל תנסח את הדברים באופן שהקשר עם מחלוקת התנאים בנושא זה אינו ניכר.

אמר ליה [לו] רב הונא: ומר, היכי סבירא ליה [ואדוני, איך הוא סבור], מה עושים במקרה שבו מודה הלווה בשטר שכתבו? אמר ליה [לו]: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו [כאשר באים מלווים כאלה לפנינו לדין, אומרים אנו להם]: "זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא [לכו קיימו את שטריכם ורדו, בואו לדין]", שאם יבואו לסמוך רק על הודאת הלווה, יוכל הלווה לטעון שכבר פרע את השטר, מה שלא יוכל לעשות אם יהא השטר מקוים כדין על ידי החותמים.

ב אמר רב יהודה אמר רב, האומר על שטר: "שטר אמנה הוא זה", שטוען שאמנם נכתב השטר כדין, אבל לא היתה כאן הלוואה, אלא שהוא, החתום כלווה, האמין למלוה ומסר לו את השטר, כדי ללוות ממנו בעתיד, או כבטחון, ולא לפורעו — אינו נאמן.

ושואלים: דקאמר מאן [שאומר מי], מיהו זה האומר שהיה זה שטר אמנה? אילימא דקאמר [אם תאמר שאומר] הלוה שהשטר הוא שטר אמנה — פשיטא, כל כמיניה [פשוט, וכי הכל ביכולתו]? וכי יכול הלווה לבוא ולטעון שהשטר אינו שטר אמיתי?! ואלא תאמר דקאמר [שאומר] זאת המלוה — תבוא עליו ברכה, שהוא מודה שהשטר הזה לא נועד לפרעון. אלא תאמר דקאמרי [שאומרים] העדים שהיה זה שטר אמנה. ונברר: אי [אם] מדובר פה במקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר — פשיטא דלא מהימני [פשוט, מובן מאליו שאינם נאמנים], שהרי השטר הוא כשטר מקויים. ואי [ואם] במקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא העדים עצמם מקיימים את חתימת ידם שעל השטר, אבל אומרים שהוא שטר אמנה — אמאי לא מהימני [מדוע אינם נאמנים]? הרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר!

(סימן לשמות המתרצים שאלה זו באש רבא, אביי, רב אשי) אמר רבא: לעולם דקאמר [שאומר] זאת הלוה, וצריכים לפרש זאת על פי דברי רב הונא. שאמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו — אין צריך לקיימו. וכאן אמנם מודה הלווה שכתב את השטר והחתים עדים, אבל טוען שהיה זה שטר אמנה. והחידוש בדברי רב יהודה הוא שמכיון שהודה בשטר, אף שמנסה אחר כך לבטל את תוקפו — אינו נאמן.

אביי אמר: לעולם נפרש שאמר זאת המלוה, וכגון במקרה שחב לאחרים. כלומר, המלוה חייב כסף לאחרים ואין בידו מספיק כדי לפרוע את חובותיו אלא על ידי גביית שטר זה, ונמצא שעל ידי הודאתו, שמבטלת את תוקפו של השטר, נמצאים הנושים שלו מפסידים בכך. וכדברי ר' נתן,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין לאדם שהיה נושה (תובע) בחבירו מנה שחייב לו, וחבירו בחבירו האחר — מנין שמוציאין מזה מן הלווה האחרון ונותנין לזה, למלוה הראשון, ואין צורך לעבור את שלב הביניים של האיש שבאמצע — תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), ולא נאמר "ונתן לאשר הלווהו", שמכאן למדים שאין חובה לשלם דווקא למלווה הישיר, אלא משלם למי שחייבים לו, גם אם הוא עצמו לא הלווה לו את הכסף במישרין, ועכשיו שהמלוה האמצעי הודה שהשטר איננו שטר, נמצא מפסיד לנושים שלו את כספם.

רב אשי אמר: לעולם מדובר באופן דקאמרי [שאומרים] כן העדים. ומדובר כאן במקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ודקאמרת אמאי לא מהימני [ומה שאמרת מדוע אינם נאמנים] — הרי זה כדברי רב כהנא. שאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר: "ואל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד), משום שיש בכך שקר, ועלול להביא לידי עוול כשיבואו לגבות בשטר זה.