ומשום טעם זה בכולה בעי דלודי ליה [בכל רצה להודות לו] והאי [וזה] שלא אודי ליה [הודה לו] בכל — כי היכי דלישתמיט ליה [כדי להשתמט ממנו] לפי שעה, וסבר [וחושב]: עד דהוה [שיהיו] לי זוזי [מעות] ופרענא ליה [ואפרע לו]. ומפני שקיים שיקול זה לגבי המודה במקצת, רחמנא אמר [אמרה תורה]: רמי [הטל] שבועה עליה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה [כדי שיודה לו בכל], שיש מקום להניח שהטענה של התובע אמיתית היא.

ולענייננו, ר' אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא [אינו שונה] בו במלוה עצמו ולא שנא [ואינו שונה] בבנו, אינו מעיז פנים כנגדם לכפור בכל, והלכך [ומשום כך] לאו [לא] משיב אבידה הוי [הוא] אינו נחשב למשיב אבידה, אלא כמודה במקצת הטענה, ולכן צריך להישבע. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בו עצמו הוא שאינו מעיז פנים, אבל בבנו שלא הוא הלווהו — מעיז פנים. ואם היה רוצה לכפור — היה כופר בכול. ומכיון שלא העיז, והודה שחייב מקצת — אם כן משיב אבידה הוי [היא], ונאמן.

א משנה העדים שאמרו בעדותם על חתימות ידיהם שהיו בשטר: "כתב ידינו הוא זה, ואכן חתמנו עליו — אבל אנוסים היינו לחתום ", או "קטנים היינו בשעת מעשה ", או "פסולי עדות היינו", וכגון שאומרים שהיו קרובי משפחה לאחד הצדדים, או שהיו משחקים בקוביא שפסולים לעדות מדברי סופרים — הרי אלו נאמנים. כי מאחר שעל פי עדותם אנו מקיימים את החתימה — יש גם לפסול על פיהם את תוקפה. ואולם אם יש עדים אחרים המעידים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם של החתומים בשטר יוצא ממקום אחר, שהיתה חתימה ודאית של עדים אלה על שטר אחר, ויכולים להשוות את כתב ידם ולהוכיח שחתימת ידם היא — אינן נאמנין לפסול את תוקף חתימתם, שאינם יכולים לבטל בדבריהם בלבד את עדותם שהעידו בשטר.

ב גמרא על מה שאמרו במשנה שאם היה כתב ידם מקויים ממקום אחר אין נאמנים לפסול עדותם, אמר רמי בר חמא: לא שנו כן אלא כשאמרו "אנוסים היינו מחמת ממון". כלומר, שאיימו עליהם שיקחו מהם ממון, ולכן חתמו בשקר. וכיון שהם מעידים בכך על עצמם שעברו עבירה בגלל ממון, הריהם אומרים על עצמם שרשעים היו. וכלל בידינו שאין אדם נאמן על עצמו להשים עצמו רשע. אבל אם אמרו "אנוסים היינו מחמת נפשות", שאיימו עליהם להרגם אם לא יחתמו — הרי אלו נאמנין, משום שבזה אינם מרשיעים את עצמם, שמפני אונס נפשות מותר היה להם לעשות זאת.

אמר ליה [לו] רבא: כל כמיניה [וכי זה בכוחו] להכחיש את עדותו הראשונה?! הרי כלל הוא: כיון שהגיד העד דבר עדות בבית־דין — שוב אינו חוזר ומגיד, ואין העד יכול להכחיש את עדותו הקודמת כשחתם על השטר. וכי תימא הני מילי [ואם תאמר שדברים אלה] שאין העד יכול לחזור בו מעדותו הם דווקא בעדות על פה. אבל עדות בשטר — לא, שמה שחתמו בשטר איננו נחשב כהגדה בבית דין ויוכלו לחזור בהם, והא [והרי] אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר — נעשה כמי שהעידו בעל פה ונחקרה עדותן בבית דין, ואם כן חתימה זו דינה כהגדת עדות, שאין יכולים לחזור ממנה!

אלא, כי אתמר [כאשר נאמר] בשם רמי בר חמא — ארישא אתמר [על ראשה של המשנה נאמר], ששנינו שם שכשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין, ועל כך אמר רמי בר חמא: לא שנו שהם נאמנים לפסול עדותם אלא כשאמרו: "אנוסין היינו מחמת נפשות", אבל אמרו: "אנוסין היינו מחמת ממון" — אין נאמנין. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אין אדם משים עצמו רשע. וכיון שטוענים שהעידו שקר מפני ממון — אינם נאמנים, משום שבכך מרשיעים הם את עצמם.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: עדים שאמרו שחתימת ידם על שטר אין בה תוקף מפני סיבה כלשהי — אין נאמנים לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: נאמנים. ושואלים: בשלמא לרבנן [נניח לדעת חכמים] כי טעמייהו [לפי טעמם] שכבר אמרנו — שהפה שאסר ואמר שהוא כתב ידו הוא גם הפה שהתיר. אלא לר' מאיר מאי טעמא [מה הטעם] שאין נאמנים לפסול את השטר? בשלמא [נניח] במקרה שטוענים שהיו פסולי עדות, אפשר לומר שאין הדבר מסתבר, כי המלוה גופיה [עצמו] מעיקרא מידק דייק ומחתם [מתחילה מדייק היטב בכשרות העדים ואחר מחתים אותם] ואין זה מסתבר שלקח פסולי עדות. וכן כשטוענים העדים שהיו קטנים נמי [גם כן] אינו מסתבר, וכדברי ר' שמעון בן לקיש. שאמר ריש לקיש: