אין חוששין למיעוטא [למיעוט], שהרי מתוך כלל העוברים רק מיעוט הנולדים הם זכרים, שכן יש בערך מחצית זכרים ומחצית נקיבות, ועוד חלק הם נפלים, נמצא שהילדים הזכרים הם רק מיעוט. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם קסבר [סבור] כי חוששין למיעוטא [למיעוט], אלא דעבדינן ליה תקנתא [שעושים אנו לו תקנה] לוולד הזה כדברי רב נחמן אמר שמואל.

שאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם חלק יפה. ולאחר שהגדילו היתומים — יכולין למחות ולדרוש לחלוק מחדש. ורב נחמן דידיה [משלו, לא בשם שמואל] אומר: אם הגדילו — אין יכולין למחות, שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ואף כאן, אפשר לזכות לעובר חלק מסויים מן הנכסים של אביו המת, ושאר העבדים ייחלקו לבנים הקיימים ויוכלו לאכול בתרומה. מה שאין כן כאשר כולם בנות, שמא יוולד זכר, ונמצא שהכל שייך לו.

כיון שתלינו את דברי ר' שמעון בסברתו של רב נחמן שואלים: לימא [האם לומר] שמה שאמר רב נחמן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שר' שמעון סבור כמוהו, וחכמים חולקים על כך? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [הכל, כל הדיעות, יש להם, מקבלים את דבריו] של רב נחמן לחלק את הנכסים חלוקה גמורה, שלא מדעת הקטנים ולהוציא את העבדים מחלקו של העובר. והכא [וכאן] רק בשאלה של חוששין למיעוטא קמיפלגי [חלוקים הם], כשלא חילקו את הנכסים.

ועוד בביאורה של אותה ברייתא, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: הבת מאכילה, הבן אינו מאכיל. ושואלים מאי שנא [במה שונה] הבן שהוא לא מאכיל — משום חלקו של עובר, שמא יהא העובר זכר ויש לו חלק בנכסים, אם כן בת נמי [גם כן] לא תאכיל, מפני חלקו של עובר. ומדוע חילק בין דיניהם?

אמר אביי: הכא [כאן] בשיש נכסים מועטים בירושה עסקינן [עוסקים אנו], המספיקים רק לפרנס את הבנות עד שתגדלנה, ובמקרה כזה תיקנו חכמים שהבנות מקבלות את פרנסתן, והבנים אינם מקבלים דבר בירושה. וכגון דאיכא [שיש] כבר בן בהדי [יחד עם] הבת ואז

מה נפשך [מה רצונך, בכל מקרה]: אי האי דמעברא [אם זה, שמעוברת בו] בן הוא — לא עדיף הוא מהאי דקאי [מזה שכבר עומד], שהרי כמו שהבן הקיים אינו זוכה בנכסים המועטים — כך הבן שיוולד לא יהיה לו חלק בנכסים. אי [ואם] בת היא, אמאי אכלה [על מה, בכוח מה, היא אוכלת] — בתקנתא דרבנן [בכוח תקנת חכמים] שתיקנו שהבנות יש להן זכות קדימה על פני הבנים בנכסים, אולם כמה [כל עוד] שלא נפק [יצא] הוולד לאויר העולם לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] שתירש. לכן הבת הקיימת יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, שרק היא יורשת אותם.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בנכסים מועטים, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום. אולם במקרה שהעמדנו אדרבה [להיפך], נכסים מועטים — של הבנות נינהו [הם]! ומשיבים: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא הגענו] למקרה אחר, שאנחנו עוסקים בו בנכסים מרובין.

ושואלים לגופו של דבר: ונכסים מועטים האם של הבנות נינהו [הם] כקנין גמור? והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: בנים יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטים, אף שהנכסים הללו היו צריכים לשמש לפרנסת הבנות — מה שמכרו מכרו, שהרי מן התורה יורשים הם, ואין מוציאים מן הקונים מהם בשל תקנת חכמים. ואם כן מפני מה אומרים שבנכסים מועטים אין מתחשבים כלל בבנים?

ואלא, מאי [מה פירוש] "בת" דקתני [ששנה] "הבת מאכילה והבן אינו מאכיל" — כוונתו אם. כלומר, "בת" במובן נקיבה, ומדובר בשני מקרים: שאמו של הילד מאכילה את עבדי מלוג שלה שאין ליורשים חלק בהם, והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר. ושואלים: אי הכי, היינו [אם כך הרי זו] שיטת ר' יוסי האמורה קודם, ומה הוסיף ושינה ר' ישמעאל בנו? ואומרים: אכן אם כל הברייתא כולה ר' ישמעאל בר' יוסי קתני לה [שנה אותה] ואין מחלוקת בדבר, אלא שבא להסביר מי הוא התנא ששנה ברייתא זו.

א משנה העובר שהיתה אשת ישראל מעוברת בו, והיבם שהיא "שומרת", ממתינה, לו, והאירוסין, והחרש שקידש אשה, ובן תשע שנים ויום אחד שבא עליה — אם היה אחד מכל אלה ישראל, הרי אלו פוסלין מתרומה את מי שהיתה בת כהן. ואף אחד מהם לא מאכילין בתרומה אם היא ישראלית והם כהנים משום שאף לאחד מהם אין כוח שלם לקנות אותה.

ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, שבא על אשה, או ספק הביא שתי שערות ובוגר הוא, וספק שלא הביא, ואירס אשה, וכן

נפל הבית עליו ועל בת אחיו שהיתה גם אשתו, ואין ידוע אי זה מת ראשון — מחמירים מספק וצרתה חולצת ולא מתייבמת. שאם היתה צרה לאותה אשה שהיא בתו של היבם, הרי הצרה רק חולצת אבל לא מתייבמת, שמא היא מתה אחריו וצרתה היא צרת ערוה, ואסורה באיסור אשת אח.

ב גמרא שנינו במשנה כי העובר פוסל ואינו מאכיל. ומסבירים: אי [אם] בת כהן הנשואה לישראל היא, ומת בעלה, והיא נשארה מעוברת — פסיל לה [פוסל אותה] מלשוב ולאכול בתרומה של בית אביה, משום שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג), שמה שנאמר "כנעוריה" בא למעט: פרט למעוברת, שכבר השתנתה ממה שהיתה בנעוריה. אי [ואם] בת ישראל הנשואה לכהן היא ומת בעלה — לא מאכיל לה העובר, כי ילוד (ילד שנולד) — מאכיל, שאינו ילוד — אינו מאכיל.

וכן היבם פוסל ואינו מאכיל הוא בשני הצדדים. אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל היא, ומת בעלה וממתינה ליבם ישראל שיחלוץ או ייבם אותה — פסיל לה [פוסל אותה], שנאמר: "ושבה אל בית אביה" (שם) — פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה עדיין לשוב, משום שממתינה ליבם. אי [אם] בת ישראל שנישאה לכהן היא ומת בעלה והיבם כהן הוא — לא מאכיל לה, משום ש"קנין כספו הוא יאכל בו" (שם יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזו] הרי קנין של אחיו הוא, שהיבם איננו קונה אותה אלא מכוח אחיו.

והאירוסין המוזכרים במשנה שאף הם פוסלים ולא מאכילים; אי [אם] בת כהן שנתארסה לישראל היא — פסיל לה [פוסל אותה] הארוס