ושחרור של עבד — מפקיעין מידי שעבוד, שאם שיעבד חפץ מסויים לאדם אחר בחובו, ואחר כך הקדיש בעל החפץ את החפץ הזה, או שהיה הדבר המשועבד חמץ והגיע חג הפסח, או ששיחרר את העבד ששועבד לגביית החוב — הופקע השיעבוד, והמלווה יגבה את חובו ממקום אחר. ואף כאן, פריסת הגלימה על המת היא מעין הקדש, שהרי נאסרה על ידי כך בהנאה, ולכן היא מפקיעה מידי שיעבודה לאשה.

אמר רב יהודה: הכניסה לו בכתובתה שני כלים, שהיו בשווי של אלף זוז, ושבחו (ועלה מחירם) ועמדו על שני אלפים. אחד מהם נוטלתו בכתובתה (עם כתובתה), שהרי עכשיו שווה חפץ זה כדי תשלום הנדוניה שלה, שהוא אלף זוז, ואחד נותנת דמים (משלמת מחירו) ונוטלתו מבעלה, מפני שבח בית אביה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] — ששבח בית אביה דידה הוי [שלה הוא] — הא [הרי] כבר אמרה רב יהודה להלכה זו חדא זימנא [פעם אחת] בלשון אחרת! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הני מילי היכא דמטיא למשקל [דברים אלה אמורים דווקא במקום שהדבר מגיע לקחת] בכתובתה שהוא שלה עכשיו, אבל מיתן דמי ומישקל [לתת דמים ולקחת] דבר שהוא בעצם לא שלה — לא, שעד כדי כך אין מקפידים בגלל שבח בית אביה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה אומרים שמשום שבח בית אביה יכולה לקחת את החפץ, אלא שצריכה לשלם עבורו.

א משנה בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת — לא יאכלו עבדיה בתרומה כל זמן ההריון, מפני חלקו של עובר. שכיון שהעובר יש לו חלק וזכות באותם עבדים שהוא יורש אותם, הרי הוא גורם שייאסר להם לאכול בתרומה, שהעובר פוסל, בת כהן שנישאה לישראל ומת, והיה לה עובר ממנו, הרי הוא פוסל אותה מלאכול בתרומה. ואינו מאכיל בתרומה לבת ישראל שנישאת לכהן, וכן אינו מאכיל את העבדים, אלו דברי ר' יוסי.

אמרו לו חכמים: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן — אם כן אף בת כהן שנישאה לכהן, ומת, והניחה מעוברת — גם אז לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר בעבדים, שכיון שהעובר פוסל ואינו מאכיל גם כאן אינו מאכיל.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: האם טעמא [הטעם] של ר' יוסי הוא משום דקסבר [שהוא סבור] שעובר שבמעי זרה — זר הוא, לפי שהוא חלק מגופה וכל עוד הוא עובר הרי הוא זר, ורק כשיוולד ייעשה כהן, ורק אז יוכלו אותם עבדים שיש לו חלק בהם לאכול בתרומה, — או דלמא [שמא] סבור ר' יוסי כי דווקא ילוד (ילד שנולד) — מאכיל, שאינו ילוד — אינו מאכיל, אף שאינו נחשב לזר?

למאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה] מבירור טעמו של ר' יוסי — לגבי השאלה של עובר במעי כהנת (בת כהן) המעוברת מכהן, מאי [מה] דינו? שהרי אם העובר נחשב כחלק מגופה של האם — הרי עוברה של כהנת הוא ככהן, והטעם של זרות אינו קיים בו, אולם הטעם שצריך שיהיה ילוד עדיין קיים בו. אמר רבה: היינו טעמא [זה הוא הטעם] של ר' יוסי: דקסבר [שהוא סבור] עובר במעי זרה — זר הוא. רב יוסף אמר, הטעם הוא: כי ילוד — מאכיל, שאין ילוד — אינו מאכיל.

מיתיבי [מקשים] ממשנתנו: אמרו לו לר' יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן, בת כהן לכהן מהו? אמר להם: זו שמעתי, וזו לא שמעתי.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעובר במעי זרה זר הוא — היינו דקאמר להו [זהו שאמר להם] "זו שמעתי וזו לא שמעתי", ולכן יש הבדל בין ההלכות, שעוברה של בת כהן הנשואה לכהן — מאכיל בתרומה, שהרי אינו זר, אבל זה של בת ישראל אינו מאכיל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא שילוד מאכיל, שאין ילוד אין מאכיל — מאי [מה פירוש] "זו שמעתי וזו לא שמעתי"? הרי איהי היא [היא היא אותה ההלכה]! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] על רב יוסף.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה זו — דברי ר' יוסי היא. אבל חכמים אומרים: יש לו בנים — אוכלים העבדים משום הבנים. אין לו בנים — אוכלים משום האחים של הכהן שיורשים אותו. אין לו אחים — אוכלים משום משפחה כולה שהיא יורשת את נכסיו, אבל משום העובר אינם אוכלים והעובר גם אינו פוסלם, שעובר אינו יורש עדיין, ואין לו חלק בעבדים.

על דברי שמואל תוהים: כיון שאמר "זו" דברי ר' יוסי, משמע מכאן לכאורה כי ולא סבירא ליה [והוא אינו סבור כך] וקשה: הא [הרי] אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי לי בי עשרה, דאימא לך באנפייהו [צא הבא לי עשרה אנשים, כדי שאומר לך בפניהם] הלכה זו בפירסום גדול: המזכה לעובר — קנה. שלדעת שמואל עובר יש לו קנין ויש לו זכיה, והיא היא שיטת ר' יוסי! ומשיבים: אלא כוונת שמואל "זו דברי ר' יוסי "וסבירא ליה [וכן סבור הוא שמואל]. ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] שמואל בדבריו אלה — רק דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] על ר' יוסי.

ושואלים: ומי פליגי [והאם באמת חלוקים הם]? מתיב [מקשה] ר' זכאי מברייתא: זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון, והודו לו, משמע שלא נחלקו עליו! אמר רב אשי: מי קתני [האם שנה שם] "וקבלו" ממנו? "והודו לו" קתני [שנה] וכוונתו: דמסתבר טעמיה [שמסתבר טעמו], אבל הם עצמם חלקו בדבר קודם לכן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הניח הכהן שנשא בת ישראל בנים, ומת — אלו ואלו גם עבדי מלוג וגם עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה. הניחה מעוברת ולא הניח בנים — אלו ואלו אין אוכלים. הניח בנים, והניחה כשהיא מעוברת — עבדי מלוג השייכים לה אוכלים כדרך שהיא אוכלת (שממשיכה לאכול) משום בניה, עבדי צאן ברזל ששייכים לבעל — לא יאכלו, מפני חלקו של עובר, שהוא גם יורשם ועתיד להיות בעליהם. שהעובר פוסל ואינו מאכיל, אלו דברי ר' יוסי.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: אם השאיר אחריו הכהן ילדים ועובר יש הבדל: הבת — מאכלת את עבדיו, אבל הבן — אינו מאכיל. ר' שמעון בן יוחי אומר: אם היו בבניו של הכהן זכרים — יאכלו כולן גם העבדים בשביל אותו זכר, ואם היו נקבות — לא יאכלו, שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום הבן חלק בעבדים, כמו בירושה כולה כלום, שהרי הוא היורש, והוא אינו יכול להאכיל.

ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שמא ימצא העובר זכר? תיפוק ליה [תצא לו] אותה המסקנה שנקבה נמי פסלה [גם כן פוסלת], שהרי אם שאר ילדיו הן נקיבות, הרי נקיבה זאת תקבל גם היא חלק בירושה, שבמקום שאין בן — בנות יורשות. ואם כן אף היא פוסלת מאותו טעם! ומשיבים: חדא [טעם אחד] ועוד טעם נוסף קאמר [אמר] ולא פירש את כל טעמיו ודבריו; חדא [טעם אחד] שנקבה נמי פסלה [גם כן פוסלת], ועוד, שמא ימצא עובר זכר — ואין לבנות במקום הבן כלום.

ר' שמעון אמר שזכרים יאכלו, ושואלים: והאיכא [והרי יש] עובר ושמא גם הוא זכר, ויש לו חלק בירושה! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' שמעון: